א. ההליך 1. בפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבע מס' 2 (להלן - "המבקש"), לדחות את התביעה שהוגשה מטעם המשיב (להלן - "התובע") על הסף. כיוון שנתבעים אחרים לא הגישו בקשה דומה, הנני רואה את הבקשה כבקשה לדחות על הסף את תביעת התובע כנגד המבקש, וכנגדו בלבד. ב. התביעה העיקרית והצדדים המעורבים 2. בתביעתו עותר התובע לכך שבית המשפט יצהיר, כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 3/10 חלקים במקרקעין המזוהים כחלקה 14 בגוש 19378, והמצויים בישוב עראבה. על פי הנטען רכש התובע את הזכות במקרקעין הנ"ל בתאריך 19.8.1958 מאת המנוח עבד אל-לטיף עבד אל-ראחים מועד בדארנה (להלן - "המוכר"), ושילם לו את מלוא התמורה עבור המקרקעין. לטענת התובע, מאז רכש את המקרקעין, הוא מחזיק בהם. התובע מודה, כי בעת שרכש את המקרקעין (בשנת 1958) היו אלה רשומים בבעלות אביו המנוח של המוכר - עבד אל ראחים אחמד מועד בדארנה (להלן - "המנוח עבד אל-ראחים"), אשר נפטר בתאריך 4.5.1954. בעת שנעשו באזור הליכים להסדר רישום המקרקעין, לפי פקודת הסדר הקרקעות שהייתה נוהגת באותה תקופה - היא פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 1928, על תיקוניה השונים, אשר הוחלפה החל מתאריך 1.1.1970 על ידי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 - המוכר הגיש תזכורת תביעה לפקיד ההסדר. בסיום הליכי ההסדר נרשמו המקרקעין (בשנת 1963) על שם המנוח עבד אל-ראחים. לטענת התובע, המוכר הבטיח לו מספר פעמים כי ידאג להעברת הזכויות על שם התובע, אך לא עשה כן, ועתה נרשמו המקרקעין על שם יורשיו של המוכר. לתביעתו של התובע צורפו שני תצהירים, האחד שנחתם על ידי מר מוחמד עבד אל-לאטיף בדארנה והשני נחתם על ידי עומר עבד אל-לאטיף בדארנה, שניהם בניו של המוכר. בניו אלה של המוכר מעידים, כי ידוע להם שאביהם המנוח אכן מכר לתובע את הזכויות הנטענות על ידו, ואין להם התנגדות לכך שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו. ג. הבקשה לסילוק על הסף, וטענות הצדדים 3. המבקש, אף הוא אחד מבניו של המוכר, טוען בבקשתו, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי, וכן יש לדחות אותה לאור הליכי הסדר המקרקעין שנעשו במקרקעין בשנת 1963, ואשר מכוחם בוטלה כל זכות שעמדה בסתירה לרישום שנעשה במסגרת הליכי ההסדר. 4. בא כוח התובע טוען, כי אין לעשות שימוש בסמכות לסלק את התביעה על הסף, שכן שימוש בסמכות זאת יעשה רק במקרים בהם ברור לחלוטין שלא ניתן יהיה להעניק לתובע את הסעד שהוא עותר לו. לטענת בא כוח התובע, הרישום שנעשה במסגרת הליכי הסדר המקרקעין נעשה במרמה, ועל כן זכאי התובע לטעון טענות העומדות בסתירה לזכויות כפי שאלה נרשמו במסגרת הליכי ההסדר. כמו כן טוען בא כוח התובע, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל בנסיבות המקרה שלפני, במועד בו נודע לתובע שנעשתה המרמה. בא כוח התובע מוסיף, כי המוכר היה מוחזק כנאמן על זכויות התובע, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו כפר הנאמן לראשונה בזכותו של התובע. לטענת בא כוח התובע, על רקע טענה זו, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחודש פברואר 2008. ד. העובדות העיקריות הצריכות לעניין 5. להלן העובדות העיקריות הצריכות לעניין שלפני: (א) הבעלות במקרקעין הייתה רשומה (בשיטת הרישום הישנה) על שם המנוח עבד אל-ראחים, אשר נפטר בתאריך 4.5.1954. (ב) בתאריך 19.8.1958 נכרת לכאורה חוזה, בין התובע ובין המוכר (בנו של המנוח עבד אל-ראחים). לפי חוזה זה, רכש התובע לכאורה מאת המוכר 3/10 חלקים במקרקעין. המוכר מכר לתובע את הזכויות במקרקעין בתוקף היותו בנו של המנוח עבד אל-ראחים, ומתוך צפייתו לרשת חלק מהזכויות במקרקעין. (ג) בתאריך 20.11.1958 (כשלושה חודשים לאחר המכר) הגיש המוכר "תזכורת תביעה" לפקיד ההסדר, וביקש כי המקרקעין ירשמו על שם אביו, המנוח עבד אל-ראחים. חרף העובדה כי המבקש רכש לכאורה זכויות במקרקעין מספר חודשים קודם לכן, לא הגיש המבקש תזכורת תביעה, ולמעשה התעלם מכך שבמקרקעין מתקיימים הליכים לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין). (ד) בתאריך 28.10.1963 (וכעולה מהעתק נסח הרישום אשר צורף לבקשה לסילוק התביעה על הסף), נרשמו המקרקעין על שם עיזבון המנוח עבד אל-ראחים. (ד) המוכר (המנוח עבד אל-לאטיף בדארנה) נפטר לבית עולמו בתאריך 27.6.1988. גם באותה עת, המקרקעין טרם נרשמו על שמו והיו רשומים על שם המנוח עבד אל-ראחים. (ה) בתאריך 19.12.2010 נרשמו המקרקעין, בדרך של רישום ירושה על פי הסכם, על שם האנשים הבאים: (1) על שם המבקש נרשמו 4487/10858 חלקים; (2) על שם מוחמד עבד אל-לאטיף בדארנה נרשמו 2643/10858 חלקים; (3) על שם חוסנייה בדארנה נרשמו 26422/108580 חלקים. מכאן אעבור לדון בבקשה לגופה. ה. משמעות הליכי הסדר המקרקעין 6. בדין טען בא כוח המבקש, כי הליכי ההסדר ביטלו כל זכות קודמת. בסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 נקבע: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה." אם אניח כי למוכר הייתה זכות שביושר, אותה הוא מכר לתובע מספר חודשים לפני שנפתחו הליכי ההסדר, כי אז רישום המקרקעין על שם המנוח עבד אל-ראחים, במסגרת הליכי ההסדר, ביטל זכות זאת. בעניין זה נקבע בע"א 163/57 דאוד אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י"ב, 1718 (1958) (להלן - "פס"ד אדורין") , בעמ' 1724 (מפי כב' השופט לנדוי):   "סעיף 43 לפקודת ההסדר (שהינו 81 לפקודה בנוסח החדש -י"כ) תואר על ידי מועצת המלך כבריח התיכון (Keystone) לשיטת ההסדר כולה. מגמת המחוקק היתה שעם רישומה של זכות, הניתנת לרישום, בספר החדש לאחר ההסדר יתהווה כעין "לוח חלק" לגבי אותה זכות, והדרכים לסתירת הרישום בטענת זכויות, שמקורן מלפני פתיחת הספר החדש, הן צרות ביותר, כפי שעולה מסעיפי הפקודה ובעיקר מסעיף 66 (סעיף 93 לנוסח החדש - י"כ)." פסק דין זה צוטט פעמים מספר בפסיקה מאוחרת יותר, וההלכה סוכמה למעשה בע"א 24/60 חברת מייסדי חדרה נ' קק"ל, פ"ד ט"ו, 1638 (1961) (להלן - "פס"ד מייסדי חדרה"), ולאחר מכן בע"א 411/81 זידאן נ' עד'יר, פ"ד ל"ח(3), 449 (1984) (להלן - "פסה"ד בעניין זידאן"). ההלכה הפסוקה עתה היא, שזכות שביושר, המקנה לבעליה סעד של ביצוע בעין כלפי המתחייב, שהיתה שלמה וניתנת למימוש בזמן ההסדר, נחשבת זכות סותרת במובן סעיף 81. מכאן, שכאשר הגיעו הליכי ההסדר לסיומם, הזכות הסותרת, קרי, הזכות שביושר שהתובע טוען לה - בטלה ועברה מן העולם. 7. פסק הדין בעניין זידאן הנזכר לעיל, מזכיר במידה רבה את העניין המתברר עתה לפני, ובפסק דין זה נקבע, בין היתר, בעמ' 454 (מפי כב' השופט ד' לוין) כדברים הבאים: "המשיב מס' 1 רכש מהמנוח את האדמה בתמורה בשנת 1952 ותפס כאמור את החזקה בה. כתוצאה מכך, קמה לו זכות קנין מהיושר, אשר ניתן היה להשלימה לדרגת זכות מהדין ע"י רישום בספרי האחוזה עוד בטרם הליכי ההסדר, או בהגשת תביעה בפני פקיד ההסדר בעת הדיון בפניו, שהרי סעיף 44(א) לפקודה קובע מפורשות, כי על פקיד ההסדר להתחשב  לא רק ב"זכויות חוק" כי אם גם ב"זכויות יושר" (ראה ע.א. 120/52, פ"ד ז עמ' 156, בעמ' 158 וכן ע.א. 274/79, פ"ד לה(3) 337, בעמ' 349).   המשיב מס' 1 לא דאג לרישום זכותו, וזכות זו - הקנין שביושר - היא בבחינת "זכות סותרת" לרישום החלקה בפנקס על שם המנוח (המוכר). לאחר ההסדר על פי הוראת סעיף 81 לפקודה מתבטלת זכות סותרת זו של המשיב באדמה, דהיינו, שוב אין בידי המשיב מס' 1 זכות קנין מהיושר בחלקה, אלא הוא נותר ובידיו רק התחייבות חוזית של המנוח להעביר את החלקה לבעלותו." (ההדגשה לא במקור - י"כ)   בכתב התביעה שלפני טוען התובע, כי קיבל את ההחזקה והשימוש במקרקעין מיד לאחר כריתת ההסכם עם המוכר, דהיינו עוד בשנת 1958. על כן היה התובע חייב להגיש תביעה בגין מקרקעין אלה לפקיד ההסדר. משלא עשה כן, וכל שנותר בידו הוא מסמך בכתב, מכוחו תובע הוא זכויות במקרקעין, לא נותר לו אלא להגיש תביעה כדי לאכוף את העסקה המגולמת במסמך זה, אלא שאז נתקל הוא במחסום ההתיישנות. ו. טענת המרמה בהליכי ההסדר 8. בא כוח התובע טען, כי הליכי ההסדר אינם מקימים מחסום בפני תביעת התובע, מחמת שמדובר ברישום מקרקעין שנעשה במרמה. שקלתי טענת בא כוח התובע, והנני סבור כי לא ניתן לקבלה. ראשית, בכתב התביעה לא נטענה כל טענה כנגד המוכר, על כך שבמרמה עשה לכך שהמקרקעין ירשמו על שם אביו, המנוח עבד אל-ראחים. שנית, התובע עצמו טוען בכתב התביעה, כי המקרקעין נרשמו על שם המנוח עבד אל-ראחים "מסיבה שאינה ידועה לתובע". אם התובע אינו יודע את הסיבה בעטיה נרשמו המקרקעין על שם המנוח עבד אל-ראחים, כי אז אין הוא יכול לומר שהרישום נעשה מחמת מרמה. שלישית, והחשוב מכל, התובע טוען בכתב התביעה, כי ידע שהמקרקעין נרשמו במסגרת הליכי ההסדר על שם המנוח עבד אל-ראחים. נוכח ידיעתו זאת טוען התובע (בסעיף 9 לכתב התביעה), כי "התובע פנה פעמים רבות למנוח עבד אל-לאטיף בדארנה (הוא "המוכר" - י"כ) בנדון אך המנוח עבד אל-לאטיף בדארנה הרגיע אותו שאין לו מה לחשוש, וכי הוא התובע מחזיק בנכס ומעבד אותו וכי יורשיו, לרבות המשיבים, יודעים שהוא הבעלים של הנכס וכי לאחר הוצאת צו ירושה לאביו המנוח עבד אל-ראחים בדארנה ידאג לרשום את הנכס על שמו ויעבירנו על שם התובע". דברים אלה אינם מלמדים על כך שהמוכר נהג במרמה במסגרת הליכי ההסדר. מרמה היא מעשה שאדם עושה תוך שהוא מסתיר בדרך כלל את המצב האמיתי מעיניו או מידיעתו של אדם אחר, והרי כאן, לטענת התובע עצמו, המוכר לא הסתיר ממנו דבר. אם נפל פגם בהליכים, כי אז נבע הדבר מכך שהתובע נמנע מלהגיש תביעה מתאימה לפקיד ההסדר, ולטעון שהמקרקעין נמכרו לו. ז. התיישנות הזכות החוזית 9. הליכי ההסדר שנעשו במקרקעין חוסמים דרכו של התובע לקבל הסעד ההצהרתי שהוא עותר לו, בדבר היותו בעל 3/10 חלקים במקרקעין. זכותו של התובע, שהייתה זכות שביושר, בוטלה בעקבות הסדר המקרקעין, ועברה מן העולם. כל שנותר בידי התובע היא זכות חוזית, שמקורה בחוזה שנכרת לכאורה בינו ובין המוכר בשנת 1958. 10. הפרת זכות חוזית נותנת בידי הנפגע זכות לתבוע סעדים שונים, ובכלל זאת זכאי הוא לתבוע את אכיפת החוזה. ואולם, גם בעניין זה נחסמת תביעתו של התובע. גם לעניין זה ניתנה התייחסות בפסק הדין אדורין (בעמ' 1725): "ומכאן לענין הזכות לביצוע בעין שהיא מעניננו כאן, ושגם היא הינה בבחינת (ius ad rem). גם טענה בדבר זכות לביצוע בעין תיחסם באותו האופן, אם לא נתבעה בהסדר, אך גם זאת בתנאי שהזכות כבר היתה שלמה וניתנת למימוש בזמן ההסדר." הדרך היחידה שיכול התובע לדרוש את אכיפת הזכות שלטענתו רכש, היא, כי המוכר התחייב להעביר לו את הזכות לאחר תום הליכי ההסדר. עניין זה הובהר במספר פסקי דין, ובפסק הדין מייסדי חדרה נקבע (מפי הנשיא בעמ' 1651): "לכל היותר יכול התובע, בהסתמכו על דיני היושר, לדרוש רישום על שמו בגלל זכות שקמה לו לאחר תום הסדר הקרקעות, כמו זכות שקמה לו לרגל התחייבות הבעלים הרשום להעביר לו את המקרקעים, התחייבות שזמן מילואה הינו אחרי תום הסדר הקרקעות. במקרה כזה אין התובע טוען בניגוד לסעיף 43, מפני שהוא מבסס את טענתו על הקורה אחרי הרישום החדש." 11. בסעיף 9 לכתב התביעה, טוען התובע, כי לאחר הליכי ההסדר, המנוח הבטיח לו כי "ידאג לרשום את הנכס על שמו ויעבירנו על שם התובע". בהתחשב בשלב העכשווי, בו הנני מתבקש לסלק את התביעה על הסף, טענה זו עדיין לא הוכחה, ונוכח טיבו של ההליך שלפני, אצא מנקודת הנחה שהטענה היא טענה נכונה, ויעלה בידי התובע להוכיחה. ואולם, גם בכפוף להנחה זו, תביעתו של התובע נחסמת מחמת התיישנות. 12. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, מורה, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". התביעה שלפני, כפי שנוסחה, מבקשת לבסס את זכות התובע על החוזה שנכרת בין הצדדים בתאריך 19.8.1958. על כן, יש לומר שעילת התביעה נולדה בתאריך 19.8.1958. עם זאת, אצא מנקודת ההנחה הנוחה יותר לתובע, והיא ההנחה המבוססת על טענתו שבסעיף 9 לכתב התביעה, ולפיה המוכר הבטיח לו, כי לאחר סיום הליכי ההסדר במקרקעין, ידאג המוכר להעביר את המקרקעין על שמו של התובע. כעולה מנסח רישום המקרקעין ההיסטורי, אשר העתק ממנו צורף לבקשת המבקש לסלק את התביעה על הסף, זכותו של המנוח עבד אל-ראחים נרשמה בספרי המקרקעין בתאריך 28.10.1963. על כן, אניח, כי עילת התביעה של התובע נולדה בתאריך זה, שכן זה המועד ממנו זכאי היה לדרוש מאת המוכר שיקיים את התחייבותו "וידאג לרשום את הנכס על שמו ויעבירנו על שם התובע". משהוסדרו המקרקעין בשנת 1963, מתיישנת תביעת התובע לקיום זכותו במקרקעין אלה בתום 25 שנים (וראה הסיפא לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות). תקופה זו מסתיימת בתאריך 27.10.1988. ח. טענת התובע לקיום נאמנות שהופרה 13. בא כוח התובע טען, כי יש לראות את המוכר כמי שהחזיק במקרקעין בנאמנות עבור התובע, ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו כפר המוכר לראשונה בנאמנות. נראה כי טענה זו מבוססת על פסקי הדין שניתנו בע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520; ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי, פ"ד נ"ה(5) 817; וכן ע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' רינה דר, פ"ד נ"ו(5), 280 (2002) (להלן - "פס"ד ענבטאוי"). הכלל הרגיל הוא, שעילת תביעה נגד נאמן, נוצרת מהרגע שבו הוא כופר בנאמנות או מפר את חובות הנאמנות המוטלות עליו. לדעתי, אין הכלל חל על המקרה שלפני, ולהלן אבהיר את הדברים. כפי שהובהר בפסק הדין ענבטאוי, הנאמנות מקורה בדיני היושר. על פי הדין שהיה חל עד לכניסת חוק המקרקעין לתוקפו, בתאריך 1.1.1970, הסכם מכר מקרקעין הקנה לקונה זכויות קניין שביושר, וזאת בהנחה שהקונה שילם את מלוא התמורה עבור המקרקעין למוכר (וראו לעניין הדין האנגלי בע"א 34/88 ג'וזפינה רייס נ' עיזבון חנה אברמן, פ"ד מ"ד (1) 278, בעמ' 285 (1990). זכויות שביושר אלה הוסיפו לעמוד בתוקפן גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, שכן בסעיף 166(א) לחוק המקרקעין נקבע, כי "עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילתו של חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהייתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם". ואולם, יש להבחין בין זכויות שביושר שנרכשו לפני הסדר המקרקעין, כפי שארע במקרה שלפני, לזכויות שביושר שנרכשו לאחר הליכי ההסדר. זכויות שביושר, לרבות זכות קניין שביושר שיצרה יחסי נאמנות בין הצדדים, שנרכשו לפני הליכי הסדר המקרקעין, היה צריך להביא בחשבון במסגרת הליכי ההסדר, ומשתם ההסדר זכויות אלה לא קיימות עוד. לעומת זאת, מי שרכש זכויות לאחר שהליכי ההסדר תמו ולפני חקיקת חוק המקרקעין, כי אז זכויותיו מוסיפות להתקיים על פי הדין הקודם, ואין הן מתבטלות מחמת ההסדר, שהרי נרכשו לאחריו. 14. ביטוי לדברים אלה מוצאים אנו בפסק הדין ענבטאוי, שם מביא בית המשפט (בעמ' 287, מפי כב' השופט י' אנגלרד) ציטוט מפסק הדין שניתן בע"א 496/75 נג'יה דבורה נ' תמר דבורה, פ"ד ל"א(2) 583 (1977), שם נקבע (בעמ' 586 מפי כב' מ"מ הנשיא לנדוי): "אף סעיף 125(א) של החוק, בדבר כוחו ההוכחתי החותך של הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים ..... אין בכוחו לשלול זכות שביושר אשר נרכשה אחרי גמר ההסדר ולפני שהחוק קיבל את תקפו, כי כאמור, סעיף 166 (א) שומר על הזכות לפי הדין הקודם." ביישום דברים אלה על המקרה שלפני, כי אז אילו היה התובע רוכש את זכויותיו מהמוכר לאחר השלמת הליכי הסדר המקרקעין, כי אז היה רוכש זכויות קניין שביושר, ובין הצדדים היו נוצרים יחסי נאמנות. או אז יכול היה התובע לטעון, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מעת שהנאמן, קרי - המוכר, כפר בנאמנות או הפר את חובתו. ואולם, במקרה שלפני, התובע רכש את זכויותיו לפני הליכי ההסדר, ועל כן הליכי ההסדר מחקו כל זכות קודמת, לרבות זכויות שביושר שהיו לתובע (וראה הדיון שקיימתי בפסיקה שקבעה כי זכויות שביושר הן זכויות סותרות לעניין סעיף 81 לפקודת ההסדר, בפרק ה' שלעיל). משנמחקו זכויות הקניין שביושר, ממילא ביטלו הליכי ההסדר את הנאמנות שהייתה קיימת קודם לכן בין התובע והמוכר. מכיון שהנאמנות בטלה עקב הליכי ההסדר, ממילא לא ניתן לייחס למוכר כפירה בנאמנות שאינה קיימת או הפרת חובות נאמנות. על כן, הנני דוחה את טענת בא כוח התובע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מעת שהמוכר הפר את חובת הנאמנות. ט. החזקת התובע במקרקעין 15. בתביעתו טען התובע, כי מאז נכרת החוזה עם המוכר (בשנת 1958) מחזיק הוא במקרקעין ומעבדם. החזקה כשלעצמה אינה יוצרת בעלות, וככל שבפי התובע טענה, כי הוא זכאי להירשם כבעלים מכוח החזקתו במקרקעין מאז שנת 1958, כי אז לא ניתן לקבל טענה זו. בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין נקבע, כי "חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". על משמעות הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, עמד בית המשפט העליון בע"א 520/96 עבדאל עזיז חוסין נ' מרים מיר, נ"ד (3) 487, בעמ' 494 (2000) (מפי כב' השופט מר א' מצא), שקבע: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 - מגמות והישגים, תש"ל - 1970, בעמ' 82;  וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג - 1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים  (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 440, וברע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 553). ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - חלק  כללי, בעמ' 122)." (ההדגשה לא במקור - י"כ) בהתייחסו לאותה סוגיה, אם כי בהערת אגב, קבע בית המשפט העליון בע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני (פורסם ב"דינים ועוד...") (להלן - "פס"ד רוטנברג"): "את הכרעתו בעניין זה סמך בית המשפט, כאמור, על הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין; אך זה לא מכבר פסקנו, כי תחולת סעיף 159(ב) הנ"ל מוגבלת לתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 491). תביעת האחים ריעני הייתה להכרת זכאותם להירשם כבעלי זכויות שירשו מהוריהם. על תביעה כזאת אין תחולה להוראת סעיף 159(ב). מכאן שעקרונית חלים עליה דיני ההתיישנות, ואת השאלה אם התביעה התיישנה היה על בית המשפט לבדוק לאור הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958." (ההדגשה לא במקור - י"כ) עתה נתבהרו הדברים, ובית המשפט העליון קבע, שהדיבור "תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים" המופיע בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, משמעותו מוגבלת "לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים". לתובע אין זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, ועל כן תביעתו אינה תביעה "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים". כפי שנקבע בפס"ד רוטנברג הנזכר לעיל, אין התובע נחלץ מתחולת חוק ההתיישנות, ואת תביעתו יש לבדוק לפי הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. 16. כל עוד המקרקעין היו רשומים על שם המנוח עבד אל-ראחים, לא הייתה בידי אדם כלשהו עילה לדרוש מהתובע כי יפסיק להחזיק במקרקעין. נראה הדבר, שעתה מצב זה השתנה. מכל מקום, ככל שהתביעה מתייחסת למבקש, הוא הנתבע מס' 2, כי אז לאור האמור לעיל, הנני מקבל את בקשת המבקש, והנני דוחה את תביעת התובע נגדו. י. סוף דבר 17. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבע מס' 2 יצחק כהן (ב) הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. ניתנה היום, כ' בחשוון תשע"ב, 17.11.2011, בהעדר הצדדים. מקרקעיןרישום מקרקעין