נזק ניכר מעשה זדון

נזק ניכר מעשה זדון מבוא התובעת היא הבעלים של הנכס הידוע כחלקה 34 בגוש 30048 שהוא בניין הנמצא ברחוב אגריפס 21 בירושלים. בקומת הקרקע של הנכס קיימות מספר יחידות המשמשות למסחר. באחת היחידות, ששטחה כ 40 מ"ר (להלן: "המושכר") מחזיק הנתבע כדייר מוגן מכוח חוזי שכירות שנחתמו בשנים 1942 ו- 1953 בין אביו המנוח לבין הבעלים הקודמים של הנכס. הנתבע מפעיל במקום בית דפוס. לטענת התובעת הנתבע מפר את חוזי השכירות, מבצע עבודות בניה וגורם לה נזק: בניית שירותים במושכר - התובעת טוענת כי עד לשנת 2002 השתמש הנתבע בשירותים שהיו קיימים בחצר הנכס אך עשה כן ללא היתר או אישור שלה. במסגרת עבודות בנייה שבוצעו על ידי התובעת בנכס נהרסו השירותים. בסמוך לחודש דצמבר 2003 גילתה התובעת כי הנתבע בנה שירותים בתוך המושכר ללא היתר וללא הסכמתה ותוך הפרת חוזי השכירות ויצירת מפגע תברואתי שכן השירותים אינם מנוקזים לביוב והנתבע מזרים את השפכים לתוך הקרקע. התקנת מזגן בחזית הבניין - טענה נוספת שמעלה התובעת היא כי הנתבע התקין מזגן בחזית הבניין בסמוך לחודש ספטמבר 2008 ולצורך כך פרץ פתחים בקיר החיצוני. הצבת שלט - עוד טוענת התובעת לכך שהנתבע הציב שלט גדול בחזית. טענת התובעת היא כי בניית השירותים והתקנת המזגן נעשו על ידי הנתבע בזדון, ללא היתר כדין וללא הסכמת הבעלים תוך ידיעה שהתובעת תתנגד לכך וכי גרמו לשינוי מהותי במושכר ולגרימת 'נזק ניכר'. מכאן המסקנה לקיום עילת פינוי לפי סעיף 131 (3) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1971, (להלן: "חוק הגנת הדייר"). הנתבע טוען כי גם אם היו טענות התובעת נכונות אין הדבר מהווה 'נזק ניכר במעשה זדון' ולא קמה עילה לפינוי אלא מדובר במעשים שיש בהם כדי להשביח את המושכר. באשר לשלט ולמזגן הוא טוען כי אין מדובר בפגיעה במושכר אלא בהצבתם מחוץ לו. הוא מתאר כי המושכר משמש לבית דפוס מאז שנת 1942 וכי בעת שהושכרה החנות לראשונה לאביו היו בה שירותים, שהוא ביקש להרחיקם ממנה מאחר וממילא היו בחצר שירותים שהיו בשימוש הדיירים. פעולה זו נעשתה בהסכמת המשכיר באותה עת. התובעת שרכשה את הנכס עשתה כן בידיעה כי הנתבע עושה שימוש בשירותים שבחצר משך קרוב ל - 60 שנה אך בשלב מסוים כאשר החלה לבנות בחצר היא הרסה את תא השירותים וגרמה לכך שהמושכר הפך 'פגום' ובלתי אפשרי לקיום כאשר לנתבע ולעובדיו אין היכן לעשות את צרכיהם. הנתבע טוען כי משכך קרה חזר והקים את מבנה השירותים בתוך המושכר כפי שהיה קיים בעבר והתובעת ידעה על כך. מכל מקום הנתבע מפנה לכך שהוטל על המשכיר לעשות את כל התיקונים ההכרחיים הנצרכים כדי לעשות את המקומות השכורים ראוים לדור בהם. באשר לשלט טוען הנתבע כי חידש שלט ישן שהיה תלוי במקום עשרות שנים וכך גם לגבי המזגן. הוא סבור כי מהותה של התביעה היא לגרום לו לפנות את המושכר שלא כדין ולנשל את זכויותיו בו. העובדות כל אחד מהצדדים מסר תצהיר עדות ראשית ובנוסף הובאו לעדות עובד לשעבר של הנתבע כעד מטעם התובעת ואחיו של הנתבע כעד מטעמו. עדות מר אביעד כהנא - מנהל התובעת מנהל התובעת, אביעד כהנא, מתאר בתצהיר תיאור דומה לזה שניתן בכתב התביעה. לדבריו עד לשנת 2001 היה תא בחצר ששימש כשירותים אך היה מדובר בבור שנחפר והוקף בקרשים, ללא מים זורמים וללא חיבור לביוב. הוא מתאר את השירותים כמפגע תברואתי של ממש, שגרם למטרדים של ריח ולכלוך. לאחר שהוא רכש את הנכס בשנת 1997 הוא פינה את מי שהחזיק בנגריה ורק לאחר מכן למיטב ידיעתו החל הנתבע להשתמש בשירותים בחצר. הוא מבהיר כי אין גישה ישירה בין המושכר לבין החצר או תא השירותים ובשל כך פרץ הנתבע דלת שהפרידה בין המושכר לנגריה וכן את הדלת שבין הנגריה לחצר. במסגרת עבודות בניה שהתובעת עשתה בנכס נהרס תא השירותים מבלי שהנתבע התנגד לכך. לדברי מר כהנא במהלך שנת 2003 הוא גילה כי נבנה תא שירותים בתוך המושכר והשפכים מתוכו מוזרמים לקרקע לא מטוהרים. לצורך בניית השירותים פרץ הנתבע את הקיר החיצוני של הבניין וגרם לו נזק וזאת כדי ליצור אוורור לתא השירותים. כתוצאה מפריצת הקיר נוצרו סדקים בתקרת המושכר. באשר למזגן ולשלט מר כהנא טוען בתצהירו כי מספר חודשים לאחר שנבנה חדר השירותים גילה שהותקן על ידי הנתבע מזגן בחזית הבניין וכן הוצב השלט. לתצהירו של מר כהנא צורפו בין היתר גם תמונות של המבנה, השירותים והפתח שנפתח בקיר החיצוני וכן צורפו תמונות שבהן נראית חזית הבניין ללא המזגן והשלט. כמו כן מצורף מכתבה של באת כח התובעת על בניית השירותים בתוך המושכר, הצבת המזגנים והשלט מיום 9.9.09. במכתב נדרש הנתבע להחזיר את המושכר לקדמותו עד לסוף אותו חודש. בחקירתו הנגדית אמר מר כהנא כי לא היה מעבר לשירותים שבחצר על ידי הנתבע ועובדיו שכן המעבר לחצר מבית הדפוס דרך הנגריה היה סגור (עמ' 4, ש' 22-26). הוא נשאל לאחר מכן כיצד מתיישבים הדברים עם עדותו של מר איתמר רחמים, שהובא לעדות מטעם התובעת, והסביר כי היה פשפש בדלת ועברו דרכו. לפיכך הוא תיקן את עדותו ואישר כי נעשה שימוש על ידי הנתבע והעובדים של בית הדפוס בשירותים שבחצר (עמ' 4, ש' 31-32). מנהל התובעת התבקש להסביר מדוע השתהה עם הגשת התביעה והפניה לנתבע משך שש שנים מהמועד שבו ידע על בניית השירותים והשיב כי נעשתה פניה והתקבלה תשובה על ידי עורך הדין שפאר אך לא היה המשך לחילופי המכתבים (עמ' 5, ש' 4-7). באשר לטענתו כי לא היו שירותים בתוך המושכר שבוטלו הוא הסביר כי הוא למד על כך מתשריט המבנה שצורף לתצהירו (עמ' 5, ש' 25-26). הוא שלל את הטענה כי מקור הסדקים, שעליהם הוא הלין, הוא בבנייה שנעשתה על ידי התובעת באותה עת שבה נבנו השירותים (עמ' 6, ש' 12). הנזק הניכר שנגרם לטענתו הוא בכך שהנתבע 'זעזע' את המבנה, קדח בקיר הראשי והדבר הוא משמעותי. עדות מר איתמר רחמים התובעת הביאה לעדות מטעמה את מי שהיה עובד אצל הנתבע, מר איתמר רחמים, פוטר ומנהל מול הנתבע הליכים משפטיים. בתצהירו הוא כתב כי עבד בבית הדפוס משנת 1986 ועד שנת 2010. בתחילת העבודה לא היו שירותים במושכר אלא בחצר ואליהם נכנסו העובדים דרך המעבר מהנגריה הצמודה לבית הדפוס. הוא תומך בטענת התובעת כי מדובר בשירותים מאולתרים שהיו בנויים מדיקט וקרשים והשתמשו בהם עובדי בית הדפס והנגריה. לאחר שהנכס נרכש על ידי התובעת נחסמה הדלת המקשרת בין המושכר, בית הדפוס, לבין הנגריה והשירותים בחצר נהרסו. לדבריו הורה לו הנתבע לפתוח פתח אך הפתח נסגר שוב ולא נפרץ יותר. לאחר מספר חודשים נבנו שירותים בתוך מה שהיה מעבר בין בית הדפוס לנגריה ואלו חוברו דרך צינור לנקודת הניקוז העירונית שברחוב. השירותים נסגרו עם קירות גבס ונבנה כיור. העד מוסיף כי מעולם לא שמע את הנתבע טוען כי בעבר היו שירותים בבית הדפוס וכי גם כאשר הוזמנה התקנת השירותים מהקבלן שהקים אותם לא נאמר כי היו בעבר שירותים במקום אלא דובר על הצורך להתחבר לצינור שעבר מהחצר. מר רחמים מסר בתצהיר כי לא היה מזגן בבית הדפוס עד שלפני שלוש שנים הורכבו שני מזגנים. באשר לשלט הוא הצהיר כי בעבר היה שלט של בית העסק אולם העירייה דרשה להוריד אותו ובמשך מספר שנים, לפחות חמש, לא היה שלט עד שלפני שנתיים נתלה שלט חדש. בחקירה הנגדית שב מר רחמים על גרסתו כי עובדיו של הנתבע השתמשו בשירותים בחצר וכאשר נמנע מהם המעבר הם הלכו מסביב (עמ' 3, ש' 25-26); השירותים לדבריו היו בחצר עוד מעת שהחל לעבוד שם בשנת 1986 (עמ' 4, ש' 3). עדות הנתבע הנתבע מתאר בתצהיר את כל התלאות שהחל לעבור עם רכישת המבנה על ידי התובעת. הוא מבהיר כי השתמש בתא השירותים שבחצר עד לשנת 2001 וכי השירותים היו בנויים מאבן ולא מקרשים ובורות והיו מחוברים למערכת הביוב. הם לא יצרו מטרד של תברואה, לכלוך או ריח. עוד הוא מדגיש כי התריע בפני התובעת על ביטול השירותים בחצר שהיו קיימים 70 שנה אך לאחר שאלו נהרסו והמושכר הפך 'פגום' וללא שירותים לא נותרה לו ברירה אלא לחזור ולבנות מחדש את השירותים שהוציא בזמנו מבית הדפוס. הוא מבהיר כי השירותים מחוברים לביוב. עוד חולק הנתבע על הטענה כי פרץ קיר חיצוני או כי נוצרו סדקים בשל כך. הנתבע טוען כי המזגן הותקן לפני שנים וכי הדבר לא גורם לכל נזק למושכר. באשר לשלט הוא מצהיר כי בחזית המושכר היה שלט מזה שנים שהתיישן והיה צריך להחליפו ומכל מקום אין המדובר בהפרה של חוזה השכירות. לתצהירו צירף מר הנתבע מכתב שכתב עורך הדין א' שפאר ז"ל ביום 19.1.1998 ובו הלין כלפי סגירת הדלת המובילה מהדפוס לשירותים בבניין; מכתב שכתב עורך הדין מ' כהן מיום 17.7.03 ובו פנה בשם הנתבע על כך שלנתבע נאמר שיש לו זכות לשימוש בשירותים בחצר וכי לפני שנים אחדות החליטה התובעת לעשות דין לעצמה ולחסום את דרך המעבר של הנתבע לחצר. עוד צורף אישור של עיריית ירושלים ולפיו מאחר ומדובר בבניה של שירותים בתוך המבנה אין צורך בהיתר. בחקירה הנגדית נשאל הנתבע האם נכון שאין בהסכמים שנחתמו עם בעל הבית על ידי אביו אזכור לקיום שירותים. הוא הציג לפתע נוסח של חוזה לא חתום שעליו לטענתו כתב בעל הבית בכתב ידו על השירותים (עמ' 8, ש' 29-32). הוא לא ידע להסביר מדוע הנוסח הזה אינו חתום ומדוע לא הוגש עד עתה. הוא טען כי השירותים בחצר 'היו שלהם' (עמ' 9, ש' 2-3) וכי הייתה דלת פתוחה שהובילה אליהם. הוא התבקש להסביר מדוע לא מחה כאשר הרסה התובעת את השירותים אם לטענתו הם שייכים לו והשיב כי פנה למשטרה ופנה לעורך הדין שפאר (עמ' 9, ש' 11-13). הוא לא יכול היה לתת הסבר מדוע במכתב שהוגש לא נזכרים השירותים ואז נשאל שוב האם יש מכתב של עורך הדין שפאר שמדבר על הריסת שירותים שבבעלותו של הנתבע או שהושכרו לו והוא השיב 'יש'. בתשובה לשאלה האם 'יש ולא הגשת' הוא השיב 'מה אני צריך להגיש?' (עמ' 9, ש' 16-20). תשובה דומה ניתנה לשאלה מדוע לא צירף את 'עשרות' התלונות שלטענתו הגיש למשטרה על הרס השירותים (עמ' 9, ש' 28-29). הוא לא ידע לומר מתי נהרסו השירותים בחצר ומתי נבנו השירותים במושכר אך טען כי פער הזמנים בין השניים היה יומיים, שלושה או שבוע (עמ' 10, ש' 6-8). גם ביחס לשאלה מי הוא זה שביטל את השירותים במושכר לפני שנים נתן הנתבע גרסאות סותרות. בתחילה טען כי הוציא את השירותים מהמושכר מייד כשקיבל את בית הדפוס לידיו (עמ' 11, ש' 3-4). לאחר מכן כאשר נשאל האם ביקש את אישור בעל הבית לביטול השירותים בתוך המושכר טען שאביו הוא זה שהוציא את השירותים מהמושכר (עמ' 12, ש' 2-3). בהמשך אמר שיתכן ו'הוצאנו את השירותים לפני כן' כלומר לפני שקיבל את המושכר לידיו לאחר פטירת האב (עמ' 12, ש' 9-10). הנתבע אישר שלא פנה אל התובעת כדי לקבל את הסכמתה לבניית השירותים מחדש (עמ' 12, ש' 33- עמ' 13, ש' 1). בניית השירותים, לדברי הנתבע, הייתה כרוכה ביצירת חור בקיר ובלשונו 'ואם יש חור אז יש חור, זה השטח שלי ועשיתי שם מה שאני רוצה' (עמ' 13, ש' 28). הנתבע לא חלק על כך שלא ביקש ולא קיבל את הסכמת בעל הבית להתקנת המזגנים והשלט (עמ' 13, ש' 19-25). עדות אחיו של הנתבע - מר ישראל כהן מטעם הנתבע הובא לעדות אחיו, מר ישראל כהן, שעבד בבית הדפוס בשנים 1974-1979. הוא מוסר בתצהירו כי בתוך המושכר היו בנויים שירותים סמוך למעבר לחצר שלאחר מכן הוקמה מעליהם הנגריה. בשלב מסוים ביטל הנתבע את השרותים שהיו במושכר מאחר ובחצר היו שירותים ששימשו את כל הדיירים. בחקירה הנגדית אמר העד כי בעת שהיה במושכר בין השנים 1974-1979 היו שירותים בתוכו וכי באותו מקום היה גם חיבור לביוב. לדבריו עובדי בית הדפוס השתמשו בשירותים גם בפנים וגם בחוץ (עמ' 7, ש' 10-19). הוצאת השירותים מתוך המושכר הייתה לדבריו מספר שנים לאחר שעזב את הדפוס ולפני שנת 1986 (עמ' 7, ש' 23-27). הערכת הראיות - הממצאים העובדתיים אין חולק כי הנתבע ועובדי בית הדפוס עשו שימוש עד לשלב מסוים בשירותים שהיו בחצר וכי התובעת בעת שבנתה בחצר הרסה אותם. עוד אין מחלוקת על כך כי לאחר מכן בנה הנתבע בתוך המושכר תא שירותים קטן מבלי שניתנה לכך הסכמת התובעת, חיבר אותו למערכת הביוב העירונית ופתח פתח בתוך אחד הקירות החיצוניים של המבנה. עוד אין מחלוקת על כך שהנתבע הציב שני מדחסים או מנועים למזגנים בחזית המושכר ותלה שם שלט. המחלוקת העובדתית היא מצומצמת ועיקרה בשאלות האם היה בעבר תא שירותים בתוך המושכר שבוטל והשירותים שנבנו לאחר הריסת השירותים בחצר הם למעשה 'חידוש' של מה שהיה; מתי נהרסו השירותים בחצר ומתי נבנה תא השירותים במושכר; האם תא השירותים שנבנה בחצר הוא זה שיצר את הסדקים בבניין. בשאלות אלה מצאתי לאחר עיון בראיות ובטענות כי איני מקבל את גרסת הנתבע לפיה היו שירותים במושכר שבוטלו וחודשו לאחר מכן. אציין כי מחקירתו הנגדית של הנתבע עלה כי הוא אינו יודע לתת כל נתון המבהיר מתי הוצאו השירותים מהמושכר ובעניין זה ניתנו מספר תשובות סותרות כמו גם בתשובה לשאלה מי הוציא את השירותים מהמושכר - האב המנוח או הנתבע עצמו. אין כל ראיה התומכת בטענה לכך למעט עדות אחיו של הנתבע ולא הובאה ראיה או חוות דעת של מומחה המתייחסת להימצאות צינור ביוב במקום עוד לפני התקנת השירותים נשוא התביעה (לרבות עדות הקבלן שבנה את השירותים מחדש לפני מספר שנים). לא מצאתי שלא לקבל את עדותו של מר איתמר רחמים שלא היו במקום שירותים בכל זמן עבודתו מאז שנת 1986 ונוכח עדות זו שעה שלא שוכנעתי מעדותם של הנתבע ואחיו כי אכן השירותים הוצאו מהמושכר לפני מועד זה עדיפה בעיני עמדת התובעת בנקודה זו. בשאלת המועד שבו נבנו מחדש השירותים במושכר אין למעשה נתון מדויק ולא ניתן לדעת מתי הדבר נעשה. הנתבע התייחס לכך שהדבר היה בתוך פרק זמן קצר לאחר הריסת השירותים בחצר ואולם גם לכך לא הובאה כל תמיכה למעט דברי הנתבע. מר רחמים מציין בעדותו כי הדבר היה מספר חודשים לאחר ביטול השירותים בחצר ועמדה זו עולה גם מדברי מר כהנא. באשר לסדקים בבניין מקובלת עלי עמדת הנתבע כי לא הוכח כי מקורם של הסדקים בפריצת הקיר לצורך יצירת פתח אוורור לשירותים ועל התובעת, שטוענת לכך, היה לתמוך את טענותיה בחוות דעת של מומחה בתחום ההנדסי במיוחד כשמקביל מתקיימות בבניין עבודות אחרות גם אם בחלק אחר שלו. לסיכום, נקודות המוצא העובדתיות לבחינה המשפטית האם קמה עילה לפינוי המושכר והאם יש מקום למתן סעד מן הצדק הן: אביו המנוח שכר את המושכר ממי שקדם לתובעת לפני עשרות שנים ומשך השנים השתמשו מנהלי ועובדי בית הדפוס של הנתבע ואביו לפניו בשירותים בחצר. אל השירותים הם היו עוברים דרך הנגריה. בשלב מסוים הרסה התובעת את השירותים בחצר מבלי שהנתבע נקט בכל הליך כנגד צעד זה. הנתבע התקין זמן מה לאחר מכן (פרק זמן שנע בין מספר ימים למספר חודשים) שירותים בתוך המושכר, התחבר לצינור הביוב העירוני ופתח פתח בקיר החיצוני של הבניין כדי לאפשר אוורור לשירותים. התובעת לא התבקשה לתת את הסכמתה וממילא לא נתקבלה הסכמה זו בטרם התקנת השירותים במושכר ופתיחת הפתח בקיר. התובעת יודעת על התקנת השירותים מאז שנת 2003. בשנת 2008 התקין הנתבע שני מזגנים כאשר קיימות שתי יחידות חיצוניות של המזגן מחוץ למושכר בחזיתו אך הן מחוברות בצינור לחלק אחר של יחידות המזגן שבתוך המושכר. גם התקנת חלקי המזגנים מחוץ למושכר ופתיחת הפתח בקיר לחיבורן לתוך המושכר לא נעשתה בהסכמת התובעת ולא נתבקשה הסכמה כזו. הנתבע התקין שלט מחוץ למבנה במקום שלט אחר שהיה במקום לפני מספר שנים. האם קמה עילה לפינוי המושכר התובעת טוענת כי הנתבע הפר את חוזה השכירות, נוהג במושכר כבתוך שלו ועושה בו כרצונו. בונה והורס מתקנים וחדרים בתוך המושכר ואף מחוצה לו בהתעלם מקיומו של בעל הבית ומהחובה לקבל את הסכמתו. הקמת השירותים בתוך המושכר תוך פתיחת פתח אוורור לקיר החיצוני של הבניין גרמו לטענת התובעת נזק של ממש למבנה בן עשרות שנים לרבות יצירת סדקים. הפרות אלה מקימות את עילת הפינוי כלפי דייר שגרם נזק ניכר למושכר במעשה זדון. בהקשר זה מפנה התובעת לכך שאין צורך בפגיעה או בחבלה בנכס ודי בשינוי בנכס ופגיעה בזכותו הקניינית של בעל הבית. בכל הנוגע לרכיב הזדון טענה התובעת כי הוא פורש כעריכת שינויים ללא הסכמת בעל הבית בצורה מודעת ובכוונה לבצע את השינוי ללא הסכמתו. עמדת התובעת היא כי בין שהיו שירותים בעבר במושכר ובין שלא עצם הריסתם, בנייתם מחדש ושאר הפעולות שנעשו היו בניגוד לחוזים, ללא קבלת הסכמת בעל הבית ותוך פגיעה בזכות הבעלות של התובעת ושל מי שקדם לה. גם באשר למזגן נטען על ידי התובעת כי מדובר בפגיעה במושכר עצמו שכן המזגן מצוי בתוך המושכר ומחובר למדחס שבחוץ ויש לראותם כיחידה אחת. הנתבע טען תחילה כי יש לדחות את הטענות לעניין המזגנים והשלט שכן אינם חלק מהמושכר. באשר לשירותים טען הנתבע כי לאחר שנהרסו השירותים בחצר על ידי התובעת בכוחניות וכדי להקשות על הנתבע הוא היה זכאי שיהיו שירותים שיוכלו לשמש אותו ואת העובדים. הוא הפנה לכך ששולמו דמי שכירות שנים לאחר שהתובעת ידעה על הבנייה ללא כל מחאה או התנגדות. עילת הפינוי היחידה שעליה נסמכת התביעה היא העילה הקבועה בסעיף 131 (3) לחוק ולפיה קמה עילה לפינוי מקום בו הדייר גורם נזק ניכר למושכר במעשה זדון ומחייבת התקיימותם של שני תנאים: נזק ניכר ומעשה זדון. התובעת אינה טוענת לקיום עילת פינוי בשל הפרת חוזה השכירות, אף שזה לכאורה הופר, מאחר ולא נקבע בהסכם כי הפרה זו מקנה עילה לפינוי המושכר (ר' סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר, סעיף ב' להסכם משנת 1942; סעיף א' להסכם מ- 1953). לאחר בחינת טענות הצדדים לא מצאתי כי קמה עילה לפינוי המושכר. כאמור עילת הפינוי מחייבת גרימתו של נזק ניכר למושכר ואינני סבור כי הנזק שנגרם למושכר מפתיחת הפתח בקיר לצורך אוורור השירותים כמו גם עצם הקמתם של השירותים במושכר - הוא נזק שניתן להגדירו כנזק ניכר למושכר. בית המשפט העליון דן בשאלה מהו 'נזק ניכר' בע"א 774/80 בדווי ארסלאן נ' רעד פאהום, פ"ד לה (3) 584 (1981). באותו מקרה הושכר למערער 'מחסן חפצים'. המערער שינה את סוג העבודה במושכר מאחסון לבית קפה; נתץ את אחד משני החדרים הקטנים של המושכר וצירף את שטחו לחצר, שהייתה בלי גג והציב גג מאזבסט; הרחיב שתי דלתות במקום דלת אחת. בית המשפט המחוזי מצא כי הריסת חדר, הריסת חלק מקירותיו של חדר אחר וכן עשיית פתח גדול יותר על ידי שתי דלתות במקום דלת אחת יש בה משום גרימת נזק ניכר למושכר. הנימוק היה כי מדובר בהריסת קירות של מושכר שיש בה שינוי זהות של המושכר ושינוי בצורה משמעותית של אפשרויות השימוש בו. שינוי זה הוגדר כשינוי רב כמות ורב איכות. במקרה אחר פעל שוכר של בית מלאכה, שבו הייתה גלריה שנשענה על עמודי עץ, להרחבתה תוך שהוא מתקין פס ברזל, תוקע אותו בשני חורים שפתח בקירות הבית וחוסם אותם בחזרה על ידי בטון. בית המשפט המחוזי לא מצא כי מדובר בפעולות שגורמות נזק למושכר וערעור על כך נדחה. בפסק הדין בערעור נקבע כי 'לכאורה פעולות הבניה שנעשו מהוות שינוי המושכר. אך מה שחשוב לענייננו הוא אם יש בהן משום גרימת נזק ניכר למושכר, כלומר שנעשה בו שינוי רב כמות או רב איכות הנראה לעין ומוריד את ערכו (ר' ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' מוניק זמל (פ"ד כ (4) 226, 231-232 (1966)). ד' בר אופיר מגדיר בספרו את ה'נזק הניכר למושכר' כ'שינוי ניכר ויסודי שנערך במבנה אשר מוריד את ערכו בשוק הנכסים' (ד' בר אופיר, דיני הגנת הדייר, עמ' 90 (2010)). במקרה שלפני אין מדובר בפעולות שיש בהן כדי לגרום נזק ניכר ובוודאי שאין מדובר ב'שינוי רב כמות או רב איכות' או 'שינוי ניכר ויסודי'. הנתבע התקין אמנם שירותים במושכר ופתח פתח בקיר החיצוני אך מכאן ועד ההנחה שבכך גרם נזק ניכר למושכר המרחק רב כאשר משווים את הנסיבות האלה לנסיבות שנדונו בפסקי הדין שתוארו לעיל. כך הדבר גם באשר להתקנת המזגן. אף ששתי הפעולות הן פעולות שהן מנוגדות להסכם השכירות ויתכן שעומדת לתובעת הזכות לבקש סעדים אחרים הרי שסעד של פינוי בשל כך שנגרם נזק ניכר למושכר אינו הסעד הראוי בנסיבות אלה. לא ניתן ללמוד על קיומו של נזק ניכר גם מהימצאות הסדקים שכן לא הונחה תשתית לקבוע כי הסדקים שנוצרו היו תוצאה של פתיחת הפתח בקיר לאוורור השירותים או הפתח להעברת צינור המזגן. משהגעתי למסקנה זו הרי שאין מנוס מדחיית התביעה. למעלה מן הצורך אציין כי ככל שהייתי מוצא כי קיים נזק ניכר למושכר - הרי שמתקיים הרכיב השני של עילת הפינוי שעניינו 'מעשה זדון' שכן תנאי זה פורש בפסיקה כמעשה 'ללא הסכמת בעל הבית' ודי בכך שהנזק נגרם באמצעות העבודות שנעשו בצורה מודעת ובכוונה לבצע את אותן העבודות בנכס ללא הסכמת בעל הבית (ר' ע"א (ת"א) 3817/06 נזמיה מחמוד רשיד אבו גוש נ' זכריא אברהים חסין אברהים, (פורסם במאגרים, 24.1.08)). בכל הנוגע לשלט, מקובלת עלי טענת הנתבע כי אין מדובר בחלק מהמושכר עצמו אלא במשהו הממוקם מחוץ לו (השווה לע"א 4/67 בריטיש קולוניאל איסטייט בע"מ נ' יהודה טרבלוס, פ"ד כא (1) 463 (1967), שאליו הפנה בא כוח הנתבע בסיכומיו). מכאן שאין בתלייתו משום גרימת נזק למושכר כלל. סעד מן הצדק הנתבע ביקש לחילופין ככל שימצא כי קמה עילת פינוי להורות על מתן סעד מן הצדק. התובעת התנגדה לכך בהעדר כל ראיות לגבי 'מסכנותו של הדייר' ונוכח התנהלותו ביחסיו מול בעל הבית. כאמור, שאלה זו אינה מתעוררת משנמצא כי אין עילה לפינוי. עם זאת, מאחר והצדדים נדרשו לכך אציין כי ניתן במקרים המתאימים לתת סעד מן הצדק גם בבתי עסק (ר' ע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כו (2) 796 (1972)) אף אם גישת הפסיקה בכל הנוגע למתן סעד מן הצדק היא כי יש להימנע מנטייה מופרזת לכך בכלל ובמושכר שהוא בית עסק בפרט (ר' רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל, (2007); ע"א 88/81 וודאד אל סחורי נ' יוסף מזרחי, פ"ד לז (3) 309, 314 (1983); ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' דוד בוכהלטר, פ"ד טז (2) 1320, 1325 (1962)). במקרה זה מדובר אמנם בהפרות של חוזה השכירות אך הן הפרות שניתן לתקנן בקלות ולאפשר את החזרת המצב לקדמותו כפי שאף התובעת ביקשה במכתבה של באת כוחה טרם הגשת התביעה. פינויו של הנתבע מהמושכר לאחר עשרות שנים בהם פועל במושכר בית העסק נראה בעיני לא מידתי ולא ראוי מקום בו מדובר בהפרות שאינן כה חמורות וניתנות לתיקון. זאת ועוד, בכל הנוגע למתן סעד מן הצדק נשקלים גם שיקולי 'צדק' ובעניין זה כפי שעלה במהלך הדיון עמדת התובעת הייתה שלא לאפשר התקנת שירותים או מזגן, גם אם היו אלה מתבקשים ונעשים בתיאום עמה (ר' דברי מר כהנא בתגובה לשאלות בית המשפט (עמ' 6, ש' 30; עמ' 7, ש' 4)). לפיכך ככל שהייתי מוצא כי קיימת עילת פינוי היה ניתן סעד מן הצדק. סיכום מאחר ולא קמה עילה לפינוי המושכר, אף אם היה בבניית השירותים והתקנת המזגן כדי להוות הפרה של חוזי השכירות, התביעה נדחית. בנסיבות העניין ונוכח הפרת החוזה, אף שאינה מזכה בעילת פינוי, אין צו להוצאות.זדון