בטרם הקראת כתב האישום לנאשם , הגישה הנאשמת , באמצעות בא כוחה , בקשה להעניק לה את ההגנה מן הצדק ולהורות בהתאם על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדה.   נגד הנאשמת הוגש כתב אישום,המייחס לה עבירה של אי- קיום צו בית משפט-עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ( להלן: "החוק").   שבעובדות כתב האישום נטען כך: א.        כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה בתיק תו"ב 21304-09-09 וזאת בגין שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתוכנית מתאר , עבירה של ניהול והפעלת גן ילדים במבנה יביל ובדירת מגורים בשטח של כ-104 מ"ר .   ב. ביום 10/1/10 הרשיע בית המשפט את הנאשמת וגזר עליה ובין היתר, צו איסור שימוש במבנה נשוא כתב האישום , שייכנס לתוקפו ביום 31/7/10 , אלא אם יהיה לה היתר בניה כדין ; כמו כן חויבה הנאשמת לחתום על התחייבות כספית ע"ס 10,000 ₪, להימנע למשך 3 שנים מיום מתן גזר הדין מלעבור עבירה על חוק התכנון והבניה. ג. עד ליום הגשת כתב אישום זה , לא השיגה הנאשמת היתר בניה כדין ולא הפסיקה את השימוש במבנה נשוא כתב האישום כפי שנצטוותה." 3.         בדיון שהתקיים ביום 25/5/2011 , טען ב"כ הנאשמת כי באישום הקודם הנאשמת לא הייתה מיוצגת ; הוא הציג מסמך לעיון ביהמ"ש מסמך מיום 20/10/2003 וטען כי על המאשימה היה להסביר לנאשמת כי כבר משנת 2003 ישנו אישור מהוועדה המאשרת את הפעלת גן הילדים במקום זה. לטענתו הסיבה לכך שאין היתר , היא מאחר והוועדה אינה מבצעת תשריט חלוקה והעברת זכויות. על כן , טען בא כוח הנאשמת כי על כתב האישום להימחק על פי סעיף 149(4) או 149(10) לחסד"פ. באת כוח המאשימה טענה כי הנאשמת ניהלה , מנהלת או מפעילה גן ילדים ללא היתר , ומכאן שאין לנאשמת אלא להלין על עצמה שהחליטה , מלכתחילה , לנהל גן ילדים ללא היתר כדין. בהתייחסה למסמך שהוצג על ידי בא כוח הנאשמת , טענה באת כוח המאשימה כי מדובר בפנייה לוועדה לקבל את עמדתה לגבי ניהול ו/או הכשרת שימוש לגן הקיים. זאת ועוד , לדברי באת כוח המאשימה מדובר בבקשה שהוגשה לוועדה לשימוש חורג לניהול גן ילדים והמהות של הבקשה היא שימוש חורג לניהול גן ילדים באזור מגורים. על פי החלטת מליאת הוועדה בבקשה זו מיום 9/8/2010 , הבקשה מוגשת בתחום התוכנית ש/648 ועל פיה , כתוצאה מביטול הדרך הגובלת נוסף שטח המגדיל את שטח החלקה , ולפיכך יש לקבל אישור למעבר בחלק זה או לרכוש את השטח הנוסף; לחילופין, יש לפרסם הקלה לדחיית חובת הרכישה , ובמקרה אחר ניתן לפעול לפי ההחלטה העקרונית של הוועדה למימוש ש/648; בנוסף , הוחלט כי המבנה המוצע אינו עומד בקווי בניין ולפיכך יש להציג אותו בקווי בניין או להצמיד אותו לקו הגבול שבו מוצע קיר אקוסטי ושטח מרפסת המקורה חורג מהמותר; בכפוף לכך , החליטה הוועדה לאשר את הבקשה לשימוש חורג לתקופה של 5 שנים בתנאים. על כן , לטענת באת כוח המאשימה , אין מקום להלין על הוועדה ולהאשימה באי מתן ההיתר ומכאן שאין מקום לביטול כתב האישום לפי ההגנה מן הצדק ו/או כל הגנה אחרת. בסיכומיו טוען בא כוח הנאשמת , כי הנאשמת ביקשה בשנת 2002 להקים גן ילדים פרטי בתחומי המועצה המקומית פרדס חנה כרכור. המועצה המקומית פרדס חנה כרכור ברכה את המבקשת על יוזמתה ורצונה לפתוח גן ילדים. ראש המועצה אף העביר למשרד החינוך בירושלים את עמדת המבקשת אשר תומכת במבקשת וביוזמתה והתחייב לשתף פעולה עם הגורמים המתאימים במועצה על מנת לקדם הקמת החטיבה הצעירה. בא כוח הנאשמת מוסיף כי הנאשמת השקיעה הון כספי רב וכי היא קיבלה את אישור משרד החינוך לפעול כמוסד חינוך מוכר ובלתי רשמי. בזמן שהחטיבה הצעירה פעלה , התבקשה הנאשמת להשיג אישור לשימוש חורג , וזאת מאחר , ולדברי בא כוח הנאשמת , המקרקעין עליהם הוקמה החטיבה הצעירה משמשים לצרכי מגורים ואילו החטיבה הצעירה משמשת לצרכי חינוך.   זאת ועוד , מוסיף וטוען בא כוח הנאשמת כי קיים חוסר של מקרקעין לייעוד של מוסדות חינוך וזאת נוכח הגידול המשמעותי שחל באוכלוסיית המועצה המקומית והעדר מקרקעין לייעוד של מוסדות חינוך. עוד טוענת הנאשמת באמצעות בא כוחה , כי סברה שכשהתקבלה החלטת הוועדה , הקיץ הקץ על עניין השימוש החורג.אולם באופן מפתיע הוגש כנגדה כתב אישום בתיק תו"ב 21304-09-09 בכך שעושה שימוש במקרקעין , כגן ילדים ובניגוד לקבלת היתר מתאים לכך. זאת ועוד , לטענת בא כוח הנאשמת , התובע מטעם המאשימה שכנע את הנאשמת להודות באשמה תוך שהוא מבטיח לה כי יקצה לה זמן מספיק על מנת להשלים את ההליכים הנדרשים לטענתו להסדרת ההיתר לשימוש החורג. המאשימה ,לטענת בא כוח הנאשמת , מנועה הייתה מלהגיש אישום כנגד המבקשת בתו"ב 21304-09-09 וככל שהדברים מתייחסים לשימוש במקרקעין כגן ילדים , שכן העובדות המתוארות בכתב האישום , ככל שמתייחסות לשימוש במקרקעין , אינם מהווים עבירה , נוכח החלטת הוועדה מיום 27/10/03 , המאשרת שימוש חורג במקרקעין לצורך גן ילדים. כמו כן , הסכמת הנאשמת להודות באשמה בתיק הנ"ל , תוך שהיא אינה מיוצגת כראוי בהליך זה ונתונה לשכנועיו של התובע מצד המאשימה הינה תוצאת הפרי האסור שדינה להתבטל. יתירה מכך , כתב האישום עומד , לטענתו , בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ומשכך דינו להתבטל. הגשת כתב האישום לדבריו היא בבחינת "אכיפה בררנית" , אותה נוקטת המאשימה כלפי הנאשמת בלבד. מרבית גני הילדים המצויים בתחומי המועצה המקומית , מנוהלים בבתי מגורים הפזורים בתחומי המועצה המקומית , וזאת לנוכח המצוקה הקשה של מחסור במקרקעין המיועדים לגני ילדים אל מול הגידול המשמעותי בהיקף האוכלוסיה הצורכת גני ילדים. זאת ועוד, הסחבת בה נקטה המאשימה בקיום הדיונים בתוכניות שהוגשו לה על ידי המבקשת , היא זו היחידה שהביאה את הנאשמת למצב בו היא מצויה כיום. חידלון נוסף , לטענת בא כוח הנאשמת מצוי בחלק מהחלטת הועדה הקובע כי מתן ההיתר מותנה ביישום ההחלטה על ביטול הפקעה להרחבת דרך. בא כוח הנאשמת טוען כי התנהלות זו של הרשויות הינה התנהלות חסרת תום לב , חסרת ניקיון כפיים , התנהלות שאינה עולה בקנה מידה של התנהלות סבירה של רשות ציבורית-שלטונית. זאת ועוד , לטענת בא כוח הנאשמת , סיכול קבלת ההיתר המבוקש , הנעוץ , לדבריו, בהתכתשות בין המועצה המקומית לבין הועדה לתכנון ובניה , אודות יישום החלטת הועדה מיום 9/8/10 , הינו מעשה העומד אף בניגוד לחוק יסוד כב' האדם וחירותו . אשר על כן , מבקש בא כוח הנאשמת , מבית המשפט , להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת. מנגד , טוענת המאשימה באמצעות באת כוחה , כי בקשתה של הנאשמת מחוסרת כל בסיס משפטי ו/או כל עילה וכי דינה להידחות. אין מחלוקת לדבריה , כי השימוש המותר במקרקעין המתוארים בכתב האישום הינו למגורים בלבד , כי השימוש שהמבקשת ביצעה ומבצעת בשטח משנת 2003 הינו ניהול והפעלת גן ילדים וכי החלטת מליאת הוועדה מיום 20/10/03 היא לאשר את בקשת המבקשת בתנאים. באת כוח המאשימה מתארת בסיכומיה את השתלשלות העניינים וטוענת כי עולה מפירוט השתלשלות עובדתית זו כי הוועדה פעלה כדין וכי בהתנהגות הנאשמת ולא של הועדה דבקו פגמים לרבות השתהות ומחדלים רבים. זאת ועוד , עד עצם היום הזה לא מילאה הנאשמת את כל הדרישות ממנה ויתירה מכך , וכפי שאף עולה מנספח 20 המצורף לסיכומי המאשימה - משרד החינוך דחה את בקשתה של הנאשמת לפתיחת הגן. באת כוח המאשימה סוקרת את הפסיקה לעניין דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" וטוענת , כי בצד התכלית של שמירה על יעדי התכנון , נועדה האכיפה ליצור פיקוח על הבניה במישור השמירה על בטיחות המבנים וכן לתכלית של שמירה על ערכים כללים של שלטון החוק כאשר השלמה עם מצב בו מפר החוק יצא נשכר מכך שביצע עבירה על חוק התכנון והבניה , חותרת תחת שלטון החוק ומעודדת עבריינות. זאת ועוד, המאשימה, לדברי באת כוחה , פעלה , ופועלת כנגד אחרים באזור המפעילים ומנהלים גני ילדים במקום שייעודו מגורים . משכך, טוענת המאשימה , הנאשמת לא הרימה את הנטל להוכחת אכיפה סלקטיבית/ בררנית ואין לטענות שנטענו על ידיה כל תשתית עובדתית או ראייתית. ומכל מקום , אין בטענות הנאשמת כדי להכשיר את השימוש האסור. זאת ועוד , הנאשמת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי התנהגות הוועדה נגדה הייתה מתוך שיקולים זרים ובוודאי לא הוכיחה שהמאשימה הפלתה אותה על רקע ובשל שיקולים זרים מסוימים ומוגדרים. עוד הוסיפה ואמרה באת כוח המאשימה , כי בשימוש שעשתה ועושה הנאשמת מאז שנת 2003 יש משום עשיית דין עצמי; מדובר בשימוש אסור ובלתי חוקי , והוא בבחינת עבירה מתמשכת . ובית המשפט לדבריה לא ייתן את ידו להמשך הפרת החוק והנצחת דבר עבירה. זאת ועוד,לדברי באת כוח המאשימה , המאשימה פעלה על-פי סמכותה ואף חובתה להפסיק שימוש אסור ומסוכן ובכך וכנגד כך , אין מקום לומר ולטעון שמדובר בהתנהגות "מתעמרת ושערורייתית ו/או בהתנהגות "הפוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק". המאשימה הביאה תימוכין לדבריה מן הפסיקה וביקשה ,לאור כל האמור לעיל, לדחות את בקשת הנאשמת ואף לחייבה בהוצאות. דיון   4.          באת כוח הנאשמת טען למחיקת כתב האישום על פי סעיף 149(4) או 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ" ).   בסעיף 149 (4) ו-149(10) לחסד"פ נקבע כך:   "149.   לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות,ובהן: (1)..... (2)..... (3)..... (4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. (5)..... (6)..... (7)..... (8)..... (9)..... (10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." 5.         באשר לטענת הנאשמת כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה; סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה קובע כך: " נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206 , בתוך המועד שקבע בית המשפט , דינו- מאסר שנה , ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו-קנס כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין לכל יום של עבירה. " אין מחלוקת , כי השימוש המותר במקרקעין המתוארים בכתב האישום הינו למגורים בלבד. אין גם מחלוקת על העובדה כי השימוש שהמבקשת ביצעה ומבצעת בשטח משנת 2003 הינו ניהול והפעלת גן ילדים . ביום 10/1/10 הורשעה הנאשמת , ובית המשפט גזר עליה , בין היתר , צו איסור שימוש במבנה נשוא כתב האישום , שייכנס לתוקפו ביום 31/7/10 , אלא אם כן יהיה לה היתר בנייה כדין. הנאשמת , עד ליום הגשת כתב אישום נשוא תיק זה , לא השיגה היתר בנייה כדין ולא הפסיקה את השימוש במבנה נשוא כתב האישום . הנאשמת , אם כן , עושה שימוש אסור ולא חוקי בגן הילדים נשוא כתב האישום , ולא קיימה את צו בית המשפט שהוטל עליה. משכך, וכפי שאף עולה מלשון החוק , אין כל ספק בכך , כי הנאשמת עברה עבירה של אי קיום צו , עבירה לפי סעיף 210 לחוק. לאור האמור לעיל,אני דוחה טענת ב"כ הנאשמת כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה.   6.          באשר לטענת הנאשמת להגנה מן הצדק ; טענת ההגנה מן הצדק , מעוגנת כיום בחקיקה הישראלית כטענה מקדמית לניהול ההליך בהגינות משפטית; דוקטורינת ההגנה מן הצדק,הוזכרה לראשונה בפסק דינו של כבוד השופט אשר בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ח (1) 798 , ששם נתקבלה טענת המערער "כבר נשפטתי" ובוטל כתב האישום שהוגש נגדו בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו רשלנות פושעת; ובית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת הראיות. ביהמ"ש , ע"י כב' השופט אשר , העלה את הפסיקה האנגלית בדבר דוקטרינת " ההגנה מן הצדק " במשפט המקובל האנגלי; בהמשך, בע"פ 450/77 ברוך בעל טכסא נ' מ"י,פ"ד ל"ב (2) 152, שם הבחין כב' השופט לנדוי בין מה שצודק לנאשם ,לעומת מה צודק למען האינטרס הציבורי ונקבע:   "שקלתי טענות אלה ומצאתי אותן חסרות משיקולים של צדק דווקא, הרי לא רק מה שנוח לנאשם גם צודק לעניין זה, ואף לא רק מה שנוח לביהמ"ש למען קיצור הדיונים , אלא יש לשקול גם מה צודק למען האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת; וכן , יבדוק ביהמ"ש את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות , שמא מעייניו ליתרון תכסיסי בלבד." 7.         ביהמ"ש העליון נדרש לשאלת תחולתה ויישומה של הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בעניין הידוע כויסות מניות הבנקים , הידוע כמשפט הבנקאים , ב- ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(2) בעמ' 221. במסגרת ערעורם של הבנקאים לביהמ"ש העליון על הרשעתם בעניין ויסות מניות הבנקים עקב דו"ח ועדת בייסקי, בחן ביהמ"ש את העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום , ביניהן האיסור המוטל על חבר דירקטריון או מנהל עסקים של בנק, לפעול ביודעין בעסקי הבנק בדרך הפוגעת ביכולתו לקיים את התחייבויותיו. באותו פס"ד בפרשת יפת , קבע כב' השופט טל , בדעת מיעוט , כי עומדת לנאשמים, באשר לאישום הראשון , בעבירה על סעיף 14 (ב) לפקודת הבנקאות "הגנה מן הצדק". אולם, אף בדבריו של כב' השופט טל , שדעתו כאמור הייתה דעת מיעוט , הודגש כי - וכלשונו:   "זו הגנה נדירה , גם בארצות הברית ששם יושמה דוקטרינה זו הלכה למעשה , הגנה זו נדירה והיא יושמה שם רק כאשר הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הם שיזמו את העבירה והיו שותפים לה. כגון בהדחת סוכן לעבירות סמים כדי ללכוד באמצעותו עבריינים אחרים. ברי שאפילו בנסיבות כאלה יש לנהוג בהגנה זו בזהירות רבה , לבל תשמש מגן וצינה למשרתיו של משטר מושחת..." 8.          בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, בפיסקה 18 עמ' 15 לפסה"ד נאמר כי:   "הגנה מן הצדק , הינה דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכות ביהמ"ש לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מקורה של הדוקטרינה במשפט המקובל האנגלי והיא יושמה (במספר מצומצם של מקרים) גם על ידי בתי המשפט בארה"ב". ב פרשת יפת (ע"פ 2910/94,יפת נ' מ"י,פד"י ( (2) 221) זכתה הדוקטרינה להכרה עקרונית בדין הישראלי , שם קבע כב' השופט ד. לוין כי ראוי שכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו , והתווה את המבחן הקובע הבא:   "המבחן הקובע , כפי שאני רואה לאמצו , הוא מבחן ה" התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות ", היינו התנהגות שערורייתית , שיש בה משום רדיפה , דיכוי והתעמרות בנאשם..המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת , דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זה תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם , כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". בהמשך קובע ביהמ"ש דינמיקה לבחינת תחולתה והפעלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ע"י בחינה בת שלושה שלבים , לבחינת ההליך המשפטי , תקינותו , איזון האינטרסים השונים ומידת פגיעותו של ההליך הפלילי בנאשם.   9.        על רקע האמור לעיל , יש לבחון את טענותיה של הנאשמת עד כמה "שגויה" החלטת המאשימה , " מקוממת " " שערורייתית " ו" בלתי נסבלת " , להגיש כתב אישום בהליך הנוכחי . בבואנו ליישם את שלושת השלבים שנקבעו ע"י ביהמ"ש בפרשת בורוביץ (שם-ע"פ 4855/02),הרי שבשלב הראשון על ביהמ"ש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם , ובמידה ונפלו פגמים כאלו , לעמוד על עוצמתם וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בענייננו , ההליך הננקט נגד הנאשמת הינו האישום המייחס לה עבירה של אי קיום צו בית משפט - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה . הנאשמת כאמור לא הכחישה את עובדות כתב האישום שעניינן אי קיום צו בית משפט שניתן בתאריך 10/1/10 בגין ניהול והפעלת גן ילדים במבנה יביל ובדירת מגורים בשטח של כ-104 מ"ר. אין מחלוקת על כך כי השימוש המותר במקרקעין המתוארים בכתב האישום הינו למגורים בלבד , וכי השימוש שהמבקשת ביצעה ומבצעת בשטח מאז שנת 2003 , הינו ניהול והפעלת גן ילדים. בעניינינו , ומשכך הם פני הדברים , אני סבור כי בשלב הראשון לא נמצאו פגמים בהליך המשפטי הננקט ע"י המאשימה. בשלב השני על ביהמ"ש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים , במידה ונמצאו פגמים , יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש ביהמ"ש לאזן את האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של הליך הפלילי שמן העבר האחד , נמצאים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך ובין היתר העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור , קיומם של מנגנוני גמול , הרתעה וענישה; שמירה על בטחון הציבור , קיומם של צווים הניתנים ע"י הרשויות המוסמכות לכך וע"י ביהמ"ש בעיקר והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע , ומן העבר השני , נמצאים האינטרסים השוללים במקרה הקונקרטי את המשך קיומו של ההליך ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם , פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד , שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירת אמון הציבור בבית המשפט. תוך כדי כך , על ביהמ"ש לתת את דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן , לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה , למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם , וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס ביהמ"ש לכל אחד מן השיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, ככל שמעשה העבירה חמור יותר , יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; ככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר , יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי , מששוכנע ביהמ"ש כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות - עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום; ביהמ"ש עשוי לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשמת , אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים , או שתהא ראויה להישקל לטובתה בקביעת עונשה אם תורשע. 10.       בבואי ליישם את בדיקת שלושת השלבים שביהמ"ש העלה בפרשת בורוביץ , מצאתי כי לא נמצאו פגמים בהליך המשפטי , וכי הגשת כתב האישום אינה מצביעה על פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. מעיון בסיכומי המאשימה , ולאחר שנמצא כי המאשימה פועלת לא רק בגדר סמכותה אלא אף על פי חובתה שבהוראות חוק התכנון והבנייה ,נחה דעתי כי אין בהגשת כתב האישום כנגד הנאשמת משום התעמרות בה וכי אין מדובר באכיפה סלקטיבית. אני סבור כי אין לראות בהגשת כתב האישום כנגד הנאשמת משום הליך לא ראוי, ואין לראות בהתנהגות הרשות המאשימה , כהתנהגות בלתי סבירה, ומשוללת הגינות ואחריות. לאור האמור לעיל, אני דוחה בקשת ב"כ הנאשמת להחיל על הנאשמת את ההגנה מן הצדק ולזכותה מכוח הגנה זו. 11.        בשולי הדברים, טענת הנאשמת כי החלטת הועדה מיום 9.8.10 ושיישומה אפשרי רק בידי הרשות המקומית, ולמעשה גזר על הנאשמת גזירה שלא ניתן לעמוד בה, מקומה בהליך אחר של ערר בפני ועדת הערר המחוזית, או בתקיפתה של ההחלטה בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, ולבטח לא בפני בימ"ש זה שתפקידו הוא עפ"י האישום שבפניו אכיפתי - פלילי. כבר נפסק כי ביהמ"ש לא ישים עצמו במקום הרשות המוסמכת, במקרה עסקינן, הועדה המקומית לתכנון ובנייה - השומרון. ואין אנו רשאים לשים את שיקולי ביהמ"ש במקום שיקולי הרשות המוסמכת. 12 .       התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה על הטענות המועלות בה וקובע את התיק להמשך, להקראת כתב האישום ליום 4.4.12 , שעה 9:30. אי קיום צו בית משפטהגנה מן הצדקבניהחוק התכנון והבניהצווים