הסכם לרכישת מניות טעות בכדאיות העסקה

הסכם לרכישת מניות טעות בכדאיות העסקה עניינה של המרצת פתיחה זו בקביעת פרשנותו הנכונה של הסכם מיום 18.2.09, בין המשיבה לבין המבקש, שעניינו מתן אופציה למבקש לרכוש מניות של המשיבה הפורמאלית בתנאים מסויימים. על פי הסכמה דיונית, יוכרע התיק בהתבסס על החומר הכתוב, כולל תצהירים שהוגשו, והסיכומים בעל פה שהושמעו, אך ללא חקירה נגדית של נותני התצהירים. המחלוקת היא סביב איתור אומד דעת הצדדים, באשר למחיר שהוסכם כי המבקש ישלם בעבור המניות אם יחליט לרוכשן על פי האופציה שהוקנתה לו. המשיבה הפורמאלית נוסדה על ידי שלושה שותפים - המבקש, המשיבה (שהרוח החיה בה ומנהלה הוא מר דוד עמר), ומר אביסרור משה, שהוא גם חמו של המבקש, בהיות המבקש נשוי לבתו של אביסרור. המשיבה הפורמאלית נתאגדה לשם הקמת וניהול אולם אירועים בבאר שבע, ששמו "נרניה". כל אחד מהשלושה החזיק 500 מניות רגילות במשיבה הפורמאלית, כאשר החזקה בשיעור זה שיקפה שליש מהון המניות המונפק של החברה. ביום 18.2.09, נעשו שני הסכמים בין אביסרור לבין המשיבה (לשם הנוחיות ניתן לזהותה עם מר עמר, בעל השליטה, שהרי בסופו של יום עסקינן באיתור אומד דעתם וכוונתם של המתקשרים - בשר ודם). הסכם שלישי, אף הוא מאותו יום, הוא הסכם האופציה נשוא ההליך, והוא נחתם בין המשיבה, מתכת באר שבע בע"מ, לבין המבקש יורם X. אביסרור אינו צד להסכם שלישי זה, אף, שאין מחלוקת שנערך לבקשתו, ונוסח על ידי עו"ד שלמה עמיאור, שגם ניסח את שני ההסכמים האחרים. בגדר ההסכם הראשון, נקבע, שמאחר שאביסרור מבקש לקבל את החזר הלוואת הבעלים שנתן לחברה, תרכוש המשיבה הפורמאלית ממנו, את מניותיו, בתמורה המשקפת את סכום אותה הלוואה (כ - 1,465,000 ₪). בגדר ההסכם השני, נוספה תמורה, מעבר לסכום הזה, והיא הוגדרה כ"מענק מתנה" בגובה 535,000 ₪, שישולמו בתשלומים חודשיים למשך שנה. כיום, אין מחלוקת בין הצדדים שצירוף הסכומים הללו - יחד 2 מיליון ₪ -הוא התמורה המלאה המוסכמת בעבור העברת מניות אביסרור לעמר (הסיבה המדוייקת לפיצול התמורה לשני הסכמים אינה הכרחית להכרעה בהליך, והואיל שאביסרור אינו צד לדיון ראוי להימנע מספקולציה או קביעה במישור זה). במילים אחרות - אביסרור קיבל בתמורה להעברת החזקותיו בחברה לידי עמר, את הסכום ששיקף את השקעתו הראשונית בה, במלואה. בגדר ההסכם השלישי, נשוא המחלוקת, הוקנתה למבקש, שהיה ממילא הבעלים של שליש הזכויות במשיבה הפורמאלית, להשלים את שיעור החזקתו במניות, עד ל - 50%, בדרך של רכישת מניות המוחזקות על ידי המשיבה, וזאת בתמורה לתשלום ששיעורו הוא סלע המחלוקת בתיק. ההסכם דנן, שאנו מכנים "הסכם אופציה", אינו נושא הגדרה זו בכותרתו, אך, מהותית אכן זה אופיו, וההסדר שנקבע על פיו, מנוסח בקצרה, ובזו הלשון: הסכם שנערך ונחתם בבאר שבע ביום 18.2.09 " לבין: מתכת באר שבע עדין בע"מ ח.פ - 51-102779-9 מרח' .... לבין: יורם X ת.ז X מרח' ...... הואיל: וביום 18.2.09 חתמה מתכת עדין על הסכם לרכישת מניותיו של מר משה אביסרור, בשיעור של 33% ממניות חברת א.א.ע (דרום) השקעות בע"מ (להלן:"החברה") (להלן:"המניות")( להלן:"ההסכם") והואיל: וברצון מתכת עדין להתחייב בהסכם זה, התחייבות עתידית, למכור לX חלק מהמניות בסכום הזהה לסכום הרכישה על פי ההסכם. והואיל: וברצון הצדדים לעגן התחייבות זו ובהסכם זה להלן: לפיכך הותנה והוסכם בין הצדדים כדלקמן המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. מתכת עדין מתחייבת בזה כלפי X, כי אם וכאשר יחפוץ X להשלים את שיעור אחזקתו במניות החברה עד ל- 50% ירכוש ממנה את כמות המניות הנדרשת לצורך כך, וזאת במחיר זהה ושווה ערך לסכום הרכישה על פי ההסכם. על הפרת הסכם זה יחולו הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1971. ולראיה באתי על החתום __(__-__)_ __(_-__)___ מתכת באר שבע עדין בע"מ יורם X כאמור, הסכם האופציה נוסף על ההסכמים למכירת חלקו של אביסרור בחברה לשותף השלישי, עמר, לפי בקשתו של אביסרור עצמו, באשר הוא חפץ לתת לחתנו את האפשרות לקנות "בחזרה" את מחצית המניות הנמכרות כעת לעמר. כאשר חפץ יורם לממש את האופציה, והיה זה בסמוך ל - 11.8.10, כלומר שנה וחצי לאחר הענקתה לו, ביקש הוא לעשות זאת כנגד תמורה זהה בדיוק לזו ששולמה על ידי עמר לחמו אביסרור, כלומר - מחצית הסכום (שהרי עסקינן ברכישת מחצית אותן מניות, דבר שישלים את החזקותיו ל- 50%, כמוסדר בהסכם האופציה). לכך מסכים הוא, שיש להוסיף סכומים שישקפו שיערוך הכסף בתקופה שחלפה, או הוצאות מימון בעבורו, אך מעבר לכך, הוא עומד על כך שצריכה להתקיים זהות בין עלות מניה כפי שנרכשה מאביסרור, לבין עלות קנייתה כיום על ידו. לשיטתו של יורם, הדיבר "מחיר זהה ושווה ערך" בהסכם האופציה, קובע, כי מחיר המניה יהיה זהה לחלוטין, והביטוי לזמן שחלף והצורך בשיערוך הסכום הנומינאלי, מצוי בתיבה "שווה ערך", וכי מלבד אותם הפרשי שיערוך, או עלויות מימון, אין לעשות כל חישוב מחדש של תמורת המניות. עוד טוען הוא, כי המונח "שווה ערך" גם מקנה לו הזכות לפרוס את אותו תשלום "זהה", או חלקו, לפי אותם הסדרים הכלולים בהסכמים הבסיסיים למכירת מניות אביסרור, שהרי, אפשר שמימוש האופציה על ידו, יעשה עוד בתוך תקופת פריסת התשלומים שבין עמר לאביסרור. עמר מסרב לקבל פרשנות כזו של המוסכם, וטוען, כי הכוונה לכך שכאשר יבקש יורם לממש את זכותו לרכוש מחצית ממניות אביסרור, שנמכרו בשעתו לעמר, יהא עליו לשלם סכום שישקף החזר יחסי של השקעותיו של עמר בחברה, נכון לאותה עת, באופן מדוייק ודווקני של "שקל מול שקל". לטעמו של עמר, משמעות הביטוי "שווה ערך" חורגת בהרבה מ"זוטי הדברים" של הוצאות מימון או הפרשי הצמדה בגין התמורה ההיסטורית, ופירושה - אימוץ הנוסחה של מכר מניות כנגד שווי השקעות. במקרה זה - השקעותיו שלו כמשתקף בספרי החברה. ההפרש בין תמחור המניות לפי מחיר זהה למה ששולם לאביסרור, לבין התמחור לפי שיטת עמר וגישתו, הוא ניכר ביותר. הפרוייקט התקדם והלך על ציר הזמן, ובניית אולם האירועים התקדמה, כאשר ההשקעות השוטפות נעשות ברובן על ידי עמר, ואם ידרש יורם לרכוש המניות שהוא חפץ בהן, לפי נוסחת ההשקעות, התמורה תגיע למיליוני ₪ במקום כ - 1 מיליון ₪ כפי שיטתו. דומה שמדובר, בלי להיכנס לחישובים מדוייקים, בפער של פי 4 או 5, בין התמורה לפי פרשנות המבקש, לבין זו לפי שיטת המשיבה. כאשר אנו באים ליתן פרשנות לשונית ותכליתית להסכם האופציה, ועל פי כל אמת מידה פרשנית, הרי שאלמלא הביטוי "שווה ערך" לא היה ספק, בעיני, שידו של המבקש היתה גוברת מיד, וניסיון לאמץ את גישת עמר היה מוגדר כמהלך אבסורדי, נטול עיגון מינימאלי בטקסט ובהוראות הברורות והפשוטות של ההסכם. יש לזכור, שב"הואיל" השני בהסכם הלקוני הנדון, כל שנאמר הוא "סכום הזהה לסכום הרכישה", ללא כל תוספת וסיוג, וגם בסעיף 2 בגוף ההסכם, זה השנוי במחלוקת, חוזר הכתוב ואומר שמדובר ב"מחיר זהה", אלא שהתווספה התיבה "שווה ערך", שמהווה כיום, בעבור עמר, אותו זיז לתלות עליו את הטיעון המועלה כעת. אלמלא אותה תיבה, כל בר דעת יאמר שמחיר זהה, פשוטו כמשמעו, הוא שקל כנגד שקל, ללא הוספה או הפחתה של אף אגורה בודדת מסכום הרכישה, אותו סכום שכנגדו רכש עמר את מניותיו של אביסרור. הדיון מתמקד, איפוא, באיתור כוונת הצדדים ואומד דעתם, כאשר חתמו על הסכם האופציה שהגדיר את תמורת המניות שתשולם על ידי יורם, לא רק במילים "סכום זהה", אלא גם כ - "שווה ערך". סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, שכותרתו "פירוש של חוזה", מורה כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". כדי להגיע להכרעה מושכלת בהליך זה, ראוי כי נסיר ספק, ביחס לשתי נקודות. האחת - המשיבה, באמצעות עו"ד וינברגר, במהלך הסיכומים בעל פה, העלתה טענות המשיקות לאלה הנוגעות לפגמים ברצון של המתקשר מטעם המשיבה, כגון שלא הבין במה מדובר, שלא הוסבר לו על ידי עו"ד עמיאור מה משמעות ההסכם, ושנעדר הוא גמירות דעת לחתום על ההסכם כפי שהוצג בפניו בחופזה, באותו מעמד, וכיוצא בכך. טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם בקשה לאימוץ פרשנות מסויימת של ההסכם, ורצון לשכנע בית המשפט באומד דעת שמבוקש לאמצו. אין פרשנות, אלא ביחס להסכם תקף, שנחתם מרצון, ושאינו בטל, אף לא בוטל. כדי להעלות ולהישמע בטענות של פגם בחוזה או בכריתתו (ראה פרק ב' לחוק החוזים חלק כללי), נדרש, כי המתקשר הטוען לכך יעלה את הטענה במפורש, יודיע על ביטול ההסכם, או יבקש הצהרה על בטלותו בהליך נאות, וכיוצא באלה פעולות משפטיות הסוללות הדרך להישמע בטענות מעין אלה. כזאת לא נעשה על ידי עמר בשום שלב, ואף לגופם של דברים, כאשר הם נשמעים, ולו בחצי פה, מאיש עסקים מנוסה ובקיא, ניתן לומר שלא הונחה כל תשתית משכנעת לדבר. השניה - כפי הנקוט, כמעט אופנתי במחוזותינו, צד שאין דעתו נוחה, בדיעבד, מלשון ההסכם שמבקשים לאכוף עליו ומהפשט העולה ממילותיו, מפליג לחופי הלכת "אפרופים" והפסיקה הענפה שבעקבותיו. מבוקש, לעיתים, להעניק למילים ולתוכן הנחזה, פרשנות כמעט קוטבית למה שקורא סביר וחיצוני מייחס להם. ראוי להזכיר, כי הלכת אפרופים עניינה במצבים נדירים ויחודיים, מקום בו הפנייה לנסיבות חיצוניות, והיציאה אל מחוץ לגדרי ההסכם כפשוטו, מתחייבת, כדי להגיע לתוצאה ראויה ונכונה. זה אינו הכלל, אלא היוצא מן הכלל, והמצב הרגיל, כל עוד לא הוכח נחרצות ההכרח לסטות הימנו, הינו, שקיימת חזקה, אומנם ניתנת לסתירה, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, וממנה יש לאתר את אומד הדעת של הצדדים. באחד מפסקי הדין, שבהם שבה והתלבנה הלכת אפרופים, ונדונה המחלוקת שבין שופטי בית המשפט העליון ביחס להיקפה, נפקותה, וישומה של אותה הלכה, נאמרו דברים נחרצים, שדומה שכשלעצמם אף אינם בלב המחלוקת, ככל שהתגלעה, בין שופטי הערכאה העליונה. בעניין "בלמורל" (ע.א 8836/07, בלמולר השקעות בע"מ נ' ירון כהן) שב כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין, ומאזכר את עקרונות היסוד, אלה שמצאו ביטוי הן בפסק דין אפרופים, הן בהלכת "מגדלי הירקות". עקרונות אלה קובעים כי "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב... על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים, ולפי נסיבות העניין... מטרת העל של ההליך הפרשני היא התחקות אחר אומד דעת הצדדים וכי רק במקרים יוצאי דופן - כאשר לא ניתן בשום אופן (ההדגשה במקור) לברר את התכלית הסובייקטיבית - נאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה." משהובהרו שני אלה, אומר מיד, כי, לטעמי, אין להלום בשום אופן את המשמעות מרחיקת הלכת שמבקש עמר להקנות לצמד המילים "שווה ערך" וכי פרשנות בסיסית, פשוטה, והמתחקה אחר אומד דעת הצדדים בזמן אמת, תביא לאימוץ גישתו של המבקש ולהענקת הסעד ההצהרתי שהוא עותר לו. נבחן את לשון הסכם האופציה על רקע הנסיבות הספציפיות של כריתתו. מבחינת אביסרור, שלבקשתו נערך הסכם האופציה, אין צל ספק שהוא התכוון להיטיב עם בעלה של בתו, יורם, ולהקנות לו את הזכות לרכוש בעתיד חלק מהמניות שהיו לו, במחיר מיטבי ככל הניתן. במובן זה מתיישב הדבר עם תרחיש "הנאמנות" או "הפיקדון" שב"כ המבקש פיתח בטיעוניו. כאשר אביסרור חפץ לצאת מהתמונה, הוא קיבל תמורה עבור מניותיו ששיקפה את ערך השקעותיו ותו לא. הוא לא קיבל תשלום בעבור חלקו בשוויה העדכני והריאלי של החברה, על פי נכסיה והיקף מימוש הפרוייקט נכון לאותו רגע, ולפי שאותה עת לא יכל להעביר את המניות ליורם, שלא היו בידו האמצעים לשלם בעבורם, השכיל להקנות לחתנו את הזכות העתידית לרוכשם באותו מחיר מעמר. תרחיש ולפיו אומד דעתו וכוונתו של אביסרור היה,כי חתנו יוכל לרכוש את המניות בתמורה העולה פי ארבעה או חמישה ממה שהוא קיבל בעבור אותן מניות, ואף אם חתנו יממש האופציה יום או שעה לאחר חתימת ההסכם, הוא תרחיש אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת. בה במידה, בלתי מתקבל על הדעת לסבור, שעמר, מצידו, ראה בצמד המילים הלקוני "שווה ערך" משום הסכמה לכך שהתמורה בעבור אותן מניות, אם יורם ירכוש אותן, תחושב לפי נוסחה לא מפורטת, בלתי מוגדרת במדוייק, ונתונה לחישובים לא פשוטים בעתיד, המבוססת על שיקוף השקעות עמר בחברה, נכון לאותו יום קובע. לא יתכן, שבסמיכות למילים "מחיר זהה" המצביעות על היפוכו של דבר, ועל סכום מוגדר וידוע, זה ששולם לאביסרור, יסתפק עמר בביטוי המעורפל "שווה ערך" כדי לשקף כוונה שלאמיתו של דבר יורם יצטרך לשלם סכום שונה לחלוטין, בלתי ידוע לעת עריכת ההסכם, ונתון לבדיקה וחישובים שלא ברור אם יהיו מוסכמים ומקובלים על שני הצדדים ביום פקודה. כך אין מעגנים בהסכם דבר מה ששוויו הכספי נע בין 3 ל - 4 מיליון ₪ (הפער במקורב בין התמורה לשיטת יורם, לבין זו שעמר חפץ בה). לעומת זאת - הצמדה או עלויות מימון ניתנות לחישוב ולבירור בנקל, וגם אם מתגלעת מחלוקת, בוודאי אין מדובר בעניין שהיקפו הכספי ניכר. יש להבחין בין אומד דעתם של צדדים בעת כריתת הסכם, ורצונם לעגן בכתובים את אותה כוונה ואומד דעת, לבין ציפיותיהם העתידיות והשיקולים ארוכי הטווח, שהם עשויים לשקול. יתכן שאביסרור, מצידו (ויורם החתום על ההסכם שאביסרור יזם בא בנעליו לצורך זה), צפה, שבעתיד, כאשר חתנו יהיה מצוייד במשאבים למימוש האופציה, יוכל הוא, אכן, לרכוש כנגד מחיר נמוך יחסית, אחוזי שליטה ובעלות ניכרים בחברה, שאינם משקפים את גובה השקעותיו. אין בתכנון אסטרטגי כזה כל פסול. אין חובה שהיקף הבעלות במניות של תאגיד ישקף את היקף ההשקעה ואת שווי הלוואות הבעלים שניתנו מצד כלשהו. קיימים מנגנונים אחרים שיכולים להגן על האינטרס של בעל המאה, שחפץ להיות גם בעל הדיעה בחברה, ואשר אחזקותיו במניות, אל מול שותפיו, אינם משקפים עוד את יחסי הכוחות הכספיים בעסקי אותה חברה. גם במקרה שלפנינו, אנו רואים, שעמר הגיש תביעה רחבת היקף (כ- 5.5 מיליון ₪) כנגד יורם, שהעתקה צורף לתצהיר מטעמו, והיא נועדה להביא, לשיטתו, ל"איזון" בין יחסי הכוחות בחברה, אלה שלטעמו השתבשו וסולפו עם מימוש האופציה הנדונה. ההסבר לחתימת עמר על ההסכם, בניסוחו זה, הוא פשוט ואף אנושי ומובן, אף כי אין בו לחלצו מהמצב העסקי הלא נוח שמצא את עצמו נתון בו בעקבות מימוש האופציה. בתצהירו הוא מספר כיצד ראה בהסכם האופציה, שהונח לפניו יחד עם שני ההסכמים האחרים, משום "סרח עודף" לאותם הסכמים, ורוח הדברים, בין השורות היא, שלא ראה בו כלל מסמך שיבוא לידי מימוש בעתיד הנראה לעין, ושלא נתן עליו את דעתו ביסודיות ובניתוח של השלכותיו העתידיות. בסעיף 10 לתצהיר אומר הוא, ביושר רב ובכנות "המדובר היה גם על התחייבות עתידית שלא היה נראה לי שעתידה להתממש שכן יורם עצמו כלל לא רצה את הסכם האופציה ורק בגלל לחץ חותנו, משה, הוא חתם עליו". עוד על אותה אוירה של קלות דעת מצידו ערב חתימת הסכם האופציה, להבדיל מכובד הראש שאפיין את ההתקשרות בהסכמי הרכישה עצמם כלפי אביסרור, ניתן ללמוד מסעיף 8 בתצהיר: "נכנסתי לחדר הישיבות... התיישבנו לשולחן ומשה (אביסרור), פתח והודיע כי לפני שחותמים על ההסכמים הוא מבקש לתת ליורם, חתנו, את האפשרות לקנות ממני מחצית מהמניות שמשה מוכר לי. לדבריו, זו בקשה שלו, ובכלל לא של יורם, והוא מבקש את זה בעיקר בשביל בתו (רעייתו של יורם). יורם אפילו אמר בישיבה שאין צורך בזה, ומשה אמר לו תשב בשקט ותחתמו על המסמך". ככל מתקשר בהסכם, בגיר ושאינו פסול דין, מוחזק עמר כמי שידע על מה הוא חותם, הבין את לשון החוזה כפשוטו, והסכים לתנאים המפורשים והברורים הנקובים בו. חזקה זו לא נסתרה. עמר, בשיא הפשטות, לא "חשב עד הסוף", ומתוך שלא סבר שמדובר בהסכם שעומד להתממש ולא ניתח עד תום את השלכותיו, נאות לחתום עליו. יתכן שהצד השני, נכון יותר אביסרור, הרוח החיה מאחורי המסמך, עשה כן, וניתח בצורה יסודית יותר וארוכת טווח את ההשלכות. בכך אין פסול, ועמר יכול לבוא בטענות אל עצמו בלבד אם לא עשה זאת. במה דברים אמורים בהקשר לאותה "טעות אסטרטגית" בצפיית השלכות ההסכם? מצינו, שאין מתאם הכרחי ואוטומטי בין ההשקעות הכספיות בחברה לבין ההחזקה במניותיה, ואף בין ההשקעה לבין זכויות ההצבעה וההחלטה בעסקי החברה ומינוי בעלי התפקידים בה. התקדמות הפרוייקט, הקמת אולם האירועים והנלווה לכך, יצרה מצב שבגדרו אחד השותפים, עמר, "מושקע" בהיקף עודף על פני השותפים האחרים. כך היה המצב, כעולה מהחומר, גם עת היה אביסרור אחד השותפים, לצד יורם ועמר, וכך הוא, ביתר שאת, לאחר שנה וחצי, עת מימש יורם את האופציה, וכך הוא כיום כאשר ההליך הנוכחי מתברר. נראה, שעמר לא ראה את הפער שנפתח בין ההשקעות להחזקות במניות כנקודה מסוכנת או קרדינאלית בעבורו, כאשר בעל דברו היה אביסרור. הוא בטח באביסרור, באיתנותו הכספית, ואולי גם במישור האישי נתן בו אמון וציפה שבחלוף הזמן תיעשה השוואה ויבוצעו איזונים בין ההשקעות להיקף השליטה בחברה, בנכסיה, כמו גם במשקל שותפיה במינוי דירקטורים ובקבלת החלטות אסטרטגיות. הסכם האופציה ומימושו, לאחר שמניות אביסרור נרכשו על ידי עמר, וכעת עליו למוכרן באותה תמורה ליורם, מביא לכך, שיחד עם החזקותיו הקודמות של יורם בבעלות בחברה, הוא מגיע ל - 50% של שליטה בה. היחסים בין יורם לעמר, בין בהיבט האמון, בין בעבודה השוטפת וה"כימיה" ביניהם, ובין שמדובר בתפיסתו של עמר את יכולתו הפיננסית העתידית של יורם, אינם דומים ליחסים עם אביסרור, וזה לשון המעטה. נוצרה סיטואציה לא נוחה בעבור עמר, וניתן להבין לליבו, כאשר הוא מוצא עצמו עם שותף, שנכפה עליו, לשיטתו, שחולק עימו את השליטה וההחלטה בעסקי החברה, כאשר הוא הופך להיות "בעל הדיעה", מבלי למלא את חלקו במישור "בעל המאה". אולם - עדיין מדובר במתחם של שיקול דעת עסקי, של ראיית העתיד בצורה מיטבית אם לאו, ושל כשל אפשרי בניתוח המשמעויות עת נחתם הסכם האופציה. באנלוגיה להוראת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) אנו עוסקים, מצידו של עמר, ב"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה", כזו שאין בה להצדיק ביטול הסכם אף אם נעשתה טעות בהתקשרות, בהקשר להוראת אותו סעיף. אומד דעתו של צד להסכם נקבע על פי המועד בו נעשתה ההתקשרות החוזית. באותו מועד לשון החוזה ותוכנו, שיקפו את כוונתם והסכמתם של שני הצדדים להעניק ליורם אופציה עתידית לאותה "רכישה חוזרת", וברור היה לצדדים, שהחלטת יורם מימושה, יכול לבוא לאחר זמן רב. ב"הואיל" השני נקבע, שמדובר מצד עמר, ב"התחייבות עתידית" ואילו בסעיף 2 אף נאמר "אם וכאשר יחפוץ (יורם) להשלים את שיעור אחזקותיו....". לא היתה כל ערובה שבמועד עתידי בלתי מוגדר זה השקעותיו של יורם יהיו זהות או אף קרובות לאלה של עמר. הכשל, אם היה, אינו בניסוח לא ברור של ההסכם, ואף לא בפרשנות בעייתית של תוכנו. אם היה כשל, היה זה בשיקול הדעת ובניתוח הנפקויות אצל עמר, ואלה מסוג הכשלים העסקיים שאין בית המשפט הפורום הנאות להביא לתיקונם בדיעבד. לו חפץ עמר, בזמן אמת, למנף את הסכם האופציה לכדי מנגנון שיאפשר לו לכפות על יורם השקעות נוספות בחברה, בבוא העת, כתנאי למימוש הזכות שהוקנתה לו, צריך היה לעשות כן, לעגן הדברים בהסכם, ולדאוג לאינטרס הלגיטימי והמובן הזה בצורה יותר מושכלת. תרופתו של עמר בריפוי אותו כשל, מבחינתו ולפי תפיסתו, אינו על דרך ניסיון לשכנע את בית המשפט לראות בהסכם האופציה את אשר אין בו, ואף עומד בסתירה ללשונו הפשוטה, אלא על דרך פעולה במישורים אחרים, כפי שאכן עשה כשבחר להגיש תביעה נפרדת כנגד המבקש. מכל האמור, נחה דעתי שיש לאמץ את גישתו הפרשנית העקרונית של יורם, המבקש, ולהיעתר למבוקשו בהמרצת הפתיחה. עם זאת, אין בידי לקבוע ולהצהיר על הסכום המדוייק שיאפשר לו לממש את האופציה, וזאת, הן משום שהוא עצמו מסכים, שהסכום שננקב בהמ"פ מטעמו אינו נכון ואינו מדוייק (יש להביא בחשבון גם את התמורה ששולמה לאביסרור על פי ההסכם השני, והיא לא נכללה בתחשיב כאשר הוגשה התביעה), והן משום שלא ברור אם יש הסכמה על סכום שיערוך התמורה או הוספת עלויות המימון ביחס לאותם חודשים ארוכים, כשנה וחצי, שחלפו. משום כך, מתקבלת התביעה, ומוצהר באורח עקרוני בלבד כאמור לעיל. על המשיבה לשאת בהוצאות המבקש בהליך שלפני ובשכ"ט עו"ד שלו, בסכום כולל של 20,000 ₪. חוזהדיני חברותטעות בכדאיותמניות