1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ערקובי) במספר תיקים מאוחדים, שניתן ביום 16.2.10. רקע - כללי 2. פסק הדין ניתן במסגרת מספר תביעות שהדיון בהן אוחד בפני בית משפט קמא. עניינן של התביעות שהוגשו, תביעת מעביד אשר שילם לעובד שנפגע בתאונת דרכים, את שכרו, כולל דמי הפגיעה, בהיותו מעביד מורשה (להלן: מעביד מורשה) לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד-1954 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) ואשר עותר הוא להטבת אשר שילם, ממבטחות הרכב נשוא תאונת הדרכים (להלן: המבטחת או המזיק), ובהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף). בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, מעביד שחלים לגביו התנאים שבתקנה 22, ישלם לעובד הנפגע את דמי הפגיעה, אותם היה זכאי העובד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). מנגד המל"ל יעביר למעביד את אשר שילם המעביד בגין דמי הפגיעה ובתוספת עמלה שיקבל המעביד. 3. במסגרת תביעות שכאלו, התעוררו מספר מחלוקות, כאשר עיקרן הוכרעו בפסיקת בית משפט העליון [ראו בר"ע 8364/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם מיום 11.3.11) וכן בר"ע 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם מיום 31.1.11 )]. במסגרת פסיקה זו נקבע כי זכותו של המיטיב כלפי המזיק הינה בעלת אופי סוברוגטיבי וכי הוא עומד בנעלי הניזוק. משכך, רשאי המיטיב להיפרע מהמזיק עד כדי אותו סכום שהיה חב בו המזיק מול הניזוק. מעת שעסקינן בתביעת מיטיבים בה נפגע הניזוק בתאונת דרכים, חלות ההוראות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הוראות אלו כוללות הן את המגבלה של גובה השכר לפיצוי (שילוש השכר הממוצע במשק) והן את ההוראות בדבר ניכוי מס הכנסה, כולל ביחס לשכר העבר. 4. המחלוקת שנותרה להכרעה, עניינה בהקשר של דמי הפגיעה אותם שילם המעביד לעובד הניזוק. מקובל על הצדדים כי מתוך התשלומים שהמעביד תובע מהמזיק את השבתם, יש לנכות את אשר קיבל המעביד מהמל"ל. כן אין חולק שהמעביד מנכה מדמי הפגיעה אותם הוא משלם לעובד, את מס ההכנסה הנדרש, ורק היתרה מועברת לעובד. דהיינו, המעביד מקבל מהמל"ל החזר ברוטו, כולל התשלום שנוכה למס הכנסה ואילו העובד מקבל את דמי הפגיעה נטו. הצדדים חלוקים, מהו הסכום שיש לנכות מדרישת המיטיב המעביד המורשה. המזיק טוען כי יש לנכות את מלוא התשלום שהחזיר המל"ל למעביד, למעט כמובן דמי העמלה. מנגד, המעביד טוען כי יש לנכות מהניכוי, את הסכום שהעביר המעביד המורשה למס הכנסה. 5. בית משפט קמא, פסק כעמדת המעביד המורשה, היא המשיבה דנן, ועל כך משיגות המבטחות הן המערערות. יוער, כי במסגרת הדיון בפנינו לא עמדו המערערות על נושא נוסף עליו השיגו, ובאופן שההכרעה הנדרשת עניינה אך ורק בשאלה דלעיל. 6. במסגרת הדיון בפנינו התגלתה מחלוקת בין הצדדים, שעניינה האם בעת שהמל"ל משלם לניזוק, באופן ישיר, את דמי הפגיעה, מנכה המל"ל מס הכנסה כפי שנטען על ידי המשיבה, אם לאו, כפי שנטען על ידי המערערות. משכך, ובהסכמה, הומצאה תעודת עובד ציבור מהמל"ל, לפיה אכן מנוכה מס ע"י המל"ל מדמי הפגיעה, תוך הפנייה להוראות הדין בנושא זה, דהיינו כי דין דמי הפגיעה כדין כשכר המשתלם לעובד. תמצית טענות המערערות 7. המערערות טוענות כי כפי שבתביעת הניזוק, מנוכים דמי הפגיעה ברוטו, כך גם יש לקבוע במחלוקת דנן, וכי על כן יש לנכות הסכום ברוטו. ב"כ המערערות מפנה לפסק דינה של כב' השופטת דברת בת.א. (ב"ש) 1029/01 אלקיים אלברט נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 27.2.03) (להלן: אלקיים) שם נוכו, לטענתן, דמי הפגיעה ברוטו במסגרת תביעת העובד. כך גם מפנה ב"כ המערערות, בין השאר, לפסיקה של בית משפט המחוזי בחיפה [ע"א (חי) 11201-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול - ישראל בע"מ (לא פורסם 27.8.08) (להלן: הדר) וכן לע"א (חי') 12622-05-09 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' בית החולים "מאיר" כפר סבא (לא פורסם 1.3.10) (להלן: הפניקס), אשר אף אושר על ידי בית המשפט העליון (רע"א 2591/10)], כאשר לטענתו גם באותם מקרים שנדונו שם, עסקינן במעביד מורשה, ולא בוצע הניכוי מהניכוי. 8. עוד טוענות המערערות, כי בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא, המשיבה עצמה ראתה בתשלום לעובד כתשלום כולל בגין שכרו וכפי שלעניין השכר המזיק אינו משפה על התשלום למס הכנסה, כך גם אם התשלום ששילם המעביד לנפגע כולל בתוכו את דמי הפגיעה. כך גם המל"ל בעת השיבו את דמי הפגיעה ברוטו למעביד, מחזיר לו גם את אשר זה שילם כמס הכנסה בגין דמי הפגיעה. 9. המערערות אף מוסיפות כי המל"ל תובע מהמבטחות כדבר שבשגרה, את מלוא דמי הפגיעה ששולמו, ברוטו, וכי למעשה אם כפרשנות המשיבה, אזי המבטחות תשלמנה תשלום כפול ומעבר לחבותן. בנסיבות אלו, עותרות המערערות לקבלת הערעור, ולחילופין, לבקש את עמדת המל"ל או אף לצרפו כצד לערעור. תמצית טענות המשיבה 10. המשיבה טוענת כי אין בפסקי הדין שהפנו אליהם המערערות, את אשר מבקשות המערערות למצוא בהם. כך, בעניין אלקיים קובע בית המשפט שם כי יש לחשב את השכר ברוטו, להפחית ממנו את דמי הפגיעה ברוטו, ואזי יש להפחית את מס ההכנסה. בהתייחס לשאר הפסיקה, טוענת המשיבה, כי הגם שאכן פסקי הדין עסקו בסוגיה של תביעת מיטיב מעביד מורשה, הרי טענת הניכוי מהניכוי, כלל לא הועלתה ועל כן גם לא הוכרעה. עוד טוענת המשיבה כי לאור הוראות תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, המעביד המורשה, משמש כ"צינור" בלבד, וכשהתשלום לעובד הינו בשמו של המל"ל. משכך, אין לראות בתשלום דמי הפגיעה על ידה לניזוק כשכר, אלא רק כתשלום בשם המל"ל, וכי רק הפרש התשלומים ששילמה לניזוק, דהיינו אותה תוספת תשלומים, מעבר לדמי הפגיעה, הינם בגדר שכר, ועל כן תביעתה הינה למעשה תביעה רק בגין אותו הפרש. 11. לאור הנתון, שעתה אינו שנוי במחלוקת, כי אם המל"ל היה משלם את דמי הפגיעה ישירות לעובד, היה מנוכה מס, הרי גם על המשיבה כמעביד מורשה, לנכות מס מתשלום דמי הפגיעה ששילמה לעובד. בנוסף, טוענת המשיבה כי לא היה מקום שהמערערות יבקשו ל"צרף" את המל"ל, הואיל ועמדתן בכל ההליכים כי המיטיב עומד בנעלי העובד לכל דבר ועניין. יתר על כן, מעת שהמערערות מאשרות שהן משלמות למל"ל תשלומי ברוטו, מדוע בעת התשלום למעביד היא המשיבה, התשלום הינו נטו. דיון והכרעה 12. העיקרון המנחה בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, כי המיטיב עומד בנעלי הניזוק, ועל כן זכאי המיטיב לאשר שילם לניזוק, אך לא יותר מהסכום שיכול היה הניזוק לדרוש מהמזיק. עלינו לבחון, איפוא, את הסוגייה דנן בהתאם לעיקרון זה. כך גם עלינו לבחון את הסוגיה, לאור אותן הנחות, שלפחות עתה, אינן שנויות במחלוקת. הקושי, נעוץ באותם מצבים, בהם בדוגמה זאת או אחרת, התוצאה תהא שהניזוק והמיטיב אשר בא במקומו, אכן לא יקבלו מעבר לאשר היה מקבל הניזוק, הגם שיכול להיות שלפי אותה דוגמא, לכאורה, המזיק ישלם פחות מאשר היה משלם אלמלא המיטיב, וכך גם היפוכם של דברים. 13. נקדים ונציין, כי אכן באותם פסקי דין בהם נידונה שאלת אופן התשלום למיטיב, מעביד מורשה, כעניין הדר ועניין הפניקס, לכאורה, לא נוכה תשלום המס מהניכוי. אולם, דומה כי חרף אשר נטען על ידי ב"כ המערערות, השאלה דנן לא נצרכה לדיון ולא הוכרעה שם. עוד יש להוסיף כי לא ניתן להסיק מעניין אלקיים את אשר מבוקש להסיק. 14. לא בכדי הביאו הצדדים דוגמאות מספריות וניתוחן, על מנת לשכנע אודות התוצאה ביישום זה או אחר. גם אנו נשתמש בדוגמא מספרית כדלקמן: שכרו של העובד ברוטו, 10,000 ₪ וניכוי מס בשיעור 20% בהתאם לחוק הפיצויים. תשלום דמי פגיעה ישירות ע"י המל"ל: 15. ראשית, עלינו לבחון, את אופן התשלומים והניכויים, מעת שאין אנו עוסקים במעביד מורשה. בהתאם לדוגמא המספרית, הניזוק היה אמור לקבל שכר ברוטו של 10,000 ₪, אך מחמת היעדרותו מהעבודה לא קיבל את שכרו. בהנחה ששיעור המס הינו 20%, יקבל העובד מהמל"ל בגין דמי פגיעה (7,500 בניכוי 20% מס הכנסה), 6,000 ₪ נטו. עתה עלינו להכריע בשאלה הראשונה שבמחלוקת, דהיינו כיצד יחושב הניכוי של דמי הפגיעה, בתביעת הניזוק מהמזיק. בנושא זה, לשיטת המשיבה הניכוי הינו של אותם סכומים שקיבל העובד בפועל מהמל"ל. עקרון ניכוי התשלומים שהתקבלו מהמל"ל או אמורים להתקבל ממנו, אינו מיוחד לדמי פגיעה, אלא ביחס לכל תשלום שמקבל הניזוק מהמל"ל, ובלבד שניתן בעקבות התאונה. אם נחזור לדוגמא שהבאנו, שכרו של העובד בניכויי המס לפי חוק הפיצויים, הינו 8,000 ₪ נטו. משקיבל הניזוק את הסכום של 6,000 ₪, זכאי הוא לקבל מהמזיק את סכום ההפרש דהיינו סכום של 2000 ₪. מנגד, לשיטת המערערות בעת שהעובד יפנה למזיק לתשלום שכרו נטו, דהיינו, 8,000 ₪, יש להפחית את דמי הפגיעה ברוטו, קרי 7,500 ₪, ועל-כן יקבל העובד סכום של 500 ₪ בלבד. כנגד טיעון זה, בצדק יטען הניזוק, אלמלא דמי הפגיעה הייתי מקבל לפי חוק הפיצויים סכום של 8,000 מהמזיק. מדוע מעת שמדובר בתשלום דמי פגיעה, אשר יוותר בידי יהיה סכום של 6,500 ₪ בלבד (דמי הפגיעה נטו 6,000 ₪ בתוספת ה- 500 ₪). משכך, סבורני כי אין לקבל את עמדת המערערות, לפיה יישא למעשה הניזוק בתשלום המס בגין דמי הפגיעה. 16. אכן, לכאורה, אם כטענת המערערות שהמבטחות משלמות למל"ל את דמי הפגיעה ברוטו, אזי יכול והמזיק משלם בסופו של יום מעבר לנזק שהיה עליו לשלם אילמלא ההחזר למל"ל (המזיק לכאורה היה חייב לשלם סכום של 8,000 ₪ בלבד, אך לפי האמור לעיל, הוא משלם לניזוק סכום של 2,000 ₪ אך בנוסף סכום של 7,500 ₪ למל"ל דהיינו סה"כ תשלום יתר של 1,500 ₪). הערה אחרונה זאת הינה מעבר לנצרך, הואיל והצדדים לא טענו בנושא ההשבה למל"ל, כך גם בית משפט קמא לא נדרש לכך. בנוסף, האמור הינו על סמך ההנחה שאכן מדובר בהחזר מלא ברוטו. ברור שאם מדובר בהחזר למל"ל של סכום הנטו, אזי תהא קיימת התאמה מלאה בין אשר מקבל הניזוק בפועל 8,000 ₪ (6,000 ₪ מהמל"ל ו-2,000 ₪ מהמזיק) לבין אשר משלם המזיק בפועל. מכל מקום במשקפי הניזוק והמזיק, ובהתעלם משאלת היחסים שבין המזיק למל"ל, התוצאה המתחייבת, כי מהפיצוי שמשלם המזיק לעובד הניזוק, ינוכו דמי הפגיעה נטו, דהיינו אותם דמי פגיעה שקיבל בפועל הניזוק מהמל"ל. תימוכין לאמור, ניתן למצוא בספרו של א' רבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) בעמ' 856 במסגרת דוגמא ליישום. שם צויין כי הניכוי של תגמולי המל"ל (מכל סוג) יהיה בהתאם לאשר קיבל הניזוק בפועל. כן ראו בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997) בעמ' 392, לרבות ההפנייה לפסיקה, לפיה אף אם מדובר באשם תורם, הניכוי יהא מלוא אשר שילם המל"ל בפועל, וראה שם הערה 4. מסקנת האמור, כי ככל שמדובר בתשלום דמי פגיעה (כך גם שאר הגימלאות ששולמו או ישולמו) ע"י המל"ל, הסכום שינוכה הוא התשלום שקיבל העובד בפועל מהמל"ל. תשלום דמי פגיעה ע"י המעביד: 17. נעבור עתה לבחון את הסוגיה הנצרכת להכרעה, ליישום בדוגמא דלעיל וכמובן בהתחשב בהוראות חוק הפיצויים. דהיינו שהמעביד שילם לעובד את אשר היה מקבל כשכר אלמלא התאונה. התשלום כולל הן את דמי הפגיעה נטו והן השלמת השכר נטו. 18. בדוגמא דנן, לכאורה, מעת שקיבל המעביד מהמל"ל את דמי הפגיעה ברוטו, דהיינו סך של 7,500 ₪, אכן לכאורה מוטל על המזיק, לכסות את ההפרש בסך של 500 ₪ בלבד, ובאופן שהניזוק קיבל 8,000 ₪ והמזיק נשא באותו סכום, לאחר ההחזר של סכום הברוטו למל"ל. נבחן האם אכן זאת התוצאה הראויה. 19. כמובן, שאם המל"ל היה משלם לעובד ישירות את דמי הפגיעה במלואם, דהיינו, 7,500 ₪ כל שהיה על המזיק להשלים את הסכום של 500 ₪ בלבד. באופן זה הניזוק מקבל בפועל 8,000 ₪ והמזיק, בהתחשב בהשבה למל"ל, משלם סכום זהה. אולם לא כן אם נבחן את הדברים מצד המיטיב. 20. על מנת לבחון שאלה זאת, טול לדוגמא מקרה בו המעביד שילם לעובד את מלוא שכרו, וללא קשר לדמי פגיעה, תוך שכמובן ניכה מס כדין. בדוגמא המספרית דנן, כל שיהיה חייב המזיק לשלם למיטיב הינו הסכום של 8,000 ₪, אותו הסכום שהיה רשאי העובד לדרוש מהמזיק, ושוב כשאין זה משנה מה הסכום בפועל אשר שילם המיטיב למס הכנסה. דהיינו, המעביד יימצא חסר - בהנחה ששיעור המס הינו גם בפועל 20% - בסכום של 2,000 ₪. אולם, בהתאם לפסיקה ולעקרונות דלעיל, אכן הדבר מתחייב מהקביעה כי המיטיב עומד בנעלי הניזוק ובהתאם להוראות חוק הפיצויים. משכך, עלינו לבחון את מהות התשלום ששילם המעביד לעובד, בהיותו מעביד מורשה, ובהתאם לתקנה 22 לתקנות הביטוח לאומי. 21. משנדרשים אנו לסוגיה דנן, עלינו לבחון את מעמדו של המעביד המורשה. כאמור, המשיבה טוענת כי היא משמשת רק כ"צינור" של המל"ל. בלשון אחרת, מבחינת המזיק יש לראות את תשלומי המעביד, כתשלומים שביצע המל"ל, ומעשית, יש לבחון את הסוגיה דנן, כפי המסקנה דלעיל אם לא היה מדובר במעביד מורשה. לכן, אם לדוגמא המעביד המורשה שילם לעובד רק את דמי הפגיעה, קרי בדוגמא המספרית כדלעיל, המעביד שילם לעובד סכום של 6,000 ₪ (75% נטו משכר של 10,000 ₪), ובהנחה ששכרו נטו 8,000 ₪ (ניכוי 20% מס), המזיק חב בהפרש של 2,000 ₪. אם יטען הטוען, כי בפועל המעביד קיבל 7,500 ₪, ישיב המעביד, אכן כך, אך סכום של 1,500 ₪ נועד למס הכנסה, וכפי שהמל"ל היה מעבירו למס הכנסה. דהיינו רק היתרה בסך 6,000 ₪ שולמה לעובד, לכן, אין לנכות אותו סכום ששולם למס הכנסה, והמעביד יהא זכאי לקבל מהמזיק 6,000 ₪, בדיוק כפי שהעובד היה זכאי לקבלו אם לא היה מדובר במעביד מורשה. בהתאם, אם המעביד שילם לעובד את שכרו הרגיל נטו, קרי 8,000 ₪, אזי 6,000 ₪ הינם דמי פגיעה ו-2,000 ₪ הינם בגין הפרשי שכר. לכן, גם כאן הניכוי בגין אשר קיבל המעביד מהמל"ל יהא סכום של 6,000 ₪ בלבד. בלשון אחרת, גם אם בפועל שילם המעביד לעובד 8,000 ₪, הרי יש לבחון את מרכיבי התשלום, בעת שעסקינן במעביד מורשה. כמובן שבכל הקשור ל"הפרשי שכר" מעבר לדמי הפגיעה, קרי 2,000 ₪ נטו, לא יהיה רשאי המעביד לדרוש הטבה בגין הסכום שהועבר למס הכנסה, הואיל וביחסי המזיק והניזוק, גם הניזוק לא היה רשאי לתבוע סכום זה. אולם, ככל שעסקינן בדמי הפגיעה, אזי בפועל קיבל העובד 6,000 ₪ ועל כן זה הסכום העומד לניכוי. 22. מנגד ניתן לראות במעביד מורשה, ככל מעביד אשר משלם את מלוא השכר של העובד, דהיינו המעביד משלם לעובד 8,000 ₪ בדוגמא דנן. משכך, אילמלא מעורבות המל"ל, המזיק לא היה חייב לשלם למעביד המיטיב אלא את אשר זכאי היה העובד לתובעו, קרי 8,000 ₪ וכשהמעביד הוא זה שנושא בתשלומי מס ההכנסה, בגין השכר ששולם. עתה, אם נוסיף את תשלומי המל"ל, יטען המזיק, כי בפועל אתה המעביד קיבלת "כיסוי" של 7,500 ₪ מהמל"ל, ואין זה מעניינו של המזיק שהמעביד נצרך לשלם מס, ולכן יש לנכות את מלוא ה-7,500 ₪, והיתרה לתשלום הינה 500 ₪ בלבד. העובד הניזוק קיבל 8,000 ₪ והמעביד קיבל 8,000 ₪ (7,500 ₪ + 500 ₪). כך גם, יטען המזיק כי בפועל המל"ל יגבה ממנו את התשלום שהעביר המל"ל למעביד המורשה, דהיינו גם המזיק ישלם בפועל 8,000 ₪. 23. מסקנת האמור, כי השאלה הנצרכת להכרעה, אינה טכנית אלא מהותית, על מי יש להטיל את אותו תשלום מס המשולם בגין דמי הפגיעה, האם על המעביד המורשה או על המזיק (בהנחה שהמל"ל ידרוש מהמזיק את מלוא התשלום של 7,500 ₪). 24. לדעתי, הדין עם המשיבה וגישתה ממספר נימוקים. ראשית, כל מהותו של ההסדר לעניין מעביד מורשה, הקלה על מנגנון המל"ל, כך גם להקל עם העובד. לכן, לא בכדי העניק מתקין התקנות "בונוס" למעביד שכזה, בעמלה המתווספת לתשלום, דהיינו, המעביד משמש כזרוע הארוכה של המל"ל, לכל דבר ועניין ואין הוא צד לתשלום דמי הפגיעה, אלא רק כצינור לביצוע התשלום לעובד מחד גיסא והנצרך למס הכנסה, מאידך גיסא. אם נקבל את גישת המערערות, המשמעות תהא שמי שבא "לברך" יימצא חסר וללא הצדקה. שנית, בצדק טוענות המערערות כי המיטיב בא בנעלי העובד. לכן, כפי שהניכוי מהפיצוי המגיע לניזוק העובד, הינו רק ביחס לתשלומים ששולמו בפועל לעובד, כך אף כאן הניכוי, צריך להיות אותו ניכוי של דמי הפגיעה ששולמו בפועל. שלישית, בחינת האינטרסים מעביד מול מזיק, אין הצדקה שהמזיק הוא זה שייהנה כתוצאה מההסדר בין המעביד למל"ל, אלא היפוכם של דברים. לדעתי, אין הצדקה לכך שהמזיק "יהנה" מכך שמדובר במעביד מורשה, מול מצבו מעת שדמי הפגיעה משולמים ישירות ע"י המל"ל. יתר על כן, לדעתי, יש לראות במעביד כעומד בנעלי הניזוק לכל דבר ועניין, לרבות בשאלה דנן. בלשון אחרת, כפי שאין מקום לקבל את טענת המזיק ישירות מול העובד, כי המל"ל שילם בגינו 7,500 ₪, הגם שחלק שולם למס הכנסה, כך גם במקרה של מעביד מורשה. כפי שהניכוי ישירות מול הניזוק, הינו ניכוי של התשלום בפועל, כך גם במעביד מורשה הניכוי הינו של אותו תשלום ששולם בפועל לעובד הניזוק, קרי 6,000 ₪ בלבד. 25. אם נחזור לדוגמא, של תשלום דמי פגיעה בלבד ע"י המעביד לעובד הניזוק, הרי בפועל העובד קיבל 6,000 ₪. משכך, ובהנחה שהמעביד לא הוסיף מאומה, אזי לא היה המעביד פונה כלל למזיק, הואיל והמל"ל שילם למעביד את מלוא אשר שילם המעביד לעובד ואף ברוטו. משכך, העובד בדוגמא שלנו, רשאי היה לתבוע מהניזוק את יתרת שכרו נטו, קרי 2,000 ₪. עתה, אם נניח שהמעביד בחר לשלם לעובד בפועל סכום נוסף של 2,000 ₪ להשלמת שכרו, קרי תביעתו כמיטיב מתייחסת מעשית לאותו סכום של 2,000 ₪, שעל כן כפי שהניזוק בדוגמא דלעיל רשאי היה לקבלו מהמזיק, כך גם המיטיב. סיכומם של דברים: 26. בתביעת מיטיב יש לבחון את אשר היה הניזוק רשאי לתבוע מהמזיק. כאמור, אם הניזוק היה תובע את המזיק, היה מנוכה רק הסכום שבפועל קיבל הניזוק העובד, מהמל"ל. כך גם מעת שמדובר בתביעת המעביד המורשה כמיטיב, ינוכה אותו סכום שהיה מנוכה כדלעיל. 27. הנה כי כן, מסקנת האמור כי אשר יש לנכות מתביעת המיטיב העובד המורשה, את אותו סכום שקיבל הניזוק בפועל. דהיינו התשובה לשאלה שהצבנו כי יש לבצע ניכוי מהניכוי, כשיטת המשיבה. 28. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. המערערות תשלמנה למשיבה 11,600 ₪ שכ"ט עו"ד. ישעיהו שנלר, שופט אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, ד' חשוון תשע"ב, 1 נובמבר 2011. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד ד"ר קובי ורדי, שופט רות לבהר-שרון, שופטת מיסיםמס הכנסה