התובע (להלן גם: "העובד") הועסק בחברת סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ (להלן גם: "הנתבעת" או "המעביד"), תקופה של 136 חודשים שהסתיימה עם התפטרותו (לטענתו בדין מפוטר) בחודש 3/08 (כפוף למחלוקת בדבר מועד סיום עבודתו המדויק). משכורת קובעת לצורך החישובים בתיק זה עמדה על סך 8,832 ₪ (ממוצע 12 חודשים אחרונים לתקופת עבודתו). התובע עותר לחיוב המעביד בתשלום "פיצויי פיטורים" וגמול עבודה ב"שעות נוספות" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-8). פיצויי פיטורים: אין חולק כי היה זה העובד שהביא לסיום את יחסי העבודה בינו לבין המעביד, כלומר, התפטר. אלא שלטענתו, נסיבות סיום עבודתו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים וזאת בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצוי פיטורים" או "החוק"). העובד טוען, כי התפטר "בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו". לדבריו, המעביד פגע במעמדו והדיח אותו מתפקיד מנהל עבודה לתפקיד של מתקין שלטים זוטר. זאת ועוד, התובע "זכה" ליחס משפיל ומזלזל מצד סמנכ"ל הנתבעת, מר יהודה מזור, אשר נהג לקלל אותו ולהתייחס אליו בצורה מזלזלת ופוגעת. בנוסף, הרעת תנאי עבודתו התבטאה בשלילת רכב החברה שהיה בשימושו וכן גם טלפון נייד שהועמד לרשותו. התובע מוסיף וטוען, כי במשך חודשים רבים המעביד ניכה משכרו כספי תגמולים ונמנע מלהעבירם לביטוח מנהלים, וכן הלין את שכרו פעמים חוזרות ונשנות. כל אלה הם שהובילו אותו להתפטר, זאת, לא לפני שנתן התרעה למעביד ביום 20.2.08 על כוונתו להתפטר, באם לא תתוקנה ההרעות בתנאי העסקתו. לדבריו, ביום 23.3.08 ולאחר שהמעביד לא פעל לתיקון המצב, מסר הוא למעביד מכתב התפטרות. המעביד מצידו טוען, כי תנאי עבודתו של התובע לא הורעו מעולם, וכי הסיבה האמיתית שבגינה התפטר התובע מעבודתו, היא רצונו לעסוק כעצמאי. סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים מציין שתי חלופות. כל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה; והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ר' דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי נ' מכלוף שיטרית, עבודה ארצי, כרך כא(3), 356). במקרה דנן, טוען העובד לקיומה של החלופה הראשונה. על פי הפסיקה, הנטל להוכחת טענת התפטרות "בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה", מוטל על הטוען, קרי, על העובד (דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ח 65). על מנת שייחשב דינו של העובד כדין מפוטר, עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים, כפי שיפורט להלן. ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה, כבר נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להפטר מהעובד (ר' ע"א 496/67 שוקורי נ' מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395). ודוק, על פי הפסיקה המבחן לקיומו של תנאי זה, הוא מבחן אובייקטיבי. שנית, על העובד להוכיח את "הקשר הסיבתי" בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל, ולא בשל טעם אחר (ר' דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290). שלישית, על העובד להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. נקבע, כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לתקנן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח(2), 60 ; דב"ע שן/ 10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/ 174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ, 421 ). האם הורעו תנאי עבודתו של התובע באופן מוחשי? נראה כי התשובה לכך חיובית. התובע הצהיר כי החל את עבודתו בנתבעת כמתקין שלטים, אך במהלך הזמן קודם לתפקיד של מנהל עבודה (סעיפים 3-4, נספחים א-ב לתצהירו). לדבריו, מר יהודה מזרחי (להלן: יהודה), מנהל הנתבעת, נהג להתייחס אליו בצורה מזלזלת ומשפילה ואף נהג לקלל אותו. לטענתו, בחודש 11/07 קיים עם מר יעקב מזרחי, מנכ"ל ובעלי הנתבעת (להלן: יעקב), שיחה שבה התלונן על היחס המזלזל והמשפיל שספג מיהודה. כצעד עונשי על תלונתו, החל יהודה לנטרל אותו מסמכויותיו כמנהל עבודה. כך הורה יהודה לעובדיו לנתק עמו מגע, ולא להישמע להוראותיו. למעלה מזאת, יהודה פגע בכבודו, במעמדו, שעה שהשיב אותו לתפקיד מתקין מן השורה (סעיפים 8-11 לתצהירו). התובע מוסיף וטוען, כי למחרת היום בו כונסה אסיפת עובדים, בה התלוננו עובדים על הפגיעה בתנאי העסקתם, זומן הוא לשיחה עם מנהלי הנתבעת. במהלך השיחה, הפגינו מנהלי הנתבעת כעס רב על כך שנתן יד למחאת העובדים, ובתגובה איים יהודה לשלול ממנו את הרכב שהועמד לרשותו באומרו "אצלי תיסע באוטובוסים". בהמשך היום, נמסר לידיו מכתב בו הועלו טענות שווא כלפיו, תוך שנעשה ניסיון להכין את הקרקע לסיום עבודתו מבלי לשלם את זכויותיו (סעיפים 12-13 לתצהירו, נספח ד לתצהירו). לדברי התובע, הנתבעת מיהרה להוציא לפועל את איומיה ונטלה ממנו את הרכב שהועמד לרשותו, גם לאחר שעות העבודה ובאופן קבוע. לטענת התובע, הגם שהרכב נשלל ממנו בתואנה כי בשל הוראות מס הכנסה הרכב צריך להישאר בחצרי הנתבעת, הסתבר לו כי הרכב הועבר לשימושו של עובד אחר. התובע מכחיש, כי סירב לניכוי שווי שימוש ברכב ומדגיש כי הרכב נלקח ממנו כצעד עונשי של הנתבעת (סעיפים 14-15 לתצהירו, ר' גם עדותו בבית הדין, עמ' 13 שורות 11-21). התובע מציין תקרית "משפילה" אחת שבה יצא מחצרי הנתבעת כשבידו שקית ובה תחפושת לפורים שקיבל מעמיתו לעבודה עבור בתו. יהודה עיכב אותו, וביקש לדעת מה הוא "מסתיר" בשקית, תוך שהינו מעורר חשד ולפיו הינו גונב ציוד ממפעל הנתבעת (סעיף 18.2 לתצהירו). בבית הדין העיד התובע בקשר לאירוע הנ"ל: "זה היה טיפה ועוד טיפה. שגרמה לי בסוף בלית ברירה לפרוש. אם באים ומשפילים אותך לפני כל העובדים, פותחים לך את השקית כאילו שאראה מה יש" (עמ' 15 שורות 18-20). מטעם הנתבעת העיד יעקב, נשיא ובעל מניות בנתבעת. יעקב הצהיר כי התובע הועסק בנתבעת כמתקין שלטים עד למועד סיום עבודתו, ומעולם לא קודם לתפקיד של מנהל עבודה (סעיף 4 לתצהירו, ראה גם עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 30). לטענתו, התובע התפטר מעבודתו יחד עם עובד נוסף, שם הקמת עסק עצמאי המתקין שלטים בקבלנות עבור הנתבעת (סעיף 10 לתצהירו). לטענת יעקב, התובע לא קיבל כל יחס מזלזל מאף אורגן בנתבעת. יעקב מוסיף וטוען, כי לא חלה כל פגיעה במעמדו של התובע וכי בשל מצב בריאותו ובמטרה להקל עם התובע, שובץ התובע לעבוד למשך מספר חודשים במפעל וזאת בהסכמתו (סעיפים 15-17 לתצהירו). לטענת יעקב, התובע מעולם לא נחשד בגניבת ציוד מהמפעל, והתובע לא דיווח לו אודות טענתו לפיה יהודה חשד בו כי הוא גונב דבר מה מהנתבעת (סעיפים 20-21 לתצהירו). לעניין הרכב, יעקב הצהיר כי בראשית שנת 2008 נתברר לנתבעת ששימוש תדיר ברכב החברה לצרכים פרטיים מחייב ניכוי שווי השימוש ברכב. בפני התובע הוצבו שתי ברירות; האחת - לקבל דמי נסיעות כמקובל או להעמיד לרשות התובע "רכב צמוד", תוך ניכוי שווי השימוש בו. משהתובע עמד בסירובו להתיר ניכוי "שווי השמוש", הוא הונחה שלא לעשות שימוש ברכבי הנתבעת (סעיפים 22-24 לתצהירו). בחקירתו בבית הדין עומת יעקב עם נספח א' לתצהיר התובע. המדובר במכתב עליו חתום יהודה שבו נרשם כי: הננו לאשר בזאת כי עדיאל בכר עובד בחברתנו בתפקיד מנהל עבודה מאז תאונת העבודה בתאריך 17.11.2005 ולא כמתקין שלטים" (הדגשה הוספה). אבל יעקב דבק בגרסתו כי התובע הועסק כמתקין שלטים ולא כמנהל עבודה. לעניין נספח א' הנ"ל טען יעקב: "יהודה הוא אחי. אין לו זכויות חתימה. זה נחתם מחוסר סמכות. ...אם הוא כותב שהתובע לא מתקין שלטים אני אומר שאין לו סמכות לקבוע מה התובע יעשה." (עמ' 19 שורות 1-4). לעניין הרכב יעקב הודה בעדותו, לאמור: "...נכון שהוא (התובע) לקח את הרכב הביתה איתו אבל מבחינתו זה לא היה רכב צמוד. הוא גם לא היה צריך לחשוב שזה היה רכב צמוד כי נאסר עליו לעסוק בנסיעות פרטיות. נכון שזה היה 11 שנה הטנדר הזה אבל זה היה לסרוגין אבל אי אפשר להגדיר את זה 'רכב צמוד'" (עמ' 19 שורות 15-18, ההדגשות הוספו). ההכרעה: שלילת "רכב צמוד" שהועמד לרשות העובד, כשאין בצידה הסדר הסעה חלופי מטעם המעביד, מהווה הרעה מוחשית, כזו המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים בעילה של התפטרות עקב שלילת הרכב הצמוד (השווה מול ע"ע 1338/00 ניתוב בע"מ נ' אלכס דרור, מיום 6.4.03). גם נטילת תפקיד אחראי מעובד תיחשב כהרעת תנאים מוחשית, אף אם לא היתה פגיעה בשכרו (דב"ע נו/3-127 אוריינט קולור ייצור והפקה בע"מ נ' פנחס מזרחי, מיום 5.1.99). לזאת נוסיף, כי יחס משפיל ומעליב מצד מעביד לעובדו, אף הוא בא בגדר עילה מוצדקת להתפטרות תוך תשלום פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) (דב"ע לד/3-49 יצחק אהרונוביץ נ' עבד אל קדר וותד, פד"ע ה 472). במקרה הנוכחי, בין אם הרכב נשלל מהתובע כצעד עונשי ובין אם לאו, הרי שגם על פי עדותו של יעקב עולה, כי לרשות התובע הועמד רכב במשך שנים רבות כשהמעביד ידע כל אותן שנים שהתובע עושה בו שימוש לצרכיו הפרטיים, ולא עשה דבר בקשר לכך. בסופו של יום נשלל הרכב מהתובע, כשעל פי גרסתו לא סרב לניכוי שווי השימוש ברכב, ועל אף האמור, נלקח ממנו הרכב מבלי שזכה להסדר נסיעה חלופי מטעם המעביד. אנו רואים בכך כ"הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו של העובד, כזו שמצדיקה התפטרותו בדין מפוטר. לזאת נוסיף, כי שוכנענו בגרסת העובד כי אכן קודם לתפקיד מנהל עבודה, תפקיד שבסופו של יום ניטל ממנו בעקבות אותו משבר ביחסי האמון שבינו לבין המעביד. גרסתו של העובד כי שימש בפועל כמנהל עבודה, נתמכה במכתבו של יהודה (נספח א לתצהירו), כשיעקב מצידו לא השכיל לספק הסבר מניח את הדעת לסתירה לגבי אותו מסמך עליו חתום יהודה, וגרסתו כי יהודה לא היה "מורשה חתימה" ולא הוסמך להוציא את אותו מכתב. לפיכך, אנו מקבלים את גרסת העובד, כי אכן לקראת סוף תקופת עבודתו נוטרל הוא מתפקיד מנהל עבודה, בעקבות הסכסוך אליו נקלע מול המעסיק. משכך, גם עילה זו כשלעצמה מהווה סיבה מספקת להתפטרותו בדין מפוטר. משנמצא כי אכן היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של העובד, הן בדמות שלילת רכבו הצמוד והן בשל נטרולו מתפקיד מנהל עבודה, אין אנו מוצאים הכרח לדון ביתר טענות העובד על הרעות נוספות בתנאי עבודתו ו/או שכרו. אשר לשאלת הקשר הסיבתי, בין ההרעה להתפטרות: גם כאן מצאנו להעדיף את גרסתו של העובד על פני זו של יעקב. שוכנענו בגרסת העובד כי אכן בעקבות אותן הרעות בשכרו הוא גמר בליבו להתפטר מעבודתו, והמעבר לעבודה כעצמאי לאחר התפטרותו היתה פועל יוצא של הצורך להתפרנס, לאחר שנותר ללא מקור פרנסה (ר' עדות התובע עמ' 14 שורות 11-21). לדעתי, גם את המשוכה השלישית עבר העובד, כאשר הוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר. ביום 20.2.08 שלח העובד מכתב למעביד (נספח ו' לתצהיר התובע), שבו קבל על תנאי העסקתו, ועל הפגיעה במעמדו והתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר בתוך 30 ימים, ככל שהמעביד לא יפעל לתיקון המצב. אשר למועד ההתפטרות המדויק- אין חולק כי יום העבודה האחרון בפועל של התובע היה ה- 18.3.08. אלא שלטענת העובד בין הימים 19.3.08 ועד למועד סיום העבודה -קרי - 22.3.08 נעדר מעבודתו בשל תקופת מחלה. לתיק בית הדין הוגש אישור מחלה מקופת חולים לאומית, בגין הימים 19.3.08 עד 21.3.08 (נספח י2 לתצהיר התובע). לא מצאנו מקום להטיל ספק בדבר אמיתות הרשומה הרפואית הנ"ל. אכן, מכתב ההתפטרות של התובע (נספח ז' לתצהירו) נושא תאריך 23.3.08, ובו מציין התובע כי ההתפטרות נכנסת לתוקפה החל מיום 22.3.08. אשר על כן, אנו קובעים את מועד סיום עבודתו של התובע ביום 22.3.08. לאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ובסך כולל של 100,096 ₪ (136/12 X 8,832 ₪). ואולם, על פי חישוביו בתביעתו ובתצהירו, מדובר ב- 99,360 ₪, וכך ייפסק. חרף הפסיקה לעיל, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצויי הלנה מלאים, וזאת בשל המחלוקת הכנה והממשית בדבר עצם זכאות התובע לפיצויי פיטורים, בנסיבות התפטרותו. פיצויי ההלנה יופחתו כמפורט בסיפא של פסק דין זה. גמול עבודה ב"שעות נוספות": התובע טוען כי קיבל תשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, בתעריף הנמוך מזה הקבוע בחוק. לאור זאת עותר הוא לתשלום הפרש "גמול שעות נוספות" בסך כולל של 17,249 ₪ בהתאם לתחשיב שצורף כנספח יג' לתצהירו. התובע מדגיש כי אין הוא חולק על מספר וכמות השעות הנוספות שעבד, כפי שמשתקף בתלושי השכר, אלא רק על התעריף לפיו שולם לו גמול השעות הנוספות. אכן, כטענת המעביד, התביעה הוגשה לבית הדין ביום 17.9.08, ועל כן חלה התיישנות ככל שהדבר נוגע לתביעת התובע בקשר לחודש 8/01. ולעניין טענת המעביד לעניין סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשט"ו- 1955, גם דינה של זו להתקבל. התובע שטען בלהט להיותו "מנהל עבודה", ולא דרש במהלך עבודתו, מעבר למה שקיבל בפועל עבור "עבודה נוספת", אינו יכול לשנות כעת מטעמו, ולראות עצמו כמי שאינו ממונה על עובדים, וזכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. לא שוכנעתי כי התובע קופח בהקשר זה. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה הגדול, באופן שהתובע יזכה לפיצויי פיטורים בסך 99,360 ₪. פיצויי ההלנה יופחתו ויעמדו בגובה הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (17.9.08) ועד התשלום בפועל. בה במידה והנתבעת תשחרר לזכות התובע כספי צבירת פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח מנהלים שנעשתה על שמו (סע' 24 לתצהיר התובע), וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק דין זה, היא תחוייב ביתרת הסכום שיוותר לאחר זקיפת כספי הצבירה. הנתבעת גם תישא בהוצאות ההליך הנוכחי, ותשלם לתובע סך של 4,000 ₪ נוספים כשכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום, ג' חשון תשע"ב, 31 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. יחס משפיל בעבודה