1. בבית הדין האזורי בירושלים התבררו תביעותיהם של שני עובדים זרים מאוקראינה. התביעות במקורן הוגשו נגד שלוש נתבעות: דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ - אשר העסיקה את המערערים בפועל, צחור ניהול וייזום בע"מ - חברת כוח אדם ( להלן : "החברות" ) והמשיבה - קבלן כוח אדם אשר קיבל ממשרד התמ"ת רישיון והיתר לפעול כקבלן כוח אדם להעסקת עובדים זרים בענף הבניין. המערערים חתמו עם החברות הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 27.12.07. לפי ההסכם קיבל כל אחד מהמערערים 50,000 ₪ נטו וכן שכ"ט עו"ד בשעור 20,000 ש"ח. לבית הדין נותר איפוא, להכריע בתביעות שבין המערערים למשיבה בעניין פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, תמריץ אי היעדרות, תוספת כלכלה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה והפרשי שכר. פסק דינו של בית הדין האזורי 2. בית הדין קמא (השופט אייל אברהמי ס"ע 1390/06 וס"ע 1391/06 ) קבע בפסק דינו כי המשיבה, הינה המעסיקה היחידה של המערערים מיום 15.6.05 שבו נכנס לתוקף הסדר התאגידים, לפיו הועסקו עובדים זרים באמצעות חברות כוח אדם במקום ישירות ע"י המעסיקים ( להלן: "הסדר התאגידים "). המערערים התקבלו לעבוד אצל המשיבה עם כל סל הזכויות שצברו קודם לכן בעבודתם אצל שתי החברות האחרות, ובכלל זה גם הוותק לצורך תשלום פיצויי פיטורים. מאחר והמערערים סיימו לעבוד בתום התקופה בה היתה להם אשרה לשהות בארץ, קבע בית הדין כי הם זכאים לפיצויי פיטורים אך סבר שהם שולמו להם - במסגרת הסכם הפשרה שחתמו המערערים בו שולמו להם 50,000 ₪ נטו. מאחר שסכום פיצויי הפיטורים עמד על כ-20,000 ₪, סבר בית הדין קמא כי הסכם הפשרה התייחס גם לפיצויי פיטורים. מכאן, שעבור תקופת עבודתם של המערערים אצל החברות, נמצא כי הם קיבלו פיצויי פיטורים. ביחס לתקופה שהמערערים עבדו אצל המשיבה, הפרישה המשיבה 700 ₪ מדי חודש לידי התמ"ת בגין פנסיה ופיצויים. סכום זה הועבר לידי המערערים עם עזיבתם את הארץ. התביעות הנוספות שנדחו היו חלף הודעה מוקדמת, דמי כלכלה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. התקבלו התביעות לפדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ותמריץ אי היעדרות. הערעור התברר על דרך של סיכומים בכתב בהתאם לתקנה 103 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. 3. טענות המערערים כתב הערעור וסיכומי המערערים התייחסו לשלוש קביעות של בית הדין קמא: האחת: עם כניסת הסדר התאגידים לתוקף, לא התקיימו עובד יחסי עובד-מעביד בין המערערים לחברת דניה סיבוס. השניה: המערערים אינם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים מהמשיבה ביחס לתקופה שקדמה לכניסתו לתוקף של הסדר התאגידים. השלישית: המערערים אינם זכאים לדמי כלכלה בהיותה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון. 4. בתאריך 10.2.11 הודיע בא-כוח המערערים כי לנוכח פסיקת בית דין זה, מתייתר הצורך בהכרעה בשתיים מהסוגיות: הראשונה - סיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערים לחברת דניה סיבוס, עם כניסתו לתוקף של הסדר התאגידים (ע"ע (ארצי) 137/08 אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובניין בע"מ מיום 22.8.10) (להלן - "פרשת אילינדז"). מכאן יוצא כי המערערים ויתרו על טענתם לפיה התקיימו יחסי עובד מעביד עם חברת דניה סיבוס גם לאחר כניסתו לתוקף של הסדר התאגידים. השניה - דמי כלכלה אינם זכות נלווית הפוקעת עם סיום יחסי עובד-מעביד ועל כן יש לפסוק אותה למערערים (ע"ע (ארצי) 759/07 ראיקו יון - צבי לייט עבודות בניה בע"מ מיום 4.7.10; ע"ע (ארצי) 629/08 אנדרה אנרה - פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ מיום 6.9.10). בית הדין התבקש לפסוק את דמי הכלכלה למערערים ולהכריע בשאלה אם יש בהסכם הפשרה שחתמו המערערים עם החברות כדי לסלק תביעתם כנגד המשיבה בגין פיצויי פיטורים עבור אותה תקופה. נציין כי המשיבה לא הגיבה להודעת המערערים מיום 10.2.11, בכל הקשור לפסיקת דמי הכלכלה. 5. המערערים טענו כי הסכם הפשרה עליו חתמו אינו מלמד כי שולמו להם פיצויי פיטורים בגין תקופה עבודתם אצל החברות. יש לזכור שתביעותיהם עמדו על כ-200,000 ₪ בעוד שהסכם הפשרה כיסה כשליש מכך. כאשר בית הדין קמא קבע כי כניסת הסדר התאגידים לתוקף לא מהווה עילה לתשלום פיצויי פיטורים, הרי בוודאי שלא יכול להיות שהצדדים התחייבו לכלול רכיב זה בהסכם הפשרה. לא היה מקום גם לקבוע כי המערערים הסתירו מבית הדין את פרטי הסכם הפשרה, שעה שבאו בגדרו שיקולים נרחבים שלא תמיד נגלים לצד שכנגד, כמו עלות ההתדיינות, המאמץ הכרוך בהמשכה ועוד. עוד התעלם בית הדין קמא מהוראת סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, לפיה פשרה לעניין פיצויי פיטורים לא יהיה לה תוקף אלא אם נאמר בה במפורש כי היא מתייחסת לפיצויי פיטורים. כמו-כן, הסכם הפשרה מציין מפורשות בסעיף 2 כי אין בו כדי לגרוע מטענות המערערים כלפי המשיבה בקשר לחובתה כמעבידה האחרונה של המערערים. 6. טענות המשיבה בערעור המשיבה טוענת כי נטל ההוכחה בדבר אופי התשלומים ששולמו במסגרת הסכם הפשרה רובץ על כתפי המערערים. המערערים בחרו להסתיר זאת ועל כן לא יכולים לטעון מצד אחד כי קיבלו 50,000 ₪ נטו ו-20,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד, ומנגד עומדים כל כתבי התביעה המקוריים בעינם. מאחר ומדובר בסכומי נטו, יש להניח כי הם שולמו כפיצויי פיטורים, שאחרת היה צורך לגלם את התשלום. לבד מכך, המערערים יכלו להציג את תלוש השכר שעל פיו שולמו התשלומים, אך לא עשו כן. יש גם לזכור שמרבית סכום התביעה התייחס לחברות, בעוד שהמשיבה אשר העסיקה את המערערים במשך תשעה חודשים לא לקחה על עצמה את חבויות המעסיקים הקודמים. 7. הכרעה סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים (להלן: "החוק"), קובע: "1(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים". הוראת הסעיף מחייבת קיומם של שני תנאים לצורך קבלת פיצויי פיטורים - עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה במשך יותר משנה ואקט של פיטורים. סעיף זה מדגים כי מקום העבודה הוא לא רק נושא של "בעלות" אלא גם נושא של "זכויות" כך שהוא יכול ליצור רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל (דב"ע שם/ 3-67 יעל נוסבאום - עיריית גבעתיים פד"ע י"ב 194). ביחס למעשה הפיטורים נדרש אקט חד משמעי של המעסיק או לחילופין, התפטרות בצרוף המניע לכך, שהן הנסיבות שמביאות לסיום יחסי העבודה (דב"ע שן/ 3-153 תדיראן בע"מ - אלי אלמקייס פד"ע כ"ב 423). 8. לפי הכלל שהותווה בסעיף 1(א) לחוק, המעסיק האחרון חייב בתשלום פיצויי פיטורים לעובד אם ביצע עבודה באותו מקום והתחלפו בו המעסיקים. ככל שהמעסיק האחרון יוכיח כי שולמו פיצויי הפיטורים על ידי מעסיקים קודמים, יהא פטור מתשלום פיצויים בגין כל התקופה. יחד עם זאת, בית דין זה קבע כי בנסיבות מסוימות, עובד הממשיך לעבוד באותו מקום עבודה בעת החלפת ספקי שירות, יימצא זכאי לפיצוי פיטורים ממעסיקו הקודם: כך כאשר ספק השירות הקודם אינו מציע לעובד מקום עבודה חלופי סביר וממשי; כאשר נקבע בהסכם קיבוצי כמו בענף הניקיון כי כל ספק שירות נדרש לשלם שעבור עובדיו פיצויי פיטורים בגין התקופה בה העסיקם; וכאשר קיים חשש כי ספק השירותים החדש לא יעמוד בתשלום פיצויי הפיטורים בעד התקופה הקודמת (עד"מ 1011/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ - טטיאנה ורונין ואח' מיום 21.8.05). 9. ברוח זו נפסק בפרשת אילינדז כי מעסיק קודם יהיה חייב בתשלום פיצויי פיטורים, אך לא יהיה בכך כדי לפטור את המעסיק האחרון ככל שלא שולמו פיצויי הפיטורים על ידי המעסיק הקודם. הרקע לכך היה המעבר להסדר התאגידים בכל הקשור להעסקת עובדים זרים, אשר לא הבטיח את רצף הזכויות של העובדים בגין פיצויי פיטורים המתייחסים לתקופת העבודה אצל המעסיק הקודם; זאת בשים לב לכך כי המעסיקה הקודמת - חברת הבניה, אינה רשאית להציע לעובד להמשיך לעבוד במקום עבודה אחר (סעיף 41 לפסק הדין). בעקבות כך, נקבע כי "חברת הבניה שהעסיקה את העובד הזר עד שהופסקו קשרי ההעסקה, על רקע החלטת הממשלה, חייבת לשלם פיצויי פיטורים לעובד בגין תקופה עבודתו אצלה, גם במקרה בו עם המעבר המשיך העובד לעבוד באותו "מקום עבודה" בו עבד קודם לכן" (סעיף 43 לפסק הדין). נשוב ונדגיש כי ככל שהמעסיק הקודם נמנע מלשלם את פיצויי הפיטורים לעובד, תעמוד בתוקפה הוראת סעיף 1(א) לחוק המחייבת את המעסיק האחרון לשלם את פיצויי הפיטורים בגין כל תקופת העבודה באותו מקום. 10. מן הכלל אל הפרט המערערים טענו כי בהיותה של המשיבה המעסיקה האחרונה, הרי שחלה עליה החובה לשלם להם את פיצויי הפיטורים גם בגין תקופות עבודה קודמות. מנגד טענה המשיבה כי המערערים נמנעו מלתת הסבר בגין מרכיבי הפשרה אליה הגיעו עם החברות ומהם ניתן היה ללמוד האם שולמו להם פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה אצל החברות. בית הדין האזורי קבע כי על המערערים היה מוטל הנטל להוכיח האם סכום הפשרה כולל פיצויי פיטורים וזאת מוצדק לעשות מאחר והפרטים היו ידועים רק להם והועלמו מעיני המשיבה. אשר לדעתנו, המשיבה היתה המעסיק האחרון של המערערים. על כן ובהתאם לסעיף 1(א) לחוק, היא חייבת בתשלום פיצויי פיטורים למערערים עבור כל תקופת עבודתם באותו מקום ובכלל זה גם עבור תקופת עבודתם אצל החברות. מכאן כי ככל שהמעסיק האחרון סבור כי עליו לשלם סכום פחות המתייחס רק לתקופת העבודה אצלו ולא אצל מעסיקים קודמים, עליו להוכיח כי מעסיקים קודמים שילמו לעובדים את פיצויי הפיטורים. במקרה שלפנינו המשיבה והחברות נתבעו ביחד ולחוד לשלם פיצוייי פיטורים למערערים. החברות חתמו על הסכם פשרה עם המערערים בסכום שטיבו לא הוגדר אשר כלל סכום של של 50,000 ₪ נטו, וכן 20,000 ₪ הוצאות משפט. בפרוטוקול הישיבה האחרונה שהתקיימה בבית הדין ביום 3.1.08 ניתן לראות כי המשיבה פעלה כדי להוכיח שפיצויי הפיטורים שולמו על ידי החברות. ב"כ המשיבה פנה לבית הדין וביקש כי המערערים יודיעו לאחר קבלת סכום הפשרה, מהם רכיבי התביעה המעודכנים,כלומר, בקיזוז הרכיבים ששולמו במסגרת הפשרה.בדרך זו ניתן היה ללמוד האם שולמו למערערים פיצויי פיטורים על ידי החברות. ב"כ המשיבה ביקש גם לראות את תלושי השכר, שבאמצעותם שולמו כספי הפשרה , כך שניתן יהיה ללמוד את מרכיבי התשלום. ב"כ המערערים סירב למסור את הפרוט הנדרש, ואף ציין כי לא קיבל תלושי שכר. (עמ' 13 - שורות 13-23). הנה כי כן, ניתן לראות כי המשיבה פעלה לקבלת המידע מהמערערים ואלו הסתירו אותו שלא בתום לב. בכך המערערים הכשילו את המשיבה מלהוכיח את טענתה כי החברות שילמו למערערים את פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתם אצלה. 11. אף אם נעיין בהוראות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, נגיע לאותה מסקנה. סעיף 1 להסכם קובע: "לחיסול סופי ומוחלט של כל דרישותיהם ותביעותיהם של התובעים כלפי הנתבעות 1 ו-2 ומבלי להודות באלו מטענות התובעים, תשלמנה הנתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד...". התחייבות זו שקיבלה תוקף של פס"ד, מחייבת גם לצורך תשלום פיצויי פיטורים. המערערים טענו כי בהתאם לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, יש צורך במסמך ברור ומפורש, אך הדברים נכונים כל עוד מדובר בהסכם בלבד. כאן מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין מחייב, שהוראת סעיף 29 אינה חלה עליו. המערערים הפנו לסיפא של הסכם הפשרה, לפיו "אין באמור בהסכם פשרה על מנת לגרוע מטענות התובעים כנגד הנתבעת 3, לרבות בגין מלוא חובותיה כמעבידה אחרונה של התובעים". סעיף זה יש לפרש ברוח האמור בפרשת אילינדז, כאשר סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים יעמוד בתקפו, מקום בו הובהר כי המעסיק הקודם לא שילם את פיצויי הפיטורים, שאז יחויב המעביד האחרון בתשלום הפיצויים. כאשר הובהר כי המשיבה עשתה כל אשר לאל ידה כדי לקבל מידע האם שולמו למערערים פיצויי פיטורים על ידי מעסיקים קודמים והמערערים בחרו להסתיר זאת מהמשיבה, אין לחייב המשיבה בתשלום פיצויי פיטורים. 12. אשר על כן, המשיבה הראתה כי למרות שהיתה חייבת על פי חוק לשלם פיצויי פיטורים כמעסיקה אחרונה ביקשה להוכיח כי מעסיקים קודמים שילמו כבר למערערים במסגרת הסכם הפשרה. המערערים בחרו שלא למסור את המידע שהיה יכול לשפוך אור על מרכיבי הפשרה. בנסיבות אלו, חוסר שיתוף הפעולה של המערערים, מביא לתוצאה לפיה יש לראות במשיבה כמי שהוכיחה כי שולמו לעובדים פיצויי פיטורים. 13. תוספת כלכלה המערערים טענו כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו, וזאת בהתאם לפסיקה אשר קבעה כי מדובר בזכות לה זכאי העובד והיא אינה פוקעת עם סיום יחסי עובד-מעביד. המשיבה לא הגיבה להודעת המערערים בנקודה זו. בית דין זה הבהיר בפסק הדין בסכסוך הקיבוצי (ס"ק (ארצי) 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ניתן ביום 15.11.09) כי תוספת דמי הכלכלה מורכבת מרכיב הנקרא "תוספת 2000" ו"יתרת דמי כלכלה". באשר לתוספת 2000, נקבע כי התוספת כלולה בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, לרבות בשכר המינימום ועל כן אין בסיס לפסיקת תוספת זו למערערים. אשר לתוספת "יתרת דמי כלכלה" - משלא נטען ע"י המשיבה כי שילמה למערערים "כלכלה בעין", זכאים הם על פי הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו ההרחבה, לתשלום "יתרת דמי כלכלה" (ע"ע(ארצי) 759/07 ואיקו יון - צבי לייט עבודות בניה בע"מ מיום 4.7.10). תוספת דמי הכלכלה עומדת על פי הוראות צו ההרחבה על סך של 257.5 ₪ לחודש. בהתאם למשך תקופת העבודה של המערערים אצל המשיבה, זכאי כל אחד מהמערערים עבור תקופת העסקה של תשעה חודשים ל-2,317 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.3.06 ועד התשלום בפועל. 14. סוף דבר הערעור נדחה ככל שהוא מתייחס לחיוב דניה סיבוס כמעסיקה יחד עם המשיבה לאחר המעבר להסדר התאגידים, זאת על יסוד הודעת המערער כי אין הוא עומד על הערעור בנקודה זו. הערעור נדחה בעניין חיוב המשיבה בפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודת המערערים אצל מעסיק קודם וכן ביחס לחיוב המשיבה בתוספת כלכלה בכל הקשור לתוספת 2000. הערעור מתקבל בעניין זכאות המערערים לתוספת יתרת דמי כלכלה. המשיבה תשלם לכל אחד מהמערערים סך של 2,317 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 3.3.06 ועד ליום התשלום בפועל. מאחר ומרבית הערעור נדחה - אין צו להוצאות. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעובדים זרים