הליך מעצר עד תום ההליכים דוגמאות האם ניתן לנקוט בהליכים מקבילים, לפני שני מותבים שונים, עת אדם ששוחרר בערובה בתנאים, הפר את אחד מן התנאים ועבר עבירה חדשה, זאת על ידי הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים בהליך נשוא העבירה החדשה, ובמקביל בבקשה לעיון חוזר ומעצר עד תום ההליכים בהליך הראשון לאור הפרת התנאי? זו השאלה הניצבת בערר שלפני. ההליך הראשון ורקעו 1. ההליך הראשון כנגד העורר דכאן, שהינו תושב השטחים, נפתח בבית משפט השלום בירושלים בת.פ 42207-08-11 מושא כתב אישום קצר המובא להלן: "כתב אישום א. העובדות בתאריך 26.8.11, בשעה 6:30 או בסמוך לכך, ברחוב משה ברזאני בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שהה הנאשם בישראל שלא כדין. ב. הוראות החיקוק שב"ח - עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952." כתב האישום הנ"ל הוגש ביום 26.8.11 ועמו הוגשה בקשה למעצר המשיב (הנאשם) דשם, עד תום ההליכים (מ"ת 42209-08-11), בה נאמר, בין היתר, כי הנאשם נכנס לישראל ללא אישור ומסוכנותו נלמדת מעברו הפלילי (3 הרשעות בעבירות ידויי אבנים, שהייה בישראל שלא כדין, 3 עבירות מעשה מגונה בקטין ומעשה מגונה בפומבי והחזקת כלי פריצה). כן צוין כי ביום 17.4.11 הורשע הנאשם בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין והחזקת מכשירי פריצה, והושת עליו מאסר בן 45 יום ומאסר מותנה בר-הפעלה כיום. 2. בית המשפט קמא (כב' השופט א' דראל) הורה בהחלטתו מיום 29.8.11 לשחררו בתנאים לפיהם עליו להתייצב לדיונים, להימנע מכניסה לתחומי מדינת ישראל, ולהבטחת תנאים אלה הורה לו להפקיד סך 10,000 ₪ ולהעמיד ערב. ההליך השני 3. ביום 2.10.11 נתפס העורר בשטח מדינת ישראל, ביום 5.10.11 הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ 8302-10-11), כדלקמן: "א. העובדות בתאריך 2.10.11, בשעה 19:36 או בסמוך לכך, ברחוב אליהו חכים בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שהה הנאשם בישראל שלא כדין. באותן הנסיבות, הפר הנאשם הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט, בכך שנכנס לישראל בניגוד לאיסור מפורש שהטיל על כבוד השופט ארנון דראל ביום 29.8.11 במסגרת מ"ת (שלום ירושלים) 42209-08-11 מדינת ישראל נגד שעלאן. ב. הוראות החיקוק שב"ח - עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לשיראל, תשי"ב-1952. הפרת הוראה חוקית - עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק הכניסה לישראל, תשל"ז-1977." הבקשה למעצר עד תוך ההליכים בהליך השני 4. יחד עם כתב האישום הנ"ל, הוגשה כנגד העורר בקשה למעצר עד תום ההליכים (מ"ת 8337-10-11), שנדונה לפני כב' השופט ג' ארנברג. בדיון בבקשה ביום 6.10.11, לא הייתה מחלוקת שהעורר נכנס לתחום מדינת ישראל, והוא הסביר כי הדבר נעשה על רקע הגשת הבקשה לאחמ"ש וקבלת היתר כניסה, וכי בידו קבלה על הגשתה, אשר בפרקטיקה משתמשים בה על מנת להיכנס לישראל, הגם שאין בכך כמובן משום היתר. אין אף חולק כי העורר נשוי לאישה תושבת ירושלים, יש לבני הזוג 3 ילדים וכי רעייתו הינה בהריון. העורר טען (שם - כמשיב) כי כתוצאה מכך שהוכה במשטרה נפגע באוזנו וטופל בבי"ח וכי הוא מוזמן לניתוח ביום 10.10.11 להוצאת אבן בכיס המרה. בא-כוחו אף הציע לשחררו תוך הכבדת התנאים. אין אף מחלוקת כי לא התווספה עבירה נוספת לכניסה לארץ ללא היתר. המבקשת התנגדה לשחרור, והדגישה כי לא ניתן ליתן אמון במשיב "שרמס ברגל גסה את האמון שניתן לו עת שוחרר בהליך הראשון". 5. לאחר דיון בבקשה, החליט כב' השופט ארנברג, וציין כדלקמן: "המדובר כאמור בעבירת שהייה שלא נלוו אליה עבירות נוספות. לכן, אני סבור כי על אף העבר של המשיב, ואף שמדובר בעבירה שנעברה כאשר המשיב משוחרר בתנאים אין בהם כדי ללמד על מסוכנות שלא ניתן לאיין אותה בדרך חלופית. אמנם, יש בכניסות חוזרות ונשנות ובמיוחד כאשר הן מבוצעות בשעה שעונש מאסר על תנאי תלוי ועומד ובשעה שהמשיב שוחרר בתנאים כדי ללמד על מסוכנות, אולם מדובר במסוכנות בעוצמה מוחלשת. באשר לחשש להימלטות, ראשית, ניתן לאיין חשש זה בדרך של הכבדה בתנאי השחרור שהוטלו על המשיב על פי החלטת כבוד השופט דראל, כאשר הגשה בקשה קודמת למעצר עד תוך ההליכים בגין כניסה קודמת. שנית, לאור מצבו המיוחד של המשיב שנושי לתושבת ישראל נראה כי גם חשש זה הינו ברמה מוחלשת" (שם, 6). ולפיכך הורה לשחררו בתנאים שלהלן: "א. המשיב יתייצב לכל דיון בעניינו, או לחקירה במשטרה בכל עת שיוזמן. ב. המשיב יימנע מכניסה לתחומי ישראל. להדגיש המשיב לא יוכל לטעון פעם נוספת שיש לו קבלה שהציג ואשר שולמה לצורך בקשה לאיחוד משפחות משום אישור כניסה לישראל. בקשה כזו לא תתקבל עוד ולא תהווה אף לא שיקול לקולא. ג. להבטחת קיום תנאי השחרור יפקיד השיב סך נוסף של 7,500 ₪ על הסכום שהפקיד כבר על פי החלטת כבוד השופט דראל וכן ימציא ערב צד ג' נוסף תושב ישראל שיערב לו בסכום של 5,00 ₪. ד. השחרור יכול להיעשות ע"י קצין משטרה או על ידי קצין שב"ס שהוסמכו לכך. ה. עד עמידה בתנאי השחרור יישאר המשיב במעצר. ו. היה והמשיב לא יעמוד בתנאים יובא בפני שופט תוך 24 שעות". (שם, 6). 6. ב"כ המבקש ביקש לעכב את ביצוע השחרור, וב"כ העורר השאיר הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אשר אכן עיכב את השחרור עד למחרת (7.10.11 בשעה 10:00) והורה למדינה להודיע עד השעה 16:00 אם בכוונתה להגיש ערר. הבקשה לעיון חוזר בהליך הראשון 7. במקביל לבקשה למעצר עד תום ההליכים בהליך השני, הוגשה באותו יום (5.10.11) בקשה שכותרתה: בקשה לעיון חוזר ולמעצר ע ד תום ההליכים", בה התבקש בית משפט השלום להורות לעצור את העורר עד תום ההליכים בתיק הראשון (44207-08-11), "תוך עיון מחדש בהחלטתו מיום 29.8.11 לשחררו בתנאים". בבקשה זו, נכתבו פרטי השחרור בתנאים כמפורט לעיל, וכן צוין כי: "ביום 2.10.11 נתפס המשיב בישראל כשהוא שוהה בה בניגוד לחוק, תוך הפרת החלטתו האמורה של בית המשפט. בגין תיק החקירה החדש שנפתח נגדו (פ"א 41708/11 תחנת עוז), הגישה המדינה, במקביל, נגד המשיב כתב אישום נוסף ובקשה נוספת למעצרו עד לתום ההליכים נגדו. העובדה כי המשיב שב ומבצע את העבירה זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא ובעוד שמרחף מעל ראשו מאסר על תנאי שהינו חב הפעלה כעת, מלמדת כי אין ליתן אמון במשיב. המשיב הינו תושב השטחים ויש חשש כי אם ישוחרר יימלט מהליכי השפיטה. לאור האמור לעיל, אין בנמצא חלופה אשר תבטיח את מטרות מעצרו של המשיב, ועל כן מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים." הדיון בבקשה לעיון חוזר 8. הדיון בבקשה לפני כב' השופט א' דראל התקיים ביום 6.10.11. פרט לדברים שנאמרו כבר בבקשה הקודמת הוסיף ב"כ המדינה על אירועי ההליך השני, כעולה מן הפרוטוקול, וציין: "התביעה הגישה בקשה לעיון חוזר ובקשה למעצר עד תום ההליכים בתיק החדש. בבקשה החדשה החליט כב' השופט ארנברג להורות על שחרור אולם הוא החמיר את התנאים. אני מציג את ההחלטה שנתן כב' השופט ארנברג. אנחנו כרגע בשלב של עיכוב ביצוע והיינו אמורים להודיע עד השעה 16:00 האם בדעתנו להגיש ערר. אני אבהיר שהחלטנו שלא להגיש ערר מכיוון שאם בית משפט זה ישחרר אותו תהיה מסה של שני שופטים שתומכים בשחרור ואז אין טעם בהגשת ערר ואם בית המשפט יורה על מעצר גם אז אין טעם בערר. בכל מקרה לא נגיש ערר על החלטת כב' השופט ארנברג. מדובר בשני הליכים שנשקלים בהם שיקולים דומים אבל הם לא הליכים חופפים וניתן להגיע לתוצאה אחרת בכל הליך. יש משמעות קשה להפרת תנאי ומעילה באמון בית המשפט. תוצאה של מעשה כזה היא הכנסתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח. הנאשם יכול להודות לגמור את התיקים עכשיו. איני חושב שיש הצדקה לתת הזדמנות נוספת ולהיבנות מהסברים דחוקים שנועדו לתרץ את המעשה. מגיש רישום פלילי. המסוכנות נובעת ממנו. בית המשפט מעיר למשיב שלא להפריע לדיון. מדובר עילה של חשש להימלטות והיום קמה עילה חדשה שהיא עילה שלישית של אי עמידה בתנאים. השילוב שבין שלוש העילות מחייב מסקנה של מעצר" (שם, 6). 9. ב"כ העורר דכאן התנגד לבקשה וציין כי אין הבדל בעובדות בין ההליך למעצר עד תום ההליכים בהליך השני לפני כב' השופט ארנברג לבין ההליך בעיון החוזר. ההבדל היחיד הינו כי בכתב האישום החדש ישנה עבירה של הפרת הוראה חוקית. מכאן, לטענתו, ההגינות מחייבת למחוק הבקשה, תוך הפנייה לעמ"ת (חיפה), 1361-05-00 נידא ברמכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.09) (כב' השופט י' עמית), (להלן: "פרשת ברמכי"), שם בנסיבות דומות קיבל בית המשפט את הערר והורה על שחרור העורר בתנאים שנקבעו בבקשה למעצר עד תום ההליכים בהליך השני. נשוב לפרשת ברמכי הנ"ל בדיון להלן. כן סמך ידו העורר דכאן על החלטת כב' השופטת מ' נאור בבש"פ 696/02 וליד בוקעי נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (30.1.02), אף אליה נשוב בדיון שלהלן. 10. ב"כ המדינה, הוסיף בדיון בעיון החוזר כי שתי הבקשות שונות הן וצופות "פני תקופה אחרת", והוסיף: "בעיון חוזר ניתן להכניס לבקשה חילוט הפקדה או ערבויות מה שאינני יכול לעשות בבקשה למעצר עד לתום ההליכים שמוגשת בתיק אחר. כך גם התקופה שבית המשפט מתייחס אליה. בית המשפט מחליט החלטה שצופה פני תקופה מסוימת. החלטה למעצר עד תום ההליכים צופה פני תקופה ארוכה. אין שום מניעה בחוק ויש הבדלים בין ההחלטות ובין התיקים. לפעמים יש מצבים שבהם נאשם מפר תנאים אגב ביצוע עבירות נוספות ומוגשות בקשות מקבילות במקומות שונים בארץ. עיון חוזר בעיר הערר דכאן 11. העורר חוזר על טענותיו בבקשה לעיון חוזר, ומפנה לפסיקה נוספת לפני מותבים שונים של בתי המשפט השלום והמחוזי, לפרשת בוקעי הנ"ל, וכן להחלטת כב' השופט א' רובינשטיין בבש"פ 6567/09 רסמי שהאב נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (7.1.00), (להלן: "פרשת שהאב"), אליה נשוב להלן. המשיבה, אף היא חוזרת למעשה על טיעוניה, ומוסיפה כי העיון החוזר נסמך על עילה שונה, ועצמאית מכח חוק סדר הדין הפלילי )סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). אפשר אפוא, לסכם את תזרים הארועים בטבלה שלהלן: דיון 12. פשיטא, משאירע אירוע נוסף בו בוצעה עבירה נוספת והופר תנאי מתנאי השחרור בערבות, הרי הגשת שתי בקשות האחת למעצר עד תום ההליכים בתיק השני, והשנייה בקשה לעיון חוזר בהחלטה בהליך הראשון, הינה מוקשית. אין ספק כי מצב זה עלול להוביל לתוצאה של פסיקות סותרות, וכפי שאכן קרה בעבר בפרשות קודמות לרבות פרשת בוקעי, פרשת במרכי בואכה פרשת שהאב הנ"ל. 13. בפרשת בוקעי מתייחסת כב' השופטת מ' נאור לתוצאה העלולה לקרות בהליכה במסלול הכפול, כדלקמן: "ציינתי כי טענת העורר טענה שובת לב היא. בנסיבות אחרות, ואילו אכן הייתה זהות מלאה בין ההליך נשוא בקשת המעצר עד תום ההליכים בפני כב' השופט עמית במשפט השני, לבין הבקשה לעיון חוזר בפני כב' השופט נאסר במשפט הראשון - היה מקום לקבלת הערר. אומנם טענת "כבר זוכיתי" איננה חלה כלשונה בהליכי מעצר בהם אין נשאם עומד בסכנת הרשעה אלא בסכנת מעצר. ואולם, בהעדר נסיבות חדשות רוחה של טענת "כבר זוכיתי" (במובן של "כבר שוחררתי") כוחה יפה גם לעניין הליכי מעצר. אם אין למדינה מה לחדש, חובת ההגינות מונעת בעדה לחזור על טענות זיהוי בפני שני שופטים שונים כדי להגיע לתוצאה הנראית לה. בהנחה שלא היה שינוי נסיבות נוסף בין החלטתו של השופט עמית ועד לדיון בבקשה לעיון חוזר, הדרך ההוגנת הייתה למחוק את הבקשה לעיון חוזר ולהגיש ערר על החלטתו של כב' השופט עמית. כך גם הוא בהנחה שהשופט עמית טעה בעניין מקום מעצר הבית. טעויות של בית משפט ניתנות כעיקרון לתיקון בדרך של ערעור או ערר, ולא בדרך של החלטה של ערכאה שוות מעמד".(שם, פיסקה 11). בסופו של יום, הערר בפרשת בוקעי נדחה לאור קיומן של טענות נוספות שלא עמדו בדיון בפני השופט השני שם, כפי שאף צוין ע"י כב' השופט י' עמית (בשבתו כשופט בית המשפט המחוזי חיפה), שם מוסיף הוא כדלקמן: "כל העובדות הצריכות לעניין, לרבות העובדה שהעורר נתפס בעבירה השנייה תוך כדי הפרת תנאי מעצר הבית בגין העבירה הראשונה, עמדו בפני כב' השופטת קנטור, ולמרות זאת החליטה את שהחליטה. במצב דברים זה, היה על המשיבה להסיר מכשול בפני כב' השופטת לאופר-חסון, למשוך את הבקשה לעיון חוזר ולהגיש ערר על החלטתה של כב' השופטת קנטור. משלא עשתה כן, נוצרה תוצאה מוזרה-משהו, לפיה שופט א' מורה על שחרור ושופט ב' מורה על מעצר על פי אותה תשתית עובדתית ונסיבתית. למרות שהחלטה על מעצר או שחרור אינה בגדר מעשה בית דין, ברי כי ראוי להימנע מתוצאה זו של "דיבור בשני קולות". לכך יש להוסיף שיקולי יעילות, שלא יוטרחו שני שופטים באותה סוגיה, ושיקולים של מניעת "שופינג" בין שופטים".(שם, פיסקה 5). 14. מספר חודשים לאחר שניתנה החלטת כב' השופט י' עמית בפרשת ברמכי, דן כב' השופט א' רובינשטיין ב"פרשת שאהב", שם נותן הוא את דעתו על קיומם של הליכים מקבילים ומציין: "הליכים מקבילים דעת לנבון נקל, כי קיומם של שני הליכים מקבילים באות עניין איננו רצוי, ועסקינן במאטריה העשויה להתארע לא אחת, מקום שמופרים לכאורה תנאי שחרור ונעברות לצד זאת עבירות נוספות - והתוצאה היא שמוגש כתב אישום חדש, הנוגע לאירועי ההפרה והמשכם. האם בכך ננעלה הדלת לעיון חוזר בהליך הראשון, שבעקבות הפרת פסיקתו המוקדמת נולד ההליך השני? בבש"פ 696/02 בוקעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת נאור, כי: "אמנם טענת כבר זוכיתי" איננה חלה כלשונה בהליכי מעצר בהם אין נאשם עומד בסכנת הרשעה לא בסכנת מעצר. ואולם, בהעדר נסיבות חדשות רוחה של טענת "כבר זוכיתי" (במובן של "כבר שוחררתי") כוחה יפה גם לעניין הליכי מעצר. אם אין למדינה מה לחדש, חובת ההגינות מונעת בעדה לחזור על טענות זהות בפני שני שופטים שונים כדי להגיע לתוצאה הנראית לה". "בכל הכבוד, מסכים אני עקרונית לדברים אלה. באותו עניין נקבע כי הדרך ההוגנת הייתה למחוק את הבקשה לעיון חוזר בתיק האחר; לסוגיה דומה נדרש השופט עמית בעמ"ת (חי') 1361-05-09 ברמכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)" (שם, פיסקה י"ג). ובהמשך קובע כב' השופט רובינשטיין מה היא דרך המלך, בזו הלשון: "כאמור, בודאי ראויה הגישה השיפוטית שהוצגה מעלה; גם אם התביעה, "ליתר ביטחון", מנסה לפעול בכל החזיתות - עליה להיות זהירה, הן כדי למנוע החלטות סותרות, הן כדי לא להכביד בדיוני יתר; והן - לא פחות מכך - על פי חובת ההגינות, מטבע מעמדה כרשות שלטונית. על כן ברי, כי על התביעה לשקול את הנסיבות בכל מקרה כדי להחליט מהו ההליך הנכון, ולעשות כל מאמץ לשימוש בו בלבד ולא בשני הליכים. נכון שהשכל הישר מלמדנו, כי משהופרו תנאים בהליך פלוני שבו היה שחרור בתנאים - במקרה דנא בבית המשפט המחוזי - יש מקום לעיון חוזר באותו הליך. במקרה כזה, אין מקום להליך נוסף בבית משפט השלום של בקשה למעצר עד תום ההליכים, ויש להודיע לבית משפט השלום כי לא הוגה בקשה בעניין זה בשל העיון החוזר. זו הייתה לדעתי דרך המלך במקרה דנא, בתיק שכבר מתנהל בבית המשפט המחוזי, ועל כן אין לדעתי פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. ואולם, ההגינות מחייבת לומר, כי השאלה אינה פשוטה תדיר: אביא לדוגמא שתי סיטואציות אפשריות, אחת בענייננו והאחרת במקרה עיוני, שבהן מתעוררת הבעיה באופן מורכב יותר. ויתרה מזו, נניח שההפרה הייתה כרוכב בתיק כבד במיוחד, כגון חלילה רצח, שוד או אונס - הדעת נותנת כי אז לא היה מקום למסלול של עיון חוזר, והיה צורך לפנות למעצר עד תום ההליכים בתיק החדש. אין צורך להכריע באלה כרגע. די אם נאמר כי בנסיבות דנא לא נפל - כאמור - פגם בנקיטת המסלול של עיון חוזר, אלא שאז אין מקום לבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית משפט השלום, שעל קיומה ובקשת הדחייה לגביה הודיעה המדינה בדיון בפני השופט רניאל ב- 5.8.09. לעניין המסלול שנבחר איני נעתר בנסיבות לערר". (שם, פיסקה י"ד). לאור דברים אחרונים אלה, נדחה הערר בכפוף להחזרת התיק לערכאה דלמטה לנושא החילוט, אולם כפי המצוטט לעיל, תוצאה זו באה על רקע הודעת המדינה על בחירת המסלול. הנה כי כן, אף כב' השופט א' רובינשטיין רואה עין בעין עם כב' השופטת נאור, את הדעה כי אין מקום לכפל הליכים, אלא שיש לשקול אף את נסיבות הפרת התנאי, וסוג העבירה השנייה שבוצעה. 15. עוד אציין, כי אכן הפרת הצו מהווה עילת מעצר עצמאית. התייחס לכך כב' השופט ח' מלצר בבש"פ 7264/00 מדינת ישראל נ' יניב אדרי (אתר נבו) (17.7.09), כדלקמן: סעיף 21 (א) (2) לחוק המעצרים קובע כדלקמן: "הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה... בית המשפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה" _ההדגשה אינה במקור - ח"מ). המדוב איפוא בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו. דומה כי הרציונאל שבבסיס עילת מעצר עצמאית זו נובע מן החשיבות שייחס המחוקק לעובדת הפרת תנאי מתנאי הערובה שנקבעו לאותו נאשם, והדבר מובן, שכן כל חלופת מעצר שהיא מבוססת בראש ובראשונה על יכולתו של בית המשפט ליתן אמון בנאשם, בין השאר כדי שלא ינצל את תנאי השחרור כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט (ויודגש - אין אלה חלופות ממצות), וזאת כמובן לאחר שנקבע כי קיימת עילה לעצרו עד תום ההליכים וקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385 (2000) (להלן: עניין מזרחי). מרגע שמופר אמון זה (ואפילו לא התקיימה אחת מהחלופות הנ"ל) יתקשה בית המשפט לשוב וליתן את האמון הנדרש בנאשם פעם נוספת. בית משפט זה ביטא תפיסה זו בעניי מזרחי באומרו כך: "...אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט" (שם, סעיף 8; ההדגשה שלי - ח"מ). להשלמת התמונה נזכיר כי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, המחייב בחינת חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה ממעצר, איננו חל על עניינו. נבהיר: סעיף 21(ב)(1) הנ"ל קובע כדלקמן: לעניין סעיף קטן (א)(1) (בשונה מסעיף 21 (ב)(1) - הבהרה שלי - ח"מ) לא יצווה בית המשפט כאמור (דהיינו יורה על מעצר עד תום ההליכים - תוספת שלי - ח"מ), אלא אם נבחנה גם אפשרות קיומה של חלופת מעצר שפגיעתה פחותה ולנאשם יש סנגור או שהודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סנגור. המקרה שלפנינו, כאמור, נכנס לגדרי סעיף 21 (א)(2) ולא לגדרי סעיף קטן (א)(1) כך שלא חלה עוד בסיטואציה זו החובה (ככזו - בשונה מרשות) לבחון את קיומה של חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב" (שם, פיסקה 7). מן הכלל אל הפרט 16. ממכלול הנסיבות במקרה דנן נראה כי מדובר באדם תושב השטחים שרעייתו (הרה ללדת) וילדיו מתגוררים בירושלים. הוגשה בקשה לאיחוד משפחות, וכניסתו לישראל במקרה דנן הייתה על רקע זה, כך סבר בית משפט השלום הנכבד (כב' השופט א' דראל) בדיון בהליך הראשון, וכך אף סבר בית משפט השלום (כבק השופט ג' ארנברג) בהליך השני. אמנם בהחלטה בהליך הראשון צוין כי העורר נשאל מפורשות אם יעמוד בתנאי שלא ייכנס לתחומי מדינת ישראל כתנאי לשחרורו, זאת נוכח מצב אשתו, "וב"כ השיב כי ימצא סידור לכך שילדיו יובאו אליו לשטחים" (שם, פיסקה 3). בשונה מ'פרשת ברמכי', שם היה העורר משוחרר במשך שמונה ימים, וכפי שהעיר כב' השופט עמית שם, כי לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר לבית המעצר מי ששוחרר לביתו (בש"פ 3534/03 יגאל אקוקה נ' מדינת ישראל (21.4.03)), כאן ניתן צו עיכוב ביצוע השחרור. לאור כל הנסיבות, כאשר בהליך השני העבירה הינה כניסה לישראל בנסיבות המיוחדות כאמור, והחמרת תנאי השחרור בסכום נוסף של 7,500 ₪ על פי החלטת כב' השופט ארנברג נראית בעיני הולמת, ולאור הפסיקה כמפורט לעיל, התוצאה היא אפוא שאני מורה על שחרורו של העורר בתנאים המצטברים בשתי ההחלטות. מעצרמעצר עד תום ההליכים