התובעת, מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ [להלן: "התובעת" או "הקרן"], הינה קופת גמל כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), תשכ"ד- 1964 [להלן: "תקנות מס הכנסה"]. הנתבעות, חברת גל שט בע"מ וחברת טמג"ש חברה לניהול ופיתוח פרויקטים בע"מ [להלן: "הנתבעות" או "המעסיקות"], הינן חברות העוסקות בניהול וביצוע פרויקטים בתחום התשתית. התובעת הגישה תביעה כנגד המעסיקות לתשלום חוב בסך 385,800 ₪ בגין אי העברת דמי גמולים עבור שמונה מעובדיהן, שהינם עמיתים בקרן, בין השנים 2004-2009. סמוך לאחר הגשת התביעה העבירו הנתבעות 24 המחאות לידי התובעת, בסך כולל של 227,400 ₪. כמו כן, בהתאם להחלטת בית הדין [כב' הרשמת דגית ויסמן] מיום 18.10.09, שלחו המעסיקות הודעת צד ג' לחמישה עובדים [ליפשיץ דימיטרי, קורולוף יורי, פסטריב קונסטנטין, אבו טחישר איברהים ואזברגה איברהים, להלן: "הצדדים השלישיים"]. בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 4.4.11 ניתן, לאור הודעותיהם של הצדדים השלישיים לפיהן אין להם התנגדות למתן פסק דין על בסיס ההודעות, פסק דין בהסכמת הצדדים, לפיו התובעת משוחררת מכל חבות בגין החוב כלפי הצדדים השלישיים בהתאם להוראת סעיף 19(א)(ד) ו- (ט) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 [להלן: "חוק הגנת השכר"], מאחר והפיגור לגביית החוב, ככל שקיים, חל שלא ברשלנות התובעת. כמו כן, נקבע, כי קרן החוב עומדת על סך כולל של 245,254 ₪, והנתבעות הסכימו לשלם את ההפרש בין סכום זה לסכום שכבר שולם על ידן (ובסה"כ 18,214 ₪), בשתי המחאות שוות לפירעון ביום 1.6.11 ו- 1.7.11. בהתאם, הצהירו באי כוח הצדדים, כי המחלוקת היחידה שנותרה הינה לעניין ריבית הפיגורים ותשלום שכ"ט עו"ד, ונקבע כי הצדדים יסכמו בכתב אך בנוגע לעניינים אלה. טענות הקרן בהליך דנן: זכאות הקרן לתשלום ריבית פיגורים בגין קרן החוב - כחברה מנהלת העוסקת בניהול קופות גמל ושיווק פנסיוני כפופה הקרן להוראות ההסדר התחיקתי החל עליה, המורכב, בין היתר, גם מתקנות מס הכנסה. תקנה 22 לתקנות מס הכנסה קובעת, כי הקרן זכאית לגבות ממעסיקים שאיחרו בהעברת דמי גמולים ריבית פיגורים בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית הפיגורים בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי של מדינת ישראל מזמן לזמן [להלן: "ריבית חשכ"ל"]. לפיכך, זכאית הקרן לגבות מן המעסיקות ריבית פיגורים בשיעור ריבית חשכ"ל עבור כל תקופת הפיגור, והדבר אושר גם בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. כך, גם סעיף 20 לתקנון הקרן קובע, כי היה ו"לא שולמו דמי גמולים במועדם, יהיו המעסיק ו/או המבוטח חייבים לקרן את התשלומים שבפיגור, ובנוסף יחויבו בתשלום ריבית פיגורים בשיעורים שייקבעו מפעם לפעם על ידי הקרן, בכפוף להוראות ההסדר התחיקתי...". זכאות הקרן לתשלום ריבית פיגורים בגין פרישת יתרת החוב לתשלומים - מאחר וחובן של המעסיקות נפרש לתשלומים, הרי שכל תשלום המתקבל על ידי הקרן מתקבל באיחור, ועל כן גם בגין איחורים אלה יש לחייב את המעסיקות לשלם ריבית פיגורים בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית חשכ"ל [להלן: "ריבית בגין פרישת החוב"]. זכאות הקרן לתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור משמעותי - על פי הפסיקה, בטרם יפסוק בית הדין הוצאות ושכ"ט עו"ד בתביעות מסוג זה, עליו ליתן את הדעת למגוון שיקולים, ובכללם - גובה הסכום הנתבע, גובה הסכום שנפסק, התעריף המומלץ על ידי לשכת עוה"ד, סוג ההליך שננקט, מורכבות ההליך והפעולות שננקטו במסגרתו, התמשכות ההליך וכיוב'. בשים לב לשיקולים אלה, ולמאמצים והמשאבים הרבים שהשקיעה התובעת, מן הראוי לחייב את המעסיקות בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 23,057.71 ₪. טענות הנתבעות: הקרן אינה זכאית לריבית פיגורים בגין קרן החוב - התיישנות התביעה - הדין החל על איחור בתשלומים לקופת גמל הינו חוק הגנת השכר המזכה את הקרן בפיצויי הלנה. בענייננו, נמנעה התובעת במכוון מתביעת פיצויי הלנה על מנת לחמוק מהתיישנות התביעה, והעדיפה לתבוע ריבית פיגורים מכוח תקנה 22 לתקנות מס הכנסה [להלן: "תקנה 22"], שאינה חלה על מערכת היחסים של התובעת והנתבעות כי אם על מערכת היחסים בין התובעת לרשויות המס. החלת ההסדר של תקנה 22 לתקנות מס הכנסה על מערכת היחסים בין התובעת לנתבעות אפשרי אמנם מכוח תקנון הקרן, אולם התקנון כפוף להוראות הדין ואינו יכול להתנות על הוראות חוק הגנת השכר. למעשה, תוצאת השילוב בין הוראות חוק הגנת השכר, תקנון הקרן ותקנות מס הכנסה מחייבת פרשנות לפיה המועד לגביית ריבית הפיגורים מתיישן במקביל להתיישנות הזכות לפיצויי הלנת השכר, ועל כן מדובר בתביעה שהתיישנה; כך או כך, הוראות הדין במועד הקובע לא אפשרו כלל גביית ריבית פיגורים בשיעור ריבית חשכ"ל. על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תקנה 22 לתקנות מס הכנסה אינה מהווה מקור עצמאי לחיובו של המעביד בתשלום ריבית פיגורים, וניתן ליישמה רק באמצעות כלים חוזיים. התובעת טוענת כי הוראות תקנון הקרן מחילות את תקנה 22 מישור היחסים בין התובעת למעסיקות, אך מפנה לשם כך לתקנון מחודש ינואר 2008, בעוד שהתקנונים הרלוונטיים לתביעה הינם התקנונים 06/2003 ו- 05/2005 בהם נקבע כי ריבית הפיגורים תהא ב"שיעורים שיקבעו מפעם לפעם על ידי הקרן, בכפוף להוראות כל דין", ולא בהתאם ל"הסדר התחיקתי", כפי שתוקן בתקנון 01/2008. משכך, הקרן אינה רשאית לגבות מן הנתבעות ריבית חשכ"ל בגין התקופות נשוא התביעה; חישוב סכום ריבית הפיגורים על ידי התובעת אינו לוקח בחשבון את פסקי הדין שניתנו כנגד הצדדים השלישיים, ועל התובעת לערוך חישוב של הסכום הנתבע על ידה תוך השמטת כל הסכומים כפיגור בגין מי מהצדדים השלישיים לאחר סיום עבודתם בחברה; הקרן התרשלה בגביית דמי הגמולים התרשלות רבתי, ועל כן אין לאפשר לה ריבית פיגורים בגינם, לא כל שכן ריבית השיעור המגלם גם אלמנט עונשי-הרתעתי; לבסוף, חיוב בריבית פיגורים למשך כשש שנים אינו סביר, מהווה התעשרות שלא כדין של הקרן על חשבון המעסיקות, ומהווה תמריץ שלילי לקרנות להימנע מגביית דמי הגמולים כמתחייב מהן; הקרן אינה זכאית לריבית בגין פרישת החוב - כאמור, התקנונים הרלוונטיים אינם מאפשרים גביית ריבית פיגורים בשיעור ריבית חשכ"ל בהתאם לתקנה 22 לתקנות מס הכנסה על נסיבות המקרה דנן, ומקל וחומר, גביית ריבית חשכ"ל בגין עצם פרישת החוב לתשלומים. ככל שיש להחיל ריבית כלשהי בגין התשלומים על פי ההסדר בין הצדדים, תהא זו ריבית משפטית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 [להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"]. בכל מקרה, משזכות זו כפופה גם להוראות חוק הגנת השכר, ויש לתחום גם אותה לשנה מן המועד בו רואים את השכר כמולן, הרי שאין כיום כל עילה לתבוע ריבית פיגורים בגין החוב, וריבית בגין הפרישה לתשלומים. כל פרשנות אחרת תטיל על המעסיקות קנס כספי עצום ובלתי מוגבל בזמן, אשר המחוקק כלל לא התכוון להטיל. כך, על דרך ההיקש, קובע גם חוק הגנת השכר כי פיצויי הלנה אינם נושאים פיצויי הלנה; התובעת בעצמה לא קיימה את התקנון - בהתאם להוראות התקנונים, לרבות תקנון 01/2008 עליו מסתמכת התובעת, כל תשלום שיועבר לקרן על חשבון חוב המעביד, ייזקף תחילה לחשבון התשלומים ולבסוף לחשבון הריבית. בענייננו, כנגד התשלומים שהעבירו הנתבעות זיכתה התובעת גם את חשבון חוב הריבית, ולמעשה, הפרה את הוראת סעיף 20 לתקנון עליו היא מבקשת להסתמך. משכך, התובעת מנועה מלחייב את הנתבעות בקיום הוראה שהיא עצמה נמנעה מקיומה; התובעת מעולם לא הציגה כל ראיה לאופן חישוב הריבית על ידה, ובהיעדר תחשיבים הרי שלא ביססה את תביעתה בקשר עם החוב הנטען, ולא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". יתירה מזאת, בהיעדר תחשיבים מנעה התובעת מן הנתבעות את זכותן היסודית להעלות טענות בקשר עם התחשיב הנטען, ולהתגונן מפניו; כך או כך, יש לקזז מגובה כל סכום שהיה וייפסק לזכות התובעת, את גובה היתרות העומדות לזכות הנתבעות בגין פסק הדין אשר ניתן נגד הצדדים השלישיים לתובענה; אשר לבקשה לחיוב הנתבעות בהוצאות ושכ"ט עו"ד - התביעה הוגשה בעיצומו של משא ומתן בין הצדדים, חרף נכונותן הברורה של הנתבעות להעביר לתובעת את כל התשלומים בהם היא מחויבת על פי דין, כפי שאף עשתה לאחר הגשת התביעה. התובעת פעלה באמצעים משפטיים אגרסיביים [תביעה אישית כנגד המנכ"ל שלבסוף נמחקה, הטלת עיקולים וכיוב'], שלא לצורך. השתת ההוצאות על הנתבעות תעביר מסר לתובעים פוטנציאליים להיחפז ולהגיש תביעות בטרם מיצוי ההליכים מחוץ לכותלי בית הדין, על פני פתרון סכסוכים בדרך של פשרה. לכך יש להוסיף, כי לאור תשלום החוב על ידי הנתבעות צומצמה משמעותית גדר המחלוקת, ובית הדין נדרש לקיים הוכחות רק בשאלת הריבית. בנסיבות אלה, על כל אחד מן הצדדים לשאת בהוצאותיו. דיון והכרעה אין מחלוקת, כי הנתבעות לא העבירו לקרן תשלומים עבור דמי גמולים במועד, וכי קרן החוב שולמה באיחור ניכר, לאחר הגשת התביעות. עוד אין מחלוקת, כי תביעה אפשרית לפיצויי הלנה מכוח חוק הגנת השכר התיישנה, ועל כן ויתרה התובעת בטיעוניה על פיצויי הלנה, כמשמעם בחוק. השאלות העומדות להכרעה, אפוא, הינן, האם יש לחייב את הנתבעות בתשלום ריבית פיגורים בגין האיחור האמור, ואם כן, באיזה שיעור; האם יש לחייבן גם בריבית בגין פרישת החוב; ועל מי יש להטיל את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בנסיבות המקרה דנן. נבחן שאלות אלה כסדרן. א. ריבית הפיגורים על קרן החוב - הנתבעות טוענות, כאמור, כי מדובר בתביעה שהתיישנה מאחר והמועד לגביית ריבית פיגורים מתיישן במקביל להתיישנות הזכות לפיצויי הלנת השכר. אין בידינו לקבל טענה זו. תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 17א לחוק הגנת השכר מהווה הסדר ספציפי, המתייחס לפיצויי הלנת שכר בלבד, ולא ניתן להקיש ממנו על התיישנות זכויות כספיות אחרות, אף אם הן נובעות מאותה מסכת עובדתית, ובמהותן נועדו לפצות על איחור בתשלום. יתירה מזאת, בפסיקת בתי הדין לעבודה כבר נקבע, בנסיבות דומות, כי מקום בו התיישנה זכותה של הקרן לתבוע פיצויי הלנת שכר [שזהו, למעשה, הכלי אותו יעד המחוקק על מנת להילחם בפיגורים בהעברת תשלומים לקופת גמל], עדיין עומדת לה הזכות לתבוע מן המעסיק ריבית פיגורים [ע"ע 112/08 ש.ח.ן כרמלי עבודות קבלניות בע"מ נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 17.5.09, להלן: "עניין ש.ח.ן; עב (ת"א) 5437/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי ניהול בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 11.2.10]. לפיכך, תביעת הקרן לריבית פיגורים בעינה עומדת, ואין היא תלויה בהתיישנות התביעה לפיצויי הלנה. הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי אף אם הקרן זכאית לריבית בשיעור כלשהו בגין האיחור בתשלום, הרי שאין היא זכאית לריבית חשכ"ל כנטען על ידה, מאחר ותקנה 22 לתקנות מס הכנסה אינה חלה. וכך קובעת תקנה 22 לתקנות מס הכנסה [להלן: "תקנה 22" או "התקנה"]: "לא שילם מעביד את תשלומיו הוא כאמור בתקנה 20 או לא העביר תשלומי העמית-השכיר בזמנם כאמור בתקנה 21, תקבל הקופה על סכומים אלה מאת המעביד ריבית בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית הפיגורים בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי של מדינת ישראל מזמן לזמן (להלן - ריבית הפיגורים); הסכומים שיעביר המעביד בהתאם לתקנה זו ייזקפו תחילה לחשבון התשלומים שחב בהם המעביד ולבסוף לחשבון הריבית, ואולם ריבית פיגורים תחול גם על חוב ריבית." לשון התקנה ברורה. ריבית הפיגורים שנקבעה ע"י החשב הכללי בהתאם לתקנה 22 היא בבחינת הגבול התחתון של שיעור הריבית שיש להעניק לקופת גמל שעה שהמעביד העביר אליה את התשלומים באיחור. על דברים אלה חזר בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן: "נדמה שלא יכול להיות ספק שדמי גמולים שמשלם מעביד לקופת גמל חייבים להיעשות בזמן ואם הם משולמים באיחור, יש מקום להוסיף עליהם הצמדה וריבית או ריבית בלבד בשיעור כזה או אחר. בקשר לכך טענת המערערת כי יש לחייבה בהפרשי הצמדה בלבד אינה יכולה להתקבל על פניה. הצמדת הקרן או תוספת של ריבית או שילוב של השניים נועדו לשמור על הערך הריאלי של הכסף ואפשר שריבית פיגורים גבוהה יחסית (בלא הצמדה) כפי שקבע החשב הכללי משקפת גם אלמנט הרתעתי. הסדר זה הוא סביר, הוא מעוגן בהוראות תקנות מס הכנסה ואין הצדקה לשלול אותו." [עניין ש.ח.ן, שם, בסעיף 14 לפסק הדין; וראה גם בע"ע 357/06 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעו"ס בע"מ נ' מועצה מקומית פקיעין ואח' (מיום 9/6/09)] משכך, עלינו לבחון האם יש מקום להחיל את הוראות תקנה 22 בענייננו. אכן, צודקות הנתבעות בטענתן, כי תקנה 22 אינה מהווה מקור עצמאי לחיובו של מעביד בתשלום ריבית פיגורים, ועל הקרן להביא ליישום התקנה באמצעות כלים חוזיים [ע"ע 208/03 קרן השתלמות לאקדמאיים במדעי החברה והרוח בע"מ נ' מועצה אזורית גליל תחתון (לא פורסם), ניתן ביום 31.10.05, להלן: "עניין קרן ההשתלמות לאקדמיים"]. יחד עם זאת, מוסכם, כי תקנון הקרן הוא מקור חוזי המאפשר את החלת תקנה 22, ובתנאי שכך אכן קובעות הוראותיו. וכאן המחלוקת - בעוד שהקרן טוענת כי תקנונה מחיל את הוראות תקנה 22, הרי שהמעסיקות טוענות כי התקנונים שהיו בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעה הגדירו את זכאות הקרן לריבית בשיעור הנקבע על ידי הקרן, ולא החילו את תקנה 22 המזכה את הקרן בריבית חשכ"ל. לטעמנו, הצדק עם התובעת, ונבאר - הלכה היא, כי "הנוסח המחייב של תקנון קופת הגמל הוא זה שהיה בתוקף במועד האירוע המזכה" [עניין ש.ח.ן, שם, סעיף 12 לפסק הדין]. כך, בתביעה לפנסיית ה"אירוע המזכה" הינו מועד הפטירה, ובתביעה לפנסיית זיקנה הינו מועד הפרישה. בשונה משני אלה, מקום בו מדובר בחוב שנפער בחודש מסוים אך חזר ונשנה מדי חודש בחודשו על פני מספר שנים, אזי סבורים אנו כי המועד הקובע לצורך קביעת ה"אירוע המזכה" הינו מועד היווצרות החוב החודשי, מדי חודש, ובכל מקרה אין להסתפק רק במועד בו נפער החוב לראשונה. כך למשל, אם חובן של הנתבעות כלפי הקרן בגין עובד מסוים נפער לראשונה בחודש ינואר 2005, והעובד סיים את עבודתו בשנת 2009, הרי שהתקנון הרלוונטי עבור כל אחד מן התשלומים החודשיים שהיו אמורים להשתלם לקרן הינו התקנון הרלוונטי באותו חודש [ומן הנתונים שהובאו בפנינו: תקנון 06/2003 עד חודש 05/2005; תקנון 05/2005 עד חודש 01/2008; ותקנון 01/2008 עד המועד הרלוונטי לתביעה, שנת 2009]. כך או כך, במקרה שלפנינו, איננו סבורים כי יש מקום להיזקק לתחשיבים אלה, משלא השתכנענו בקיומו של הבדל מהותי בין ההוראות הרלוונטיות בתקנוני הקרן השונים. כך, סעיף 9.א לתקנון 06/2003 קובע כי היה ולא ישולמו דמי הגמולים במועדם, יהיו המעסיק ו/או החבר חייבים לקרן, בנוסף לתשלומים שבפיגור, גם "תשלום ריבית פיגורים בשיעורים שייקבעו מפעם לפעם על ידי הקרן, בכפוף להוראות כל דין" [ההדגשה הוספה]; וסעיף 21.1 לתקנון 05/2005 נוקט בלשון זהה ומוסיף "וזאת מבלי לגרוע בכל זכות אחרת העומדת לקרן על פי כל דין לקביעת שיערוך ו/או הצמדה נוספים או חלופיים לריבית הפיגורים". לעומתם, סעיף 20 לתקנון 01/2008 מנוסח באופן זהה, למעט התיקון המודגש: "בתשלום ריבית פיגורים בשיעורים שייקבעו מפעם לפעם על ידי הקרן, בכפוף להוראות ההסדר התחקיתי, וזאת מבלי לגרוע בכל זכות אחרת העומדת לקרן על פי כל דין לקביעת שיערוך ו/או הצמדה נוספים או חלופיים לריבית הפיגורים". לטענת הנתבעות, בעוד שתקנון 01/2008 קורא לתוכו את תקנה 22 לתקנות מס הכנסה, מאחר ומתייחס ל"הסדר התחיקתי", הרי ששני התקנונים הקודמים אינם מחילים אותה, ומתייחסים אך לשיעור הריבית שנקבע על ידי הקרן, וזו לא הוכחה. אין בידינו לקבל פרשנות זו. לטעמנו, בין אם התקנון מכפיף את קביעת שיעור הריבית על ידי הקרן ל"הוראות כל דין", ובין אם ל"הוראות ההסדר התחיקתי", אזי חרף ההבדל הלשוני בין הנוסחים, שניהם מאפשרים אימוץ של הוראות תקנה 22 בקביעת שיעור הריבית על ידי הקרן, והאמור מתיישב גם עם הרציונל ההרתעתי המונח ביסוד פסיקת שיעור ריבית חשכ"ל במקרים כגון דא, להבדיל מפסיקת ריבית והצמדה בלבד, שאין בה אלא כדי לשמור על הערך הריאלי של התשלומים שלא שולמו במועדם. בהקשר זה, טוענות הנתבעות, כי הקרן התרשלה בגביית התשלומים התרשלות רבתי, שאינה מצדיקה לזכותה בריבית המגלמת, כאמור, אלמנט הרתעתי, ופסיקה כאמור אף עלולה להוות תמריץ שלילי לדמי הגמולים במועדם, ולהוביל להתעשרות הקרנות, שלא כדין, על חשבון המעסיקים. בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בעניין ש.ח.ן [שאושר, כאמור, על ידי בית הדין הארצי לעבודה], התייחס בית הדין לטענה מסוג זה באומרו את הדברים הבאים: "באשר לטענת המעסיקה, כי הקרן התרשלה בגביית תשלומי המעביד לקרן עבור המנוח. הלכה היא, כי תוכן הזכות להפרשות פנסיוניות וביטוחיות הינו שהמעביד חייב להעביר ולשלם כספים, מדי חודש ולטובת העובד, לקופת הגמל. היינו האחריות היא של המעביד להפריש כספים לטובת העובד לקרן הפנסיה. צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות מטיל חובה על המעביד להפריש דמי גמולים עבור העובד לקרן הפנסיה. במקרה של אי ביצוע התשלומים וההעברות במועד יכול העובד לאכוף את הזכות על המעביד ולתבוע ממנו פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות ובגין הפרת חוזה (ר' מ' פסטרנק "משפט העבודה", (מהדורת 2005) כרך רביעי, 11.01, עמ' 16-17). ונדגיש, כי העובד לא צריך להראות העדר עילה נגד קרן הפנסיה כדי לזכות בתביעתו נגד המעביד (ר' ע"ע (ארצי) 1137/02 ע"ע 1147/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, ניתן ביום 19.1.03). נוסיף, כי הטלת האחריות לביצוע ההפרשות על המעביד, נובעת אף מהעובדה שהמעביד הוא בעל המידע על מצבת כח האדם, שעובדת אצלו. מצבת כח האדם הינה דינאמית ומשתנה כל העת ולכן רק למעביד יש המידע באשר לזהות העובדים המועסקים אצלו ולכן גם הוטלה עליו האחריות לדאוג לדיווח נכון ולתשלום תואם. לא למותר לציין, כי אילו היו המנוח (בטרם פטירתו) או האלמנה תובעים את המעסיקה בגין אי ביצוע ההפרשות במועד, יתכן, כי המעסיקה הייתה מחויבת בפיצוי כאמור, ואף בשיעור גבוה יותר, שכן זכות התביעה של הקרן כלפי המעביד מעוגנת בחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר), שם קבועים שיעורי ריבית גבוהים, לעין שיעור, מריבית הפיגורים שמפרסם החשב הכללי." [עב' (י-ם) 2012/05 ש.ח.ן כרמלי עבודות קבלניות בע"מ נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ, (לא פורסם), ניתן ביום 19.12.07]. דברים אלה יפים גם לענייננו. אשר על כן, זכאית הקרן לריבית פיגורים בגין קרן החוב בשיעור ריבית חשכ"ל. ב. ריבית בגין פרישת החוב משקבענו כי תקנה 22 חלה בנסיבות המקרה דנן, הרי שבהתאם ללשון התקנה, כפי שתוקנה ביום 5.8.04, זכאית התובעת גם לריבית בגין פיגורים בגין חוב ריבית. יפים לעניין זה דברי בית הדין הארצי לעבודה בעניין קרן ההשתלמות לאקדמאיים, שם נדחה ערעורה של הקרן, בין היתר, על קביעת בית הדין האזורי לעבודה כי היא אינה זכאית לריבית פיגורים בגין חוב הפיגורים, מאחר ודובר בתקופה שקדמה לתיקון תקנה 22. כך: "ריבית פיגורים היא ריבית ששיעורה גבוה בהרבה משיעור הפרשי הצמדה וריבית (לשם ההשוואה, בתקופה מושא הערעור נע שיעור ריבת הפיגורים בין 14% ל - 19%). קביעה כי לסכום ריבית הפיגורים שהצטברה עד מועד התשלום בפועל תתווסף ריבית פיגורים מגדילה משמעותית את חובו של המעביד. בנסיבות אלו, צפוי היה שהדבר יאמר מפורשות בתקנה. משלא נאמר בה כך, יש לפרש את התקנה באופן שריבית הפיגורים שנצברה עד מועד התשלום בפועל תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בהקשר זה יש לציין כי ביום 5.8.2004 תוקנה תקנה 22 לתקנות מס הכנסה כך שבסיפא של התקנה נוספה התוספת הבאה: "הסכומים שיעביר המעביד בהתאם לתקנה זו ייזקפו תחילה לחשבון התשלומים שחב בהם המעביד ולבסוף לחשבון הריבית, ואולם ריבית פיגורים תחול גם על חוב ריבית". מן התיקון ניתן ללמוד לענייננו, כי שעה שביקש מחוקק המשנה להורות על השתת ריבית פיגורים על חוב הריבית הפיגורים עשה כן במפורש. מן ההן ניתן ללמוד על הלאו, היינו שעה שלא דיבר מחוקק המשנה מפורשות, מתבקשת המסקנה כי על חוב ריבית הפיגורים אין להוסיף ריבית פיגורים, אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד." [עניין קרן השתלמות לאקדמאיים, שם, סעיפים 18-20 לפסק הדין] משאין מחלוקת כי במועד נשוא התביעה מזכה תקנה 22 את הקרן גם בריבית פיגורים על פרישת החוב לתשלומים, הרי שהקרן זכאית אף לריבית זו בשיעור ריבית חשכ"ל. אשר לטענת הנתבעות, כי התובעת נמנעה מקיום תקנה 22 בזוקפה סך של 1,621.3 ₪ מן הסכום שהמעסיקות העבירו לידיה לחשבון הריבית במקום לחשבון הקרן, ועל כן אין היא זכאית לפירותיה של הוראה אשר היא עצמה נמנעה מקיומה, הטענה נדחית. אכן, תקנה 22 קובעת כי הסכומים שיעביר המעביד בהתאם לתקנה ייזקפו תחילה לחשבון התשלומים שחב בהם המעביד ולבסוף לחשבון הריבית. יחד עם זאת, אין בפעולת הקרן בניגוד ללשון התקנה כדי לשלול את הסתמכותה עליה, ומשמעות הדבר כי יש להורות לקרן לערוך חישוב מחדש בהתאם ללשון התקנה, באופן בו ייזקף הסכום ששולם על ידי הנתבעות בסך 96,221.3 ₪ כולו על חשבון הקרן, וחישוב הריבית והריבית בגין פרישת החוב ייערכו בהתאם. ג. הטענה לקיזוז סכומים בגין צדדים שלישיים לאחר מועד סיום עבודתם מן הסכום הנתבע כאמור, הנתבעות הוסיפו וטענו, כי חישוב סכום ריבית הפיגורים על ידי התובעת אינו לוקח בחשבון את פסקי הדין שניתנו כנגד הצדדים השלישיים, ועל התובעת לערוך חישוב של הסכום הנתבע על ידה תוך השמטת כל הסכומים כפיגור בגין מי מהצדדים השלישיים לאחר סיום עבודתם בחברה. טענה זו הינה, למעשה, טענה כנגד קרן החוב, אשר הצדדים הסכימו במעמד הדיון על סכומה ועל הסדר תשלומים לפירעונה, וכן הצהירו כי אין היא עומדת עוד למחלוקת. כך: "ב"כ הצדדים: המחלוקת היחידה שנותרה היא בעניין הריבית ושכ"ט עו"ד. אנו מבקשים להגיש טיעונים בכתב. כמו כן הגענו להסכמה לפיה התביעה כנגד נתבע 3 תמחק ללא צו להוצאות. העיקולים כנגד הנתבעות 1 ו- 2 יימחקו לא יאוחר מ- 14 יום לאחר פירעון יתרת הקרן בסך של 18,325 ₪ אשר ישולמו ע"י הנתבעות בשתי המחאות שוות לפירעון ביום 1.6.11 ו- 1.7.11." [פרוטוקול 4.4.11, עמ' 2 ש' 19-23, ההדגשות הוספו] משכך, ומשהקרן אף שולמה על ידי הנתבעות בפרישה לתשלומים, אין עוד מקום להידרש לטענה הנוגעת לחישוב הקרן. ד. טענת הנתבעות בדבר אי הוכחת הסכום הנתבע הנתבעות טוענות כי התובעת לא הציגה כל ראיה לאופן חישוב הריבית על ידה, ועל כן לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. המדובר בטענה כללית בלבד, מה גם שסכום ריבית חשכ"ל נקבע ומפורסם על ידי החשב הכללי במדינת ישראל מעת לעת, ואינו נתון לשיקול דעתה של התובעת. הנתבעות אף לא הציגו חישוב חלופי או טענה חלופית כלשהי בדבר התקופות בגינן חושבה הריבית, ואילו התובעת צירפה לסיכומיה תחשיבים המפרטים את שיעור הריבית הנתבע. משכך - הטענה נדחית. ה. הוצאות ושכר טרחת עו"ד בבואנו לשקול את שיעור ההוצאות שיש להטיל בנסיבות המקרה דנן, נותנים אנו דעתנו לעובדה כי הקרן פנתה לנתבעות בדרישת חוב, לראשונה, לאחר כארבע שנים ממועד היווצרות החוב, וזאת, על אף שמן הראוי היה כי תפנה קודם לכן, ובפרט שעה שהעיכוב מזכה את הקרן, כאמור, בריבית פיגורים בשיעור ריבית חשכ"ל. כמו כן, מביאים אנו בחשבון, כי התביעה הוגשה במהלך/בשלהי משא ומתן שהתנהל בין הצדדים במטרה לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית הדין, וכי הנתבעות שילמו את קרן החוב במלואה לאחר הגשת התביעה וללא צורך בשמיעת ראיות, כך שמסגרת הדיון שבפנינו צומצמה לשאלת הריבית וההוצאות בלבד. בשים לב לשיקולים אלה, איננו מקבלים את טענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעות בהוצאות משפט בשיעור משמעותי, ואף סבורים אנו כי יש להפחית את שיעור ההוצאות שיתכן והיה מקום לפסוק לזכות התובעת אלמלא שיקולים אלה, לאור העובדה כי מרבית תביעתה התקבלה. אשר על כן, הנתבעות ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. ה. סיכום אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן שבו נקבע כי הריבית המתווספת לחוב הנתבעים הינה ריבית פיגורים בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי מעת לעת, לרבות ריבית בגין פרישת החוב לתשלומים, כמפורט לעיל, והנתבעות יישאו בתשלום סכומים אלה. כמו כן, מאחר וסך של 1,621.3 ₪ מן הסכום ששולם על ידי הנתבעות נזקף על ידי הקרן לחשבון הריבית במקום לחשבון התשלומים, תערוך הקרן חישוב מחודש בהתאם ללשון תקנה 22, באופן בו ייזקף סכום זה על חשבון הקרן, ואילו חישוב ריבית הפיגורים והריבית בגין פרישת החוב ייערכו בהתאם. מן הטעמים המפורטים בפרק ד' לעיל, יישאו הנתבעות בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. ניתן היום, ח' כסלו תשע"ב, 04 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. מר רפי גמליאל,נציג ציבור מעבידים חנה טרכטינגוט, שופטת קופות גמל