תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בשתי תאונות דרכים, הכל על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. המחלוקת על הנזקים בלבד. רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. התובעת ילידת 10.10.68, דומיננטית ביד ימין, נפגעה בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה מיום 4.11.04 [מכוסה על ידי "הראל"]: 2. התובעת ביקשה להוציא את רכבה ממקום חניית עבודתה בתוך חניון. לשם כך נהגה בו לאחור ["רוורס"] והתנגשה ברכב גדול שחנה במרחק של 5 - 10 מטרים מרכבה. כתוצאה מכך נפגעה במנגנון "צליפת שוט". 3. כבר ביום 7.11.04 חתמו התובעת והמעבידה על טופס למתן טיפול רפואי [בל/250]. בטופס פירטה התובעת את נסיבות התאונה ופגיעות צוואר, כתף ויד ימין. על אף זאת לא פנתה באותה עת לטיפול רפואי. 4. ביום 24.11.04 התייצבה התובעת לראשונה אצל ד"ר קנת, רופא קופ"ח. היא התלוננה על כאבים ביומיים הראשונים, לאחר מכן על כאבי צוואר עם זרמים ביד ימין ובשבוע האחרון על קושי בהרמת היד עם נימול וחולשה ביד. נוכח ההחמרה בתלונות והיעדר בדיקה או צילום, הפנה אותה הרופא לחדר מיון. 5. למחרת, ה - 25.11.04, הגיעה התובעת לחדר מיון של בי"ח שיבא. בקבלתה התלוננה על כאבי צוואר, עם הטבה בשבוע האחרון אך גם על חולשה פרוגרסיבית של יד ימין. רופאי בית החולים אבחנו מגבלה בתנועת צוואר, חולשה בשריר מפרק כתף ימין וירידת תחושה ביד ימין. בנוסף אבחנו פריצת דיסק בין חוליות הצוואר C4-5. התובעת אושפזה למשך 14 ימים עד כולל ליום 8.12.04. 6. במהלך האשפוז נותחה התובעת לכריתת הדיסק ושוחררה לביתה עם המלצות לצווארון קשיח ופיזיותראפיה לגפיים. 7. על אף שהתאונה אירעה בעת יציאתה של התובעת ממקום עבודתה, נדחתה תביעתה לתשלום דמי פגיעה על ידי המל"ל, מן הטעם כי הייתה בדרכה לפגישת עבודה אישית שאינה לצרכי עבודה [ת/2]. על כן מדובר בתאונת דרכים שאינה בגדר תאונת עבודה. התאונה השנייה מיום 21.8.05 [מכוסה על ידי "הפול"]: 7. תאונה זו אירעה כאשר הורכבה התובעת כנוסעת על אופנוע נהוג על ידי בעלה. האופנוע החליק וכתוצאה מכך נחבלה התובעת במרפקה הימני [להלן - "המרפק"]. 8. התובעת פונתה לחדר מיון של בי"ח שיבא שם אובחנו פריקה ושבר בראש הרדיוס של המרפק. היא נותחה לרדוקציה ושוחררה למחרת עם קיבוע סד גבס אחורי. 9. המרפק אמנם נמצא במקומו אך ראש הרדיוס המרוסק המשיך להציק לתובעת. בהיעדר שיפור במצבה, אושפזה בשנית מיום 30.10.05 ועד כולל ליום 8.11.05 כאשר במהלך האשפוז נותחה להוצאת ראש הרדיוס. 9. ביום 6.2.08 אושפזה התובעת בשלישית עד כולל ליום 11.2.08. במהלך אשפוז זה נותחה בשלישית לשחרור הלחץ על העצב האולנארי במרפק. 10. סה"כ אושפזה התובעת בגין תאונה זו למשך 18 יום. בסיומו של כל אחד מהאשפוזים הומלצו לתובעת חופשות מחלה וכן טיפולי פיזיותראפיה. 11. התובעת עבדה וממשיכה כל העת לעבוד ככלכלנית ואחראית תקציב ובקרה בחברת ההייטק גילת רשתות לווין בע"מ [להלן - "גילת"]. בתקופות היעדרותה מעבודתה עקב התאונות, שולם לה שכרה במלואו על חשבון ימי חופשה. חוות דעת מומחי בית המשפט 12. בית המשפט מינה כאן, בנבדל מתביעות אחרות, שני מומחים בתחום האורטופדיה: תחילה מונה ד"ר חיים אשור שהתבקש לחוות דעתו על הפגיעות בשתי התאונות. ד"ר אשור לא שיתף את בית המשפט ואת הצדדים באותה עת, כי אינו רואה עצמו מומחה למצב צווארי. בחוות דעתו הראשונה מיום 6.7.08, לא עסק כלל במצב הצווארי ורק ביום 5.10.08, ובתשובתו לשאלת הבהרה מסר כי מומחיותו הינה כירורגיה של הגפה העליונה וכירורגיה פלסטית ולא בתחום הצווארי. על כן נאלץ בית המשפט למנות אורטופד נוסף, הוא ד"ר משה דרור. ואלו קביעות המומחים ד"ר אשור 13. ד"ר אשור בדק את התובעת שלוש פעמים. בבדיקתו הראשונה מ - 16.7.07, המליץ לתובעת לעבור את הניתוח השלישי לשחרור העצב, מה שאכן עשתה. 14. לאחר מכן, ביום 3.7.08, בדק אותה בשנית. הוא מצא הגבלה גדולה יותר בטווחי תנועה של אצבעות היד, אך שיפור בתנועת המרפק ושורש כף היד והמליץ על המשך פיזיותראפיה. לאור זאת קבע נכות זמנית בשיעור של - 40% - לשנה. 15. בתשובתו מיום 5.10.08 לשאלות הבהרה מאת ב"כ התובעת, מסר כי "הנכות הינה תוצאה של שתי התאונות. בתאונה הראשונה ע"פ הדיווח הרפואי, נותרה נכות בצוואר, הגבלה בתנועות הכתף, זרמים וחולשה בזרוע ואמה מימין. בתאונה השנייה הייתה תוספת של שבר ופריקה של ראש הרדיוס מימין". 16. בבדיקתו השלישית מיום 1.3.10, מצא ד"ר אשור כי תפקוד היד חזר לתיקונו ונותרה מגבלה קלה בתנועות הפרונציה של האמה ובכיפוף ויישור המרפק. כן מצא כי נותרו צלקות בעלות השלכה אסתטית בלבד והעמיד את נכותה הכוללת של התובעת על 17% על פי סעיפים 41 [8] ו 75 [1] בין א' ל - ב' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. 17. ד"ר אשור לא מצא לפרט את שיעורי הנכות הנבדלים לפי כל אחד מהסעיפים ואף לא נשאל שאלות הבהרה בעניין זה. בית המשפט הציע בעבר כי הנכות האורטופדית, לאור הסעיף הנבחר בתקנות - תעמוד על 10%. מכאן, כי על דרך החיסור, תעמוד הנכות האסתטית על 7%. הצדדים לא טענו כנגד ההצעה בסיכומיהם ומכאן - כי זו קביעת הנכות הרפואית שנקבעה על ידי ד"ר אשור. ד"ר דרור 18. ד"ר דרור בדק את התובעת ב - 30.6.10 ובהתייחס לפגיעה הצווארית בתאונה הראשונה. הוא מצא ירידה קלה בכוח גס, דלדול שרירי זרוע ואמה ימין, דלדול קל של שריר הכתף והגבלת תנועה בכתף. ממצאי דימות העלו לחץ על חוט השדרה. לאור אלה העמיד את הנכות הרפואית כך: 10% בגין הגבלה בתנועות צוואר ו - 15% בגין הגבלת תנועות כתף ימין, סה"כ משוקלל - 23.5%. אין ספק כי מדובר בנכויות רפואיות משמעותיות. 19. הוא הוסיף וקבע נכויות זמניות : לתקופה מיום התאונה הראשונה ועד לפנייה לרופא [20 יום] - 50%, מהאשפוז והניתוח הראשון ולמשך 4 חודשים - 100% ול - 3 חודשים נוספים - 50%. מהלך הדיון והראיות 20. לאור קביעות שני המומחים נקבעה "מפת האינטרסים" של שתי המבטחות המעורבות בתביעה: אין פלא כי הראל אותגרה לשכנע כי אין לקבל את חוות דעתו של ד"ר אשור, המייחס מחצית מהפגיעה ביד - לתאונה הראשונה המכוסה על ידה ובכך מגדיל את הנכות הרפואית המשמעותית כשלעצמה, שקבע ד"ר דרור [23.5%]. בהתאם, אין פלא כי הפול נחלצה להגן על חוות דעתו של ד"ר אשור, המקטינה את הנכות הרפואית המיוחסת לתאונה "שלה", היא התאונה השנייה. אין בכך אלא להדגים כי מינוי שני מומחים אורטופדים בתביעה אחת אינו רצוי אך נוכח ההתנהלות כאן, שלא הייתה בשליטתם של בית המשפט והצדדים, לא היה מנוס מכך. 21. הראל זימנה לחקירה את ד"ר דרור ועל פני הדברים, התריסה כנגד קביעותיו ביחס לתאונה הראשונה. אך דומני כי תכליתה המרכזית של חקירתו, הייתה תקיפה של חוות דעתו של ד"ר אשור וייחוס מחצית מהפגיעה לתאונה הראשונה. ברי, נוכח מפת האינטרסים, כי הראל נמנעה מזימון ד"ר אשור לחקירה ואילו הפול, נמנעה מזימון שני המומחים גם יחד, לחקירה וניצלה את זימונו של ד"ר דרור על ידי הראל כדי לקדם את האינטרס שלה. 22. התובעת, שאינה בעלת אינטרס בייחוס הנכויות לאיזו מהתאונות, העידה את עצמה ואת בעלה. הנתבעות לא הביאו ראיות נוספות. המחלוקות בתמצית 23. מהן הנכויות הרפואיות המיוחסות לכל אחת מהתאונות. 24. מהן הנכויות התפקודיות בהתאם ובכלל, שאלות הנוגעות להיקף נזקי התובעת. דיון הנכויות הרפואיות והקשר הסיבתי לכל אחת מהתאונות 25. ד"ר אשור העיד על עצמו כי אינו מומחה בתחום פגיעות צוואריות. מסקנתו מ - 5.10.08, כי "הנכות הינה תוצאה של שתי התאונות" אינה מפרטת מה חלקה של כל אחת מהתאונות בנכות שנגרמה. יתר על כן, היא אדישה לעובדה המוכחת כי צלקת ניתוחית במרפק הינה תוצאת התאונה השנייה בלבד. ההתרשמות היא כי ד"ר אשור לא ראה לעצמו חובה להתעמק בייחוס הפגיעות לתאונה זו או אחרת והתעניין אך ורק במישור מומחיותו - גפה עליונה. 26. עיון בתשובתו לשאלת הבהרה מעלה כי לא הסתמך בחלוקת הנכות האורטופדית בין שתי התאונות, על בדיקה עצמאית שלו ואף לא על תלונות התובעת על מצב בין התאונות, אלא על דיווח רפואי בסמוך לאחר התאונה הראשונה לפיה חשה התובעת בזרמים וחולשה בזרוע ובאמת ימין. 27. והנה התובעת עצמה העידה ב - 5.2.12, כי בעיות של כיפוף ויישור היד נגרמו בתאונה השנייה ואילו בעקבות התאונה הראשונה לא היו בעיות מסוג זה [עמ' 5, ש' 13 - 18]. מעבר לכך, לאחר התאונה השנייה, נותחה התובעת [בניתוח השלישי ] לשחרור הלחץ על העצב בעקבות המלצת ד"ר אשור עצמו ולאחר מכן, בבדיקה מיום 13.1.10, מסרה כי מתקשה לסחוב משאות ביד, אך הנימול בה חלף והתחושה תקינה. מכאן, כי על פני הדברים, לא נותרו מגבלות תחושתיות אותן ניתן לייחס לתאונה הראשונה. 28. אם כך כל מה שנותר לפול, הוא להיצמד לתשובת ד"ר אשור בתשובתו לשאלת הבהרה מיום 5.10.08 , תשובה שלא נבדקה שנית לאחר בדיקתו את התובעת ביום 13.1.10. הפול לא הפנתה לד"ר אשור שאלה קונקרטית או בכלל, בעקבות בדיקה זו. ככל שקיימת עמימות בכך, ואיני סבורה כך, הרי היה על הפול לזמן את ד"ר אשור לחקירה והיא לא עשתה כן. 29. טענת הפול מגודרת במישור עובדתי ולא במישור רפואי: האם סבלה וסובלת התובעת מתחושות ביד, אותן ניתן לייחס לתאונה הראשונה. במישור זה, מעבר לנדרש ובכל הכבוד, בית המשפט הוא הקובע את התשתית על פי הראיות שהובאו לפניו ולא המומחה הרפואי [ע"א 2541/02, לנגר נ' יחזקאל, פד"י נח [3] 583]. 30. ד"ר דרור שלל בחקירתו קשר בין מגבלה בתנועת המרפק לבין התאונה הראשונה. הוא לא ראה היגיון בחלוקת הנכות שביצע ד"ר אשור בין שתי התאונות [עמ' 11, ש' 21 - 27]. הפול התנגדה להפניית שאלות בתחום המרפק לד"ר דרור שמונה כמומחה בתחום הצוואר. בית המשפט התיר שאלות אלה כשמשקל התשובות יובא בחשבון בסוף הדרך. והנה הגיע סוף הדרך: איני נזקקת לתשובות ד"ר דרור כדי לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מגבלות קלות בפרונציה של האמה ובכיפוף ויישור מרפק לבין התאונה הראשונה. 31. התוצאה הרפואית הינה אם כך: נכות צוואר וכתף בשיעור של 23.5% המיוחסת כולה לתאונה הראשונה לפי חוות דעת ד"ר דרור ונכות מרפק בשיעור של 17% [מהם 7% אסתטית] המיוחסת כולה לתאונה השנייה. סה"כ - 40.5% לפני שיקלול. 32. וכאן הגיעה העת לדון בטענת הראל לפיה ייחס ד"ר דרור נכות מופרזת לפגיעת התובעת בתאונה הראשונה. לטענת הראל, התעלם המומחה ממהירות מסתברת של נסיעת התובעת ב"רוורס", שאינה גבוהה, מפנייתה הראשונה לטיפול רפואי כעבור שלושה שבועות מהתאונה ומחוסר יכולתו לבדוק חלק מטווחי התנועה בכתף עקב הפגיעה במרפק בתאונה שנייה. 33. ד"ר דרור השיב בכנות וברצינות לכל אחת מטענות הראל ותשובותיו סדורות והגיוניות: לתובעת אין עבר רפואי, תהא אשר תהא מהירות ועוצמת התנגשותה של התובעת ברכב צד ג' בעת ה"רוורס", נגרמה לה בתאונה תנועה חדה של הצוואר, קדימה ואחורה, היא לא הכינה עצמה להתנגשות, לא כיווצה שרירים ועל כן הנחתו, כי הממצאים בצוואר נגרמו עקב ההתנגשות [עמ' 7]. לעניין השתהותה של התובעת לפנות לטיפול רפואי, הסביר כי קיים שוני בין אדם לאדם, כי אינו חוקר את התובעת על עניינים אלה [ובצדק, י.ה.] וכי אין בעברה רישום המעיד על מצב קודם בצוואר, אלא בגב תחתון [עמ' 8]. בהמשך הסביר כיצד מנע מצב התובעת עקב התאונה השנייה את הבדיקה המדויקת של מגבלות תנועת רוטציה פנימית וכי לא קבע נכות עקב כך, אלא קביעתו עוסקת במישרין במגבלות אבדוקציה ורוטציה חיצונית הקשורות חד משמעית לתאונה הראשונה ואליה בלבד [עמ' 12]. 34. תשובותיו של ד"ר דרור מקובלות עלי ומעבר לכל נדרש, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב במסקנותיו. הנזקים נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר תקופות אי כושר 35. בעקבות התאונה הראשונה נעדרה התובעת מעבודתה משך 56 ימים. בעקבות התאונה השנייה נעדרה מעבודתה כ - 66 ימים. כעולה מאישור גילת [ת/7] שכרה שולם במלואו, רובו על חשבון "ימי חופשה העומדים לזכותה" וחלקו [פברואר - מרץ 2006] על חשבון ימי מחלה. 36. בשלב מוקדם של המשפט, בעת מסירת הצעתו לפשרה, העמיד בית המשפט את התובעת על הצורך להמציא "נוסחת פדיון" של ימי חופשה / מחלה, ככל שהינם ברי פדיון בעת פרישה, על מנת להוכיח כי פדיונם המוקדם עקב התאונות כאן - גרם לה לנזק. התובעת לא עשתה כן, על אף שעבדה ועדיין עובדת אצל גילת. התובעת לא מסרה הסבר למחדלה זה. על כן, אין לי אלא להסיק כי לא נגרם לתובעת נזק בעניין זה ואיני פוסקת לה פיצוי בגין תקופות אי הכושר. כעולה מאישור גילת ת/7. מתום תקופות אי כושר ועד היום 37. תחילה אל נתוני השכר, ברוטו בניכוי מס הכנסה על פי חוק הפיצויים: שכרה האחרון של התובעת עובר לתאונה הראשונה עמד על כ - 11,000 ₪ [אוקטובר 2004], לאחר מכן וכמובא בתלושים, עלה והמשיך לעלות בהדרגתיות, עד לחודש אפריל 2001 , שאז עמד כבר על - 14,793 ₪ [במעוגל לצרכי הנוחות - 15,000 ₪]. בסופו של דבר, אף בהתחשב בזמן שחלף, מדובר בהשבחת שכר, ודאי אין בכך כדי לבסס הפסדים, מגבלה תפקודית או קשר סיבתי רלוונטי. 38. התובעת העידה כי החלה לעבוד בגילת בשנת 1994, תחילה כעוזרת חשב, לאחר מכן התקדמה וקיבלה "תפקידים רוחביים", גבוהים ועצמאיים יותר, וכיום עוסקת בתקציב [עמ' 15, ש' 18 ואילך]. לדבריה, שכרה, שהיה נמוך בתחילה, החל והמשיך לעלות. היא מסכימה כי שכרה עלה לאחר התאונות, אך לדבריה הדבר נובע מהתאמת השכר המשולם לעובדי גילת, לשכר בשוק הרלוונטי, ולא עקב עניינים הנוגעים לה עצמה או להתקדמותה [עמ' 16 למעלה]. לטעמי, עליית השכר כשלעצמה בשילוב עם התקדמות התובעת בתפקידים, גם לאחר התאונות, מעידים על התפתחות מקצועית ומחלישים את טענת התובעת בדבר פגיעה תפקודית כתוצאה מהתאונות. 39. מעבר לנדרש, התובעת טענה כי אלמלא התאונות הייתה משביחה את שכרה עד כדי שילוש השכר הממוצע במשק. לצורך העניין אניח כי השילוש עומד היום על כ - 24,000 ₪ לחודש. אך התובעת לא הוכיחה את טענתה, לא באמרות קונקרטיות ומפורטות שלה ולא בראיות על שכרם של חבריה לעבודה, בפרט בעלי תפקידים דומים. היא הניחה שעובדי פיתוח ומנהלי מחלקות משתכרים כ - 25,000 ₪ לחודש [עמ' 16 למטה]. אך הנחה אינה תחליף להוכחה. על כן איני פוסקת לה סכומים כלשהם כאן. עזרת הזולת 40. אין בליבי ספק, לאור פגיעותיה של התובעת ולאור תקופות אי כושר ארוכות בהן שהתה, בין של 100% ובין של 50%, כי נזקקה לעזרה מוגברת במשק הבית ובכלל. לאחר התאונה הראשונה שהתה באי כושר של כ - 7 חודשים ולאחר התאונה השנייה שהתה באי כושר של כשנה. בתקופות אלו עברה טיפולים וניתוחים. 41. התובעת הגישה דיווחים על העסקת עזרה בשכר החל מדצמבר 2007 בלבד [למעלה משלוש שנים מהתאונה הראשונה ושנתיים מהתאונה השנייה]. היא ובעלה העידו על תשלום לעוזרת בית בסכום של כ - 900 ₪ לחודש, החל מהתאונות ואילך. הבעל הסכים כי הינם הורים ל - 3 ילדים וממילא נזקקו לעזרה בשכר, אלא כי עקב התאונות, עלה הצורך בעזרה "לפחות ב - 50%" [עמ' 14, ש' 24 - 30]. 42. גם כיום, לאור מגבלותיה של התובעת במרפק, בתנועות צוואר וכתף והכל ביד דומיננטית, אין קושי לקבוע כי נזקקת היא לעזרה מוגברת בעבודות משק הבית, אם כי שיעורה המדויק, נוכח צרכי המשפחה הקיימים ממילא ללא קשר לתאונה, נותר עלום. מצאתי לפסוק לתובעת על דרך האומדן 15,000 ₪ בגין כל אחת מהתאונות. הוצאות ושונות לעבר 43. התובעת הגישה אסמכתאות חלקיות בלבד. ההוצאות הרפואיות מכוסות כעקרון במסגרת החקיקה הסוציאלית. על אף זאת, אני מוכנה לקבל כי לתובעת נוצרו צרכים ונגרמו הוצאות, לרבות נסיעות לטיפולים, שאינם מכוסים במסגרת החקיקה. מצאתי לפסוק לתובעת על דרך האומדן 5,000 ₪ בגין כל אחת מהתאונות. הוצאות החלפת רכב 44. בסעיף 13 לתצהירה, מייחסת התובעת למגבלותיה עקב התאונות את הוצאות החלפת רכבה, שלא צויד בהגה כוח, לרכב חלופי המצויד בהגה כוח בעלות של 57,000 ₪. על אף שלא צירפה אסמכתאות לעלותו של הרכב החלופי, אני מוכנה להניח כי אכן עלותו תואמת את הצהרתה. 45. ואולם, התובעת לא הוכיחה כי החלפת הרכב הייתה פועל יוצא של מגבלותיה ונדייק, כי אלמלא פגיעותיה לא הייתה נדרשת ממילא לשדרג את רכבה. מאחר ומדובר בראש נזק מיוחד הדורש רמת הוכחה גבוהה ומאחר והתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין החלפת רכב לבין התאונות, איני פוסקת לה פיצוי בגין ראש נזק זה. נזק כללי הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות לעתיד 46. הלכה פסוקה היא כי יש לבחון האם בפועל מגבילה נכותו של התובע או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו ואם כן, מהי ההגבלה והאם הינה בשיעור דומה לשיעור הנכות הרפואית. ברי כי קורות התובע מיום התאונה ועד למועד פסק הדין, יש בהם כדי להשליך על קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו [ע"א 286/89, קז נ' הפול, מתוך מאגר נבו]. 47. כיום, בחלוף למעלה מ - 7 שנים מהתאונות, לא נגרמים לתובעת הפסדי השתכרו, שכרה עלה וקידומה המקצועי נמשך כל העת. מאידך, התובעת עובדת בשוק פרטי - תחרותי, שאינו חסין מפני משברים כלכליים בארץ ובעולם, ואין לה וודאות כי עתידה התעסוקתי במקום עבודתה מובטח. בפני התובעת שנות עבודה רבות. במידה שתיפלט לשוק העבודה, עלולות מגבלותיה לפגוע ביכולותיה להשקיע שעות עבודה ומאמצים, אף מול מחשב ולהחליש את כוח התחרות שלה בשוק התעסוקה. מצאתי גם להביא בחשבון את שיעורן הגבוה של הנכויות הרפואיות, שילוב המגבלות המגוונות והאפשרות כי עם התקדמות הגיל, יתגבר משקלן אצל התובעת. 48. וכאן נשוב ונציין את אותן מגבלות: ירידה קלה בכוח הגס של היד, דלדול שרירי זרוע ואמה ודלדול קל של שרירי הכתף [תאונה ראשונה] ומגבלה קלה בפרונציה של האמה, בכיפוף וביישור המרפק [תאונה שנייה]. אמנם התובעת אינה עובדת כפיים, אך למגבלות אלו עשויה להיות השלכה על יכולת המאמץ גם אצל מי שעוסק כמו התובעת בעבודה משרדית. 49. הנכות הרפואית עקב התאונה הראשונה עומדת על 23.5% ואילו הנכות הרפואית עקב התאונה השנייה עומדת על 10% [איני מייחסת השלכה תפקודית לנכות האסתטית עקב התאונה השנייה], סה"כ - 33.5%. מצאתי להעריך את הפסדיה העתידיים של התובעת לפי 2/3 החישוב האקטוארי: 15,000 ₪ X 33.5% X 2/3 = 3,350 ₪ ובהיוון עד גיל 67 = 611,000 ₪. שתי הנתבעות תתחלקנה בתשלום סכום זה לפי יחס הנכויות בתאונות: 23.5% - 10% = הראל תשלם 428,612 ש"ח ₪ ואילו הפול תשלם 182,388 ₪. הוצאות ועזרה לעתיד 50. אין ספק כי התובעת תיזקק להוצאות ולעזרת זולת מוגברת בעתיד, וכפי חוות דעת המומחה, לא צפוי שיפור במצבה. עיקר אלו נובעים מפגיעותיה בתאונה הראשונה. מצאתי לפסוק לה בגין התאונה הראשונה סכום של 100,000 ₪ ובגין התאונה השנייה סכום של 15,000 ₪. 51. נזק לא ממוני בגין התאונה הראשונה - לפי 14 ימי אשפוז ו - 23.5% נכות : 52,108 ₪. בגין התאונה השנייה לפי 18 ימי אשפוז ו - 17% נכות : 39,842 ₪. סוף דבר הראל תשלם לתובעת סכום של 600,720 ₪. הפול תשלם לתובעת סכום של 257,230 ₪. כמו כן תשלם כל אחת מהנתבעות שכ"ט עו"ד של 13% ואת חלקה היחסי באגרת המשפט. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התובעת רשאית להגיש פסיקתא בתוך 10 ימים. ניתן היום, ג' אדר תשע"ב, 26 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. ניתוחעצב אולנריתאונת דרכיםעצבים