מינהל מקרקעי ישראל החכרות עונתיות גידולי שדה

מבוא מונחת לפני תובענה לתשלום פיצויי הפקעה שהגיש מצליח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "המושב") בגין מקרקעין בשטח של כ- 47,375 מ"ר (להלן: "המקרקעין המופקעים") שהופקעו ממשבצת הקרקע של המושב על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "החברה לדרכים"). בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי גובה הפיצוי לו זכאי המושב בגין ההפקעה. מחלוקת זו מורכבת למעשה הן ממחלוקת משפטית בדבר מהות הזכות המופקעת והן ממחלוקת עובדתית-שמאית לגבי שוויה של הזכות המופקעת לצורך קביעת גובה הפיצוי בגין הפקעתה. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 1.3.2011 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו "תוכרע תחילה הסוגיה המשפטית" הנוגעת למהותן של הזכויות המופקעות (עמ' 1 בפרוטוקול). הסדר דיוני זה קיבל תוקף של החלטה. בהמשך לכך, הגישו הצדדים כתבי סיכומים ביחס לסוגיה המשפטית הדורשת הכרעה. תמצית הרקע העובדתי מושב מצליח הינו מושב עובדים הממוקם מדרום לעיר רמלה בתחום השיפוט המוניציפלי של המועצה האיזורית גזר. המושב הוקם בשנת 1950 והוא כולל 101 נחלות חקלאיות וכן שכונת "הרחבה" לבני המושב (ראו: פרק ב' בחוות הדעת השמאית של השמאים ארז כהן וצחי טנא שצורפה לכתב התביעה (להלן: "חוות הדעת השמאית")). המושב החזיק במקרקעין על פי "חוזה משבצת משולש" שנחתם בין המושב, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") המנהל מקרקעין אלה מתוקף סמכותו לפי חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך - 1960, והסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "החוזה המשולש" או "חוזה המשבצת") שנערך לתקופות של 3 שנים אשר הוארכו מעת לעת. החוזה המשולש הרלוונטי למועד ההפקעה הינו לתקופה המתחילה ביום 1.10.1999 ומסתיימת ביום 30.9.2002. כיום מחזיק המושב במקרקעין על פי חוזה משבצת שנחתם בינו לבין המנהל לתקופה של 4 שנים ו- 11 חודשים שמניינם החל ביום 1.9.2007 ויסתיים ביום 31.7.2012. ביום 26.9.2000 פורסם ברשומות צו על פיו הופקע שטח של כ- 60,600 מ"ר מאדמות המושב, הכולל את המקרקעין נושא תובענה זו בשטח של כ- 47,375 מ"ר. מקרקעין אלה אינם מהווים חלק מחלקות א' או ב' של המושב (ומהאמור בפרק ב' בחוות הדעת השמאית ניתן להסיק כי הם נכללים בחלקה ג' של המושב). במהלך חודש אוגסט 2010 שילמה הנתבעת לתובעים סך של כ- 1,280,220 ש"ח כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. עיקר טענות הצדדים בישיבת קדם המשפט טען ב"כ המושב כי "מאחר והסכם המשבצת מתחדש אוטומטית אחת לשלוש שנים הרי שדינינו כדין חוכרים של הקרקע המופקעת ולפיכך הפיצוי המגיע לנו צריך להיות מחושב בגין אובדן זכויותינו בקרקע". בסיכומיו חזר המושב על טענתו זו. לטענת המושב, על אף שמעמדו הפורמלי הינו כשל בר רשות במקרקעין מכח חוזה שכירות המתחדש מעת לעת ("חוזה המשבצת"), הרי שזכותו במקרקעין הינה בגדר "זכות מוקנית לחכירה לדורות" [ההדגשה במקור - ב.א.] (סעיף 4 בסיכומי המושב). לגרסת המושב, זכות זו נובעת מאופי חוזי המשבצת המתחדשים אשר מהווים, דה-פאקטו, חוזה חכירה, וכן בהתחשב בהחלטות השונות של המינהל אשר מהן עולה כי ככלל הזכות המוענקת בקרקע חקלאית על פי חוזה משבצת המתחדש מעת לעת - זהה לזכות חכירה לדורות. כמו כן, צירף המושב לסיכומיו (כפי שהוסכם על ידי הצדדים במהלך הדיון) מכתב ממנהלת האגף החקלאי במינהל ממנו עולה, לטענת המושב, כי המינהל מכיר באגודות החותמות על חוזי שכירות מתחדשים "כמי שזכאים לחתום על חוזה חכירה לדורות ביחס למשבצת הישוב". לנוכח האמור, המושב טוען כי הפיצוי המגיע לו הינו פיצוי בגין הפקעת זכות חכירה אשר יש לשום אותה. לגרסתו, המחלוקת העיקרית בתיק זה הינה מחלוקת בדבר שווי המקרקעין המופקעים. בישיבת קדם המשפט טענה החברה לדרכים כי "אנו סבורים כי הפיצוי לו זכאים התובעים צריך להיות מוגבל לפיצוי בגין אובדן זכויות העיבוד החקלאי שלהם". בסיכומיה טוענת החברה לדרכים כי אף אם תתקבל טענתו של המושב לפיה הינו חוכר לדורות של המקרקעין אזי כל הפיצוי המגיע לו הוא פיצוי בגין "זכויות לעיבוד חקלאי של הקרקע בלבד, ולא זכויות חכירה למטרה אחרת דוגמת מגורים או תעשיה במסגרתה משלמים החוכרים סכומי כסף גבוהים ואף מהוונים את הקרקע המוחכרת" (סעיפים 12-16 בסיכומי החברה לדרכים). עוד טענה החברה לדרכים כי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים נקבע לא אחת כי ל"בעל זכות חכירה/שכירות חקלאית במקרקעין אין זכות לפיצוי אלא בגין זכויות העיבוד שהוענקו לו באמצעות ההסכם עם המדינה ושהופקעו ממנו" (סעיף 25 בסיכומי החברה לדרכים). החברה לדרכים אף טוענת כי במקרה זה אין מקום לנקוט בגישת ההשוואה (כפי שנקטו השמאים מטעם המושב), שכן "למושב לא עומדת הזכות לסחור במקרקעין שהושכרו לו" (סעיף 29 בסיכומי החברה לדרכים). לחיזוק טענותיה צירפה החברה לדרכים "קווים מנחים לשומת פיצוי עבור הפקעת קרקע חקלאית" כפי שפורסמו על ידי השמאי הממשלתי, אשר לטענתה תומכים בגישתה לפיה החברה לדרכים כבר שילמה למושב פיצוי מלא עבור הזכויות המופקעות (סעיף 31 בסיכומי החברה לדרכים). בסיכומי התשובה מטעם המושב טוען המושב כי לענין קביעת הזכות המופקעת יש להבחין בין זכות של חוכר לדורות של קרקע חקלאית לבין בעל זכות עיבוד חקלאית, וכי דין המושב כדין בעל זכות חכירה לדורות של קרקע חקלאית (סעיפים 1 ו- 2 בסיכומי התשובה). המושב מדגיש כי ביקש "לקבל פיצויים בגין קרקע בשימוש חקלאי בלבד", וכי "השומה מטעם התובע מתבססת על גישת ההשוואה למקרים של עסקאות שנעשו בקרקעות חקלאיות, שברובן הינן הפקעות במושבים ובקיבוצים" (סעיף 6 לסיכומי התשובה). בנוסף, בסעיף 7 בסיכומי התשובה מטעמו, טוען המושב כי אף במסמך "הקווים המנחים" אשר נערך על ידי השמאי הממשלתי ואשר צורף על ידי הנתבעת לסיכומיה, נקבע כי יש הבדל משמעותי בין חוכר לבין "בעלי הרשאה לעיבוד חקלאי עונתי ולרעייה עונתית". לטענת המושב במסמך זה צויין במפורש כי ניתן לקבוע את שיעור הפיצוי בגין הזכות המופקעת בהסתמך על עסקאות השוואה, לרבות הפקעות של שטחים דומים (סעיפים 1 ו- 2 במסמך "הקווים המנחים" הנ"ל והערת שולים 14). בנוסף, גורס המושב כי מנוסח חוזה השכירות עליו הוא חתום, בהתחשב בנוסחו של חוזה החכירה לדורות הנהוג במינהל לגבי קיבוצים ואשר לטענת המושב אמור להחתם אף עימו, וכן על פי החלטות 949 ו- 1226 של מועצת מקרקעי ישראל - לא מן הנמנע כי לקרקע המופקעת אף עשוי להיות יעוד שונה מיעוד לשימוש חקלאי ממנו יוכל המושב ליהנות (סעיפים 3-5 בסיכומי התשובה מטעם המושב). דיון והכרעה במסגרת החלטת בית המשפט הוגבלו סיכומי הצדדים לשאלה המקדמית בדבר "מהות הזכויות המופקעות" (עמ' 2 בפרוטוקול), קרי: האם לעניין הפיצוי בגין ההפקעה דינו של המושב הינו כדין חוכר של הקרקע המופקעת או שהפיצוי צריך להיות מוגבל לפיצוי בגין אובדן זכויות לעיבוד חקלאי של המקרקעין המופקעים. דא עקא, שבסיכומיה מיקדה החברה לדרכים את הדיון בשאלות הנוגעות לדרך בה על השמאי להעריך את שווי זכותו של המושב, ומהי השיטה השמאית הראויה בה יש לנקוט. שאלות אלו הינן שאלות שמאיות בעיקרן החורגות מנושא הדיון המצומצם אשר בגינו הוריתי - לבקשת החברה לדרכים ובהסכמת המושב - להגיש סיכומים בנוגע לשאלה המשפטית העומדת להכרעת בית המשפט. אני סבור כי הכרעה בשאלות שמאיות דורשת בירור עובדתי, ובין היתר הגשת חוות דעת שמאיות וחקירת השמאים על חוות דעתם. אשר על כן, אין בכוונתי לדון בשלב זה בסוגיות העוסקות בדרכים לקביעת שווי זכויות המושב שהופקעו, אלא להתרכז אך ורק בקביעת מהותה של הזכות שהופקעה. לגופם של דברים: ניתן להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של הרשאות לשימוש בקרקעות המדינה לצרכים חקלאיים או לעיבודם של שטחים חקלאיים, הרלוונטיים לענייננו: החכרת הקרקע לדורות - על פי חוזה חכירה בו יעודה של הקרקע (כולה או חלקה) הוא לעיבוד חקלאי. החכירה לדורות מתאפיינת בהרשאה ארוכת שנים, בדרך כלל לתקופה של 49 שנה לפחות (ראו: החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל). השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר - השכרה לזמן קצר "הנעשית, בדרך כלל, למטרת גידולי שדה - בעל או גידולי שלחין עונתיים לתקופה שלא עולה על שלוש שנים, או לצורך מרעה לתקופה של שנה אחת" (נוהל 21.01 של מינהל מקרקעי ישראל). הרשאה לשימוש במקרקעין על פי חוזה משבצת - על פי החלטה 14 של מועצת מקרקעי ישראל, "קרקע חקלאית תוחכר, לפי המלצת שר החקלאות או מי שיוסמך על ידו לענין זה, לסוכנות, לשלש שנים מפעם לפעם, או לתקופה קצרה יותר הכל לפי המקרה, על מנת שתינתן ברשיון על-פי תנאי בר-רשות הקיימים בסוכנות (להלן "רשיון"), בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, לאגודה חקלאית וגם/או למתיישבים אשר לפי דעת הסוכנות, בהסכמת שר החקלאות יהיו רשאים לקבל נחלה" [ההדשות אינן במקור - ב.א.] ההתקשרות בין המושב, המינהל והסוכנות במועד הרלוונטי להפקעה נושא תובענה זו היתה בתנאים אלה. הסוגיה הדורשת הכרעה בענייננו הינה האם לעניין פיצויי ההפקעה על פי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 או, כבענייננו, לפי סעיף 8 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, דינו של מי שקיבל הרשאה לשימוש במקרקעין על פי חוזה משבצת הינו כמי שקיבל הרשאה לעבד קרקע חקלאית למשך זמן קצר כטענת החברה לדרכים, או שמא דינו דומה לדין חוכר לדורות כטענת המושב. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם הגעתי לכלל מסקנה כי על אף שלכאורה זכותו של מי שקיבל הרשאה על פי חוזה משבצת נחותה מזכותו של חוכר לדורות הרי שבחינה עניינית של מהות הזכויות שניתנו למושב בפועל מעלה כי המושב זכאי לפיצויי הפקעה בגין זכותו במקרקעין המופקעים בדומה לפיצוי הניתן במקרה של הפקעת מקרקעין המוחזקים בחכירה לדורות, ואפרט להלן נימוקי לקביעתי זו. אמנם, על פי נוסחו של חוזה המשבצת תקופת החכירה של המושב הינה לפרק זמן של שלוש שנים בלבד, ואין מדובר בזכות חכירה לדורות, אך מהותה של הזכות המוענקת למושב על פי חוזה המשבצת טומנת בחובה התקשרות ארוכת טווח. כך למשל: במבוא לחוזה המשבצת המשולש נאמר במפורש כי "המישבת [הסוכנות - ב.א.] עסקה ועוסקת בישובה ובביסוסה של האגודה על המשבצת שיועדה לה במקרקעי ישראל". סעיף 3 בחוזה המשבצת קובע לגבי מטרת השכירות כדלקמן: "מטרת השכירות היא: ... ב. הקמת מבנים משקיים ושמוש בהם למטרה חקלאית; ג. הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן; ד. הקמת מבני ציבור ושמוש בהם" [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. סעיף 4 בחוזה המשבצת הדן בהתחייבויותיה של הסוכנות היהודית קובע כדלקמן: "המישבת מתחייבת בתקופת השכירות: ... ג. לפעול במגמה שהמשבצת תעובד או שתהא מיועדת לעבוד, בשלמותה, על ידי זריעה, נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים, על ידי האגודה ו/או חבריה" [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. על פי סעיף 18(ב) בחוזה המשבצת "האגודה מתחייבת להשתמש במשבצת בהתאם להוראות סעיפים 3 ו- 4(ג)". מסעיפים 9(א), 18(ב) ו- 18(ג) בחוזה המשבצת עולה כי המושב אף מתחייב לשלם תשלומים מהותיים ביחס לקרקע אשר לא מקובל להטילם על שוכר לזמן קצר, או על בר-רשות בלבד. סכומים אלה כוללים: "את כל המיסים, האגרות, הארנונות ושאר תשלומי חובה לסוגיהם, העירוניים והממשלתיים - לרבות היטל השבחה - וכן כל החלים או אגרות והוצאות פיתוח מכל סוג שהוא שיחולו על המשבצת, לפי כל דין. בין שאלה חלים על המחזיק ובין שאלה חלים על הבעלים. בסעיף זה, "הוצאות פיתוח" - הוצאות ו/או היטלים ו/או אגרות מכל סוג שהוא בגין פיתוח מערכות תשתית ו/או כל תשתית העל ו/או כל תשתית אחרת המהוות תנאי לפיתוח המשבצת או חלק ממנה ולבניה בה, לרבות פריצת דרכי גישה למשבצת, ובתוך המשבצת, תיעול, סלילת כבישים ומדרכות, הבאת רשתות חשמל, מים וביוב למשבצת ובתוכה" [ההדגשות אינן במקור - ב.א.] (סעיף 9 בחוזה המשבצת). סעיף 20(ה) בחוזה המשולש מסדיר באריכות ובפירוט את התוצאות הנובעות מפטירה של חבר המושב או מתיישב בו, ואת דרכי העברת הזכות לשאריו ויורשיו (על אף שנאמר בסעיף הנ"ל כי אין באמור בו כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה כבר רשות). דומני כי הציטוטים מתוך הסכם המשבצת עליו חתום המושב מדברים בעד עצמם ותומכים בטענתו בדבר אופיה המעין קנייני ארוך הטווח של הזכות המוקנית לו. סעיפים אלו מוכיחים כי תכליתו האמיתית של חוזה המשבצת אינה שכירות לתקופה של שלוש שנים בלבד, אלא הקמת ישוב קבע במקרקעין על ידי האגודה (המושב), זאת במובחן מהשכרת קרקע לעיבוד חקלאי לזמן קצר. יצויין כי לעניין השכרת קרקע לעיבוד חקלאי קובע נוהל המינהל מס' 21.01 כתנאי הראשון לביצוע ההשכרה כי "תקופת הגידול איננה עולה על אורך תקופת ההשכרה" [ההדגשה אינה במקור - ב.א.], וברי כי הוראה זו אינה מתיישבת כלל עם הוראותיו של ההסכם המשולש או עם תכליתו. ויודגש: בחוות הדעת השמאית צויין במפורש כי בין השטחים המופקעים נכללים שטחי פרדס, ובתיאור המחוברים על פי פרוטוקול התפיסה מיום 8.6.2004 אף הודגש כי על חלק של כ- 15,570 מ"ר "נטוע פרדס אשכוליות אדומות בוגר ומניב בגיל 10" שנים. לא למותר לציין כי מנוסח החוזה המשולש עולה גם כי הצדדים לו מודעים לכך שלמושב וחבריו מוקנים על פיו זכות בעלת ערך כלכלי משמעותי החורג מהרשאה לשימוש לזמן קצר - שאם לא כן מדוע יש להידרש ולהסדיר נושא של בניית מבנים, הן למגורים והן מבני ציבור, וכן להדרש להסדרים לגבי דרכי ההורשה של הזכות הניתנת לחברי המושב על פי חוזה המשבצת. יודגש כי אף לפי ההחלטות השונות של מועצת מקרקעי ישראל ומהגדרת הזכויות השגורה אצל המינהל מעמדו של "חוכר בתנאי-בר רשות" מקביל למעמדו של "חוכר לדורות" לעניין קבלת פיצוי בגין ביטול זכותו במקרקעין עקב שינוי יעוד הקרקע. כך למשל, בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1222 (העוסקת בהפסקת חכירה בקרקע חקלאית שיעודה שונה למטרת מגורים) מוגדר "חוכר" כדלקמן: "חוכר של קרקע חקלאית על פי חוזה בתוקף וכן אגודה שיתופית חקלאית שהיא מושב עובדים, כפר שיתופי, אגודה חקלאית שיתופית, קיבוץ או מושב שיתופי, אשר מושכרים לה מקרקעין כמשבצת בתנאי נחלה או מחזיקה במשבצת בתנאי נחלה כבת רשות..." [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. באופן דומה בהחלטות נוספות של מועצת מקרקעי ישראל העוסקות בפיצוי חוכר בשל ביטול זכותו במקרקעין מוגדר "חוכר בתנאי נחלה" כדלקמן: "חוכר שהוחכרה לו קרקע בחכירה לדורות בתנאי נחלה בהתאם להחלטות המועצה, וכן אגודה שיתופית חקלאית המהווה ישוב חקלאי אשר הושכרה לה קרקע משבצת בתנאי נחלה בחוזים מתחדשים..." [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. (הנוסח לקוח מהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 969 העוסקת בהפסקת חכירה בקרקע חקלאית שיעודה שונה למטרה אחרת. נוסח זהה במהותו מופיע בין היתר גם בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 533, 666 ו- 727 העוסקות אף הן באותו נושא). יתר על כן: החלטה 823 (שמועד כניסתה לתוקף הינו יום 10.2.1998) מורה כי "אגודה חקלאית שיתופית בכל צורות ההתיישבות המשפחתית המושבית" - ובכלל זה גם המושב - זכאית לחכור את שטחי המשבצת שהוקצו לה (למעט חלקות א' אשר יוחכרו לבעלי הנחלות עצמם) "בחוזה חכירה לדורות, תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן". לא למותר לציין כי במכתבה של הגב' שולה בן צבי, מנהלת האגף החקלאי במינהל, מיום 15.2.2011, אשר צורף לסיכומי המושב, מצויין כי על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 476 ו- 823 "אגודת ישוב חקלאי זכאית לחתום על חוזה חכירה לדורות (49 שנה) ביחס למשבצת הישוב", וכי "עד לחתימת חוזים לדורות כאמור, חותם המינהל עם אגודות הישובים החקלאיים/הסוכנות היהודית לארץ ישראל על חוזי שכירות (משבצת) אשר מתחדשים כל מספר שנים" רק עקב מגבלות טכניות שונות "המונעות חתימת חוזי חכירה לדורות ביחס לישובים רבים" [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. מדברים אלו עולה בבירור כי על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל ועל פי עמדת המינהל עצמו, המושב היה בעל זכות לחתום עם המינהל על חוזה חכירה לדורות ביחס למקרקעין שהופקעו. משכך, ברי כי אין לראות בזכותו כזכות שוכר של קרקע חקלאית לזמן קצר לצורך עיבודה בתקופה קצרה כטענת החברה לדרכים. אף פסיקת בתי המשפט תומכת (בעיקרה) בגישה לפיה זכות בר רשות של אגודה, כדוגמת המושב (ואף של חברי האגודה), אינה דומה לזכות שכירות בקרקע חקלאית לתקופה קצרה, וכי היא קרובה במהותה לזכות חכירה לדורות. כך למשל, בה"פ (מחוזי ת"א) 1262/04 יוגב נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים, 16.6.2010) קובע בית המשפט בהסתמך על החלטה 823 של מועצת מקרקעי ישראל כי "לא יכול להיות חולק שהזכאות לקבלת זכות חכירה מן המינהל בחלקים מן הנחלות, מקנה הן לאגודה והן למתיישבים מעמד מעין קנייני בנחלות" (פסקה 13 בפסק הדין). בע"א (מחוזי י-ם) 4318/98 שושני נ' אגודת בית זית מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (לא פורסם, 27.10.1998) מציין בית המשפט בהתייחסו "למשמעות הכלכלית של בר רשות כשמדובר במשקים ובנחלות קרקע במושבים ובאגודות מסוג המשיבה" כי "אותה זכות המוגדרת כ"רשות" היא במצבים רבים קניין מלא או קרוב לקניין מלא. גם הפסיקה לא התייחסה במקרים כאלו לזכות זו כאל רשות גרידא שניתן לבטלה בהינף יד ובהבל פה". (ראו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 1119/99 בירן נ' כהן (פורסם במאגרים משפטיים, 27.3.2001) בפסקה 6.2 בפסק הדין, ה"פ (מחוזי י-ם) 515/98 בית נקופה-מושב להתיישבות שיתופית נ' מושבי מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית מרכזית (בפירוק) (פורסם במאגרים משפטיים, 18.2.2004) בפסקה 14 בפסק הדין, ה"פ (ת"א) 246/96 שטרנליכט נ' בית יהושע מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 6.9.1998) בראשית פרק הדיון, וכן ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד מה (1) 477, 484 (1991) לעניין המלצתו של כב' נשיא בית המשפט העליון בדימוס מ. שמגר לעיגון זכויות המתיישבים בקרקע). אף בנסיבות הקרובות לנסיבותיו של המקרה הנוכחי קבע בית המשפט המחוזי בחיפה בפסק הדין בה"פ 110/04 כפר הנוער גלים (ע"ר) נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים, 29.6.2006) כי "מעמדה של המבקשת, מכוח חוזי חכירה תלת שנתית מתחדשת, שווה למעמד חוכר חכירה לדורות... המסקנה היא, אפוא, כי המבקשת במעמד של חוכרת לדורות, וזכאית לפיצויים בתור שכזו עבור השטח שנגרע ממנה או הופקע" [ההדגשה אינה במקור - ב.א.] (בפסקה 7 בפסק הדין, והשוו: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מע"צ (פורסם במאגרים משפטיים, 21.3.2007) העוסק בזכות לפיצויי הפקעה של מי שהינו בר רשות במקרקעין שלא על פי הסכם). סיכום ומסקנות לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי לעניין זכאותו של המושב לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין הנכללים בהסכם המשבצת שנחתם בינו לבין המינהל והסוכנות היהודית, זכותו המהותית של המושב כבר רשות על פי חוזה המשבצת במקרקעין שהופקעו הינה כזכותו של חוכר לדורות במקרקעין אלה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, החברה לדרכים תישא בהוצאות המושב בגין הגשת סיכומיו ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 10,000 ש"ח. נקבע להמשך קדם משפט ליום 12.12.2011 בשעה 08:30. המזכירות תמציא עותק של החלטה זו לבאי כח הצדדים באמצעות הפקסימיליה. ניתן היום, ה' חשון תשע"ב, 02 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. חכירהקרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל