מתי מותר לנסוע לאחור

מתי מותר לנסוע לאחור ?
1. התובעת היא חברה העוסקת בהשכרת רכבים ולטענתה אחד הרכבים שבבעלותה מסוג מיצובישי (להלן – המיצובישי) נפגע ממשאית שבה נהג הנתבע 1 (להלן – המשאית). הנתבעת 2 היא חברה לביטוח אשר ביטחה את המשאית במועד קרות התאונה (להלן – התאונה). למיצובישי נגרמו נזקי רכוש ומכאן התביעה לחייב את הנתבעים בגין נזקי התובעת.

טענות הצדדים

2. מטעם התובעת העידה נהגת המיצובישי במועד התאונה ואשר לטענתה רכב המיצובישי עמד בחניון של מלון "הנסיכה" באילת בהמתנה שתתפנה הדרך מהרכבים שהיו לפניה על מנת שתצא מהחניון. המשאית עמדה מאחורי המיצובישי, בניגוד לכוון הנסיעה של המיצובישי, כך שהחלק האחורי של המשאית פנה לכיוון החלק האחורי של המיצובישי. המשאית החלה בנסיעה לאחור ופגעה בחלק האחורי של המיצובישי. כמו כן, נהגת המיצובישי טענה שהמיצובישי היה בהילוך סרק (ניוטרל) (פרוט' עמ' 1 ש' 18 – 23). בחניון יש עמדה המיועדת לכניסה של כלי רכב לחניון ויש עמדה נוספת המיועד לשמש כיציאה. יום לפני התאונה עמדת היציאה של החניון היתה סגורה ולכן הרכבים יצאו מהחניון מעמדת הכניסה (פרוט' עמ' 2 ש' 8 – 9). נהגת המיצובישי טוענת שבתקופת הביניים לא נגרמו לרכב תאונות נוספות (פרוט' עמ' 3 ש' 1 – 2). בעלה של נהגת המיצובישי ישב עימה ברכב במועד התאונה (פרוט' עמ' 3 ש' 3 – 5). יצוין שבעלה של נהגת המיצובישי לא הובא להעיד (להלן – הבעל). מחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה עולה שהתאונה אירעה ביום 22.7.2010 והמיצובישי נבדק ב- 19.9.2010. התובעת הגישה את טופס ההודעה של נהגת המיצובישי לתובעת לגבי אופן קרות התאונה (ת/1) וכן הגישה את תמונות רכב התובעת לאחר התאונה ואשר צולמו על ידי השמאי מטעמה (ת/2).

3. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 ואשר אישר שאכן המשאית והמיצובישי עמדו בחניון כפי שתואר על ידי נהגת המיצובישי. לטענתו המשאית אכן נסעה לאחור והבחין במצלמת הרוורס המותקנת במשאית שגם רכב המיצובישי נסע לאחור. מיד לאחר מכן נעצר אך רכב המיצובישי המשיך בנסיעה לאחור ופגע במשאית (פרוט' עמ' 3 ש' 24 – 27). הנתבע 1 הוסיף כי באותו היום עמדת היציאה של החניון היתה פנויה וניתן היה לצאת מהחניון דרכה (פרוט' עמ' 4 ש' 5 – 6). כמו כן, המיצובישי היה עם חלקו הקדמי לכיוון הכניסה לחניון, היינו נעמד בניגוד לכיוון הנסיעה המותר בחניון. המיצובישי נסע לאחור בעקבות כך שהמיצובישי חסם את המעבר למשאית אחרת שנכנסה לחניון (פרוט' עמ' 4 ש' 30). הנתבעים הגישו טפסי ההודעה על אופן קרות התאונה שנמסרו למעסיק של הנתבע 1 (נ/1 ו- נ/2), וכן שרטוט למקום ולאופן קרות התאונה (נ/3).

4. בשלב הסיכומים התובעת טענה שיש לקבל את התביעה במלואה. לטענתה העובדה שהבעל לא הובא להעיד לא צריכה לפעול לחובתה של התובעת. מאחר והבעל הוא בן זוגה של נהגת המיצובישי הרי גם אם היה מגיע לבית המשפט ומעיד, עדותו ועדות אשתו ייראו ממילא כעדות אחת ולכן אין טעם בהגעתו לבית המשפט. מקום שאין טעם בהגעתו לבית המשפט כי ממילא עדותו תיבלע בעדות אשתו הרי שלא ניתן לזקוף לחובת התובעת את עובדת אי הבאתו לבית המשפט לשמיעת עדותו. התובעת הפנתה להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 וכן ל- ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48. כמו כן, התובעת טענה שהמשאית נסעה לאחור ללא אדם מכוון, ומכאן הרשלנות המוגברת בנהיגתו של הנתבע 1.

5. לעומת זאת, הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה במלואה. לטענתם אין חובה לקיומו של אדם מכוון בנסיעה לאחור בעת שבמשאית מותקנת מצלמת רוורס. כמו כן, רכב המיצובישי נעמד בניגוד לכיוון התנועה והפריע לתנועה והמשיך בנסיעה לאחור גם לאחר שהמשאית כבר נעמדה. לפיכך, האחריות המלאה לגרם התאונה מוטלת על נהגת המיצובישי. בכל מקרה העובדה שהתובעת לא דאגה להתייצבותו של עד מרכזי מטעמה, והוא בעלה של נהגת המיצובישי, פועלת לרעתה. כמו כן, הנתבעים טענו שפרק הזמן שחלף בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה של המיצובישי על ידי השמאי יש בו כדי לאיין את משקלה של חוות הדעת שהכין.

חובת הזהירות של נהג משאית בנסיעה לאחור

6. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 נסע לאחור עם המשאית. קיימת מחלוקת באם נהגת המיצובישי נסעה גם היא לאחור. השאלה העובדתית באם נהגת המיצובישי נסעה לאחור או לא, תידון בנפרד בהמשך. בפרק הנוכחי אתמקד בחובת הזהירות המוטלת על הנתבע 1, בעת נסיעתו לאחור.

7. תקנה 45 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 מורה כדלקמן :

"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע -


סיכון או פגיעה ;
הטרדה או הפרעה"


8. פסק הדין המנחה הדן בשאלת מהותם של אמצעי הזהירות שעל נהג לנקוט בהם בבצעו נסיעה לאחור וכן אופן פרשנותה של תקנה 45 הנ"ל הוא ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה פ"ד לח (2) 285. במקרה הנ"ל היה מדובר בנהג אוטובוס אשר בטרם עלה לאוטובוס הקיף אותו מכל צדדיו והציץ מתחתיו על מנת להבטיח שלא יווצר כל סיכון בעת הסעת הרכב. לאחר מכן נכנס לאוטובוס וכעבור פרק זמן קצר (דקה או שתיים כלשונו) נסע נסיעה לאחור ודרס ילדה בת 6 שנים וגרם למותה. ההערכה היא שהילדה עמדה ב-"שטח המת" ליד הדופן האחורי של האוטובוס שהנהג לא יכול לראותו ממקום מושבו באוטובוס. בית המשפט השלום הרשיעו בביצוע עבירה של גרם מוות ברשלנות. ערעורו לבית המשפט המחוזי נתקבל והוא זוכה. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון והערעור נדחה בדעת רוב בניגוד לדעת המיעוט שקבעה שיש להשאיר את ההרשעה על כנה. המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף שנדון בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בסופו של דבר נהג האוטובוס הורשע על ידי שופטי הרוב (כבוד הנשיא שמגר, כבוד השופטת בן פורת וכבוד השופט כהן) בניגוד לדעתם של כבוד השופטים בייסקי וגולדברג שישבו בערעור שעליו הוגשה הבקשה לדיון נוסף.

כבוד הנשיא שמגר הדגיש שסעיף 45 לתקנות התעבורה מורה שהנסיעה לאחור תיעשה "רק אם יש צורך לכך" ולאחר שהתעורר הצורך יש לעשותה "במידת הצורך" (עמ' 296 לפסה"ד). בהמשך נאמרו על ידו הדברים הבאים (עמ' 296 – 297) :

"נמצא, שיש בבדיקה הנזכרת משום נקיטת אמצעי זהירות, אך נותרה הקושיה, אם מתמצים בכך האמצעים הדרושים, כאמור בתקנה 45 הנ"ל.

לדעת באת כוחה המלומדת של המדינה, אין די בכך. אמצעי זהירות, אותו היא רואה כסביר, הינו העמדת אדם כמכוון, שיהיה כ"עיניים" לנהג לגבי ה-"שטח המת". נקיטת אמצעי זהירות זה תצמצם עוד יותר את סכנת הפגיעה במי שנכנס ל"שטח המת". נמצא על כן, שאמצעי אחרון זה יעיל יותר. מנגד ניצב השיקול המעשי, שהועלה, בין היתר, על ידי חברי הנכבד, השופט גולדברג, בערעור, שעליו נסב דיון נוסף זה :
'הרי יכולות להיות נסיבות שאין אדם בקרבת מקום, והאם במקרה כזה נדרש ממנו (מן הנהג – מ' ש') להמתין, עד שיגיע עובר אורח, שיהיה מוכן לקבל על עצמו תפקיד זה ? ואפילו נמצאים אנשים בסביבה, יש שלא בנקל יוכל למצוא 'מתנדב' אשר כזה, והאם יהיה זה מוצדק בכל מקרה כזה לחייב את הנהג שלא לזוז ממקומו ולא לצאת לעבודתו, אף על פי שבדק לפני עלייתו לאוטובוס ומצא כי 'השטח המת' שמאחוריו ריק מאדם?'

הנני סבור, כי הפטור הכללי מן החובה להציב אדם שיכוון את הנהג, העלול להשתמע מן הדברים שצוטטו לעיל, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האמור בתקנה 45 ועם חובת הזהירות, אשר קמה אף בלי קשר לחיקוק המפורש בשל עצם מהותו של המעשה הנעשה על ידי הנהג. לעניין זה יש לבחון כל מקרה לאור מהותו ונסיבותיו, וכדי להציב קצוות קיצוניים זה מול זה ניתן לומר, שאינו דומה מי שמסיע תלת אופן לאחור למי שמזיז באופן כזה משאית – מכולה או אוטובוס."

(ההדגשה לא במקור)

ובהמשך בעמ' 297 נאמר כי :

"אם עוברים מן הפרט אל הכלל, ניתן לסכם, כי נתוני היסוד העיקריים, אשר לאור טיבם יש לגבש את אמצעי הזהירות הדרושים בכל מערכת עובדתית קונקרטית, הם בעיקרם אלו : (1) הזמן ומקום האירוע (2) סוג הרכב (3) שאלת שדה הראייה".

השופט כהן הסכים עם דעתו של כבוד הנשיא שמגר. כבוד השופטת בן פורת, הסכימה עם כבוד השופט שמגר והוסיפה כדלקמן (עמ' 308 לפסה"ד) :

"על סמך הלך מחשבה זה, גם דעתי היא שמן הדין היה להרשיע את הנהג, אשר כנראה תמרן את עצמו – על יד החניית האוטובוס ליד ביתו לעצם הצורך בנסיעה אחורנית, ומכל מקום ביצע את הנסיעה ברשלנות העומדת בקשר סיבתי עם התאונה בה קיפחה הילדה את חייה.

יחד עם זאת, הייתי נמנעת מלקבוע כי מחמת "השטח המת", שנוצר בחלקו האחורי של האוטובוס בעת נסיעה אחורנית, יש תמיד להיעזר באדם מן החוץ. אכן, כאשר ניתן ללא קושי להשיג עזרה כזאת על הנהג לגייסה, בעיקר כאשר אין בידו להיווכח בכוחות עצמה במידה מספקת שאין סכנה נשקפת בשניות הקריטיות."

(ההדגשה לא במקור)

9. העולה מפסק הדין הנ"ל הוא שהשאלה באם יש צורך באדם מכוון לצורך נסיעה לאחור עם רכב תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מן הראוי להוסיף שהמחוקק קבע חובה בקיומו של אדם מכוון בעת נסיעה לאחור של רכב בשני המקרים שלהלן (שאינם רלבנטים לענייננו, אך מובאים כאן על מנת להשלים את התמונה) : (א) עת שמדובר במשאית הנוסעת אחורנית במחצבת אבן, כאמור בסעיף 29 לתקנות הבטיחות בעבודה (מחצבות אבן) תשכ"ה – 1965 ; ׁ(ב) עת שמדובר ברכב המסיע ילדים לקייטנה, ולאחר שהילדים ירו מהרכב, על המדריך של הקייטנה להשקיף על תנועתו של רכב ההסעה בעת שהוא מתמרן בנסיעה לאחור, וזאת כאמור בסעיף 18 לתקנות הקייטנות (רישוי ופיקוח) תשנ"ד – 1994.

10. במקרה שבפני הנתבע 1 הסביר שמטרת נסיעתו לאחור היתה על מנת להגיע לרמפה של המלון שהינה בגובה 1.10 מטר (פרוט' עמ' 3 ש' 25). התרשמותי היא שהנסיעה לאחור של הנתבע 1 היתה רשלנית, וזאת מן הנימוקים שלהלן :

א. סעיף 45 לתקנות התעבורה מורה שבטרם שנהג מסיע רכב לאחור עליו לנקוט "באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות" כדי למנוע סיכון, פגיעה, הטרדה או הפרעה. הנתבע 1 לא הוכיח שנקט באמצעים כלשהם בנסיבות הקיימות כדי למנוע את הסיכון הנובע מנסיעתו לאחור.

ב. קיומה של מצלמת רוורס ברכב אין בה די על מנת לנטרל את כל הסיכונים שנובעים מהנסיעה לאחור. יתרה מזאת, לא הובאו ראיות בפני מטעם הנתבעים לגבי איכות הביצועים של המצלמה שהיתה מותקנת במשאית כגון היקף שדה הראייה שלה (לגובה ולצדדים), חדות וגודל התמונה העולה בצג שמול הנהג, וכן עד כמה היא מכסה את אותם "שטחים מתים" שהנהג לא יכול לראותם.

ג. בעת שמדובר במשאית, כפי שעולה מדבריו של כבוד הנשיא שמגר, בהיותה רכב גדול וארוך מוטלת על הנהג אחריות מוגברת בבדיקת תנאי השטח מסביבו בטרם נסיעתו לאחור, וזאת בשל מוגבלות שדה הראיה בנסיעה לאחור ;

ד. הנסיעה לאחור היתה בתוך חניון, היינו מקום שהתנועה בו מוגבלת עקב קיומם של רכבים חונים וקיומם של רכבים אחרים הנוסעים בין המעברים שבין הרכבים החונים;

ה. נסיבות המקרה חייבו קיומו של אדם מכוון בטרם הנסיעה לאחור. הנתבע 1 לא נקט בכל פעולה על מנת לנסות לארגן אדם מכוון (כגון אחד מעובדי המלון) שישמש לו כ-"עיניים" במהלך נסיעתו לאחור ;


אי הבאת עד מרכזי שהינו בן זוג

11. לאחר שקבעתי כי הנתבע 1 התרשל עת שנסע לאחור, נותר לדון בשאלה מה מידת האחריות שיש להטיל על הנתבע 1 ביחס לאחריותה של נהגת המיצובישי. שאלת אחריותה של נהגת המיצובישי תלויה בשתי שאלות עיקריות ואשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגביהן :

(א) האם רכב המיצובישי נסע לאחור, או לא ;
(ב) האם עמדת היציאה מהחניון היתה פתוחה במועד התאונה או לא, וזאת על מנת
לנסות ללמוד באם המיצובישי עמד בחניון בניגוד לכוון התנועה.

התשובות על שתי השאלות הנ"ל יש בהן כדי להכריע את השאלה באם יש להטיל על נהגת המיצובישי אשם תורם לקרות התאונה, או לא. מטעם התובעים העידה רק נהגת רכב המיצובישי. בעלה שישב לידה כלל לא הוזמן להעיד על מנת לתמוך בעדותה ולמסור מידע משלים לגבי שתי השאלות שפורטו לעיל. עדותו של הבעל הינה קרדינלית מאחר והיה עד ראייה ישיר לאירוע התאונה וישב בתוך המיצובישי ליד הנהגת. נשאלת השאלה האם אי העדתו פועלת לרעת התובעת כך שהיא תיאלץ לשאת בחלק מהאחריות לקרות התאונה ? לדעתי התשובה היא חיובית.

12. כלל ידוע בדיני הראיות הוא שחזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736, 760 ; ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 602 – 603; בעמ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פורסם ב-"נבו", ניתן ב- 26.5.2011, פסקה 7 להחלטה של כבוד השופט דנציגר).

13. מאחר ובעלה של נהגת המיצובישי לא הובא להעיד, לעולם לא נדע באם היה בעדותו בכדי לתרום לחקר האמת או לא, כפי שלעולם לא נדע באם היה בגרסתו כדי לתמוך בגרסת אשתו או בגרסת הנתבע 1. יצויין כי גם הנתבעים, כמו התובעים, הביאו רק עד אחד. כאן עולה השאלה על מי מהצדדים היה מוטל הנטל להזמנת הבעל, ומכאן לשאלה הבאה, לחובת מי יש לזקוף את אי הבאת העד. ב- ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם ב-"נבו", ניתן ביום 5.10.06, נקבעו הדברים הבאים בפסקה 53 לפסק הדין של כבוד השופטת ארבל:

"כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה) כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1659 – 1649 והאסמכתאות שם). עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651, 659 (1991)). כאמור, בנסיבות המקרה עולה כי העדת הנהגים חשובה לאישושה הן של גרסת התביעה והן של גרסת ההגנה. במקרים מעין אלו, השאלה על מי מהצדדים מוטלת החובה להעיד את העד, וכנגזרת ממנה ההנחה כי אם היה מעיד הייתה עדותו תומכת בגרסת היריב, היא פועל יוצא של השאלה על מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות (קדמי, בעמ' 1652. והשוו : ע"א 793/89 בניני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מו (3) 324, 331 (1992)). ודוק: באומרנו נטל ההוכחה בהקשר זה כוונתנו לנטל הבאת הראיות. אי העדת עד רלבנטי אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל דין. אם מדובר בעד שעדותו חשובה לשני הצדדים, אולם בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע."

ובהמשך בפסקה 54 לפסה"ד נקבע כי :

"בתחילת המשפט, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע נושא בנטל הבאת הראיות, ובמקרה בו הביא די והותר ראיות עובר הנטל אל בעל הדין השני. בשים לב לראיות שהביא כל אחד מהצדדים בנקודה זו, עולה כי הצד כנגדו יש להסיק מסקנה מאי העדת הנהגים הוא שיפסיד בעניין זה."

14. במקרה שלפני נטל ההוכחה הוא על התובעת מכוח הכלל הבסיסי "המוציא מחברו עליו הראיה". עדותה של נהגת רכב המיצובישי לא היתה ממצא, וזאת לכל הפחות לענין השאלה באם במועד התאונה עמדת היציאה מהחניון היתה פתוחה או לא. לטענתה יום לפני מועד התאונה עמדת היציאה היתה חסומה (פרוט' עמ' 2 ש' 9 – 11), אך בכל מקרה במועד התאונה לא ידעה לומר באופן פוזיטיבי באם עמדת היציאה היתה פתוחה או לא. בפרוט' עמ' 2 ש' 11 אמרה :

"היא הייתה סגורה אלא אם כן הזיזו את האבנים משם יום קודם."

יוצא מכך, שלא הובאו די ראיות מטעם התובעת על מנת שיועבר נטל הבאת הראיות לנתבעים, ומכאן חשיבות עדותו של בעלה של נהגת המיצובישי לצורך השלמת התמונה. כאמור, השאלה באם עמדת היציאה היתה פתוחה או לא, הינה רלבנטית לשאלה באם המיצובישי עמדה בחניון בניגוד לכוון התנועה, דבר המוליד אשם תורם של נהגת המיצובישי לגרם התאונה. מאחר והבעל לא הובא להעיד על מנת להשלים את החסר שבעדותה של נהגת המיצובישי, הנני קובע כי אי הבאת הבעל למתן עדות תיזקף לחובת התובעת בלבד.

15. סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 קובע כדלקמן :

"54. פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ; ואלה המקרים :
(2) העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין."

מכוח סעיף 54 (2) לפקודת הראיות נקבע בפסיקה כי בעת שמדובר בשני בני זוג, שלשניהם אינטרס משותף באותה תביעה, יראו את העדות של שניהם כעדות אחת ולא כשתי עדויות נפרדות שאחת תומכת ברעותה. ההיגיון מאחורי הכלל הנ"ל הוא מניעת תביעה מבוימת בין בני הזוג שיקשה על הנתבע להתמודד עימה (ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2), 48, 55 – 56, בדברי כבוד ממלא מקום הנשיא השופט חיים כהן ; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו פ"ד נד (2) 559, 570 – 571, בדברי כבוד השופטת דורנר).

16. התובעת טוענת שלא ניתן לזקוף לחובתה את אי הבאת הבעל למתן עדות, וזאת הואיל וגם אם הבעל היה מגיע לבית המשפט ומעיד, עדותו ועדות אשתו ייראו ממילא כעדות אחת ולכן אין טעם בהגעתו לבית המשפט. מקום שאין טעם בהגעתו לבית המשפט כי ממילא עדותו תיבלע בעדות אשתו הרי שלא ניתן לזקוף לחובת התובעת את עובדת אי הבאתו. במילים אחרות, התובעת טוענת שכאשר מדובר בבני זוג שהם עדים לאותו אירוע שיש להם ענין משותף בו, ועדותם היא עדות יחידה (היינו אין להם ראיות אחרות מלבד עדותם לביסוס תביעתם), אזי, די בכך שרק אחד מהם יבוא להעיד מאחר וממילא אין תחולה לכלל הראיתי הקובע שיש לזקוף לחובת בעל דין את אי הבאתו של עד חיוני. התובעת לא הגישה אסמכתא משפטית לתמיכה בעמדתה זו. התובעת הפנתה לפסק הדין בענין ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48. יובהר כי בענין פינקל הנ"ל היה מדובר בשני בני זוג ששניהם הגיעו לבית המשפט והעידו בתביעתם (וזאת להבדיל מהמקרה שלפני שאחד הגיע והשני לא). כבוד מ"מ הנשיא השופט חיים כהן קבע שיש לראות את עדות שניהם כעדות אחת תוך הפנייה לסעיף 54(2) לפקודת הראיות.

17. לעניות דעתי, לא ניתן ללמוד מפסק דין פינקל על לידתו של כלל ראיתי חדש שלפיו די בכך שאחד מבני הזוג מעיד, מקום ששניהם עדים לאירוע שיש לשניהם ענין בו, מאחר ובכל מקרה לא ייזקף לחובתם שבן הזוג האחר לא העיד. כמו כן, פרשנות זו איננה מתיישבת עם הוראות סעיף 54 (2) לפקודת הראיות. יוזכר כי הסעיף הנ"ל מתיר לבית המשפט לפסוק במשפט אזרחי בהתבסס על עדות יחידה שאין לה סיוע, וכאשר העדות אינה הודיית בעל דין. כמו כן, בעת שמדובר באחת מחלופות המשנה המפורטות בסעיף 52 (כגון העדות היחידה היא של "בעל דין או בן זוגו"), אזי, חלה על בית המשפט חובת הנמקה מדוע הכריע בתיק שלפניו בהסתמך על העדות היחידה.

חובת ההנמקה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות קמה בהתקיימותם של שני תנאים : האחד, פסיקה על פי עדות יחידה שאין לה סיוע ואין היא הודיית בעל דין; השני, התקיימות אחד המקרים המנויים בסעיף. ודוק, בעת שהמקרה שמובא בפני בית המשפט לא הוכרע בהסתמך על עדות יחידה שאין לה סיוע ואין היא הודיית בעל דין, אזי, אין בכלל תחולה להוראות סעיף 54 (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם ב- "נבו", ניתן ביום 5.10.06, פסקה 56 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל; ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פורסם ב-"נבו", ניתן ביום 5.12.05, פסקה 5 לפסק הדין של כבוד השופט ריבלין)

18. נחזור לעניינו. בפרק הקודם קבעתי שהנתבע 1 התרשל עת שנסע לאחור, וזאת מתוך דבריו הוא. הנתבע 1 אישר שנסע לאחור עת שנהג במשאית (שהינה רכב גדול, גבוה וארוך) ללא אדם מכוון. הנסיעה לאחור היתה בתוך חניון, היינו מקום שהתנועה בו מוגבלת עקב קיומם של רכבים חונים וקיומם של רכבים אחרים הנוסעים בין המעברים שבין הרכבים החונים. כל הנסיבות הנ"ל מובילות למסקנה שנסיעתו היתה רשלנית. יוצא מכך, שפסק הדין איננו מתבסס רק על עדותה של נהגת המיצובישי כעדות יחידה. עדותה מקבלת סיוע בדברי הנתבע 1, שהינם בגדר הודיה חלקית של בעל דין. ברי, אם כן, שבנסיבות האירוע שלפני, אין תחולה לסעיף 54 לפקודת הראיות. צא ולמד, העובדה שהתובעת לא דאגה להביא את הבעל לבית המשפט לשמיעת עדותו, מובילה למסקנה שהדבר צריך להיזקף לחובתה וזאת על ידי כך שאחריותו של נתבע 1 לקרות התאונה תופחת והתובעת תישא ביתרת האחריות. אחריות נהגת המיצובישי הינה פועל יוצא של החשש שנוצר שהיה לה אשם תורם בגרם התאונה (נסיעתה לאחור לעבר המשאית ובנוסף גם נסיעה בתוך החניון בניגוד לכיוון התנועה, כפי שנטען על ידי הנתבע 1).

19. לאור כל האמור לעיל הנני קובע שהאחריות לתאונה שאירעה בין המיצובישי למשאית, מתחלקת שווה בשווה, קרי, כל צד יישא ב- % 50 מהאחריות.

חוות דעת שמאי

20. הנתבעים טוענים שהתאונה אירעה ב- 22.7.2010 והמיצובישי נבדקה על ידי השמאי רק ביום 19.9.2010, ולכן אין להסתמך על חוות דעת השמאי. במילים אחרות, בהיעדר חוות דעת שמאי הרי שלא הוכח הנזק ולכן דין התביעה להידחות. נהגת המיצובישי טענה שבתקופת הביניים הרכב לא עבר תאונה נוספת. בהיעדר ראיה לסתור, לא מצאתי סיבה לפקפק בדבריה. כמו כן, לא הוגשה בפני אסמכתא משפטית מטעם הנתבעים שלפיה בדיקת רכב חודשיים לאחר האירוע מאיינת מניה וביה את חוות דעת השמאי. התובעת בסיכומיה (פרוט' עמ' 6 ש' 28 – 32) הפנתה לדבריו של כבוד הנשיא ברק ב- ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800. יובהר כי בפסק הדין הנ"ל לא נאמר שלא ניתן להתבסס על בדיקה של רכב שנעשית על ידי שמאי חודשיים לאחר אירוע התאונה. השאלה שנדונה בפסק הדין הנ"ל היתה האם ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, כשהתובע אינו מביא לפני בית המשפט נתונים עובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים. לסיכום, חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה בעינה עומדת והנני נותן לה את מלוא המשקל.

סוף דבר

21. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים :

א. 3,977 ₪ (שהינם מחצית הנזק על פי חוות דעת שמאי) ;
ב. 200 ₪ (שהינם מחצית דמי השמאות)
ג. 100 ₪ (שהינם מחצית ימי ההשבתה)
ד. 347 ₪ בגין אגרת בית משפט ;
ה. 300 ₪ בגין שכר העדה מטעם התובעת
ו. 1,200 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים.


ניתן היום, י"ב שבט תשע"ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור תעבורה

  2. אי שמירת רווח

  3. הידרדרות עגלה

  4. מספר שלדה מזויף

  5. כניסה לאי תנועה

  6. סיבוב פרסה מסוכן

  7. זהירות במעבר חציה

  8. דחיית ערעור תעבורה

  9. ענישה בעבירות תעבורה

  10. חובת איתות לפני פניה

  11. פניית פרסה במקום אסור

  12. הצעת חוק משקיפי תנועה

  13. הסעת נוסעים ללא מלווה

  14. עבירות תנועה של עו''ד

  15. נסיעה נגד כיוון התנועה

  16. פגם ברישום דו''ח תנועה

  17. שמירת מרחק בפניית פרסה

  18. תקנה 41 לתקנות התעבורה

  19. מתי מותר לנסוע לאחור ?

  20. תקנה 567 לתקנות התעבורה

  21. סעיף 48 לפקודת התעבורה

  22. סעיף 56 לפקודת התעבורה

  23. אי האטה לפני מעבר חצייה

  24. הארכת מועד בתיקי תעבורה

  25. זיכוי לאחר ערעור תעבורה

  26. תקנה 169 לתקנות התעבורה

  27. תקנה 21 ג לתקנות התעבורה

  28. כניסה לכיכר - עבירת תנועה

  29. ערעור תעבורה ללא עורך דין

  30. תקנה 169ו' לתקנות התעבורה

  31. פניה שמאלה - תקנות התעבורה

  32. בדיקה שנתית של ממיר קטליטי

  33. האטה לפני פקק - שמירת מרחק

  34. אזהרה לא לעבור עבירות תנועה

  35. אי ידיעה על מועד דיון תעבורה

  36. ביצוע פניית פרסה שלא בזהירות

  37. הארכת מועד הגשת ערעור תעבורה

  38. עונש לא מרתיע בעבירות תעבורה

  39. דחיית ערעור תעבורה על גזר דין

  40. ערעור על חומרת גזר דין תעבורה

  41. הרשעת עורך דין בעבירות תעבורה

  42. פניה ימינה בכיכר מהנתיב השמאלי

  43. פסיקת הוצאות בגין זיכוי תעבורה

  44. ערעור על הרשעה בבית משפט לתעבורה

  45. הארכת מועד להישפט בעבירות תעבורה

  46. קנס בשל עבירת תעבורה של ברירת משפט

  47. זימון למשפט תעבורה ללא אישור מסירה

  48. ערעור על חומרת העונש בעבירות תעבורה

  49. תקנה 49 לתקנות התעבורה - שמירת מרחק

  50. הארכת מועד להישפט בבית משפט לתעבורה

  51. עבר תעבורתי כשיקול בערעור על גזר דין

  52. אי ייצוג ע''י עורך דין בעבירות תעבורה

  53. הצעת חוק לתיקוני ענישה בעבירות תעבורה

  54. קבלת ערעור המדינה על זיכוי בעבירת תעבורה

  55. הארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין תעבורה

  56. פניה שמאלה - סעיף 43 (א) (3) לתקנות התעבורה

  57. ערעור על גזר דין בית משפט לתעבורה תל אביב

  58. צו מס בולים (תשלום אגרות תעבורה בבולים), תש"ם-1980

  59. התאונה התרחשה בתוך מעגל תנועה שהיו בו שני נתיבי נסיעה

  60. קביעת בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין המרשיעה מהווה ראיה

  61. תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשנ''ז-1997

  62. חוק שיפוט בענייני תעבורה (תשדיר - הוראת שעה), התשס"ט-2009

  63. כתב אישום בעבירות סטייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה

  64. כתב אישום על קיפוח זכות עוברי דרך - עבירה לפי תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה

  65. כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים - שופט תעבורה), התשמ"ז-1986

  66. תקנה 40(א) - לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון

  67. סעיף 44 (א) לתקנות התעבורה - לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי

  68. תקנות התעבורה (סדרי הדין בבקשות לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה וערעור על החלטות בהן), תש''ם-1980

  69. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון