בפני בקשה לביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, ולביטולה של ההחלטה המתקנת את הפסק. רקע עובדתי המבקש , משרד עורכי דין ד"ר י. שגב ושות' (יקרא להלן: "עו"ד שגב", הגם שמדובר בחברה), יצג בשעתו את המשיבים בתביעתם נגד ארקדי גאידמק (להלן: "גאידמק"), והגיש בשמם נגדו תביעה כספית על סך 21,000,000 ₪. בתגובה הגיש גאידמק נגד המשיבים תביעה שכנגד על סך 30,000,000 ₪. ביום 28.7.08 נערך בין בעלי הדין הסכם פשרה לפיו התחייב גאידמק לשלם למשיבים במועד נדחה, ביום 1.1.09, סך של 10,346,495 ₪ בצירוף מע"מ. ההסכם כלל סנקציה לפיה ישלם גאידמק פיצוי מוסכם בסך של 1,551,974 ₪, באם לא ישלם את סכום הפשרה במועד הנקוב, כמו גם ריבית פיגורים חודשית בגובה של 200,000 ₪ בצירוף מע"מ. (להלן: "הסכם הפשרה הראשון") לביהמ"ש הוגשה בקשה לדחייה הדדית של התביעות, ואלו אכן נדחו, תוך השבת אגרות המשפט, ובטרם קיבלו המשיבים ולו שקל אחד על חשבון הסכם הפשרה. גאידמק לא שילם את סכום הפשרה במועד הנקוב, אף לא לאחר מכן, והמשיבים נתקלו בקשיים לגבות את השטרות שהופקדו בידיהם כבטוחה לקיום התחייבותו. בצר להם, פתחו המשיבים במגעים ישירים עם גאידמק, ובצוק העתים, הגיעו עמו ביום 23.3.10 להסדר פשרה שני (להלן:"הסכם הפשרה השני") לפיו תסולק הפשרה הראשונה, בתשלום סך של 530,000 דולר בלבד. ביום 18.5.10 אכן שילם גאידמק למשיבים סך של 1,702,409 ₪ בצירוף מע"מ ובסה"כ 1,974,795 ₪, חלף הסכום אותו התחייב לשלם לפי הפשרה הראשונה. בזאת הסתיימה הפרשיה שבין המשיבים לבין גאידמק, אולם בו ברגע החלה פרשיה חדשה - זו שבין המשיבים לבין עו"ד שגב, לאור דרישות שכר הטרחה של זה האחרון. הסכמי שכר הטרחה עו"ד שגב אוחז בשני הסכמי שכר טרחה החתומים על ידי המשיבים. בהסכם הראשון מיום 15.7.07 התחייבו המשיבים לשלם לעו"ד שגב שכר טרחה בשיעור של 15% בצירוף מע"מ כדין "מכל סכום שנקבל, אנו ו/או מי מטעמנו ו/או מכל זכות ו/או מכל טובת הנאה שתיווצר לנו..." (להלן: "ההסכם הראשון"). בהסכם שכר טרחה שני מיום 22.11.07, שנערך לאחר הגשת התביעה שכנגד, (להלן: "ההסכם השני") חזרו והתחייבו המשיבים לשלם לעו"ד שגב 15% בצירוף מע"מ כדין "מכל סכום שנקבל, אנו ו/או מי מטעמנו ו/או מכל זכות ו/או מכל טובת הנאה שתיווצר לנו...", ובנוסף לכך, התחייבו לשלם לעו"ד שגב, גם סך של 100,000 דולר בצירוף מע"מ "על חשבון התשלום באחוזים... להלן: התשלום מראש...". עוד התחייבו המשיבים "בנוסף לתשלום מראש ועל חשבון התשלום באחוזים" לשלם לעו"ד שגב תשלום תקופתי בסך 60,000 דולר + מע"מ, בגין כל חצי שנה נוספת מתום השנה הראשונה. המחלוקת בנושא שכר הטרחה עו"ד שגב סבר כי על המשיבים לשלם לו שכר טרחה המתבטא ב-15% + מע"מ מהסכום הנקוב בהסכם הפשרה הראשון, קרי: מתוך הסך 10,346,495 ₪, ולא מתוך הסכום שנתקבל בפועל. לא זו אף זו, עו"ד שגב סבר כי על המשיבים לשלם לו גם 15% + מע"מ נוספים מסכום התביעה שכנגד שנדחתה. המשיבים נזדעקו וטענו כי עו"ד שגב גרם להם נזק בכך שלא הבטיח כי סכום הפשרה נשוא הסכם הפשרה הראשון אכן ישולם בפועל, רשלנות בגינה נאלצו להסתפק רק בכ- 20% מהסכום אותו התחייב גאידמק לשלם, כך שלכל היותר מגיע לו שכר טרחה המתבטא ב-15% מהסכום אותו קיבלו בפועל מגאידמק, תוך ניכוי סכומי המקדמות שגבה על חשבון שכר טרחתו. בעלי הדין הסכימו לברר את המחלוקת בנושא שכר הטרחה במסגרת בוררות, וזו התנהלה בפני עו"ד יורם אלרואי (להלן: "הבורר"). כתבי הטענות בבוררות עו"ד שגב טען כי על המשיבים לשלם לו את הסכומים הבאים: א. סך של 6,102,656 ₪ המבטא 15% בתוספת מע"מ מסכום התביעה שכנגד שהיתה כאמור על סך 30,000,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה. ב. סך של 1,800,289 ₪ המהווה 15% בתוספת מע"מ מהסכום הנקוב בהסכם הפשרה הראשון, קרי: מהסך של 10,346,495 ₪. ג. סך של 689,248 ₪ המהווה 15% מסך הפיצוי המוסכם ומסך תוספת ריבית הפיגורים החודשית שהיה על גאידמק לשלם למשיבים בגין הפרתו את ההסכם. בסך הכל דרש עו"ד שגב מהמשיבים, שכאמור קיבלו מגאידמק בסופו של ההליך פיצוי בסך 1,974,795 ₪, שכר טרחה המסתכם ב- 8,592,153 ₪. המשיבים הגישו נגד עו"ד שגב תביעה שכנגד על סך 15,649,300 ₪ לפי הפירוט הבא: א. סך של 641,600 ₪ - המבטא את סכום המקדמה בסך 100,000 דולר ששולמה עו"ד שגב וכן את סכום אגרות המשפט שהושבו ע"י בית המשפט והמבקש נטלן לעצמו. ב. סך של 15,000,007₪- המבטא את הנזק הנטען שגרם עו"ד שגב למשיבים ברשלנותו, בכך שסיכל את ביצוע הסכם הפשרה הראשון שנחתם עם גאידמק. פסק הבורר בפסק דין ארוך ומנומק מיום 4.8.11, המחזיק 41 עמודים, דחה הבורר את תביעותיו של עו"ד שגב אחת לאחת. הבורר קבע כי שכר הטרחה המגיע לעו"ד שגב ייגזר אך ורק מטובת ההנאה שקיבלו המשיבים בפועל, להבדיל מהסכום הנקוב בהסכם הפשרה. הבורר דחה את טענת עו"ד שגב לשכר טרחה אחוזי נוסף מסכום התביעה שכנגד בשווי של 15%, לאור פרשנות הסכמי שכר הטרחה ולאור העדר ראיות המעידות כי עו"ד שגב הסביר למשיבים כי כך אומנם יהיה. כן דחה הבורר את הטענה לשכר טרחה נגזר משווי נכסים שקיבלו המשיבים מגאידמק, לרבות שווי מניות חברת מורסין. במקביל דחה הבורר את תביעת המשיבים לפיצוי מחמת רשלנות מקצועית, שכן לא הוכח לדעתו כי עו"ד שגב יכול היה להשיג בטוחות טובות יותר מאלו שהושגו בפועל, אף לא הוכחה רשלנות בכל הנוגע לטיפול המשפטי שלאחר חתימת הסכם הפשרה. הבורר קיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהוגשה ע"י המשיבים, וחייב את עו"ד שגב להשיב להם סך של 435,353 ₪, בקובעו כי יש לקזז מהתשלומים שקיבל בפועל את סכום המקדמה וכן את סכומי אגרות המשפט אותן נטל עו"ד שגב לעצמו, בהחשיבו אותן כתשלום שכר טרחה תקופתי אותו התחייבו המשיבים לשלם מדי חצי שנה. התוצאה האופרטיבית של פסק הבורר התבטאה בכך שתביעת עו"ד שגב נדחתה כליל, ואילו התביעה שכנגד נתקבלה חלקית, ועו"ד שגב חוייב להשיב למשיבים סך של 435,353 ₪. בקשות התיקון לאחר מתן פסק הבורר הגישו שני הצדדים בקשות לתיקון הפסק. בבקשתו מיום 4.9.11 טען עו"ד שגב ל"השמטה" בפסק הבורר משלא נזקף לזכותו שכר טרחה בשיעור 30% אלא רק 15%, וזאת לאור פסק הבורר הקובע כי שני הסכמי שכר הטרחה הינם בתוקף, כך שההסכם השני בא להוסיף על ההסכם הראשון. עוד התבקש הבורר לתקן שגגה נוספת באי פסיקת שכר טרחה אחוזי גם מסכום אגרת המשפט, שהשבתה מהווה אף היא טובת הנאה למשיבים, כמו גם מטובות הנאה נוספות, כגון: חברת מורסין ושטרי החוב שהופקדו בידי המשיבים. בבקשתם מיום 14.9.11 עתרו המשיבים לתיקון הפסק על דרך הוספת ריבית לסכום ההשבה בו חוייב עו"ד שגב. החלטת הבורר בבקשות התיקון בהחלטת התיקון מיום 17.11.11 קבע הבורר כי הטענה בדבר שינוי שיעור שכר הטרחה המגיע לעו"ד שגב על דרך הגדלת האחוז מ- 15 ל- 30, הינה טענה ערעורית, מה גם שלא עלתה כלל במהלך הבוררות. כן נדחתה הטענה לתשלום שכר טרחה נגזר משווי האגרה, משום שסעד זה לא נכלל בתביעה. לעומת זאת נתקבלה בקשת התיקון שהגישו המשיבים, והבורר פסק לטובתם "ריבית מרבית על פי חוק פסיקת ריבית" וזאת "מיום היווצר העילה". טענות עו"ד שגב כאמור, עותר עו"ד שגב לבטל גם את פסק הבורר וגם את החלטת התיקון. בכל הנוגע לבטלות פסק הבורר נטענו על ידו העילות הבאות: א. הבורר חרג מסמכותו. נטען כי הבורר העניק למשיבים סעדים "מעבר לאלו שנדרשו על ידם", משקבע כי תשלום המקדמה יושב להם, הגם שזה לא נתבע על ידם. ב. לא ניתנה לעו"ד שגב הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו בהתייחס לנושא המקדמה. ג. הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, משלא הכריע בסעד ההצהרתי הכללי שנדרש על ידי עו"ד שגב. ד. הבורר לא פסק על פי הדין. ה. פסק הבוררות מכיל קביעות סותרות, משהקביעה לפיה שני הסכמי שכר הטרחה עומדים בתוקפם, אינה מתיישבת עם פסיקת שכר טרחה בשיעור 15% בלבד, עת מדובר בהתחייבויות מצטברות, שאמורות היו להוביל למסקנה כי שכר הטרחה המגיע לעו"ד שגב מתבטא ב-30%. בכל הנוגע להחלטת התיקון נטען כי זו בטלה מחמת העדרה של עתירה לריבית בתביעה שכנגד, וכי לכל היותר מוסמך היה הבורר לחייב בריבית מיום הגשת התביעה, אף מחמת הינתנה לאחר המועד הקבוע בחוק. דין התביעה, על כל חלקיה, להדחות משאין היא מגלה כל עילת בטלות, ומשאין בה כל ממש. 1. אין כל ממש בטענה לפיה חרג הבורר מסמכותו, בהעניקו למשיבים סעדים שלא נתבקשו על ידם, בכל הנוגע לחיובו של עו"ד שגב להשיב את המקדמה שקיבל מהם, אף להשיב את אגרות שהוחזרו על ידי ביהמ"ש. סעדים אלו נתבעו אף נתבעו. בסעיף 25 לכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבים לבורר, נטען באופן מפורש: "...הרי שיש לקזז מכל סכום שיפסק לזכות התובע, אם יפסק, את הסכומים שכבר שולמו לתובע על חשבון שכר טרחתו... בנוסף, יש להורות לתובע להשיב לנתבעים את שכר הטרחה שקיבל מעבר למוסכם בין הצדדים...". סעיף 15 בכתב ההגנה משלים את הנאמר בסעיף 25 לעיל, בהיותו מוסיף למקדמה שהשבתה נדרשה, גם את אגרות המשפט: "... האגרה ששולמה על ידי הנתבעים עם הגשת התביעה, בסך נומינלי של 255,500 ₪ הוחזרה כפי הנראה לידי התובע ונותרה בידיו. סכום ניכר זה מצטרף לתשלום המקדמה בסך 100,000 דולר שקיבל התובע לאחר חתימת הסכם שכר הטרחה השני". המשיבים חזרו על דרישתם זו בסעיף 36 לכתב התביעה שכנגד, בפרק "הסעדים המבוקשים": "הבורר הנכבד מתבקש לקבוע כי על הנתבע שכנגד להשיב לתובעים שכנגד את הסכומים שקיבל שלא כדין, סך של 641,600 ₪ - סך נומינלי של 100,000 דולר ששילמו התובעים שכנגד לנתבע שכנגד בחודש ינואר 2008, כמקדמה על חשבון שכר הטרחה שהנתבע שכנגד אמור היה לקבל באחוזים, אך התברר שהנתבע שכנגד אינו זכאי לו; וסך של 255,000 ₪ (סכום האגרה שהוחזר, ככל הנראה, לנתבע שכנגד ונותר אצלו...)". הנה כי כן, הטענה בדבר חריגה מסמכות משוללת כל בסיס. 2. באותה מידה לא מצאתי ממש בטענה לפיה לא ניתנה לעו"ד שגב ההזדמנות להתגונן בטענה לפיה עליו להשיב את אגרות המשפט ואת המקדמה. עו"ד שגב התגונן גם התגונן נגד טענות אלו, אך טענותיו נדחו. עו"ד שגב טען כי סוכם בין הצדדים כי מקדמת שכר הטרחה לא תושב, ובקשר לגביית אגרות המשפט על ידו טען כי זקף אותן על חשבון שכר הטרחה התקופתי שאמור היה להשתלם לו מדי מחצית השנה, למרות שמועד התשלום התקופתי טרם הגיע . אין בין דחיית הטענות לבין חוסר יכולת להתגונן, ולא כלום. 3. באשר לטענת הקביעות הסותרות: לא זו בלבד שטענה לפיה נסמך פסק הבורר על קביעות סותרות הינה טענה בעלת אופי ערעורי במהותה, שכן כמוה כטענה כי הבורר טעה- דוגמא קלאסית לטענה שאינה יכולה להישמע בעתירה לביטול פסק בורר, הרי שתוכנה לגופו של עניין הינו כה אבסורדי, עד כי קשה לי להאמין שעו"ד שגב עצמו מאמין בנכונותה. עו"ד שגב טוען כי מאחר ושני הסכמי שכר הטרחה שרירין וקיימין, הרי ההתחייבות נשוא ההסכם השני מתווספת להתחייבות נשוא ההסכם הראשון, באופן שיש לפסוק לזכותו גם 15%+ מע"מ לפי ההסכם הראשון, וגם 15%+ מע"מ ,לפי ההסכם השני, ובסה"כ 30%+ מע"מ. אחוזים אלו , יש לזכור, כך לפי הנטען, יש לחשב גם מסכום הסכם הפשרה וגם מסכום התביעה שכנגד (ובחשבון פשוט, עו"ד שגב טוען כי הבורר צריך היה לפסוק לו שכר טרחה בכפל הסכום שנתבע על ידו, דהיינו 17,000,000 ₪.) במצב דברים זה, בו קיבלו המשיבים בסופו של יום סך של 1,974,795 ₪, ונדרשו ע"י עוד שגב לשלם לו את שנדרשו, כדאי היה למשיבים, על מנת להקטין את נזקם, לא רק לוותר על תביעתם נגד גאידמק אלא אף לשלם לו כמה וכמה מיליוני ₪. 4. ממקרא ההסכמים ומהעדויות שהובאו בפני הבורר עולה כי לאחר עריכת ההסכם הראשון, שקבע כאמור את שכר טרחתו של עו"ד שגב כנגזרת אחוזית בלבד, בא עו"ד שגב בדרישה לשנות את ההסכם, לאור העבודה המרובה הצפויה, ומשכך הסכימו המשיבים להקדים מקדמה בסך 100,000 דולר, וכן מקדמות תקופתיות שונות. הפתיח של שני ההסכמים, בכל הנוגע לשכר טרחה בשיעור 15% הינו זהה, והשוני בין שני ההסכמים, מבחינת התוספת, מתייחס לתשלומי המקדמות, ולכך בלבד. האחוזים נותרו בעינם. 5. למותר לציין כי עו"ד המנסח הסכם שכר טרחה חייב לעשות כן בצורה ברורה וחד משמעית, שאיננה מצריכה פרשנויות מיוחדות, בוודאי שנאסר עליו להטמין בהסכם שכר הטרחה מלכודת האמורה לכבול את לקוחו, הנותן בו אמון מלא, לעתיד לבוא. עורך דין אינו אדם מן השורה. הוא פקיד בית משפט, הכפוף לכללי אתיקה ולקוד אתי. עורך דין אינו רשאי להטעות את המתקשרים עמו, ובוודאי שלא את לקוחותיו, הרואים בו מגן ומושיע ושמים בו את מבטחם. כאשר עו"ד מנסח הסכם שכר טרחה המכמת את שכרו באחוזים מכל טובת הנאה ש"יקבל" הלקוח, עליו להניח כי הלקוח מבין כי מדובר באחוזים מטובת הנאה ממשית שתתקבל בפועל, להבדיל מטובת הנאה ערטילאית שאיננה מתממשת. כאשר עו"ד סבור כי תביעה שכנגד המוגשת נגד מרשו כתוצאה מהתביעה שהגיש מרשו באמצעותו, הינה תביעה ממשית בעלת סיכוי כלשהו להתקבל וכי דורש הוא בגין הסרתה שכר טרחה נוסף (ולעיתים אכן יש דברים בגו), עליו להבהיר זאת ללקוחו ברחל בתך הקטנה, ולוודא כי הלקוח אכן מבין את הנדרש ומסכים לכך. על אחת כמה וכמה דברים אמורים כאשר עורך דין משכנע את לקוחו להקדים לו מקדמה, ובכך לשנות במידה מסויימת את הסכם שכר הטרחה שנכרת ביניהם קודם לכן, והקובע שהשכר הינו אחוזי בלבד. חזרה על ההתחייבות הקודמת בתוספת ההתחייבות החדשה, בתקווה שהשינוי יתפרש אחר כך ככפל אחוזים, הינה פח יקוש שהדעת לא סובלת לטעון אותו, ודאי שלא לאשרו. באם לקוח יזדקק לייעוץ משפטי על מנת לוודא כי עורך הדין שאת שירותיו שכר אינו מטעה אותו בהסכם שכר הטרחה שהוא מנסח- אנא אנו באים. לא מצאתי ממש גם ביתר הטענות, ואין במלל הרב שהעטיר עו"ד שגב על בית המשפט, על מנת להוסיף תוכן לעילת ביטול שאיננה בנמצא. 6. באשר לטענה בדבר בטלות החלטת התיקון טענה זו נשענת על שני אדנים: האחד- ההחלטה ניתנה למרות העדרה של עתירה לריבית בכתב התביעה שכנגד, והשני- משניתנה בחלוף המועד שנקבע לכך בחוק. באשר לסמכות לפסוק ריבית- רשות שיפוטית, ובכללה בורר, רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית והצמדה לשם שמירה על ערך הכסף, כך שבכל מקרה היה מוסמך הבורר לפסוק ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. אינני נזקקת לשאלה אם במקרה דנן רשאי היה הבורר לפסוק ריבית והצמדה מיום היווצר העילה, וזאת לאור האמור בסעיף 31 לסיכומים שהגיש עו"ד שגב לבורר, שם נאמר, ובצדק, כי היה והבורר יפסוק לטובת המשיבים ריבית והצמדה, יש לזכות גם אותו בריבית והצמדה מהיום בו קבלו המשיבים את התשלום מגאידמק. ובאשר למועד הינתן החלטת התיקון: בקשת התיקון מטעם המשיבים הוגשה לבורר ביום 14.9.11. נטען כי ההחלטה בה אמורה הייתה להינתן לכל המאוחר ביום 14.10.11, עת בפועל ניתנה רק ביום 17.11.11, דהיינו, בחלוף יותר מחודש מהמועד הקבוע בחוק. סעיף 22 לחוק הבוררות דן בסמכות הבורר לתקן את הפסק, וקובע: (א) "הבורר רשאי, על פי פניית בעל דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות אם היה לקוי באחד מאלה... (3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית" סעיף 22(ג) לחוק קובע: "הבורר יחליט בפניה לפי סעיף זה תוך שלושים יום מהיום שנמסרה לבעלי הדין האחרים הודעה עליה". בענייננו לא ניתן היה להגביל את הבורר ב- 30 ימים, שהרי גם המבקש הגיש בקשת תיקון, ושני הצדדים לא ויתרו על זכותם להגיש סיכומים, אף סיכומי תשובה. ביום 22.9.11 הורה הבורר לצדדים לסכם בשאלת סמכותו לפסוק ריבית, וזאת ככל הנראה לאור תשובת עו"ד שגב מיום 20.9.11, לפיה כפר בסמכותו של הבורר לעשות כן. המשיבים הגישו סיכומיהם ביום 5.10.11, עו"ד שגב הגיש סיכומיו ביום 18.10.11, וסיכומי תשובה לסיכומי עו"ד שגב הוגשו ע"י המשיבים ביום 31.10.11 לא ניתן מצד אחד להגיש טיעונים בכתב, ומצד שני לטעון כי לאור הגשת הטיעונים, חלף המועד למתן החלטת התיקון. הנה כי כן, בהגישם סיכומים בכתב, יש לראות את בעלי הדין כמאריכים מכללא, על דרך ההתנהגות, את המועד למתן החלטת התיקון, באופן שתחילת המניין נדחית מיום "מסירת ההודעה" ליום האחרון בו הוגשו הטיעונים. בכל מקרה החלטת התיקון לא חרגה מתקופת 30 הימים מהיום שבו עו"ד שגב הגיש את סיכומיו, ולמעשה ניתנה תוך 17 ימים מיום הגשת כתב הטיעונים האחרון. מסקנתי אף מתחייבת מהשילוב שבין המגמה הרואה חשיבות בכך שפסק הבורר יחסל סופית את הסכסוך שבין הצדדים, ואם נתגלתה טעות, הרי שמן הראוי שהבורר הוא שיתקנה, לבין זכות היסוד של בעלי הדין להשמיע עמדתם בטרם יבוצע התיקון ע"י הבורר. 7. למען הסר ספק, מכוח סמכותי לפי חוק הבוררות "להשלים" את פסק הבוררות, ולאור העובדה שהבורר לא נקב ביום היווצר העילה, כמו גם כדי למנוע הליך נוסף, הריני מבהירה כי ההתחשבנות תעשה כדלקמן: שכר הטרחה המגיע לעו"ד שגב יהא כפי שקבע הבורר, וישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום בו קבלו המשיבים את הפיצוי מגאידמק, דהיינו מיום 18.5.10. מסכום זה תופחת המקדמה כשהיא נושאת ריבית והפרשי הצמדה מיום 24.1.08, וכן תופחתנה אגרות המשפט כשהן נושאות ריבית והצמדה מיום קבלתן ע"י עו"ד שגב, לפי המועד הנקוב על החשבוניות. הכול - עד לתשלום בפועל. 8. לקראת סיום אעיר כי כאשר לקוח אינו משלם את שכר הטרחה, המוסכם או הראוי, המגיע לפרקליטו, הרי אין מנוס מהגשת תביעה, אך חשוב לזכור כי הליכים משפטיים צריכים להינקט בתום לב ובאמונה בצדקת הדרך, להבדיל מהליך שכל מטרתו היא להתיש את היריב ולגרום לו, בייאושו, להיכנע. אין זה ראוי כי עו"ד ינצל את יתרונו כעורך דין לפתיחת הליכים חסרי סיכוי, רק משום שבאפשרותו להגיש כנגד לקוחותיו לשעבר תביעות אינספור ללא כל עלות מצידו, זולת אגרת משפט, שעה שעל אלו האחרונים להוציא הוצאות נכבדות בגין ייצוג משפטי בכל הליך והליך, לרבות הליכי סרק - ובכך להענישם ולהתישם. מצער להיווכח עו"ד שגב אף מרמז בכתב הטענות מטעמו כי בבקשת הביטול שבפני לא תמה הדרך, וכי בדעתו להגיש נגד המשיבים תביעה נוספת לשכ"ט בשיעור 15% מהזכות שנוצרה למשיבים מכוח העברת המניות בחברת מוריסין, וכדבריו "ובכוונת משרד שגב לממש זכות זו" (סעיף 95 לבקשת הביטול), הגם שהבורר דן בסוגיה זו והכריע בה באופן מפורש בעמ' 15 ו-16 לפסק הבורר. התוצאה אני דוחה את התביעה לביטול פסק הבורר. מכוח סמכותי לפי סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשרת את פסק הבורר, על החלטת התיקון שבו, בכפוף להבהרה כאמור בסעיף 7 לעיל. אני פוסקת לטובת המשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ אשר יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום, אם לא ישולמו תוך 30 יום מהיום. ניתן היום, כ' טבת תשע"ב, 15 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. עורך דיןשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה