1. העותרת 1 (להלן: "התאגיד") היא חברה שבבעלותה בריכת שחייה בתל אביב. העותר 2 (להלן: "העותר") הוא בעל "היתר רעלים" המועסק אצל העותרת ואחראי להפעלת הבריכה. עניינה של העתירה הוא בעיצום כספי שהטיל המשיב 2 - ה"מנהל" כהגדרתו בחוק החומרים המסוכנים התשנ"ג -1993 (להלן: "חוק חומרים מסוכנים") על התאגיד כמפורט במכתב מיום 3.2.11 שצורף כנספח א' לעתירה. 2. העיצום הכספי הוטל על התאגיד לאור הפרתו של היתר הרעלים מספר 30374 שתוקפו מיום 25.12.07 ועד 26.12.10 (להלן: "היתר הרעלים"). ביום 17.6.10 הופק שינוי להיתר הרעלים, בעקבות החלפת בעל היתר הרעלים והאחראי לרעלים בתאגיד (ר' נספח ב' לעתירה). ביום 15.8.10 דלף כלור לבריכה, אירוע שבגינו הוטל על התאגיד כאמור העיצום הכספי. יובהר כי העותרים אינם חולקים על כך כי תנאי היתר הרעלים אכן הופרו במועד האמור. ביום 24.10.10 פנה המנהל אל התאגיד בדרישה לקבל פרטים אודות מחזור המכירות השנתי שלו, כדי לקבוע את שיעור העיצום הכספי. לאחר דין ודברים עם התאגיד, הוחלט להטיל עליו עיצום כספי שבשיעור של 120,000 ₪. התאגיד שילם חלק מהתשלומים נושא העיצום הכספי (לאחר שבקשתו לשלם את הסכום בתשלומים - נענתה). יתרת הסכום לא שולמה. ביום 6.6.11 התקבלה בקשת העותרים להגיש עתירה מנהלית באיחור, ולאחר מכן, וביום 16.6.11 הוגשה העתירה דנן. טענות הצדדים 3. טענתם של העותרים בעתירה היא כי העיצום הכספי היה צריך להיות מוטל על העותר, שהוא בעל ההיתר, ולא על התאגיד. לטענת העותרים, האפשרות לייחס לתאגיד עבירות בחוק העונשין, מתייחסת רק לעבירות שמלכתחילה תאגיד יכול לעבור. ישנן עבירות שמהגדרתן תאגיד אינו יכול לעבור אותן. עבירת הפרת תנאי בהיתר רעלים היא עבירה כזו - משום שרק מי שהוא בעל היתר רעלים יכול לעבור אותה. בעל היתר רעלים יכול להיות רק אדם פרטי, שכן היתר רעלים ניתן רק לאדם בשר ודם. אף בהנחה שגם תאגיד יכול לקבל היתר כזה, ההיתר דנן ניתן לאדם פרטי, ולא לתאגיד. לטענת העותרים, רק מי שהוא בעל ההיתר יכול להיות מואשם בהפרת תנאיו. העותרים טוענים כי עמדתם תואמת גם את עמדתו של המשיב 1 (להלן: "המשיב"), שהיא גם עמדת משרד המשפטים - עמדה לפיה בעל היתר רעלים חייב להיות אדם טבעי ולא תאגיד. 4. עוד טענו העותרים, כי במקרה דומה אחר (ענין הולידיי אין) הוטל העיצום הכספי על העובד. באין הסבר למשיב להבחנה בין המקרים, נוצרת חזקה של אפליה. לטענת העותרים בסיכומי התשובה, למשיב היו שלוש גרסאות שונות בענין זה, מהן עולה שיש לדחות את כל הסבריו, ולהסיק כי הוא פעל באופן שרירותי. עוד נטען בסיכומי התשובה כי פרשת הולידיי אין לא הובאה כאסמכתא לטענת אפליה, אלא כהוכחה לאופן הפסול בו מפעיל המשיב את סמכותו. העותרים התייחסו בסיכומי התשובה גם לטענות המשיב לגבי העיצום הכספי בפרשת הולידיי אין לגופן. עוד נטען כי המדיניות המקובלת על המשיב בדרך כלל היא כי דווקא הרתעה אישית היא יעילה יותר. העותרים הוסיפו וטענו כי ממסמכים שונים של המשיב ביחס לנוהל היתר הרעלים, עולה כי אצל המשיב קיים בלבול רב ורישול ביורוקראטי ביחס לנושא של היתר רעלים, וכי על המשיב לפעול לפי אמות מידה שקופות וידועות. אמות מידה כאלה לא היו מאפשרות הטלת עיצום כספי כמו במקרה דנן. 5. לגישתם של העותרים, הפרשנות לה הם טוענים עולה בקנה אחד עם מטרות החוק, שכן היתר הרעלים הוא במהותו היתר לעיסוק במקצוע, המחייב כשירות ספציפית, ידיעה ומיומנות אישית. הכלל הוא כי היתר לעסוק במקצוע, יכול להינתן רק לאדם בשר ודם (בניגוד לרישוי של "עסק"). העותרים טוענים כי המסקנה לה הם טוענים עולה בקנה אחד גם עם ההיסטוריה החקיקתית של חוק חומרים מסוכנים. חוק זה הוא "נצר" לפקודת הרוקחים, ו"נושא את ה'מטען הגנטי' שלה", כך נטען. העיסוק ברעלים כהגדרתם בחוק, מוסדר כמו כל משלח יד שהעיסוק בו טעון היתר. החוק קובע כי היתר הרעלים ניתן לאדם שיש לו התכונות הנדרשות, והוא זה הנושא באחריות לקיום הוראות החוק וההיתר, אף שהבעלות בחומרים המסוכנים היא של התאגיד. זהות התאגיד אינה שיקול במתן ההיתר לאותו אדם. לכן, התאגיד אינו בעל ההיתר, אף שזהותו היא חלק מתנאי ההיתר. העותרים בקשו להשוות גם בין הוראות חוק חומרים מסוכנים לבין הוראות חוק כלי ירייה. עוד נטען כי כדי לאפשר למשיב לפקח על פעולתם של תאגידים העוסקים בחומרים מסוכנים על אף שהיתר הרעלים ניתן אישית ליחיד, נזכר גם שם התאגיד בהיתר הרעלים, אף שרק בעל היתר הרעלים הוא מי שהחוק מטיל עליו את החובות שנזכרות בו. 6. העותרים הפנו לפסק הדין של בית משפט השלום בענין מדינת ישראל נ. אבקו (ת.פ. (י-ם) 4068/07, כב' השופט מילנוב). באותו ענין קבע בית משפט השלום כי היתר רעלים יכול להינתן גם לתאגיד. אולם, כך נטען, פסק דין זה אינו מחייב את בית המשפט, הצהרתה של נציגת המשיב, עו"ד טחורש בוועדת הכנסת לא הובאה בפני בית המשפט באותו ענין, ולבסוף - גם אם היתר רעלים יכול להינתן לתאגיד, הרי במקרה דנן ניתן ההיתר לאדם פרטי, העותר, ולא לתאגיד. 7. המשיב טען כי טענות העותרים עומדות בסתירה להוראות חוק חומרים מסוכנים. לטענתו, התאגיד הוא מבקש ההיתר, והוא חלק אינטגראלי ממנו. תאגיד הוא העוסק ברעלים, וככזה הוא מחויב לקבל היתר רעלים מהממונה. בעל ההיתר הוא אכן אדם פרטי, עובד מעובדי התאגיד אשר עמד בדרישות הסף הקבועות בחוק, אולם הוא אינו ה"נהנה" הטבעי מהפעילות בגינה התבקש ההיתר. בעל ההיתר הוא זה שעליו מוטל להנחות את יתר עובדי התאגיד בנוגע לעיסוק ברעלים, והוא איש הקשר עם המשיב. מהפרשנות המוצעת על ידי העותרים עולה - כך נטען - כי לא ניתן יהיה להרשיע תאגיד בעבירה של הפרת תנאי היתר רעלים. אולם, טענה זו עומדת בסתירה להוראות חוק חומרים מסוכנים, מהן עולה כי ניתן להרשיע תאגיד בעבירה של הפרת תנאי היתר, ואף ניתן להטיל עליו עיצום כספי בשיעור מובחן ונפרד משיעור העיצום הכספי שנקבע ליחיד. 8. לגישת המשיב, אף שבעל היתר הרעלים עצמו הוא אדם בשר ודם על פי הוראות החוק, הרי אדם זה פועל במסגרת התאגיד, וההיתר מתבקש בשמו של התאגיד ועבורו. התאגיד הוא מבקש ההיתר, ופרטיו המלאים צוינו בבקשה לקבלת היתר הרעלים שהוגשה מטעמו. כשירותו של התאגיד לעסוק ברעלים היא הנבחנת. במסגרת זו נבחנת מידת הסיכון מפעילות התאגיד, וסיווג העסק הוא שקובע את משך תוקף ההיתר. גם הבקשה לשינוי היתר הרעלים הוגשה על ידי התאגיד. לכן, ברור כי התאגיד הוא חלק אינטגראלי מההיתר. לכן, כאשר תנאי ההיתר מופרים, המשיב רואה גם את התאגיד כמי שהפר את התנאים, ואין בעובדה שבעל ההיתר מחויב לקיים את תנאיו, כדי לגרוע מאחריותו של התאגיד להפרה. 9. לגישת המשיב, שיקולי מדיניות תומכים בעמדתו. זאת משום שאם לא ניתן יהיה להטיל עיצום כספי על תאגיד, ייווצרו תמריצים שליליים לעמידת התאגיד בתנאי ההיתר, עמידה הכרוכה בעלות כלכלית לא מבוטלת (מנגנוני פיקוח, נהלים, תרגולים וכיו"ב). אין זה רצוי כי התאגיד העוסק ברעלים, עושה בהם שימוש ואף מפיק מכך רווחים, יהיה חסין מפני אחריות פלילית, ואילו רק בעל ההיתר יצטרך לשאת בעיצומים הכספיים ובאחריות הפלילית. אין מקום להשוות בין היתר רעלים לבין בעל רישיון מקצועי אחר (כגון עורך דין או רו"ח). ההבדל הוא כי הגדרת עובד כ"בעל היתר רעלים" אינה מאפשר למי שהוא בעל היתר הרעלים בתאגיד מסוים, להיות בעל היתר כזה בתאגידים אחרים. אם עוזב בעל ההיתר את עבודתו בתאגיד, הגדרתו כבעל היתר רעלים מבוטלת. כלומר, ההיתר אינו ניתן לבעל ההיתר כאדם פרטי, אלא כתפקיד נוסף המוטל עליו במסגרת עבודתו בתאגיד. מסקנה זו נובעת - כך נטען - הן מלשון החוק (בו נקבעו הוראות עונשין וסמכות להטיל עיצומים כספיים על תאגיד), והן מתכליתו. 10. באשר לטענה ביחס לפרשת הולידיי אין, בה לפי הטענה הוטל העיצום הכספי על העובד ולא על התאגיד, נטען כי מדיניות המשיב ככלל היא להטיל את העיצום הכספי על התאגיד, בכפוף לחריגים. לגישת המשיב, אין לקבל את טענת האפליה של העותרת, בשל ההבדל בנסיבות בין המקרה דנן לבין המקרה נושא מלון הולידיי אין. עוד נטען כי בכול המקרים האחרים, הוטלו עיצומים כספיים על התאגיד. עמדה זו משקפת את מדיניותו הקבועה והעקבית של המשיב, לפיה אחריותו של נושא המשרה בתאגיד באה בנוסף לזו של התאגיד להפרת תנאי ההיתר, ולא במקומה. המסמך שצורף לעתירה - אין בו כדי לשנות מסקנה זו, שכן עולה גם ממנו כי ישנו "מבקש" ובנוסף אליו קיים "בעל היתר רעלים" שחייב להיות אדם טבעי. על כל פנים, אין לראות בטופס חזות הכול. המשיב טען כי לתאגיד אין זכות מוקנית כי העיצום הכספי יוטל על העובד ולא עליו. עוד נטען כי בעבר הורשעו תאגידים בעבירות לפי חוק חומרים מסוכנים, וכי טענה דומה שהעלה ב"כ העותרים במקרה אחר - נדחתה על ידי בית המשפט השלום בירושלים (בענין אבקו). דיון 11. השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא שאלה פרשנית, המתייחסת להוראות חוק חומרים מסוכנים. השאלה היא האם לאור הוראות החוק הנ"ל ניתן להטיל עיצום כספי על תאגיד בקשר עם הפרת תנאים של היתר רעלים. הדילמה הפרשנית נובעת מהעובדה שמחד גיסא - מהוראות החוק ניתן להסיק כי בעל היתר רעלים יהיה רק אדם בשר ודם. מאידך גיסא, החוק קובע באופן מפורש כי גם תאגיד יוכל להיות מואשם בעבירה של עיסוק ברעלים בניגוד להיתר. 12. כך, ס' 3 לחוק חומרים מסוכנים קובע: "(א) לא יעסוק אדם ברעלים אלא אם כן יש בידו היתר רעלים מאת הממונה; הוראה זו לא תחול על רוקח מורשה העוסק ברעלים רפואיים לצרכי רפואה בבית מרקחת או בעסק שעיקר עיסוק סמי מרפא או רעלים רפואיים, או על עסק המוכר תכשירים בלא מרשם, כהגדרתם בפקודת הרוקחים, אף אם המכירה נעשית שלא בבית מרקחת. (ב) בהיתר רעלים יפורטו מסחרו של בעל ההיתר, הרעלים שהוא רשאי לסחור בהם ומטרת השימוש בהם; (ג) היתר רעלים יינתן רק למבקש שידוע כאדם הגון, ולאחר שהוכיח להנחת דעתו של נותן ההיתר שהוא יודע קרוא וכתוב ושהוא מודע היטב לתכונות המסוכנות של אותם רעלים. (ד) תוקפו של היתר רעלים לשנה אחת, לשנתיים, לשלוש או לתקופה הפחותה משנה או העולה על שלוש שנים, בהתאם לאמות מידה, ובכללן סוג המפעל, סוג הרעל וכמות הרעל, הכול כפי שקבע השר...". 13. המסקנה הנובעת לכאורה מסעיף 3(ג) הנ"ל, היא כי רק יחיד, אדם "בשר ודם" יכול להיות בעל היתר רעלים. כך, רק אדם בשר ודם יכול להיות "ידוע כאדם הגון", ומובן כי רק אדם בשר ודם יכול להוכיח כי הוא יודע קרוא וכתוב. ודוק - הסעיף אינו קובע כי ההיתר יינתן לתאגיד בתנאי שיהיה בו אחראי רעלים, אלא נקבע כי היתר הרעלים יינתן רק למי שהוא ידוע כאדם הגון ויודע קרוא וכתוב. כלומר, ההיתר יינתן לאדם בשר ודם, ולא לתאגיד. החוק ממשיך ומטיל על בעל היתר הרעלים חובות שונות: סעיף 5 קובע את החובה לניהול פנקסי רעלים; ס' 8 קובע את החובה למכור רעלים רק למי שהוא בעל היתר רעלים. בנוס, קובע ס' 6 לחוק את החובה לאחסן את הרעלים בתנאים הקבועים בסעיף (אם כי חובה זו לא הוטלה על בעל ההיתר). 14. ס' 14ב' לחוק, קובע כי אם "היה למנהל יסוד סביר להניח כי האדם הפר הוראה המנויה ב' 14ה (בחוק זה - מפר), רשאי הוא למסור לו הודעה על כוונה להטיל עליו עיצום כספי". ס' 14 ה' מתייחס לסכום העיצום הכספי וקובע: "סכום העיצום הכספי יהיה כמפורט להלן: בשל אי-ניהול פנקס רעלים, בניגוד להוראות סעיף 5 - 52,850 ₪; בשל עיסוק ברעלים בניגוד להוראות היתר כאמור בסעיף 3, אחסון רעלים ושמירתם בניגוד להוראות סעיף 6 או מכירת רעלים, בניגוד להוראות סעיף 8 - ליחיד - 52,850 ₪ לתאגיד שמחזור המכירות השנתי שלו אינו עולה על 250 מיליון ₪ - 211,350 ₪; לתאגיד שמחזור המכירות השנתי שלו עולה על 250 מיליון ₪ ואינו עולה על 500 מיליון ₪ - 422,760 ₪; לתאגיד שמחזור המכירות השנתי שלו עולה על 500 מיליון ₪ - 845,510 ₪". מהוראות סעיף 14ה הנ"ל עולה אם כן בבירור כי המחוקק היה סבור כי ניתן להטיל עיצום כספי גם על תאגיד. בסעיף נקבעו גם עיצומים בסכומים משתנים, ביחס להפרת החובה לעסוק ברעלים על פי תנאי ההיתר, החובה לאחסן רעלים ולשמור עליהם, והחובה למכור רעלים רק למי שהוא בעל היתר. הסעיף מתייחס לחובות שהחוק לא קבע באופן מפורש על מי הן חלות (כגון החובה המצוינת בס' 6 לחוק, חובת האחסנה), ולכן ניתן לכאורה לקבוע כי היא חלה הן על בעל ההיתר והן על התאגיד המעסיק אותו. אולם, הסעיף מתייחס וקובע עיצום כספי לתאגיד גם ביחס לחובות שהחוק הטיל אותן באופן מפורש על בעל היתר. כך, החובה למכור רעלים רק למי שהוא בעל היתר (הקבועה בס' 8 לחוק), היא חובה שהחוק הטיל באופן מפורש על בעל היתר הרעלים. גם החובה לנהל פנקס רעלים היא חובה המוטלת על בעל ההיתר. 16. הוראות ס' 14ה לחוק מאפשרות אם כן להטיל סנקציה כספית על תאגיד, גם בהתייחס להפרת הוראות שחלות על בעל ההיתר. מכאן עולה כי עמדתו של המחוקק היא כי גם תאגיד עשוי להיות אחראי להפרת חובה שחלה על בעל היתר. מס' 14ה' עולה אם כן המסקנה כי המחוקק הניח כי גם תאגיד עשוי להיות אשם בהפרה של תנאי היתר רעלים, ולהיות חייב לשאת בעיצום הכספי בקשר לכך, חרף העובדה כי היתר הרעלים עצמו יכול להינתן רק ליחיד, לאדם פרטי. 17. גם בסעיף 15 לחוק חומרים מסוכנים, נקבעה אפשרות להטלת סנקציה על הפרת הוראות החוק, כאשר הסעיף מזכיר במפורש את האפשרות כי העבירה יכולה להתבצע גם על ידי תאגיד. כך קובע הסעיף: "(א) העולה אחד מאלה, דינו - מאסר שישה חודשים, או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו כפל הקנס האמור". הסעיף מונה בין היתר את העבירה של אי ניהול פנקס רעלים, בהתאם להוראות ס' 5 לחוק. סעיף 15(ב) קובע: "העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שלוש שנים או שלוש פעמים הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו - שש פעמים הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין: (1) עוסק ברעלים ללא היתר רעלים בניגוד להוראות סעיף 3; (2) אינו מקיים או מפר תנאים שניתנו בהיתר רעלים בהתאם להוראות סעיף 3; (3) מוסר פרטים כוזבים בקשר להיתר רעלים או כותב פרטים כוזבים בפנקס הרעלים בניגוד להוראות סעיף 5; (4) מוכר רעלים למי שאינו בעל היתר רעלים בניגוד להוראות סעיף 8; (5) אינו מבצע צו פינוי רעלים לפי הוראות סעיף 16א; (6) מאחסן רעלים שלא על פי הוראות שניתנו לו פי חוק זה". גם מהאמור בסעיף 15 הנ"ל עולה אם כן כי המחוקק הניח שעבירות של סעיפים 3, 5 ו-8 לחוק, יכולות להתבצע הן על ידי אדם פרטי, אבל גם על ידי תאגיד. 18. את מכלול ההוראות הללו בחוק - הוראת ס' 3 מחד גיסא והוראת ס' 14 ו-15 מאידך גיסא, יש ליישב, כדי לקבוע האם ניתן להטיל עיצום כספי גם על תאגיד בגין הפרת תנאי היתר שימוש ברעלים. טענתם של העותרים בהקשר זה היא כי יש לקבוע כי לא ניתן להטיל עיצום כספי על תאגיד, וזאת חרף הוראת סעיף 14ה ביחס לשיעור העיצום הכספי שיחול על תאגיד. לגישת העותרים, ניתן לקבוע במקרים מסוימים כי אין בחוק הרמוניה חקיקתית, וכי המחוקק טעה. 19. אכן, ישנה גישה לפיה ניתן - במסגרת תהליך פרשני של חוק, לקבוע במקרים מתאימים כי המחוקק טעה. כך קבע כב' הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (1992) קובע כי: "הגישה כי המחוקק אינו טועה לעולם היא גישה פיקטיבית. היא אינה מתחשבת במציאות של תהליך החקיקה. מציאות זו מורה כי לעיתים קרובות נופלות טעויות בדברי חקיקה. ההוראות בחקיקה בדבר תיקון חקיקתי של טעויות מצביע על אפשרות קיומן של טעויות כאלה. יש להימנע מפיקציות. יש להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות. הנסח עשוי לטעות. החקיקה היא יצירה אנושית, וככול יצירה אנושית נופלות גם בה טעויות. הדרך להתמודד עם הבעיה אינה בהכחשת קיומה, אלא בהסמכת השופט לתיקון הטעות... הפגיעה בשיקול החוקתי של אמון הציבור בשפיטה - אם טעות תישאר בטקסט הנורמטיבי בלי שהשופט יוכל לשורשה- גדולה הרבה יותר מהפגיעה בשלטון החוק אם הטעות תושרש" (ר' עמ' 595). 20. עם זאת, כאשר מדובר על "טעות" בחוק, יש להבחין בין "טעות סופר" בדבר חקיקה, תיקון שניתן אולי לשקול, במקרים המתאימים, לאפשר לבית המשפט לערוך אותו, לבין תיקון כמו שמתבקש במקרה דנן, תיקון שמשמעותו היא למעשה מחיקה של סעיפים 14ה(2) ב'-ד' (וס' 15),הם המחוקק קבע באופן מפורש ומפורט את סכומי העיצום הכספי שיש להטיל על תאגיד שהפר את הוראות החוק או היתר הרעלים. "תיקון" כזה הוא מרחיק לכת מאוד, ואף אם יתכן כי במקרים מסוימים ניתן לאפשר אותו (ואינני רואה לנכון לחוות דעתי האם הדבר עשוי אי פעם להיות אפשרי), ודאי שמוטב לפרש את החוק באופן שלא יידרש "תיקון" כזה. פרשנות שתאפשר את קבלת האמור בס' 14ה' על כל תת סעיפיו, תוך הרמוניה חקיקתית, היא פרשנות עדיפה. 21. אני סבורה כי פרשנות כזו היא אפשרית. אני סבורה כי הדרך הנכונה לפרש את מכלול ההוראות בחוק חומרים מסוכנים, היא לקבוע כי אכן רק יחיד יכול להיות בעל היתר רעלים, ולא התאגיד עצמו. במקרה של תאגיד העוסק ברעלים, העובד היחיד המקבל את ההיתר, מקבל אותו כנציג התאגיד, וכמי שהאחריות האישית על קיום תנאיו ותנאי החוק מוטלת על כתפיו. יחד עם זאת, קבלת ההיתר על ידי העובד היחיד, אינה פוטרת את התאגיד מאחריותו לקיים את תנאיו, ואת יתר תנאי החוק - חובה שאם התאגיד יפר אותה, הוא יהיה חשוף, יחד עם העובד היחיד, לכך שיוטל עליו עיצום כספי - בשיעורים שנקבעו בס' 14ה' (2) ב' - ד'. פרשנות כזו תיצור הרמוניה חקיקתית בין כל הוראות חוק חומרים מסוכנים, ותמנע את התוצאה הבלתי רצויה לפיה מספר סעיפים שנקבעו בחוק - יתייתרו. 22.. מעבר לכך, המסקנה הפרשנית הזו עולה בקנה אחד גם עם התוצאה הרצויה, לפיה גם לתאגיד עצמו - ולא רק לעובד שהוא בעל ההיתר, תהיה מוטיבציה לקיים את תנאי ההיתר, מאחר שגם התאגיד עצמו יהיה חשוף לסנקציה כספית למקרה שתנאי ההיתר יופרו. הצורך בקיום פיקוח אפקטיבי באמצעות מתן אפשרות להטלת עיצום כספי, הוכר בבג"ץ 5872/07 איגוד מפיקי סרטים וטלוויזיה בישראל נ. הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו,. באותו ענין קבע בית המשפט העליון כי כדי לצקת משמעות אופרטיבית לסמכויות שהוקנו למועצת הרשות השנייה ולאפשר לה פיקוח אפקטיבי על בעלי זיכיונות, יש לכלול בין ההוראות שבכתב הזיכיון עיצומים כספיים למקרה שבו יפר בעל הזיכיון את תנאיו. במקרה דנן, האפשרות להטיל עיצום כספי קבועה במפורש בחוק, ולכן ודאי שכדי לאפשר פיקוח אפקטיבי - הן על בעלי ההיתרים והן על התאגידים שבהם הם עובדים, מן הראוי לפרש את החוק באופן המאפשר הטלת עיצום כספי הן על בעלי ההיתרים והן על התאגידים. קיומו של תמריץ לקיום הוראות החוק על ידי התאגיד, הוא רצוי כדי לוודא שהתאגיד יקיים את הוראות החוק, שקיומן עשוי להיות כרוך לעיתים בהוצאות כספיות לא מבוטלות. הפרשנות המוצעת על ידי המשיב עולה אם כן בקנה אחד עם תכלית זו. 23. מקובלת עלי גם טענת המשיב לפיה יש להבחין בין רישיון לבעל היתר רעלים לבין רישיון לבעל מקצוע חופשי אחר, כגון עורך דין או רואה חשבון. בניגוד למי שמקבל רישיון לעסוק בעריכת דין, שרישיונו תקף תמיד, בכול מקום עבודה בו יבחר לעבוד, המצב לגבי בעל היתר רעלים הוא שונה. בעל היתר רעלים בתאגיד מקבל את ההיתר כעובד של התאגיד, וביחס לתאגיד המסוים בו הוא עובד, ולתנאים המייחדים אותו. לכן, אם יחדל לעבוד בתאגיד המסוים, ההיתר לא "ילך איתו". התאגיד יצטרך להכשיר עובד אחר כבעל היתר רעלים, ואילו העובד, אם יעבוד בתאגיד אחר, יצטרך, אם ירצה בכך, לבקש שוב להיות אחראי הרעלים באותו תאגיד. 24. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האמור בס' 3(ד) לחוק, הקובע כאמור כי תוקפו של ההיתר תלוי בין היתר ב"סוג המפעל" בגינו הוא ניתן. כלומר, ההיתר אינו ניתן לאדם במנותק ממקום עבודתו, אלא הוא ניתן לבעל ההיתר כמי שמועסק במפעל מסוים, עבור פעילותו במפעל זה, ובין היתר בהתאם לסוג המפעל. יוער כי מכוח סעיף זה הותקנו תקנות החומרים המסוכנים (אמות מידה לקביעת תוקף היתרים) התשס"ג - 2003, הקובעות את רמות הסיווג של מפעלים בהתאם למהות הפעילות במפעל, ולסוג וכמות הרעלים המסוכנים בהם נעשה שימוש באותו מפעל. 25. תוצאה בלתי רצויה נוספת שנמנעת אם מתקבלת פרשנות המשיב, מתייחסת למקרה בו לתאגיד אין עובד שהוא בעל היתר רעלים. במקרה כזה, לאור הפרשנות המוצעת על ידי העותרים, עלול להיגרם מצב בו אם מתבצעות בתאגיד פעולות הטעונות היתר, ללא שבתאגיד ישנו בעל היתר רעלים, לא ניתן להטיל אחריות על איש ביחס לכך. התאגיד אינו יכול להיות אחראי, ואין בעל היתר שמקבל עליו את האחריות. גם תוצאה פרשנית זו (בהנחה שהיתה מתקבלת) היא כמובן בלתי רצויה, לאור מטרות החוק - לוודא כי מקום בו יש עיסוק ברעלים, שהדבר ייעשה בהתאם לדין. 26. ב"כ העותרים הפנה בין היתר לעמדת המשיב כפי שהיא הוצגה בפני הכנסת בוועדת הפנים להגנת הסביבה על הצעת חוק "המזהם משלם" התשס"ח - 2008, שעסק בין היתר בהטלת עיצומים כספיים לפי חוק חומרים מסוכנים. באותו דיון ציינה ב"כ המשיב עו"ד זוהר טחורש כי: "אנחנו חושבים שגובה העיצומים שהציעה הוועדה הוא גובה גבוה מדי. הנימוק לשמו הוא שהיתרים ניתנים לאנשים לא לתאגידים. זאת הדרך שבה פועלים" (הפרוטוקול צורף כנספח ז' לעתירה). לטעמי, אין בדברים הללו כדי לשנות את המסקנה הפרשנית אליה הגעתי. דברים שנאמרו על ידי עורכת דין מהמשיב, בהקשר שאינו ברור, אין בהם כדי להתגבר על לשונו של החוק, ועל מכלול הנימוקים שפורטו לעיל. על כל פנים, כפי שציינתי, אני סבורה כי היתרים אכן ניתנים לאנשים (העובדים בתאגידים) ולא לתאגידים עצמם, אלא שהפרת התנאים הקבועים בהיתרים, עלולה לחייב גם את התאגיד לשאת בעיצום הכספי שקבוע בחוק. 27. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לפרש את החוק כיוצר קשר בין התאגיד לבין ההיתר. התאגיד חייב לדאוג כי יהיה בו עובד שיהיה בעל ההיתר, וזאת - על סמך כישוריו הפרטיים של אותו עובד, כמפורש בחוק. העובד הוא האחראי מטעם התאגיד לקיום תנאי ההיתר. אם ישנה סטייה מתנאי ההיתר, יהיו אחראים לכך הן העובד עצמו, והן התאגיד שהוא עובד בו, ואשר מינה אותו ככזה. 28. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענות העולות מההשוואה בין המקרה דנן לבין המקרה בעניין הולידיי אין. תהיה אשר תהיה הסיבה שבאותו עניין הוטל העיצום הכספי דווקא על העובד ולא על התאגיד, אין די במקרה אחד כדי לבסס טענת אפליה או שרירות. על כל פנים, אף אם בשל טעות לא הוטל באותו עניין עיצום כספי על התאגיד - אין בכך כדי לשלול מהמשיב את האפשרות לעשות כן במקרה דנן - אם הוראות החוק מאפשרות זאת. לכן, לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את העתירה. העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיב בגין העתירה בסכום כולל של 10,000 ₪. ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. משפט פליליאחריות פלילית