מירוץ ההתיישנות בעניינו של קטין

עניינה של התובענה במותו של המנוח רפאלה צ'יריאלו ז"ל, צלם עיתונות שמקום מושבו במילאנו שבאיטליה. אין מחלוקת שהמנוח נורה ונהרג ביום 13.2.02 ברמאללה. לטענת התובעות (אשתו ובתו של המנוח) נהרג המנוח מאש כוחות צה"ל במהלך עבודתו כצלם עיתונות המתעד את הארועים שהתרחשו במקום. הנתבעת הכחישה את הטענה לפיה נהרג המנוח מירי חיילי צה"ל, כשהיא מדגישה כי במקום התנהלו חילופי אש עם מחבלים; טענה כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" ולפיכך פטורה היא מאחריות; העלתה טענות בעניין הסתכנות מרצון ואשם תורם שיש לייחס למנוח; וטענה כי ממילא "נבלעת" התביעה בתגמולים המשולמים לתובעות מכח ההכרה שניתנה למנוח כמי שנפגע במסגרת "פעולת איבה". עוד טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה, וזאת מכח הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה בנזיקין), תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים). טענת סף זו נדונה ונדחתה בהחלטתו של חברי כבוד השופט מ' דרורי מיום 18.6.10 (להלן: החלטת כבוד השופט דרורי). בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו התקבלה (רע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' פאולה נבילי, מיום 27.12.11; להלן: הילכת נבילי), ונקבע כי הנתבעת זכאית לחקור את המצהיר על תצהירו בנוגע לנסיבות שמנעו מהתובעות להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר. על רקע הקביעות שבשולי ההחלטה הושב הדיון בתובענה לערכאה זו והיא נקבעה להידון בפני. בקדם משפט שהתקיים ביום 1.2.12 נדונו טענות שונות הנוגעות לתובענה, ובתום הדיון הסכימו התובעות כי בית המשפט יפסוק בתובענה כולה על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הנתבעת הודיעה ביום 7.2.12 כי היא מסכימה למתווה דיוני זה, בכפוף לכך שתינתן הנמקה בעניין טענות הסף הנוגעות להתיישנות העילה. הודעה זו גררה תגובות, עד שבסופו של דבר נקבע כי הצדדים יוסיפו טיעון קצר לעניין ההוצאות, ויתר הקביעות שבפסק-הדין יישענו על הטיעונים המפורטים ביותר שהגישו הצדדים בשלבים המוקדמים יותר של הדיון במסגרת התובענה. השלמת הגשת הטיעונים הושלמה זה עתה. על רקע ההסכמות שנזכרו לעיל תידון להלן שאלת ההתיישנות, ולאחריה יוזכרו בקצרה שאלות נוספות שעמדו ביסוד ההכרעה. בשל טיב המתווה הדיוני המוסכם תדון שאלת ההתיישנות בפן המשפטי-המהותי באופן מלא (ככל הנדרש לצורך ההכרעה בתובענה), ובאופן מצומצם יותר בעת בחינת הפן העובדתי הנוגע לטענות בעניין הארכת המועד. יתר הנושאים הנצרכים להכרעה יוזכרו בקיצור בלבד, גם מהטעמים שיובהרו להלן. התיישנות עילת התובענה על רקע הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הרקע העובדתי הכללי לצורך הדיון בשאלת ההתיישנות כמעט ואינו שנוי במחלוקת: המנוח נהרג, כאמור, ביום 13.2.02. הוראת המעבר שנקבעה לעניין סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים קבעה כי לגבי עילות שנולדו טרם תחילת החוק ולא התיישנו עד לאותו מועד "יימנו המועדים האמורים בפסקה (3), מיום תחילתו של חוק זה" (סעיף 4(ב) לתיקון מס' 4 לחוק, ס"ח 1862, מיום 1.8.02, בעמ' 516). אין מחלוקת כי התיקון לחוק התפרסם ביום 1.8.02, ומועד תחילתו הוא בתאריך זה. התובענה הוגשה ביום 4.8.05, למעלה משלוש שנים לאחר מועד תחולת התיקון לחוק. סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים קובע: לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים; על רקע קביעותיו אלה של המחוקק עולה כי עילת התובענה התיישנה שנתיים לאחר מועד פרסום החוק, ביום 1.8.04, אולם בית המשפט רשאי להאריך לבגיר את התקופה במסגרתה לא תתיישן התובענה בשנה נוספת, ולקטין - בשלוש שנים נוספות. הטענה לפיה כוונת המחוקק היתה שמירוץ ההתיישנות לעניינו של קטין יחל רק לאחר הגעתו לבגרות נדחתה במפורש בפסיקה (הילכת נבילי, בפסקה 7 לפסק-הדין). יובהר שהנטל להוכיח כי לא היתה לתובע אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך התקופה מוטל על התובע ו"מובן כי התשובה לשאלה האם הייתה בפני התובע אפשרות סבירה להגיש תביעתו תלויה בנסיבותיה העובדתיות הייחודיות של כל תביעה ותביעה" (בג"ץ 9408/10 המרכז הפלסטיני לזכויות אדם נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 27.4.11, בפסקה 3 להחלטה). עוד הובהר שאין מקום להארכה אוטומטית של התקופה "בין אם מדובר בתביעה של בגיר ובין את מדובר בתביעה של קטין" (עניין נבילי, בפסקה 6 לפסק-הדין). מכל אלה ניתן גם ללמוד כי מקום בו מוגשת הבקשה על ידי בגיר וילדיו אין מקום להפרדה עקרונית בין השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לקבוע אם להאריך את תקופת ההתיישנות לבגיר או לקטינים, שהרי אלה גם אלה סובבים אותה מערכת עובדתית של "העדר אפשרות סבירה". אם יקבע שיש מקום להארכת התקופה להורה - ממילא תוארך התקופה גם לילדיו. אם יקבע שההורה חדל מלפעול כנדרש, ולא הגיש התביעה על אף שעמדה לו "אפשרות סבירה" לעשות כן, תחול אותה קביעה דרך כלל גם לגבי ילדיו, למעט מקרים נדירים (ובעיקרו של דבר באותם מקרים בהם הקטינים אינם מצויים במשמורת ההורה הבגיר). לעניין זה יש להבהיר כי עצם מתן האפשרות שבשיקול דעת שהעניק המחוקק לבית המשפט "להאריך את התקופה" לפרק זמן "שלא יעלה" על שנה אחת או שלוש שנים אין בה כדי להביא למסקנה לפיה בכל עת בה הגיע בית המשפט למסקנה לפיה יש מקום להארכת התקופה - עליו להורות על הארכתה באופן אוטומטי למלוא התקופה (שנה או לשלוש שנים). המחוקק לא קבע אלא רף עליון, שלאחריו לא מוקנה שיקול-דעת לבית המשפט להאריך את התקופה. משך הארכת התקופה בפועל ייגזר מנסיבות כל עניין לגופו, כאשר יש מקרים בהם ייקבע שההארכה המרבית המוצדקת לא עלתה על ימים ספורים, ובמקרים אחרים עשוי בית המשפט להאריך את התקופה עד לשנה אחת (או לשלוש שנים), הכל בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה לגופו. בטרם תיבחן שאלת הארכת התקופה שנקבעה בחוק יש להסיר מהדרך מספר טענות מקדמיות, הסובבות את חוקיות הוראותיו ואת מועד תום תקופת ההתיישנות על פי החוק. ככל שהדברים אמורים בטענה לפיה הוראת החוק המקצרת את ההתיישנות אינה חוקתית, הרי שדין טענה זו להידחות. די בכך שטענה זו עומדת כיום כנגד פסיקתו העקבית והמפורשת למדי של בית המשפט העליון. לעניין תיקון 4 לחוק נקבע בבג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון, מיום 12.12.06 כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי" (בפסקה 35 לפסק-הדין; ראו גם בג"ץ 9408/10 המרכז הפלסטיני לזכויות אדם נ' היועמ"ש, מיום 27.4.11, בפסקה 2 להחלטה). על רקע קביעות אלה הובהר בפסק-הדין בעניין נבילי כי ספק אם ניתן לפתוח שאלה זו לדיון (בפסקה 7 לפסק-הדין). אף שהדברים אינם מצריכים עוד דיון לנוכח קביעות אלה, אעיר כי בשעתו, טרם לקביעה שבהילכת עדאלה, הבהרתי כי אין מקום לטענה זו בצייני: "הוראה המגבילה את תקופת הגשת תובענה אינה פוגעת באופן מהותי בזכות הגישה לערכאות עד שניתן יהיה לטעון כי היא עומדת בניגוד ל"פיסקת ההגבלה" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוראות מעין אלה מצויות בחקיקה לרוב, ודי אם נזכיר את הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים; תקופת ההתיישנות החלה מכוח הוראות חוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 והוראות אמנת ורשה, העומדת על שנתיים בלבד (וראו ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589); הוראת סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים, לגביה נקבע כי ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות אינן חלות עליה (ראו ר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(3) 13; להלן: הילכת בן הלל); ועוד אחרות. לו היתה נחסמת התובענה מכל וכל היה מקום לדון לגוף העניין בשיקולים שעמדו בפני המחוקק ובאיזון המתאים. שעה שכל עניינה של ההוראה הוא בקיצור התקופה - אין כל מקום לקבוע כי הוראה מעין זו מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עד כי דינה בטלות". [בש"א 8835/05 ת.א. 7628/05 (שלום י-ם) מדינת ישראל נ' עזבון עבאדה, מיום 23.9.06, בפסקה 11 לפסק-הדין; להלן: עניין עזבון עבאדה] עניין נוסף שיש לענות בו, לכאורה, סובב את התאריך בו לא ניתן היה עוד להאריך את התקופה. בהחלטתו של כבוד השופט דרורי נקבע כי במועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת הארכת המועד של שנה מעבר לשנתיים הקבועות בחוק, אף שבפועל חלפו שלוש שנים ושלושה ימים ממועד תחולת החוק (1.8.02) ועד למועד הגשת התביעה (1.8.05). קביעה זו נשענה על לשון הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) ועל הקביעה לפיה שעה שתקופת התיישנות מסתיימת במהלך הפגרה, נדחה סופה ליום הראשון שלאחר הפגרה (ע"א 3141/99 מגדל נ' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817 (2001)). נראה שטענה זו לא היתה עוד שנויה במחלוקת עת הובא העניין בפני בית המשפט העליון (ראו הדיון בהילכת נבילי, בפסקה 4). התיקון לחוק הוחל מיום פרסומו, וניתן היה לטעון לכאורה שיש בכך משום כוונה מיוחדת של המחוקק לתחילת תקופת ההתיישנות דווקא ביום 1.8.02 ולסיומה ביום 1.8.04. אלא שקביעה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, לגביה חלה הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות לפיה "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה" (ההדגשה הוספה - ר.ו.; השוו גם הדיון בבר"ע (נצ') 1248/07 מדינת ישראל נ' מוחמד עדנאן עטיה, מיום 27.10.08). דומה כי החריג הבולט היחיד לכלל לפיו עוצרת הפגרה מרוץ מועדים, הוא זה הנוגע למועד להגשת בקשה לדיון נוסף (ראו בהרחבה בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית, מיום 24.1.12, בפסקאות 10 - 14 להחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן). אף קביעה זו (שהנמקתה הלקונית למדי, הנשענת על הצורך היחודי בסופיותו של פסק-דין של בית המשפט העליון, הובאה ברע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה, מיום 7.10.09, בפסקה 26 לפסק-הדין) אינה נקייה מספקות, אם כי אין חולק שהיא ההלכה הנוהגת (ראו עניין רוכמן הנ"ל, בפסקה 13 להחלטה). מכל מקום, בהקשר לקביעה החלה לעניין המועד להגשת בקשה לדיון נוסף הובהר כי "דומה, כי זהו המקרה היחיד בו לא הוחל סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות בנוגע להליכים המתקיימים בפני בית משפט" (רע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה, מיום 7.10.09, שם). מכאן שאין מקום להחלת חריגים נוספים לכלל זה, ואין מקום לקביעה לפיה הוחרגה הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים מתחולת הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. עוד יצויין כי ספק אם ניתן לייחס למחוקק כוונה מיוחדת כלשהי בנוגע לתאריך תחולת החוק שיש בה כדי לתמוך בטענה לפיה מדובר ב- lex specialis הדוחה את תחולת החוק הכללי. לעניין זה יש לזכור שהמועד בו חלה הוראת החוק - 1.8.02 - לא נקבע בדבר החקיקה עצמו, וכל כולו אינו אלא פועל יוצא שרירותי למדי של המועד בו התפרסם דבר החקיקה ברשומות. ממילא אין מקום לייחס למועד זה חשיבות שיש בה כדי לדחות את הקביעות הנובעות מכוחה של הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. הצדדים נדרשו גם לטענות הנוגעות לתחולת הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), על הוראות התיקון לחוק הנזיקים האזרחיים. לעניין זה לא נודעת עוד משמעות של ממש לצורך ההכרעה בתובענה דנא, שעה שממילא נקבע כי זו הוגשה בתאריך המצוי בתחום הארכת התקופה שבשיקול דעתו של בית המשפט. עם זאת אעיר, ולו בקצירת האומר, כי ניתן להצביע כיום על שלושה זרמים בפסיקת בתי המשפט המחוזיים הנוגעת לשאלה זו: האחד, העולה מהחלטת כבוד השופט דרורי, תומך בדעה לפיה חלות כל ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות על הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. המסקנה מרחיקת הלכת שנקבעה באותה החלטה, לפיה חלה הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים רק מעבר לתקופה שקבעה הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, נדחתה בהילכת נבילי. זרם שני בפסיקה הוא זה בגדרו הושארה השאלה בצריך-עיון במכוון, וזאת לאחר שהספקות בעניינה הועלו אך לא הוכרעו (ראו החלטותיה של חברתי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי בבש"א (י-ם) 1025/08 מדינת ישראל נ' ז'אק מארי בורז'ה, מיום 3.6.09, שם עלתה לדיון תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות והחלטתה בבר"ע (י-ם) 926/09 מדינת ישראל נ' סאמר עיסאווי, מיום 10.6.09, שם עמדה על הפרק תחולת סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות; על רקע הספק בעניין תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במסגרת הוראות חוק הנזיקים האזרחיים העביר חברי כבוד השופט י' שפירא דיון בבר"ע להרכב שלושה - ראו החלטתו ברע"א (י-ם) 25571-05-11 מ"י נ' חטיב, מיום 18.8.11). הזרם השלישי, שדומה כי הוא נחלת רוב השופטים שדנו בסוגיה עד כה, סובר כי לנוכח הרציונלים שבבסיס התיקון לחוק (בחינת תכליתו ומטרותיו של החוק כפי שאלה עולות מדברי ההסבר, כמו גם ראיית התיקון לחוק כהסדר חקיקתי שלם וספציפי - ראו גם הדיון בפסק-דיני בעניין עזבון עבאדה, והפסיקה שהובאה שם), יש לקבוע כי אין תחולה להוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות. כך נקבע על ידי כבוד השופט בנימין ארבל (בש"א (מחוזי נצ') 1575/05 אחמד מוחמד רשיד נ' מדינת ישראל, מיום 22.1.06) ועל-ידי כבוד השופט ד' צרפתי (בש"א (מחוזי נצ') 1002/08 מדינת ישראל נ' בני עודה, מיום 16.9.08); בפסיקתה העקבית של כבוד השופטת תמר שרון נתנאל (ת"א (מחוזי חי') 626/08 בורהאן מוסטפא נ' מדינת ישראל, מיום 15.12.09; ת"א (מחוזי חי) 12566-09-09 מדינת ישראל נ' חליל מוסטפא סמארה, מיום 21.12.09 [בפיסקה 5 להחלטה אחרונה זו נקבע, בין היתר, כי "אין חולק שההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אינן חלות על ההתיישנות לפי חוק אחריות המדינה", אלא שדומה שקביעה זו שנויה במחלוקת - ר.ו.]; ובת"א (מחוזי חי') 959/08 מדינת ישראל נ' איסלים הישאם האשם, מיום 21.3.11, שעסק בתחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות); בפסיקתו של כבוד השופט זאב המר (בע"א (ת"א) 1811/09 חיה קליין נ' מדינת ישראל, מיום 23.5.10, שם נדונה תחולת הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות; ובע"א (מחוזי ת"א) 2667/08 עזבון המנוח עדנאן טאלב נ' מדינת ישראל, מיום 17.5.10, בגדרו נדונה תחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות); ועל-ידי כבוד הנשיא מ' בן-דוד (בהערת החיתום בבר"ע (נצ') 1248/07 מדינת ישראל נ' מוחמד עדנאן עטיה, מיום 27.10.08, שם נדונה תחולת הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות). מאחר ושאלה זו אינה עומדת לדיון באופן ישיר במקרה דנא, אין היא חיונית לצורך ההכרעה. את עמדתי בסוגיה, הנוטה לשלילת תחולת ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות על ההסדר שבחוק הנזיקים האזרחיים, הבעתי זה כבר, כפי שהובהר לעיל. לפיכך לא נותר אלא לדון בשאלה אם אכן עלה בידי התובעות להוכיח שלא היתה להן כל "אפשרות סבירה" להגיש את התובענה במסגרת תקופת ההתיישנות בת השנתיים שנקבעה בהוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. לעניין זה נקבע כי על התובע להצביע על נסיבות אובייקטיביות שלא היו בשליטתו ומנעו ממנו אפשרות סבירה להגשת התביעה (ת"א (מחוזי י-ם) 8141/06 עזבון נאיף סאלם סייד אחמד נ' מדינת ישראל, מיום 2.7.07; בש"א (מחוזי נצ') 1575/05 אחמד מוחמד רשיד נ' מדינת ישראל, מיום 22.1.06; ת"א (מחוזי חי') 442/05 זכארנה נ' מדינת ישראל, מיום 3.12.08; בש"א (י-ם) 1025/08 מדינת ישראל נ' ז'אק מארי בורז'ה, מיום 3.6.09). החלטה של התובע להשהות את הגשת התביעה בשל התדיינות עם גורמים אלו ואחרים אין בה כדי להשהות את מרוץ ההתיישנות (בש"א (מחוזי יר') 8460/09 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד שאוריה, מיום 31.1.10). כן הובהר שדי לצורך העניין בכך שבמהלך פרק זמן סביר במרוצת השנתיים מאז קרות הארוע יכול היה התובע להגיש את תביעתו (ת"א (מחוזי חי') 442/05 זכארנה נ' מדינת ישראל, מיום 3.12.08). במקרה דנא לא הגישה התובעת 1 תצהיר כלשהו בעניין אותן נסיבות שהביאו לכך שלא עמדה לה כל "אפשרות סבירה" להגשת התביעה במועד. מטעמה הוגש תצהיר מיום 20.2.06 הערוך על-ידי מר קואמו אוג'ניו, ובו אמירה לקונית ביותר לפיה פנתה אליו התובעת 1 בחודש ספטמבר 2004, והוא קישר בינה ובין עו"ד קורינאלדי הדובר את שפתה. לעניין אותן נסיבות שמנעו את הגשת התביעה הסתפק המצהיר באמירה לפיה "התובעת היא אזרחית איטלקית המתגוררת בסמוך למילאנו ולא היתה לה אפשרות סבירה לאחר האסון של הריגת בעלה ז"ל לטפל בענייני התביעה וסיכוייה. אין צריך לומר כי גם לקטינה לא היתה אפשרות סבירה להגיש את תביעתה בתוך שנתיים" (סעיף 3 לתצהיר). עוד טען המצהיר כי התובעות לא היו מודעות להוראות חוק הנזיקים האזרחיים (סעיף 4 לתצהירו). אמירות לקוניות מעין אלה אינן עונות, בכל דרך שהיא, לדרישות שבפסיקה, וזאת אף לו ניתן היה להעניק משקל כלשהו לתצהיר שכל כולו אינו אלא עדות שמיעה. יוער כי לאחר מתן החלטתו של בית המשפט העליון עשו התובעות דין לעצמן והגישו תצהיר נרחב יותר של מר קואמו אוג'ניו. תצהיר זה חורג מגדר החלטתו של בית המשפט העליון, ומטעם זה אין מקום להתייחס לתוכנו. מכל מקום - אף הוא אינו אלא עדות שמיעה מתחילתו ועד סופו, ואף באמור בו אין כדי לבסס העדרה של "אפשרות סבירה" להגשת התביעה. מעבר לנדרש אבהיר שאין די באמירה כי בשל אבל כבד היתה האלמנה מנוטרלת מכל מעש למשך שנה, וטענה מעין זו יש לגבות בראיות כלשהן, ולכל הפחות ב"ראשית ראיה". קבלת הטענות הכלליות והכוללניות של המצהיר בתצהירו השני (כאמור- תצהירו הראשון כה לקוני עד שלא ניתן להתייחס אליו כראייה או כראשית ראייה כלשהי) כמוה כקביעה כי כל אימת שמאן דהו מצהיר על קושי בניהול ענייניו, אף ללא שתמך טענה זו בדרך כלשהי, הרי שעלה בידיו להוכיח כי לא עמדה לו כל "אפשרות סבירה" להגשת התביעה. טענה זו יש לדחות. על הטוען להארכת המועד להוכיח כי לא היתה לו אפשרות סבירה, אובייקטיבית, להגשת התביעה, והוכחה זו אינה נשענת על הבל פיו לבדו. בהעדר כל ראייה שהיא, ושעה שהטענה נסמכת כולה על עדות שמיעה, אין לקבל טענה זו כל עיקר. אעיר, אף זאת מעבר לנדרש, שאף לו היה מקום לקבל את התצהיר, ואף אם ניתן היה להתעלם ממשקלו הראייתי האפסי, לא היה באמור בו כדי לבסס העדר אפשרות סבירה לתקופה המצדיקה הארכת מועד למשך שנה תמימה מעבר לתקופת ההתיישנות. למעשה, עצם העובדה שנעשו חקירות ופניות בשנים 2002 ו- 2003, יחד עם הפנייה למצהיר בשנת 2004, די בהם כדי להצביע על כך שהתובעת היתה מודעת ליכולת התביעה בשלבים מוקדמים למדי, ולפיכך לא היה מקום להארכה המרבית המבוקשת. גם לוח הזמנים שלאחר מכן אינו מצדיק את הארכת המועד המבוקשת. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה התיישנה התובענה, ומטעם זה לבד היה מקום לדחותה. משכך הם פני הדברים, וגם על רקע המתווה הדיוני עליו הסכימו הצדדים, לא אדון ביתר הטענות אלא בקליפת אגוז בלבד. לפיכך אבהיר כי אף לו היה עולה בידי התובעות להוכיח שהמנוח קיפד את חייו כתוצאה מירי טנק ישראלי (ולטענתן ניתן למצוא תימוכין לעניין זה במסמכים רשמיים אלה ואחרים), הרי שלא היה בכך כדי למנוע טענות לפיהן מדובר ב"פעולה מלחמתית", עניין שנתמך לכאורה בתצהירים מטעם הנתבעת. אף לו היה עולה בידי התובעות לעבור משוכה זו ולהוכיח את אחריות המדינה למותו של המנוח, או אז היה עליהן להתמודד עם יחוס אשם תורם של ממש למנוח (הנתבעת טענה גם להסתכנות מרצון, אף שדומה שהטענה ההולמת יותר את נסיבות העניין היא זו העוסקת ב"אשם מכריע"). במצב דברים זה, ועל רקע אי הבהירות הרבה בנוגע לשיעור הכנסותיו של המנוח, נראה שבכל דרך שהיא היה הפיצוי לו זכאי העזבון או לו זכאים התלויים "נבלע" בגמלאות להן זוכות התובעות מכח הכרתו של המנוח כנפגע בפעולת איבה. גם מטעם זה לא היתה כל תוחלת כלכלית בניהול התובענה לגופה, מאחר ודומה לכאורה שבכל דרך התנהלות אפשרית לא היו התובעות זוכות לפיצוי כספי בתום ההתדיינות. על רקע כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, על רקע הטרגדיה שפקדה את המשפחה ולאור המתווה הדיוני שהצדדים נתנו לו את הסכמתם, כמו גם על רקע הנמקות נוספות שעלו בהשלמת הטיעון מטעם התובעות, לא אעשה צו להוצאות. המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק-הדין. ניתן היום, י' אדר תשע"ב, 04 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. קטיניםהתיישנות