עתירה נגד שתי החלטות של ועדת הערר שליד הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז המרכז (המשיבה 1, להלן: "ועדת הערר"), בעררים 208/11 ו-209/11 שבהן דחתה עררים שהגישו העותרים. העררים עסקו בשתי תכניות שיאפשרו הקמת תחנות תידלוק, בשתי חלקות שכנות בכפר קאסם. בהחלטה מיום 1.9.2011 (ערר 208/11) דחתה ועדת הערר את התנגדות העותרים לקידום תוכנית ק/מק/3401 (להלן: "תוכנית 3401" או "תוכנית המשיבים") להקמת תחנת דלק על מקרקעי המשיבים 3 ו-4 (להלן: "המשיבים"), ובהחלטה מיום 29.8.2011 (ערר 209/11) דחתה את קידומה של תוכנית ק/3531 (להלן: "תוכנית 3531" או "תוכנית העותרים") להקמת תחנת דלק בשטחם של העותרים כתוכנית "בסמכות ועדה מקומית", ואישררה את קביעת הוועדה המקומית כי אישור התוכנית הוא בסמכות הוועדה המחוזית. רקע 1. העותרים והמשיבים הם בעלי חלקות מקרקעין גובלות בכפר קאסם המיועדות לחקלאות; העותרים בעלי חלקה 110 בגוש 8868 והמשיבים בעלי חלקה 111 באותו גוש. שני הצדדים יזמו תוכניות לשינוי ייעוד המקרקעין (שייעודם חקלאות) ואשר יאפשרו הקמת תחנות תידלוק. על המקרקעין של העותרים התקיימו ומתקיימות עבירות בנייה ותוכנית העותרים מכוונת להכשיר אותן. 2. העתירה דנן היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הליכים אשר החלו בשנת 2006, עת הגישו המשיבים את תוכניתם לוועדה המקומית לתכנון ולבניה קסם (להלן: "הוועדה המקומית"). הוועדה המקומית החליטה על הפקדת התוכנית וביום 28.7.06 פורסמה הודעה בדבר ההפקדה. ביום 19.11.06 הגישו העותרים, לוועדה המקומית, תוכנית קודמת שמספרה 3454- התוכנית הראשונה לשינוי ייעוד מאזור חקלאי לתחנת תידלוק. ביום 24.12.06 דחתה הוועדה המקומית תוכנית זו מהטעם שהיא סותרת תכנון כוללני לאיזור. 3. ביום 20.11.06 התקיים דיון בוועדה המקומית בתוכנית המשיבים, שבו נדונה התנגדות העותרים שטענו, בין היתר, כי אישור התוכנית, כפי שהוגשה, יוצר בעיית נגישות למקרקעין שלהם, וכי מתן האישור אינו מתיישב עם הטעם שבו נימקה הוועדה המקומית את דחיית תוכנית 3453 שהגישו העותרים, דהיינו שהיא סותרת תכנון כוללני לאיזור. ביום 30.11.06 החליטה הוועדה המקומית לדחות את התנגדות העותרים. 4. בעקבות זאת הגישו העותרים שני עררים לוועדת הערר המחוזית: האחד נגד דחיית התנגדותם לתוכנית המשיבים (ערר 467/06), והשני נגד החלטת הוועדה המקומית שלא להמליץ להפקיד את תוכנית 3454 שלהם (ערר 51/07). ביום 19.11.09 החליטה ועדת הערר לדחות את שני העררים, כפוף לשמירת הגישה לחלקת העותרים. באשר לערר על דחיית התנגדות העותרים לתוכנית המשיבים נקבע כי "לאחר בדיקה תכנונית כאמור וסיור בשטח, הגענו למסקנה לפיה התוכנית 3401 הינה תוכנית ראויה". עם זאת, הציבה ועדת הערר תנאי כי "התוכנית ק/מק/3401 תאושר רק לאחר שתתוקן כאמור בהחלטה זו ... התיקון יאושר בידי הוועדה המקומית". באשר לערר על דחיית תוכנית העותרים קבעה ועדת הערר שהיא מחוסרת סמכות לדון בו, שכן התוכנית נמצאת בסמכות הוועדה המחוזית (בהיותה כוללת שטחי מסחר מעל ומעבר לקבוע בתמ"א 18). 5. בעקבות החלטות ועדת הערר עשו המשיבים שינוי בתוכניתם, וביום 25.10.10 דנה הוועדה המקומית בתוכנית המתוקנת והחליטה לאשרה בתנאים. גם הפעם החליטו העותרים לפנות בערר לוועדת הערר (ערר 208/11), בטענה שתוכנית המשיבים סותרת הן את הוראות הדין (תמ"א 18), הן את הוראות ועדת הערר בדבר מציאת פיתרון לבעיית הנגישות לחלקת המשיבים, ובטענות נוספות נגד הליך אישור התוכנית. בד בבד, ביקשו העותרים לקדם תוכניתם בוועדה המקומית, שלפיכך תיקנוה והגישוה מחדש מספר פעמים, עד שביום 18.5.11 הגישו את תוכנית 3531, היא תוכנית העותרים. ביום 25.5.11 דחתה הוועדה המקומית את תוכנית העותרים, בנימוק שגם תוכנית זו נמצאת בסמכות הוועדה המחוזית, מאחר שהיא כוללת, בין השאר, שינוי ייעוד של המקרקעין מאיזור חקלאי לדרך מוצעת. אף על החלטה זו הגישו העותרים ערר (209/11). 6. ועדת הערר החליטה לדחות את שני העררים. ביום 29.8.11 דחתה ועדת הערר את ערר העותרים באשר לדחיית תוכניתם שלהם (ערר 209/11) משני טעמים: ראשית, כי "מקום בו מקודם תכנון כולל בשלב מתקדם נכון לדון בגורלם של המקרקעין המצויים באותו שטח במסגרת התכנון הכולל" (ההדגשות במקור - אש"ש), וזאת בהתאם להוראת סעיף 78 בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") והתנאים שקבעה הוועדה המחוזית. שנית, הוועדה מצאה כי תוכנית העותרים כוללת הגדרת שטחים אשר אינה תואמת את תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות והיתרים), התשנ"ב-1992, ואינה נכנסת בגדר השימושים המקוריים שבסמכות ועדה מקומית. 7. ביום 1.9.11 החליטה ועדת הערר לדחות את ערר העותרים באשר לאישור תוכנית המשיבים (ערר 208/11), תוך שנמנעה מלדון בטענות מקדמיות, משום שסברה כי דינו של הערר להידחות לגופו. העותרים טענו כי תוכנית המשיבים סותרת את הוראת סעיף 15.5 בתמ"א 18, שבו נקבע המרחק המינימלי שבין מיקומה של תחנת תידלוק לבין דרך עירונית, כאשר מרחק זה תלוי בסיווג הדרך (מקומית, מאספת או עורקית). ועדת הערר מצאה כי תחנת התידלוק של המשיבים אינה מתוכננת לצידה של דרך עורקית, כטענת העותרים, אלא לצידה של דרך מאספת, שלפיכך התוכנית מקיימת את הוראת סעיף 15.5 בתמ"א 18 (הקובעת כי נדרש מרחק מינימלי של 50 מטר מדרך מאספת, בהתקרבות לחיבור הקרוב ביותר מהדרך לתחנה ומרחק של 25 מטר בהתרחקות מהחיבור), ואף זכתה לאישור משרד התחבורה. בקשר עם החלטתה מיום 19.11.09, שבה דחתה את ערר העותרים על אישור תוכנית המשיבים והעירה כי ראוי לשמור גישה מדרום לחלקות שני הצדדים, הבהירה הוועדה כי הגיון הדברים היה לאפשר לשתי התחנות, ככל שתאושרנה, לפעול זו לצד זו, לאור האינטרס הציבורי בהגברת התחרות במשק הדלק. לפיכך קבעה הוועדה כי תוכנית המשיבים, כפי שאושרה בוועדה המקומית, היא ראויה, מאחר שהיא מקיימת את ההיגיון האמור, אף אם בדרך שאינה זהה לפיתרון המקורי שהציעה. 8. כאן אולי המקום לציין שבמהלך הדיון בעתירה דנן, פנו העותרים לוועדת המשנה של הוועדה המחוזית וביקשו לדון בתוכניתם. ביום 26.12.11, כחודשיים לאחר הגשת העתירה, דנה ועדת המשנה בתוכניתם ודחתה אותה. העותרים לא ביקשו לתקן את העתירה ואינם תוקפים החלטה זו במסגרתה. עוד יוער, כי גם לאחר החלטת ועדת המשנה, ובעוד העתירה דנן תלויה ועומדת, פנו העותרים לוועדת הערר ב"בקשה לדיון חוזר" בעררים נושאי העתירה. העותרים ניהלו שני הליכים אלו, מבלי שראו לנכון ליידע את בית המשפט בדבר, והדברים הובאו לתשומת לבי רק מתגובות המשיבים. 9. עיקר טענות העותרים א. העותרים מופלים לרעה בשתי החלטותיה של ועדת הערר. ועדת הערר קידמה והעדיפה, העדפה פסולה, את תוכנית המשיבים, ובו בזמן סיכלה את תוכניתם של העותרים להקים תחנת תידלוק בחלקתם. זאת ועוד, הפניית תוכנית העותרים לקידום במסלול "אישור ועדה מחוזית", בעוד שתוכניות אחרות מקודמות במסלול של "אישור ועדה מקומית", מהווה גם היא הפליה, ומצביעה על חשש כבד למשוא פנים. ב. החלטת ועדת הערר, המותירה על כנו מצב תכנוני שבו לא מסומנת כלל כניסה לחלקת העותרים, איננה מידתית ואיננה סבירה. ג. נפגעה זכות הטיעון של העותרים באשר לאי חוקיות תוכנית המשיבים, אשר נוגדת את הוראת סעיף 15.5 בתמ"א 18. קיימים פגמים דיוניים ומהותיים נוספים בהחלטת הוועדה המקומית, אשר ועדת הערר טעתה שהותירה אותם על כנם. 10. עיקר טענות ועדת הערר א. באשר לטענת העותרים כי אישור תוכנית המשיבים לא יאפשר את תוכנית העותרים מטעמי נגישות, הרי ממילא הוועדה המחוזית סברה שיש לדחות את תוכנית העותרים מטעמים אחרים. ב. בטענת העותרים כי ועדת הערר לא "צייתה" להחלטתה שלה, מיום 19.11.09, כי יש לשמור גישה מדרום לשתי החלקות, יש לומר כי ממילא תוכנית העותרים אינה בסמכות ועדת הערר כלל. מכל מקום, ועדת הערר, בהחלטותיה נושא העתירה, הבהירה כי אין עוד אפשרות או צורך בגישה משותפת לשתי החלקות, וכי אין לקשור בין שתיהן. גם הוועדה המחוזית, אשר דחתה אף היא את תוכנית המשיבים, אינה כפופה לוועדת הערר, והיא רשאית ואף מחויבת להפעיל שיקול דעת עצמאי. ממילא החלטת הוועדה המחוזית אינה עומדת לדיון בעתירה זו. ג. הן הוועדה המקומית, הן ועדת הערר, הן הוועדה המחוזית סברו כי תוכנית המשיבים נמצאת בסמכות הוועדה המחוזית. כך בעע"מ 1446/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל ואח' (לא פורסם, 21.9.2010), נקבע כי אין בסמכותה של הוועדה המקומית לאשר ייעודים נוספים שאינם כלולים באזור מעבר לתחנת תידלוק במובן הצר. ד. דין העתירה להדחות בשל העדר עילה. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ועדת הערר, ותפקידו לבחון את ההחלטות לאור עקרונות המשפט המינהלי באשר להתערבות בהחלטות של רשויות. החלטות ועדת הערר סבירות וניתנו כדין. העותרים לא הרימו את נטל הראיה ולא הפריכו את חזקת כשירות ותקינות פעולותיה של ועדת הערר. ה. אפילו נפל פגם כזה או אחר בדיון לפני הוועדה המקומית, הפגם נרפא במסגרת זכות הטיעון בוועדת הערר (עת"מ 3118/08 ירון גירון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (פורסם במאגר מידע, 28.3.2010). 11. עיקר טענות הוועדה המקומית: א. הוועדה המקומית מאמצת את טענות המשיבים וועדת הערר. ב. דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ואי גילוי עובדות. העותרים לא גילו באופן מלא, ולמעשה הסתירו את הבנייה הלא חוקית והשימושים הלא חוקיים שהם עושים בחלקתם, ללא היתרים. העותרים לא גילו לבית המשפט את דבר הגשת תוכניתם לוועדה המחוזית, והדיון בה ביום 26.12.11. העותרים שיזמו הליכים רבים בוועדה המקומית, לא השלימו את ההליכים ולא קיימו את התנאים שהציבה הוועדה. ג. החלטות ועדת הערר, כמו גם החלטות הוועדה המקומית, סבירות וניתנו במסגרת שיקול דעתן של הוועדות על פי הדין. ד. בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה המקצועי של רשות מנהלית בכלל, ושל מוסד תכנון בפרט, למעט במקרים חריגים ואין המקרה דנן חריג. זאת, ביתר שאת, כאשר התוכנית נבחנה בשני מוסדות תכנון - הוועדה המקומית וועדת הערר. 12. עיקר טענות המשיבים: א. העותרים פורעי חוק ועתירתם נגועה בחוסר ניקיון כפיים ובשימוש לרעה בהליכי משפט. העותרים מפעילים במקרקעין שלהם, בין היתר, תחנת תידלוק, מוסך לכלי רכב ועמדת רחיצה, והכול ללא היתרים כדין, תוך הפרת דיני התכנון והבניה פעם אחר פעם באופן בוטה. העותר הורשע פעמים אחדות בעניינים אלו, ואף ניתנו נגדו צווים שיפוטיים להריסה ולהפסקת שימוש. מטעמים אלו בלבד דין העתירה להידחות על הסף. ב. באשר לטענת ההפלייה: אין דמיון בין עניינם של העותרים לבין עניינם של המשיבים. בעוד שתוכנית המשיבים עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 18 והיא בסמכות הוועדה המקומית, לא כך תוכנית העותרים. שיקול לגיטימי לדחייתה של תוכנית הוא שיש בה להכשיר בנייה בלתי חוקית, ותוכנית העותרים אכן מכשירה בנייה שכזו. אפילו יימצא כי העותרים הופלו בדרישה להביא את תוכניתם לאישור הוועדה המחוזית, עדיין אין בכך כדי לפסול את תוכנית המשיבים, שלכול היותר יש להחזיר את תוכנית העותרים לוועדה המקומית. טענת העותרים כי תוכנית המשיבים אינה מתיישבת עם הוראות תמ"א 18, מושתתת על הנחה שגויה בדבר סיווגה של הדרך. אנשי המקצוע במשרד התחבורה, וכמוהם ועדת הערר, חיוו דעתם המקצועית ומצאו כי תוכנית המשיבים ראויה ועומדת בהוראות תמ"א 18, ובית המשפט לא יתערב בכך. אף לגופה דין טענה זו להידחות. ג. אפילו ייקבע כי נפל פגם כלשהו בהליכים שהתנהלו בוועדה המקומית, הרי פגם זה נרפא עת ניתנה לעותרים זכות טיעון לפני ועדת הערר, אשר שמעה באריכות את טענות העותרים, דנה בהן וקיבלה החלטה מנומקת כדבעי. דיון והכרעה 13. דין העתירה להידחות, הן מחמת חוסר ניקיון כפיים הן לגופה. טעם ראשון לדחיית העתירה יימצא בדרך התנהלותם של העותרים. העותרים מפרים בריש גלי את הוראות חוק התכנון והבנייה. הם בנו על חלקתם מבנים ללא היתרים (ר' למשל מש/5) ועושים בהם שימושים שאינם מותרים. בין השאר העותרים מנהלים על חלקתם מוסך לכלי רכב (ר' מש/4, מש/3), משרדים ואף תחנת תידלוק (מש/2) הכוללת גם עמדת רחיצה וסככות. העותרים ממשיכים בהפרת החוק בכך שהם מאפשרים את המשך השימוש במבנים ובתחנת התידלוק, חרף פסקי דין שבהם הרשיע בית המשפט את העותר ואת נציג העותרת ונתן צווי איסור שימוש וצווי הריסה לגבי אחדים מהמבנים. העותרים לא קיימו את צווי בית המשפט כעולה מהתמונות (המוצגים מש/2 - מש/5) שצולמו ביום 11.12.11, שמלמדות כי "עסקים כרגיל" על חלקת העותרים. ואפרט: המצהיר מטעם העותרת הועמד לדין בגין בנייה ללא היתר בחלקת העותרים ושימוש בקרקע חקלאית ללא היתר (עמק 150/08 הוועדה המרחבית לתכנון ובניה קסם נ' עיסא מאמון סולימאן מוסא). ביום 5.3.09 מצא בית המשפט, על פי הודאת הנאשם, כי העבירות נעברו, הרשיע את הנאשם ואף נתן צו הריסה למבנה שעל חלקת העותרים וצו איסור שימוש. בכתב אישום נוסף הועמד העותר לדין בגין בנייה לא חוקית, הורשע וניתן צו הריסה "לכל הבניה הקיימת בחלקה 110, כמפורט בכתב האישום" (עמק 6409-06-09 מדינת ישראל - הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "קסם" נ' עיסא). לא זו אף זו, לאחר פסקי הדין הללו הוסיפו העותרים ובנו על חלקתם מבנה המתנשא לגובה של ארבע קומות (מש/5). העותרים גורסים כי "אין בסיס לקשור בין בירור הטענות הקשורות להחלטות המשיבה 1 בקשר לתב"ע שנמצאה ראויה לגופה, לבין טענות על עבירות בניה שנעשו ע"י בני משפחה שונים בחלקים כלשהם של החלקה", ומפנים אצבע מאשימה כלפי המשיבים, שגם על חלקתם מתקיימת בניה לא חוקית. נראה כי בטענה זו נעלמו מעיני העותרים שניים אלו: ראשית, כפי שהובהר בפרוטוקול הדיון מיום 12.12.11: "המצהיר (בעתירה - אש"ש) הוא נשוא כתב האישום ... הנאשם בתיק הפלילי של הבנייה הלא חוקית שנעשתה שם". שנית, וזה עיקר, תוכנית העותרים, להבדיל מתוכנית המשיבים שעליה מלינים העותרים, נועדה, בין היתר, להכשיר בדיעבד את תחנת התידלוק, שהעותרים מפעילים תוך הפרת דיני התכנון והבנייה וצווי בית המשפט. כך קבעה הוועדה המחוזית ביום 26.12.11: "עוד סבורה הוועדה כי מדובר בין היתר בבקשה להכשרת עברות בנייה. על השטח הנדון, שיעודו ע"פ תוכנית מאושרת 'חקלאי' קיים מוסך לכלי רכב, משרדים, משאבות לתידלוק משאיות ומכוניות, סככות, עמדת רחיצת כלי רכב וכו'. הוועדה רואה את עצמה כמחויבת לתת דעתה בעת שהינה דנה בתוכנית המיועדת להכשיר עבירות בנייה גם לשיקול של אי עידוד עבריינות ולתת לו את המשקל הראוי במסגרת מכלול השיקולים אשר עליה לשקול במסגרת סמכותה ... הוועדה סבורה כי אינה יכולה להתעלם מעבריינות הבניה הקיימת בשטח ומציינת כי היא מגנה תופעות של עבירות בנייה ומדגישה כי ההתנהלות הנכונה לבנייה, מחייבת אישור תוכנית וקבלת היתר לפני ביצוע הבנייה, ולא קבלת הכשר בדיעבד". להבדיל מהעותרים, אין המשיבים מבקשים בתוכניתם להכשיר עבירות בנייה. מזה שנים אחדות מנסים המשיבים לאשר תוכנית המתירה הקמת תחנת תידלוק, אך הליכים אלו מתמשכים, בין השאר, בגין העררים הרבים שהגישו העותרים נגד המשיבים, לרבות ההליך דנן, המיועדים כולם לעכב את הליכי אישור הקמת תחנת התידלוק על חלקת המשיבים. כל זאת בעוד שהעותרים ממשיכים בהפרת החוק וצווי בית המשפט. התנהגות העותרים מאופינת אפוא בסממנים של שימוש לרעה בהליכים. 14. העותרים מצניעים, ונכון אולי לומר מסתירים, את העבירות שעברו ועוברים בדברים קצרים על מחדלי הרשויות ו"בסוגיה הכאובה של אכיפת החוק בכפר קאסם ... ההופכים את כלל התושבים בכפר, כמעט ללא יוצאים מן הכלל לעבריינים מחמת היעדר טיפול נאות בקידום התכנון והרישוי". בקשר לכך העותרים מפרטים "כי בחלקה 110 [חלקת העותרים- אש"ש] מבנה חקלאי שהוקם עפ"י היתר כדין, פועל מוסך באישור ועדה מקומית מיום 4.3.09 ל'שימוש חורג' לשלוש שנים, אולם ההליך לא הושלם ע"י קבלת אישורים נוספים מהגורמים הרלוונטים. כמו כן קיים על מקרקעין העותרים מיכל על-קרקעי לאחסון סולר לצורכי שימוש עצמי, באישור הוועדה המקומית מיום 13.5.09, אשר לגביו לא הושלם הליך קבלת האישורים מהגורמים הרלוונטיים" (סעיף 12 בעתירה). מלים יפות אלו באות לתאר מוסך ותחנת תידלוק שלא קיבלו היתרים, ואשר העותרים מפעילים בחלקתם תוך הפרה בוטה של החוק ופסקי הדין. אין צריך לומר כי מבנים אחרים הקיימים על החלקה, שנבנו ללא היתר, לא הוזכרו כלל בעתירה. דומים העותרים לטובל ושרץ בידו, מחד גיסא פיהם מלא טענות לפגמים חוקיים נגד כול בעלי דינם, המשיבים וגופי התכנון, ומאידך גיסא הם עצמם ממשיכים, שוב ושוב ובאופן בוטה, בהפרות החוק וצווי בתי המשפט. הדברים מלמדים על חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים מובהק אצל העותרים המצדיקים, כשהם לעצמם, את דחיית העתירה. 15. אם לא די באמור לעיל, אוסיף כי העותרים לא גילו לבית המשפט שהגישו את תוכניתם לאישור הוועדה המחוזית כבר ביום 14.9.11, עוד לפני שהגישו את העתירה, וכי נקבע דיון בוועדת המשנה למועד של כחודשיים לאחר מועד הגשת העתירה. העותרים גם לא גילו לבית המשפט כי הגישו בקשה לקיים דיון חוזר בוועדת הערר. כפי שכתב ב"כ ועדת הערר בתגובתו לבקשה זו: "בקשר לשתי ההחלטות בשני העררים הוגשה עתירה מנהלית שמתבררת ממש בימים אלה. לא יעלה על הדעת, כי העוררים לא 'ישלימו' עם החלטות וועדת הערר, יגישו עתירה מנהלית נגד ההחלטות מצד אחד - ומצד שני 'ישלימו' עם החלטת הוועדה המקומית בקשר לסמכות העניינית בקשר לתוכנית, יקדמו אותה בוועדה המחוזית, יראו כי הסיכוי שלהם אינו 'מזהיר' ובמצב זה, יבקשו הם לחזור לוועדת הערר כדי שתדון בשנית באותה תוכנית ובאותם נימוקים!!" 16. העותרים טוענים כי "כלל ניקיון הכפיים מוגבל לגדר עניינה של העתירה המונחת לפני בית המשפט" (א' שרגא ור' שחר המשפט המינהלי בעמ' 136). אולם, בענייננו התוכנית שהגישו העותרים, העומדת ביסוד העתירה, נועדה בין השאר להכשיר את עבירות הבנייה, וממילא אין לומר שאין רלוונטיות לעבירות שנעברו ונעברות בחלקתם שבתחום התוכנית. הלכה פסוקה היא כי אי הצגת מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית לעתירה, והנמצאת בידיעת העותר, עולה כדי אי ניקיון כפיים וחוסר תום לב, ומהווה שיקול נכבד שלא להיעתר לעתירה. כדברי בית המשפט העליון (מפי השופט ד' לוין): "כלל ידוע ומנחה משנים מדגיש וחוזר ומדגיש, שבית המשפט הגבוה לצדק, המתבקש להושיט לבעל דין סעד מן הצדק, יושיט את הסעד רק למי שראוי לכך. עותר, אשר חוטא בהעלמת עובדות חשובות מכתב עתירתו, אינו נוהג בתום-לב. עתירתו מוכתמת באי-ניקיון כפיים, ועל-כן לא יזכה לכל סעד של צדק, אפילו היו עמו טעמים, הראויים להישמע לגופו של עניין. רק לאחרונה ראה בית המשפט הזה בבג"צ 117/81 ובג"צ 447/81 (המ' 597/81) לחזור ולהדגיש כלל חשוב זה, ודחה עתירות שהוגשו לפניו, מהטעם הנ"ל כשלעצמו. במקרה דנן, השמיטה, כאמור, העותרת מכתב עתירתה עובדות מהותיות, הדרושות לצורך ההכרעה, ומבנה העתירה, על נימוקיה, ערוך כך, שיש בו כדי להטעות. לפיכך, אין העותרת זכאית לסעד של צדק, ודי היה בעינינו בכך כדי לדחות את העתירה כבר בשלב המקדמי." (בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד לו (4) 53, בעמ' 56). (ר' גם בג"צ 202/81 טביב ואח' נ' שר הביטחון ואח’, פ"ד לו(2) 622). 17. די באמור לעיל, הן באשר להפרות החוק בחלקת העותרים, הן באשר להסתרת העובדות בעתירה, הן באשר להתנהגות העותרים בהליכי התכנון ובבית משפט זה להביא לדחיית העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים. אך כפי שנאמר לעיל דין העתירה להידחות גם לגופה, ועל כך להלן. 18. מן המפורסמות הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הוועדות, ואינו נוהג להמיר את שיקול דעתם של מוסדות התכנון והבניה בשיקול דעתו. מוסדות התכנון הם המופקדים, על פי חוק, על ענייני תכנון ובניה (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); עת"מ (ת"א) 1284/01 עזבון המנוח חיים קלמן ז"ל נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (2001)). היקף הביקורת שעל בית המשפט להפעיל, כלפי החלטות גופי התכנון, מתמצה בבדיקה אם ההחלטה נושא העתירה התקבלה ללא משוא פנים, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום לב וללא שיקולים זרים, ואם נמצאת היא במתחם הסבירות (דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך ב' 622-621 (2010); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, פסקה 17 (2010); עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פסקה 9 (2005)). הדברים נכונים במיוחד באשר להחלטות גופי התכנון בנושאים מקצועיים תכנוניים, שהרי בית המשפט איננו גוף תכנון (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); ע"א 1805/00 מחצבות כנרת נ' משרד התשתיות, פ"ד נו (2) 63 (2001); בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים מחוז המרכז (1991); עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 209 (2004); עע"מ 8872/07 עתאמנה נ' עתאמנה (2010)); עע"מ 3190/02 קל בנין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590)). 19. העותרים לא הרימו את נטל הראיה ולא הפריכו את חזקת כשירות ותקינות פעולותיה של ועדת הערר. ועדת הערר שמעה את טענות הצדדים בשני העררים, פירטה אותן, שקלה אותן ואת מכלול השיקולים הרלוונטיים וקיבלה החלטות מנומקות כנדרש. נימוקי הוועדה הם נימוקים תכנוניים מובהקים, ולא מצאתי כי החלטותיה אינן סבירות. החלטת ועדת הערר באשר לתוכנית המשיבים נסמכת על שיקולים תכנוניים טהורים ולא מצאתי עילה להתערב בה. אוסיף כי הוראת סעיף 15.5 בתמ"א 18 (שינוי מס' 4) קובעת את המרחק מדרך עירונית למיקום תחנת תידלוק הסמוכה לה, ומתחנה אחת לרעותה, מותנה בסיווג הדרך (עירונית מקומית, מאספת או עורקית). העותרים טוענים כי תחנת התידלוק שמתכננים המשיבים אינה עומדת במרחק המינימלי, אך הם משתיתים טענה זו על ההנחה שהדרך היא דרך עורקית. אולם, ועדת הערר מצאה כי מדובר בדרך מאספת ונימקה את קביעתה, בין השאר, בתכנון המיועד לדרך, המונע את הכניסה ממנה לכביש הארצי 5. אכן גם משרד התחבורה נתן הסכמתו לתוכנית. הוועדה גם מצאה כי תוכנית המשיבים אינה מונעת קיומה של תחנת תידלוק נוספת בחלקה השכנה, שלפיכך היא ממלאת את היגיון הוועדה בהחלטתה הקודמת. לא מצאתי בכל טענות העותרים עילה להתערב בקביעות הוועדה ולפסול את תוכנית המשיבים. 20. גם בהחלטת ועדת הערר בתוכנית העותרים לא מצאתי פגם. ועדת הערר מצאה כי הסמכות לדון ולאשר תוכנית הכוללת תחנת תידלוק, בנסיבות דנן, נתונה לוועדה המחוזית ("תכנית בסמכות ועדה מחוזית") ולא לוועדה המקומית ("תוכנית בסמכות ועדה מקומית") (ר' סעיף 61א (א) בחוק התכנון והבנייה). על פי הגדרת "תוכנית בסמכות ועדה מקומית" שבסעיף 61א הנ"ל, צריכה התוכנית לכלול אך ורק אחד או יותר מהנושאים המפורטים בסעיף 62א(א)(1) עד (12). הקמת תחנת תידלוק נזכרת בס"ק 10 שזו לשונו: "בכפוף להוראות סימן ח' שבפרק ג' - הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתוכנית לתעשיה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה" בעע"מ 1446/06 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ (2010), עמד בית המשפט העליון על פירושו של סעיף 62א(א)(10) ומצא כי במסגרת אישור להקים תחנת תידלוק, באזור שאינו מיועד לכך, אין בסמכות הוועדה המקומית לאשר יעודים נוספים שגם הם אינם נכללים באותו אזור לפי התוכנית שבתוקף. על פי הלכה זו, הוועדה המקומית מוסמכת לאשר הוספת ייעוד של תחנת דלק, אך ייעוד זה בלבד, ואין היא מוסמכת לאשר שימושים נלווים נוספים, כגון שטיפת כלי רכב, מזנון וכיוצא בזה. תוכנית העותרים כוללת, לבד מתחנת התידלוק, גם שימושים של רחיצת כלי רכב, וכן "שטחי שירות" בהיקף רחב מזה שהועדה המקומית מוסמכת לאשר, בהתאם לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות והיתרים), התשנ"ב-1992. לפיכך אין מדובר בתוכנית להקמת תחנת תידלוק במובן הצר כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון. נזכור כי כל הוועדות שדנו בתוכנית העותרים, דהיינו הוועדה המקומית, ועדת הערר והוועדה המחוזית סברו כי תוכנית העותרים היא תוכנית בסמכות הועדה המחוזית. בדין קבעה אפוא הוועדה המקומית שתוכנית העותרים היא תוכנית בסמכות הועדה המחוזית, ובדין דחתה ועדת הערר את עררם. 21. העותרים טוענים לאפלייה בין תוכניתם לתוכנית המשיבים, אך בטענתם זו הם מתעלמים מכך שתוכניתם באה להכשיר עבירות בנייה קיימות. העותרים טענו כי גם על חלקת המשיבים נמצאת בנייה בלתי חוקית. ואולם, אפילו מתקיימת בנייה שכזו על חלק מחלקה 111, מתברר כי אין מדובר בחלק החלקה שעליו חלה תוכנית המשיבים. בעניין זה הומצא צילום אוויר של שטח תוכנית המשיבים המלמד כי על החלקה עצי זית, ונשמעו דברי ב"כ הוועדה המקומית כי "אמנם על חלקה 111 יש מבנים לא חוקיים, אך זה מחוץ לתחום התוכנית של המשיבים." ב"כ הוועדה המקומית הוסיף וציין כי "גם נגד עברייני בנייה בתחום חלקה 111 הוגשו כתבי אישום. כך שהוועדה נהגה לגבי שתי החלקות באופן שווה, דנה בעניינים באופן ספציפי, נקודתי, ענייני ולא הייתה שום הפליה או שרירות בהתנהלות של הוועדה המקומית". אדגיש כי כתבי האישום שהגישה הוועדה המקומית בקשר עם חלקת המשיבים הוגשו נגד נאשמים שאינם המשיבים, ולא כך באשר לעותרים. אוסיף כי דחיית תוכנית העותרים אינה קשורה בתוכנית המשיבים והטעמים לדחייתה היו כמפורט לעיל, באופן בלתי תלוי בתוכנית המשיבים. לפיכך יש לדחות גם את טענת העותרים לאפלייה. 22. העותרים טוענים גם לפגמים דיוניים בהליכים בוועדה המקומית, אך השתכנעתי כי אפילו נפל פגם כזה או אחר בהליכים אלו, הוא נרפא משניתנה לעותרים זכות הטיעון בוועדת הערר ואף בעתירה זו (עת"מ 3118/08 ירון גירון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון). סופו של דבר שדין העתירה להדחות והיא נדחית. 54העותרים יישאו בשכ"ט עו"ד של כל אחד מהמשיבים (המשיבים 3 ו-4 יחד) בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. המזכירות תואיל לשלוח העתק פסה"ד לצדדים. 129371 ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ב, 22 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. בניהעתירה מנהליתועדה מקומית לתכנון ובניה