ערעור על החלטת רשם בעניין המועד להגשת עתירה

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח (בש"א 6109/11) מיום 25.8.2011 (להלן: החלטת הרשמת) בעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף (להלן: העתירה) בפסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"א 7966/08 ו-ע"א 8510/08 (להלן: פסק הדין). 1. לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות הדיון הנוסף) המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 3.8.2011. העתירה הוגשה כעבור 21 ימים ממתן פסק הדין, ביום 24.8.2011. בשל האיחור, המזכירות סירבה לקבל את העתירה לרישום. 2. השגת המערערים על ההחלטה, במסגרתה טענו כי אין למנות את ימי פגרת הקיץ במניין הימים להגשת עתירה לקיום דיון נוסף, נדחתה ביום 25.8.2011 על ידי הרשמת. נקבע כי בדין סירבה המזכירות לקבל את העתירה לרישום. זאת, מכיוון שימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן בנוגע למועד להגשת עתירות לדיון נוסף, בין מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) ובין מכוח סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1982 (להלן: חוק הפרשנות). עוד צוין כי לפי תקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף יש להגיש את העתירה לדיון נוסף בתוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין להבדיל מיום המצאתו. הרשמת כהן-לקח הורתה לצדדים למסור תגובתם לעניין בקשת המערערים להארכת מועד שהוגשה יחד עם ההשגה על החלטת המזכירות. בינתיים, עיכבה את מתן ההחלטה בעניין הארכת המועד וזאת עד למתן פסק דין בערעור שלפניי (החלטת הרשמת מיום 25.9.2011). 3. לאחר שהתקבל כתב הטענות של המערערים, וכן התקבלה תשובתם של המשיבים 1 ו-2, הודיע המשיב 3 כי אינו מוצא להוסיף על דברי התשובה שהוגשו על ידי המשיבים האחרים. בנוסף, הוגשה מטעם המערערים "בקשה למתן רשות תשובה לתגובות המשיבים ו/או לקביעת השלמת סיכומים בע"פ" ועמה עמדות המשיבים 1 ו-2 המתנגדות לה. לא מצאתי לנכון להיענות לבקשתם זו שכן נימוקיה הראו כי המערערים מבקשים לערוך "מקצה שיפורים" לכתב הערעור ולחזור ולהרחיב על טענות שנטענו על ידם במסגרתו (לאורך 12 עמודים). בנסיבות ההליך דנן, בו אנו נמצאים בערעור על החלטת רשם בעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, איני מוצא מקום לאפשר טיעונים נוספים מעבר לאלו שכבר הוגשו. 4. בטרם אדון בערעור ובתשובות לו, אזכיר את הכלל שלפיו בית המשפט רשאי לדון בערעור על החלטת רשם במותב של שופט אחד (ראו סעיף 96 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984). בענייננו לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המערערים להרחבת המותב. זאת במיוחד מאחר שלא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת שבדין יסודה. כפי שיובהר, אין בדיון שלפנינו צורך בקביעת הלכה ואך לא בחידושה. מדובר ביישום של הדין הקיים, ופירוט הרציונאליים לו - למען הסר ספק ולשם הבהרת המצב המשפטי לאשורו. מכתבי הטענות העמוסים, ניתן לחלץ שלוש סוגיות עיקריות שבמחלוקת. להלן אדון בכל אחת מהן, כסדרן. לשם סדר הדיון יקראו המשיב 1 והמשיבה 2 - המשיבים, וטענותיהם יפורטו יחד. אימתי מתחיל מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף? 5. לטענת המערערים, יש להחיל על תקנות הדיון נוסף את ההסדר הקבוע בתקנה 402 לתקסד"א שלפיה מנין הימים יחל מהיום בו הומצא לבעלי הדין העתק ההחלטה. כל פרשנות אחרת פוגעת לטענתם באופן בלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות - אם לא ניתנה ההחלטה בפני בעלי הדין. לטענת המשיבים תקנות דיון נוסף מהוות דבר חקיקה נפרד ועצמאי שלא ניתן להחיל עליו את הוראות התקסד"א. לטענתם, כאשר מדובר בהליך של דיון נוסף עקרון סופיות הדיון חל במלוא העוצמה, ועל כן מוצדקת במיוחד ההבחנה בין הליך זה לבין הליכים ערעוריים (ברשות או בזכות) במשפט האזרחי. 6. לשיטתי, בעניין זה הדין עם המשיבים. הדיון הנוסף הוא "רב פנים" ואינו מצומצם לנושאים במשפט האזרחי בלבד (בש"א 6206/93her majesty the queen in right of Canada נ' רבקה ריינהולד ( 23.11.1993) (להלן: עניין ריינהולד). כך, תחום התייחסותן של תקנות הדיון הנוסף רחב ונוגע הן במשפט האזרחי, הן במשפט הפלילי והן במשפט המנהלי. מכאן, אין כל הצדקה להחיל לגביהן דווקא את תקנות סדר הדין האזרחי "שהרי אינך מסדיר נושאים של סדרי דין פליליים תוך הפניה לתקנות סדר הדין האזרחי" (שם, פסקה 6)). 7. יתרה מכך, הן בתקסד"א (ראו תקנות 397 ו-398), הן בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) (ראו סעיף 199), מצויות הוראות לעניין מועדים להגשת ערעור. בהוראות אלה נאמר כי המועד ממנו תחול ספירת הימים הוא היום בו ניתנה ההחלטה - כפי שמורות לנו בהתאם גם תקנות הדיון הנוסף. אולם, ביחס להוראות אלה, מצא המחוקק לנכון לסייג ולומר, כי מקום בו לא ניתנה ההחלטה בפניו של בעל הדין (ובתקסד"א גם בתנאי שלא הוזמן לשימוע) יחל מניין הימים מן היום בו הומצאה ההחלטה לנאשם (לפי סעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי) או לבעלי הדין (לפי תקנה 402 לתקסד"א). לעומת זאת, תקנות הדיון הנוסף נעדרות הוראה מקבילה, המשנה את המועד לתחילתו של מרוץ הזמן, כאשר פסק הדין, בו מבקש בעל דין לקיים דיון נוסף, ניתן שלא בפניו. בבש"א 7155/06 יונה נ' עו"ד יניב אינסל ( 3.10.2006) (להלן: עניין יונה) הסבירה כבוד הנשיאה ד' בייניש את המצב המשפטי העולה מן המתואר לעיל, כך: "פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף". ואכן, לא מצאתי מקום לסטות מכלל זה בענייננו. ואולם, אין חולק כי פסק הדין לא שומע בפני הצדדים ולכך יש משקל מסוים לטעמי. משקל זה, לא יובא בחשבון במסגרת הדיון בשאלה האם, על פי דין, הוגשה העתירה באיחור. זאת מאחר ואין מקום לאפשר לצדדים לנצל את הפרקטיקה של ששימוע ללא אולם, שנועדה לחסוך את הגעתם לבית המשפט. יפים לכך דבריה של כבוד השופטת מ' נאור בבש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון ( 1.11.2007) לעניין זה: "שימוע ללא אולם מלווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות, באופן שנועד לחסוך לצדדים את טרחת ההגעה לבית המשפט (ראו בש"א 3632/07 קודמן נ' פרימונט (מיום 26.6.2007) (הרשמת ש' ליבוביץ)). יש לזכור כי תכליתה של פרקטיקה זו היא להקל על ציבור המתדיינים שהיו באים לירושלים מכל קצוות הארץ בכדי לשמוע את תוצאת פסק הדין. אין לאפשר ניצול לרעה של פרקטיקה זו לטענות בדבר מועדים". 8. על כן, ולאור האמור לעיל, כל עוד לא קבע המחוקק אחרת, מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף יחול מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו לצדדים. המסגרת הדיונית בה אפשר ויינתן משקל לעובדה כי פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, היא כאחד השיקולים בבקשה להארכת מועד להגשת העתירה לדיון נוסף. כך עולה גם מדברי הנשיאה בעניין יונה הנזכר לעיל: "תיתכנה נסיבות בהן העובדה שפסק הדין נמסר לצדדים במועד מאוחר להשמעתו תהווה טעם מיוחד להארכת מועד." וכן מהחלטת הרשמת כהן-לקח בעניין אחר: "יתכנו מצבים בהם פסק-הדין נשוא הבקשה לא שוּמע באולם, ולא ניתנה לצדדים הודעה מראש בדבר המועד בו יינתן פסק-הדין ויעמוד לרשות הצדדים באינטרנט ובמזכירות בית המשפט. במצבים מעין אלה, תתכן טענה - אשר תוכרע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו - לפיה מתקיים 'טעם מיוחד' להארכת מועד". (ראו בש"א 3264/10 ארז (ג.ז) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' ישעיהו ( 20.5.2010). 9. בעניינו, על פי רישומי המזכירות פסק הדין נשלח לצדדים בדואר ביום 9.8.2011 (היינו שישה ימים לאחר שניתן). לטענת המשיבים המזכירות הודיעה לצדדים שפסק הדין עתיד להתפרסם, בטרם ניתן. נתונים אלו, וכל מחלוקת לגביהם, יידונו במסגרת הבקשה להארכת מועד - בה טרם ניתנה החלטה. אדגיש, כי אין בדבריי כדי לקבוע או לרמוז דבר ביחס לעמדתי בעניין הארכת המועד בתיק זה (לדיון באופן בחינת בקשה להארכת מועד ראו: בש"א 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ( 10.1.2012)). ימי הפגרה - האם יבואו במניין הימים? 10. אין מחלוקת כי במועד בו ניתן פסק הדין ובמועד בו הוגשה העתירה חלה פגרת הקיץ. השאלה היא האם ימי הפגרה יובאו במניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף. שאם לא כן, הרי הוגשה העתירה במועדה. לטענת המערערים, בעניין זה יש מקום להחיל את הוראת תקנה 529 לתקסד"א שלפיה ימי הפגרה לא יובאו במניין הימים. תמיכה לטענתם זו, הם מוצאים ברע"א 5617/09 יעקב פורוש ואח' נ' חוה דייטש (גרליץ) ואח' ( 26.10.2010) (להלן: עניין פורוש) שם נקבע כי "מכוח תקנה זו (תקנה 2 לתקסד"א - ס' ג'') ניתן להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי, כולל תקנה 529, על כל עניין אזרחי המובא בפני בית משפט, אלא אם נוהגים לגביו לפי סדר דין אחר". (ראו פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' גרוניס). אולם, כאמור לעיל וכמפורט להלן, הדיון הנוסף אינו "עניין אזרחי". 11. הסדרים דומים לזה הקבוע בתקנה 529 מצויים גם בתקנות המסדירות דיון בבית המשפט הגבוה לצדק, בבתי משפט לעניינים מינהליים ובבתי דין לעבודה (ראו: תקנה 19א לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984; תקנה 44 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים ; תקנה 7א לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980; תקנה 126 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991)). לעומת זאת, בחוק סדר הדין הפלילי למשל, לא מצויה הוראה מקבילה. על כן נפסק בעבר כי ימי הפגרה באים במניין התקופה להגשת ערעור לפי חוק זה (ראו ע"פ 4180/92 מדינת ישראל נ' בן מרדכי נעים ( 21.3.2994)). כך, גם בתקנות הדיון הנוסף לא מופיעה כל הוראה מקבילה. משמעות הדבר היא כפי שכבר נפסק בעבר, כי תקנה 529 לתקסד"א אינה חלה על עתירות לדיון נוסף. ראו עניין ריינהולד; בש"פ 7578/98 בן-אשר נ' מדינת ישראל ( 2.12.1998); בש"א 10674/05 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ( 14.12.2005)). בדומה להנמקה באשר ליום שממנו מתחיל מרוץ הזמן, גם כאן אין מקום להחיל דווקא את סדרי הדין האזרחיים מאחר והדיון הנוסף נוגע למגוון רחב של הליכים ואינו מבחין ביניהם (ראו גם רע"א 6297/02 קולד נ' גאולת הכרך בע"מ פ"ד נז(2) 108 117 (2003)). בוודאי שאין כל הצדקה להחיל את סדרי הדין האזרחיים רק על דיון נוסף בעניינים אזרחיים, ובכך לפצל בין הדין החל על מועדים להגשת דיון נוסף אזרחי לבין זה החל על דיון נוסף פלילי או מנהלי (טענה לה רומזים המערערים לאור פסק הדין בעניין פורוש). זאת, בשונה מן האפשרות להגמיש את השיקולים למתן הארכת מועד, בנסיבות ספציפיות, בהתאם לסוג ההליך המוגש ולתכליות העומדות בבסיסו. על כן, וכל עוד לא קבע המחוקק אחרת, ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. ס'10(ג) לחוק הפרשנות 12. סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי במניין ימי תקופה יבואו ימי מנוחה פגרה או שבתון "זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". תחולת סעיף זה על המקרה שלפנינו, תביא למסקנה כי העתירה לדיון נוסף הוגשה במועדה. הרשמת דחתה טענה זו ולטענת המערערים, בכך שגתה. טוענים המשיבים כי עצמאותן של תקנות סדרי הדין בדיון נוסף, המצדיקה את היעדר תחולתו של סעיף 10(ג) לגביהן, נובעת מהמקור לחקיקתן והוא סעיף 108(א)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. עצם אזכורו הנפרד של הליך הדיון הנוסף, הם טוענים, מבליט את מעמדן העצמאי של התקנות המסדירות את קיומו. הם מוסיפים כי לשיטתם, ההסדר הקבוע בתקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף הוא הסדר "פרטני" המאיין את ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. 13. ביחס לאפשרות תחולתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות בעתירות לדיון נוסף נקבע על יד הרשם ש' צור בבש"פ 544/88 חזקי נ' פנחסי פ"ד מב(3) 795, 798 (1988) כי תקנות הדיון הנוסף הן "דבר חיקוק נפרד ועצמאי" ולא חל לגביהם אף חיקוק אחר שעניינו סדרי דין. צוין כי תחולתו של חוק הפרשנות מוגבלת למקרים בהם אין הוראה אחרת ב"עניין הנדון או בהקשרו" שאינה מתיישבת עם הוראותיו (ראו סעיף 1 לחוק הפרשנות). הרשם צור סבר כי תכליתה של תקנה 4 היא למנוע מבעל דין להשהות את סופיות פסק הדין וכוונתה המשתמעת היא "להביא לסוף פסוק בהליכים השיפוטיים" (שם). בהתאם לכך נקבע כי תקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף אינה מתיישבת עם סעיף10(ג) לחוק הפרשנות. בפסק הדין בעניין ריינהולד, קבע הנשיא מ' שמגר, בנוגע לתחולת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות על עתירות לדיון נוסף, כי "מובן על פניו שהוראה זו איננה ישימה בנושא כגון זה שבפנינו". בפסיקה מאוחרת יותר צוין כי עתירות לדיון נוסף הן ככל הנראה המקרה היחיד בו לא הוחל סעיף 10(ג) האמור על הליכים המתקיימים בפני בית המשפט וזאת "נוכח אופיו הייחודי של הדיון הנוסף, בהיותו חריג לכלל לפיו פסק דינו של בית המשפט העליון הינו סופי" (ראו רע"א 4990/05 ממן יעקב ו-80 עוררים אח' נגד עיריית הרצליה ( 7.10.2009). יוער, כי דווקא על פי הקביעה העקרונית באותו מקרה, שלפיה ככל שיש יחס של רלוונטיות בין הפגרה בה מדובר לבין הפעולה שלביצועה נקצב מועד, אזי יש להחיל את סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות ולדחות את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף עד ליום החול הראשון שלאחר התקופה "החריגה" (פגרה, שבתון או יום מנוחה). עם זאת ההלכה שלפיה סעיף 10(ג) לא חל בעתירות לדיון נוסף, לא שונתה במסגרת אותו פסק דין. 14. הנה כי כן, החלטת הרשמת עולה בקנה אחד עם ההלכה המשפטית הנוהגת. ההיגיון העומד בבסיסו של דין זה הוא מעמדן העצמאי של תקנות הדיון הנוסף שתכליתן לצמצמם את החריגה מעקרון סופיות הדיון. חריגה הנובעת מעצם קיומה של אפשרות לדיון נוסף בפסקי דין של בית המשפט העליון. סד הזמנים הצפוף והנוקשה הקבוע בתקנות הדיון הנוסף נועד, כפי שציין הרשם צור בהחלטתו הנזכרת לעיל, להביא לסוף פסוק בהליכים משפטיים. על כן הקביעה שלפיה תקנות הדיון הנוסף יוחרגו מתחולתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות מקובלת עליי. 15. על אף כל האמור, עקרון סופיות הדיון אינו עומד לבדו. בבואנו לבחון את התכליות העומדות בבסיס הדיון הנוסף, יש לתת משקל גם לאינטרס הציבורי החשוב שלשמו נועד הליך זה. כידוע, דיון נוסף יתקיים מקום בו יש בפסק הדין משום חידוש הלכתי חשוב המעורר קושי ייחודי או עומד בניגוד לפסיקה אחרת של בית משפט זה (ראו דבריי בדנ"פ 5155/11 מלכיאל נ' מדינת ישראל ( 5.12.2011). המשוכה המהותית בהקשר זה גבוהה ביותר, אך אם צולחים אותה הרי שמדובר בהליך המתקיים לטובת הציבור בכללותו. בהקשר זה ראוי להזכיר כי מטרתן של תקנות הדיון הנוסף היא ליצור מסגרת נאותה לקידום חקר האמת בדרך יעילה ((ראו בש"א 11073/02 שביט נ' בנק הפועלים ( 17.2.2003)). אין בכוונתן להביא לקיפוח זכויות מהותיות של צד לדיון, או של האינטרס הציבורי, רק בשל פגם פרוצדוראלי. בסופו של יום יש לערוך איזון בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מיועד סדר הדין להגשים (בעניינו סופיות הדיון הן כאינטרס כללי והן כאינטרס לגיטימי וחשוב של הצד שכנגד) לבין הצורך למנוע תוצאות קשות (כגון מניעת דיון נוסף בשאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות אך בשל טעות דיונית) (ראו שם). אולם, המקום לעריכת האיזון בין אותו אינטרס ציבורי שבקיום הדיון הנוסף לבין עקרון סופיות הדיון אינו במסגרת הדיון בשאלת תחולתו של סדר דין כזה או אחר. את האיזון הנדרש יש לערוך, כפי שכבר ציינתי בעניין המועד לתחילת מרוץ הזמן, במסגרת בקשה להארכת מועד. שוב אדגיש, כי איני מביע כל עמדה בנוגע להארכת המועד להגשת העתירה דנן. סוף דבר, העתירה הוגשה באיחור של שישה ימים. על כן בדין דחתה הרשמת את ההשגה על החלטת המזכירות ואין כל מקום להתערב בהחלטתה. הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 1 ו-2 בסכום כולל של 5,000 ש"ח שיחולק באופן שווה ביניהם. ניתן היום, כ"ט בטבת התשע"ב (24.1.2012). ערעור על החלטת רשםרשםערעור