א. מהות התובענה זו תביעה במסגרתה עותרת התובעת לפיצוי כספי בסך של 6,172,123 ₪ בגין אובדן דמי שימוש במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 29 (חלקה ישנה 19) בגוש 7697, וכן לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ב. עובדות רלבנטיות התובעת הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, אשר היתה הבעלים (במושע) יחד עם הנתבעת 2, של חלק מחלקות 1 ו-2 בגוש 7696 (להלן: "המקרקעין") בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הנתבע 1 (להלן גם: "המינהל") הינו גוף שלטוני אשר הוקם מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, ותפקידו לנהל את מקרקעי ישראל. הנתבעת 2 (להלן גם: "קק"ל") הינה הבעלים של קרקעות רבות במדינת ישראל. בעקבות הליכים משפטיים שננקטו ע"י התובעת כנגד קק"ל והמושבים בני ציון וכפר חרוצים בקשר עם המקרקעין, נחתם בתאריך 6.6.1980 הסכם בין התובעת לבין קק"ל באמצעות המינהל (להלן: "ההסכם") (נספח א' ל-ת/1), לפיו הסכימה התובעת שקק"ל תקבל לבעלותה חלקים מהמקרקעין, וכנגד זאת, תקבל התובעת לבעלותה שטח מסוים של 5 דונם מחלקה 19 (כיום חלקה 29) בגוש 7697 אשר מיועד לתעשיה (להלן: "מגרש התעשיה"). לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את חלקם בהסכם ולא העבירו את מגרש התעשיה לבעלותה, ולפיכך הוגשה על ידה ביום 4.11.01 תובענה לבימ"ש זה (ה"פ 1276/01) (נספח ב' ל-ת/1), בה עתרה התובעת לסעד הצהרתי לפיו הנתבעים הפרו את ההסכם, ולצו עשה אשר יורה להם להקצות לה את מגרש התעשיה או מגרש אחר שווה ערך המצוי בקרבתו. כמו כן עתרה התובעת לקבלת היתר לפיצול סעדים, אשר יאפשר לה לתבוע סעדים כספיים מהנתבעים. בפסק דינו מיום 17.3.04 (נספח ג' ל-ת/1) קיבל בית המשפט (השופטת א' חיות) את התובענה וקבע שהנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא העבירו את מגרש התעשיה לבעלותה של התובעת. כמו כן חויבו הנתבעים להקצות לתובעת, בתוך 6 חודשים ממועד מתן פסק הדין, מגרש אחר שווה ערך למגרש התעשיה, כאשר שווי המגרש נשוא ההסכם והמגרש החלופי ייקבעו על ידי השמאי הממשלתי. בנוסף ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדיה ומכאן התובענה דנן, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 30.1.07 ועניינה הנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, במהלך התקופה בה נבצר ממנה לעשות שימוש במגרש התעשיה מאז חתימת ההסכם ביום 6.6.1980 ועד ליום 24.7.05, שהוא המועד בו שולמו לתובעת רוב הכספים בגין הקצאת המגרש, על-פי סיכום אליו הגיעה עם המינהל (נספח ה' ל-ת/1). מטעם התובעת הוגשה חוות דעת מומחה של שמאי המקרקעין יוסף פישלר (ת/3), אשר העריך את אובדן דמי השימוש הראויים בסך של 2,775,000 ₪. לעמדת התובעת, סכום זה בתוספת ריבית והצמדה נכון למועד הגשת התביעה, מסתכם בסך של 6,172,123 ₪. בנוסף, כאמור, עותרת התובעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. הנתבעים מצידם טוענים שיש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לגופו של עניין הם גורסים, בתמצית, שהתובעת אינה זכאית לדמי שימוש ראויים, בין היתר מכיוון שנמנעה מלעשות שימוש ו/או לתפוס חזקה במגרש התעשיה, ולא פעלה עד שנת 1987 למימוש זכויותיה על-פי ההסכם מיום 6.6.80. משלא עשתה כן, היא אינה זכאית לדמי שימוש בעבור התקופה שבה לא ביקשה לנצל את הקרקע. בנסיבות אלה, הנתבעים אינם אחראים לשינוי שחל בשנת 1987 בייעוד המגרש מתעשיה לבית עלמין, מה גם שהתובעת לא פעלה בהתאם לדרכים הקבועות בחוק לקבלת פיצוי בשל פגיעה על-פי תוכנית. מוסיפים הנתבעים וטוענים שהמינהל לא עשה שימוש במגרש התעשיה אשר נותר ריק לאורך כל השנים ומשום כך התביעה אינה עולה בקנה אחד עם המונח המשפטי "דמי שימוש" שנגזר מסעיף 24 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 והתובעת אינה זכאית לדמי שימוש ראויים כמבוקש על ידה. עוד נטען שנזקי התובעת ספקולטיביים, ושניתן לה למעשה פיצוי במסגרת פסק הדין מיום 17.3.04 באופן של קבלת קרקע אחרת תמורת הקרקע נשוא התובענה, בערכה דהיום, ועל כן מתן פיצוי של דמי שימוש ראויים מהווה כפל פיצוי. לחלופין טוענים הנתבעים שיש להפחית מתקופת הפיצוי, לכל הפחות, 10 שנים מאחר שרק בשנת 1987 פנתה התובעת למימוש ההסכם, כאשר בנוסף לכך היו נדרשות עוד 3 שנים לצורך הכנה ואישור של תוכנית מפורטת להקמת מבנה תעשיה. לבסוף גורסים הנתבעים שאין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש מאחר והיא חברה בע"מ. יצוין שמטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה של שמאית המקרקעין דליה אביב (נ/7). התיק הועבר להרכב זה בתאריך 2.3.2010 ונקבע להוכחות לתאריך 29.11.2010. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: היש מקום לטענות סף? מה גובה הנזק? ד. היש מקום לטענות סף? 1. טענה לפיה התובעת לא הוכיחה כי היא ישות משפטית רשומה לטענת הנתבעים, התובעת לא הוכיחה שהיא חברה רשומה כדין הזכאית כישות משפטית, להגיש תביעה. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים ואינה נזכרת בכתב ההגנה שהוגש מטעמם. יתרה מכך, בסעיף 54 לכתב הגנתם טוענים הנתבעים כי: "בכל הנוגע לתביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש יטען המינהל, כי מאחר והתובעת היא חברה בע"מ הרי שאין מקום במקרה דנן לפסוק לטובתה פיצויים בגין עוגמת נפש". לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים בהיותה הרחבת חזית אסורה. 2. התיישנות כעולה מסיכומיהם, מבססים הנתבעים את טענת ההתיישנות על כך שהתביעה לדמי שימוש ראויים התגבשה באופן שניתן היה להגישה כבר בשנת 1981 מאחר שמאז שנת 1980 דובר במגרש תעשיה מוגדר ובעל ערך ממנו ניתן לגזור שווי דמי שימוש. לפיכך לעמדתם, ההיתר לפיצול סעדים שניתן על ידי בית המשפט בפסק הדין מיום 17.3.04, אינו יכול להתגבר על ההתיישנות המהותית שחלה על התביעה, והוא אינו כולל היתר לתבוע דמי שימוש ראויים שהעילה בגינם השתכללה שנים רבות עובר להגשת התובענה נשוא פסק הדין משנת 2004. דין טענת הנתבעים להידחות על כל ראשיה. בפסק דינו החלוט מיום 17.3.04 (פיסקה מס' 15) קבע בית המשפט: "כמו כן, ניתן לחברה היתר לפיצול סעדיה בעילה נשוא תובענה זו מן הטעם שהסעדים הכספיים העומדים לזכותה, ככל שהם עומדים, אכן לא גובשו ולא נשתקללו סופית טרם ההכרעה בתובענה שבפניי". במלים אחרות, ככל שעומדים לזכות התובעת סעדים כספיים בעילה נשוא התובענה, קרי, עקב הפרת ההסכם על ידי הנתבעים בכך שלא העבירו את מגרש התעשיה לבעלותה, הרי שהללו לא גובשו סופית טרם ההכרעה בתובענה. דומה שמלים ברורות מאלה, - אין. מכאן, הטענה לפיה התביעה לדמי שימוש מהווה סעד שהתגבש זה מכבר במועד מתן פסק הדין, עומדת בסתירה גמורה לקביעה ברורה ומפורשת שנעשתה בפסק דין חלוט, ועל כן דינה לנחול כשלון חרוץ. בפי הנתבעים טענה חלופית לפיה ההיתר לפיצול סעדים שניתן בשנת 2004 יכול להתגבר רק על התיישנות שחלה 7 שנים עובר למועד מתן ההיתר. לפיכך מתבקש בית המשפט לקבוע כי פיצול הסעדים חל רק על 7 השנים שקדמו למתן ההיתר. אף טענה זו דינה להידחות, נוכח קביעתו של בית המשפט בפסק הדין מיום 17.3.04 בדבר מתן היתר לפיצול סעדים "בעילה נשוא תובענה זו", הווה אומר, סעדים הנובעים עקב הפרת ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 6.6.80 בו התחייבו הנתבעים להעביר את מגרש התעשיה לבעלות התובעת. לפיכך, טענת הנתבעים לפיה יש להגביל את הסעדים אך ורק ל-7 השנים שקדמו למועד מתן פסק הדין בו ניתן ההיתר לפיצול סעדי התובעת, נעדרת עיגון משפטי ואני דוחה אותה. ה. מה גובה הנזק? חוות הדעת של שמאי המקרקעין יוסף פישלר שהוגשה מטעם התובעת (ת/3) נועדה לאמוד את שווי דמי השימוש הראויים למגרש התעשיה לתקופה שבין 6.6.80 (מועד ההסכם) ועד ליום 24.7.05 בו קיבלה התובעת מהמינהל את התשלום שאינו שנוי במחלוקת (סע' 1.5, 3.1 בעמ' 4). בחוות דעתו ציין השמאי פישלר (עמ' 4 סע' 1.6): "אומדן השווי בחוות הדעת אמור לבטא את דמי השימוש הסבירים אשר היו מתקבלים עבור הנכס בתנאי השוק החופשי, כאשר הנכס חופשי ופנוי מכל חוב, מחזיק ושעבוד, בייעודו כמגרש לתעשייה (דהיינו אלמלא ייעוד הנכס כיום לבית עלמין)". כעולה מחוות הדעת (סע' 8.5 ו- 9 בעמ' 14 ל-ת/3), הובאו בחשבון השיקולים הבאים לצורך עריכת תחשיב אובדן דמי השימוש הראויים וקביעת בסיס שווי הנכס: שטח מגרש של 3.75 דונם לאחר הפחתת 25% בגין הפרשות לצרכי ציבור; חישוב שווי הקרקע לכל שנה בנפרד בהתאם לשווייה כקרקע לתעשיה. יש לציין שאובדן דמי השימוש חושב על ידי השמאי פישלר החל משנת 1984 ואילך, נוכח הערכתו לפיה הכנת תוכנית מפורטת למגרש התעשיה היתה אורכת כ-3.5 שנים; אובדן דמי שימוש ראויים בשיעור של 6% לשנה. בהתאם לתחשיב השמאי פישלר (סע' 9.4 בעמ' 15 ל-ת/3), סך אובדן דמי השימוש בגין מלוא התקופה מסתכם ב-2,775,990 ₪, לא כולל מע"מ והפרשי הצמדה וריבית. בחוות הדעת של שמאית המקרקעין דליה אביב מטעם הנתבעים (נ/7) הוצג תחשיב דמי השימוש הראויים למגרש לשנים 2004-1984, על-פי שתי חלופות תכנוניות: האחת - שווי המגרש בייעוד לתעשיה (החל משנת 1984), והשניה - שווי המגרש בייעוד לבית עלמין (החל משנת 1987). כעולה מחוות הדעת (סע' 7 בעמ' 10-9 ל-נ/7), הובאו בחשבון השיקולים הבאים לצורך עריכת תחשיב אובדן דמי השימוש הראויים וקביעת בסיס שווי הנכס: שטח מגרש של 3 דונם לאחר הפחתת 40% בגין הפרשות לצרכי ציבור; אובדן דמי שימוש ראויים בשיעור של 5% לשנה; הפחתות והתאמות נוספות: 10% בגין התאמה לזכויות בניה, 40%-25% דחיה עד פיתוח האזור, 20%-15% בגין מיקום וגישה נחותים, 10% בגין פחת לגודל אזור התעשיה. בהתאם לתחשיב השמאית אביב (עמ' 12 ל-נ/7), סך אובדן דמי השימוש בגין מלוא התקופה על-פי ייעוד המגרש לתעשיה מסתכם בסך של 867,045 ₪, לא כולל מע"מ. על-פי החלופה השניה של חישוב דמי השימוש על-פי ייעוד המגרש לבית עלמין, מסתכמים דמי השימוש בסך של 379,754 ₪. לטענת התובעת, שני השמאים פעלו על-פי מתודה זהה, במסגרתה קבעו ערכי בסיס זהים למגרש (למעט השנים 2002-1999 בהן קיימים הבדלים לא משמעותיים) וביצעו הפחתות לצורך התאמה. לפיכך, המחלוקת ביניהם נסבה אך ורק על שיעור ההפחתות שיש לבצע כתוצאה מנתוניו הספציפיים של המגרש. לעמדת התובעת, יש לאמץ את נתוני הבסיס המוסכמים בין השמאים, ולהעדיף את חוות הדעת של השמאי פישלר בכל הנוגע לשיעור ההפחתות, בין היתר מאחר שהנתונים המפורטים בה תואמים את השומה שערך השמאי הממשלתי יהושע גולדברג ביחס לאותו מגרש (ת/4). לטענתה, בנסיבות אלה כבולים הנתבעים למקדמי ההפחתה של שומת השמאי הממשלתי שנערכה בהסכמתם ובהתאם לדרישתם ומושתקים מלטעון כנגדה. הנתבעים מצידם גורסים שההפחתות שביצעה השמאית אביב בוצעו לאחר בדיקות מקצועיות מקיפות, בעוד שהשמאי פישלר התעלם כליל מהשינויים שהתרחשו בשוק הנכסים לתעשיה, כאשר מקדמי ההפחתה שלקח בחשבון מנותקים ממצב השוק בכל תקופת השומה. אפנה לבחון את טענות הצדדים בנוגע למקדמי ההפחתה השונים שנקבעו בחוות הדעת, כדלקמן: 1. מקדם הפחתה בגין דחיה עד פיתוח האזור השמאי פישלר העריך את מקדם פיתוח האזור ב-3.5 שנים ולפיכך החל לחשב את דמי השימוש משנת 1984 (3.5 שנים לאחר חתימת ההסכם בחודש יוני 1980). השמאי הממשלתי שחוות דעתו הוגשה ללא התנגדות (עמ. 27) בחקירה נגדית של ע.ה.1, לקח בחשבון דחיה של 3 שנים לאישור תב"ע מפורטת ולפיתוח (סע' 8 ל-ת/4). לעומת זאת, השמאית אביב העריכה את מקדם הפיתוח ב-10 שנים וביצעה הפחתה של 40%-25%. בחקירתם בבית המשפט דבקו שני השמאים בעמדתם (עמ' 15-14; עמ' 26 שורות 32-24; עמ' 31 שורות 9-5). בנסיבות אלה, לאור העובדה שמקדם הפיתוח הוערך באופן די דומה על ידי השמאי הממשלתי ועל-ידי השמאי פישלר, מתבקשת המסקנה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת של השמאי פישלר בפרמטר הנ"ל על פני חוות הדעת של השמאית אביב וכך אני קובעת. בהקשר זה יש לציין שהנתבעים העלו טענה לפיה אין ליתן משקל לשומת השמאי הממשלתי מן הטעם שהלה לא זומן לחקירה נגדית ומאחר שמטרות השומה שערך שונות ממטרות השומות בתביעה זו. טענת הנתבעים אינה מקובלת עלי, מכיוון שההסתייעות בשומת השמאי הממשלתי לצורך דיוננו מתמקדת אך ורק במקדמי ההפחתה שנקבעו על ידו לצורך הערכת שווי המגרש, עניין שנדון גם בחוות הדעת השמאיות בענייננו, ועל כן ברמה העקרונית איני רואה נפקות למטרות השונות של השומות. כמו כן, עסקינן בשומה שנערכה על ידי השמאי הממשלתי ובנסיבות אלה תמוהה בעיניי התנערות הנתבעים, כגופים שלטוניים, מקביעותיו. יתרה מכך, השמאית אביב מטעם הנתבעים, הזכירה בעצמה בחוות דעתה את שומת השמאי הממשלתי (עמ' 3 ל-נ/7). על יסוד כל הנימוקים לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לשלילת משקלה הראייתי של שומת השמאי הממשלתי. 2. מקדם הפחתה בגין מיקום וגישה השמאי פישלר לא ציין את מקדם ההפחתה הנ"ל בחוות דעתו ולטענת התובעת הוא כלל זאת בערכי הבסיס. בחקירתו בבית המשפט הסביר השמאי פישלר שביצע את ההפחתה בגין מיקום ונגישות באמצעות הפחתת שווי הבסיס, בשיעור של כ-20% (עמ' 18 שורה 32; עמ' 19 שורות 4-1). לשאלת בא כוח הנתבעים השיב השמאי פישלר: "אין הבדלים בין השומה שאתה נתת לבין השומה שלנו...המספרים שלנו הם אחרי מקדמי הפחתה והיא (הכוונה לשמאית אביב-ד.פ.) לקחה את המספרים ואחרי זה הפחיתה" (עמ' 19 שורות 8-7). השמאי הממשלתי הפחית בגין מקדם זה 5%, ואילו השמאית אביב הפחיתה 20%-15% משווי דמי השימוש והסבירה בעדותה בחקירתה בבית המשפט שהמגרש נמצא בלב אזור קרקעות חקלאיות והגישה אליו משובשת ואינה נוחה (עמ' 33 שורות 19-12). מעיון בחוות הדעת של שני השמאים עולה ששניהם קבעו ערכים זהים של שווי מ"ר קרקע תעשיייה במגרש (כאמור, למעט לשנים 1999-2002). אלא שהשמאי פישלר העיד ששווי מ"ר קרקע שנקבע על ידו הינו לאחר ביצוע ההפחתה בשיעור 20% בגין מיקום וגישה, ואילו השמאית אביב שקבעה את אותו שווי מ"ר קרקע בסיסי כפי שקבע השמאי פישלר, הפחיתה ממנו 20%. למרות עדותו של השמאי פישלר בחקירתו בבית המשפט, הרי שבחוות דעתו אין התייחסות בפרק ה"גורמים ושיקולים" (סע' 8 בעמ' 13-12 ל-ת/1) לכך שאותה הפחתה בשיעור של 20% בגין מיקום וגישה מהווה אחד השיקולים שהובאו בחשבון בעת שקלול ההערכה לשווי מ"ר קרקע. לפיכך אני מוצאת לנכון להעדיף בסוגיה זו את חוות דעתה של השמאית אביב ועל כן יופחת סכום בשיעור של 20% בגין מקדם מיקום וגישה, משווי מ"ר קרקע לכל אחת מהשנים 2004-1984 (לגבי השנים 2002-1999 בהן קיימים הבדלים בין שתי חוות הדעת בהערכת שווי מ"ר קרקע, ייקבע ערך ממוצע). 3. מקדם הפחתה בגין פחת לגודל אזור התעשיה השמאית אביב קבעה מקדם הפחתה בגין פחת לגודל אזור התעשיה בשיעור של 10% (עמ' 11 ל-נ/7). השמאי פישלר לא ציין את הפרמטר הנ"ל כשיקול שיש להביא בחשבון במסגרת ביצוע ההפחתות. השמאי הממשלתי לא ביצע בשומה שנערכה על ידו, הפחתה בגין גודל אזור התעשיה, ועל כן אני דוחה את טענת הנתבעים לביצוע הפחתה כלשהי בפרמטר זה. 4. אחוזי הפקעה השמאי פישלר, כמו גם השמאי הממשלתי, העריכו את אחוזי ההפקעה בשיעור של 25%. השמאי פישלר קבע בחוות דעתו שבאזורי התעשייה ביישובים כפריים, שיעור ההפרשה לצרכי ציבור מגיע על פי רוב לרמות שאינן עולות על 25% משטח המתחם (סע' 8.4.1 בעמ' 13 ל-ת/3). לעומת זאת, השמאית אביב קבעה שיעור הפקעה של 40%, שכן מדובר באזור חדש, שטרם פותח ונבנה (סע' י' בעמ' 10 ל-נ/7). בחקירתם בבית המשפט דבקו שני השמאים בעמדתם (עמ' 13 שורות 33-30; עמ' 20 שורות 29-18; עמ' 27 שורות 27-16; עמ' 29-28). בנסיבות אלה, לאור העובדה ששיעור ההפקעה הוערך באופן דומה על ידי השמאי הממשלתי ועל-ידי השמאי פישלר, מתבקשת המסקנה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת של השמאי פישלר בפרמטר הנ"ל על פני חוות הדעת של השמאית אביב וכך אני קובעת. 5. אחוזי בניה השמאית אביב קבעה כי יש לחשב את שווי המגרש לפי בסיס של 100% בניה, וציינה בחוות דעתה שבאזורי תעשיה של מועצות אזוריות, זכויות הבניה המקובלות הן 100%-50% (סע' יא' בעמ' 10 ל-נ/7). לעומת זאת, השמאי פישלר והשמאי הממשלתי העריכו את השווי לפי בסיס של 120% בניה, כשהשמאי פישלר ציין בחוות דעתו שאלו זכויות הבניה המקובלות בשלוש קומות, באזורי תעשיה בסביבת הנכס (סע' 8.4.4 בעמ' 13 ל-ת/3). בחקירתם בבית המשפט דבקו שני השמאים בעמדתם (עמ' 16 שורות 31-19; עמ' 17; עמ' 34 שורות 33-29; עמ' 36-35). בנסיבות אלה, לאור העובדה שאחוזי הבניה הוערכו באופן דומה על ידי השמאי הממשלתי ועל-ידי השמאי פישלר, מתבקשת המסקנה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת של השמאי פישלר בפרמטר הנ"ל על פני חוות הדעת של השמאית אביב וכך אני קובעת. 6. גובה דמי השימוש השמאי פישלר קבע כי דמי השימוש הם בשיעור של 6% מערך המגרש, ואילו השמאית אביב קבעה 5%. הנתבעים גורסים שהמקרקעין נשוא התובענה הם מקרקעי ישראל שעתידים היו להיות מוחכרים לתובעת, ובמקרה כזה נוהג המינהל לגבות דמי שימוש בגובה של 5%. לטענת התובע, במקרה דנן לא מדובר בקרקע חכורה מהמינהל, אלא בקרקע פרטית לגביה נהוג לגבות דמי שימוש בשיעור של 6%. מעיון בנוסח ההסכם שנחתם ביום 6.6.80 בין התובעת לבין קק"ל באמצעות המינהל, עולה כי הנתבעים התחייבו, בין היתר, להעביר את מגרש התעשיה לבעלותה של התובעת (סע' 2 א' לנספח א' ל-ת/1). מכאן נמצאנו למדים שאין המדובר בקרקע מוחכרת אלא בקרקע שאמורה היתה לעבור לבעלות פרטית. לאור מסקנתי זו, ומאחר וטענת הנתבעים לדמי שימוש בשיעור של 5% מבוססת על נקודת המוצא שעסקינן בקרקע מוחכרת, אני קובעת ששיעור דמי השימוש הראויים יחושב על-פי 6%, כפי שנעשה בחוות הדעת של השמאי פישלר. כאן המקום להתייחס לשתי טענות נוספות שהעלו הנתבעים, כדלקמן: טענה לאשם תורם הנתבעים גורסים שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 70% מכיוון שהתרשלה במהלך השנים ולא הגישה תביעה שהתגבשה בידיה החל משנת 1981. דין טענת הנתבעים לאשם תורם של התובעת להידחות, נוכח קביעת בית המשפט בפסק הדין מיום 17.3.04 לפיה הסעדים הכספיים נשוא התובענה דנן טרם התגבשו בידי התובעת נכון למועד מתן פסק הדין. שלילת הזכאות לפסיקת תוספת הפרשי הצמדה וריבית לטענת הנתבעים, יש לקבוע כי התובעת אינה זכאית להצמדה וריבית על הסכום שייפסק לזכותה, מאחר שלא הגישה תביעה שניתן היה להגיש בשנת 1981, ומשלא הוגשה, לא ניתן לקצור את הפירות המניבים של אותה תקופה. טענה זו נדחית אף היא על יסוד אותו הנימוק מכוחו נדחתה הטענה לאשם תורם לעיל. בהקשר זה יוער כי מוטב היה לנתבעים לו היו נמנעים מהעלאת טענות סרק כדוגמת הטענות לעיל, המתעלמות במופגן מקביעות מפורשות של בית המשפט בפסק דין חלוט. אשר לעתירת התובעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הלכה פסוקה היא כי: "... חברה, כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש [...] במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם". (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו (3) 350). בענייננו, לא נטען ולא הוכח שקיימת זהות מלאה בין התובעת לבין בעליה ואשר על כן, אני דוחה את עתירת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש. ו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה שהנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצויים כספיים. קביעת גובה הפיצוי תיעשה ע"י השמאי, פישלר יוסף, שיוציא חוו"ד מתקנת עפ"י ההנחיות שבפס"ד זה. חווה"ד תוגש לביהמ"ש תוך 14 יום מהיום ותהיה חלק מפסה"ד, במידה ותוך 30 יום ממועד הגשתה לא התקבלה לגביה כל תגובה. אם תהיה תגובה, יחליט בכך ביהמ"ש. שכה"ט בו ישאו הנתבעים ייקבע לאחר קבלת חוו"ד השמאי. המזכירות תודיע כדין ותמציא עותק פס"ד זה לבאי-כח הצדדים וגם למר פישלר יוסף. ניתן היום 6.12.11, בהיעדר. ד"ר דרורה פלפל, שופטתס/נשיאה מקרקעיןדמי שימוש