1. לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה ביום 2.6.05 ע"י כב' השופט יפרח. 2. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן בתביעה כספית שהוגשה ביום 26.2.04 על ידי המשיב (להלן גם: "הבנק") כנגד 7 נתבעים (המבקש הוא נתבע מס' 7). 3. לאחר מספר נסיונות לאתר את כתובתו של המשיב ומספר בקשות לביצוע תחליף המצאה, ניתן למשיב לבסוף, בהחלטה מיום 5.3.05 (בש"א 192104/04), היתר לביצוע תחליף המצאה (על ידי פרסום בעיתון יומי נפוץ, הדבקה בכתובת הרשומה במשרד הפנים והדבקה בלוח המודעות בבית המשפט). 4. לאחר האמור ולאחר שבוצע תחליף המצאה לפי החלטת 3.5.05, נתבקש וניתן פסק דין בהעדר הגנה (ביום 2.6.05, כנזכר). 5. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 5.7.11. דיון 6. כידוע, שתיים הן העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר קיים פגם בהליך בעטיו היה מקום להימנע ממתן ההחלטה (בעיקר כאשר לא בוצעה המצאה כדין למבקש) יש מקום לביטול החלטה "מתוך חובת הצדק (ex debito justitiae)". במקרים אחרים, מדובר בסמכות הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"א 5000/92 בן-ציון נ' עו"ד גורני, נאמן על נכסי בן-ציון, פ"ד מח(1) 830, 835 (1994); ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395, 397 (1954)). 7. לשיטת המבקש, יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק (ולחילופין בלבד, מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט). 8. המבקש טוען כי נודע לו לראשונה על קיומו של פסק הדין רק ביום 5.6.11, עת התברר לבא כוחו כי נמשכו כספים - במסגרת בקשת עיקול - מתיק הוצל"פ אשר המבקש מנהל (כְּזוכֶה) כנגד חייבת מסויימת. המבקש מצהיר כי לא קיבל את כתב התביעה ולא ידע עליו. 9. עוד טוען המבקש כי לבקשה לביצוע תחליף המצאה צורף תדפיס ממשרד הפנים כאילו המבקש מתגורר ברחוב אבן גבירול 29 בתל אביב, אולם אותה עת התגורר במשמר איילון 30 ולמיטב ידיעתו זו גם היתה הכתובת הרשומה שלו במועד הרלוונטי במשרד הפנים. המבקש כתב כי הוא שומר על זכותו להמציא תדפיס כתובות ממשרד הפנים בענין זה. 10. עוד כותב המבקש בבקשתו כי כתובתו לא היתה מעולם ברחוב אבן גבירול 29 אלא ברחוב אבן גבירול 21 וכי מבדיקה שערך עולה כי ברחוב אבן גבירול 29 נמצא "בית ציוני אמריקה". 11. על אלה מוסיף המבקש, כי המשיב לא פעל כנגדו על יסוד פסק הדין מהלך מספר שנים בהוצל"פ ולו היה המשיב פועל קודם לכן, היה המבקש מגיש את הבקשה מוקדם יותר. 12. בטענות המבקש בענין ההמצאה שבוצעה לא מצאתי ממש. אבאר טעמי. 13. ראשית יוזכר כי משניתן היתר לתחליף המצאה, הרי שביצועו של זה כמוהו כהמצאה כדין (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' עשירית, 2009), עמ' 720). אם לא כן, שמטת את הבסיס מתחת לכלי של תחליף המצאה ופתחת אפשרות של ממש לחמוק מקבלת בכתבי בי דין ולבקש ביטול פסקי דין בכל עת על יסוד טענה של ביטול מחובת הצדק. 14. כפי שציין בית המשפט העליון, משהחליט בית המשפט להורות על תחליף המצאה, יש לראות פסק דין אשר ניתן לאחר האמור, כפסק דין שניתן לאחר מתן הזדמנות למבקש להעלות טענותיו (בר"ם 11513/05 אדרי נ' פנינת אילת (14.12.05)). הטענה כי המבקש בפועל לא קיבל את התביעה ופסק הדין, אינה מעלה ואינה מורידה. 15. על פני הדברים אפוא, אלא אם יתגלה כי נפל פגם מהותי בהליך תחליף ההמצאה (ע"א 36/75 ג'בריל נ' מוזדן, פ"ד לא(1) 757 (1977); בר"ע (מחוזי ת"א) 901/80 מינהל מקרקעי ישראל נ' תומר ושות' מוסד חינוכי טיפולי בע"מ, פ"מ תש"מ(2) 29 (1980)) ומשכך - בהמצאה ובזכותו החוקתית של בעל דין להביא את דברו בפני בית המשפט, כי אז אין מדובר במקרה בו יבטל בית משפט החלטה או פסק דין מחובת הצדק, אלא יש לבחון את הסוגיה לפי כללי ביטול בשיקול דעת בית המשפט. 16. אשר לענין תחליף ההמצאה: מתדפיס מקורי של משרד הפנים מתקופה רלוונטית הנמצא בתיק עולה כי מענו הרשום של המבקש היה ברחוב אבן גבירול 29, דירה 2. כפי שעולה מתצהיר שגיבה את הבקשות להיתר תחליף המצאה, נסיונות לאתר את המבקש בכתובת זו, לא צלחו. 17. הטענה ולפיה מדובר למעשה בכתובתו של "בית ציוני אמריקה", התבררה כחסרת בסיס והמבקש עצמו חזר בו ממנה במסגרת התשובה לתגובה. 18. הטענה לפיה המבקש התגורר בעת הרלוונטית במשמר איילון 30 (ואף הטענה כאילו המבקש התגורר בעבר ברחוב אבן גבירול 21 ולא 29), לא גובתה ולו במסמך אחד ויחיד ממנו עולה כי היתה למבקש כתובת כזו בעת הרלוונטית, קל וחומר כי דובר במען של ממש אליו ניתן וצריך היה לבצע המצאה. לא צורף לבקשה מסמך מהרשות המקומית, הסכם שכירות, או כל מסמך דומה אחר. לא צורפה אפילו תכתובת פרטית מזמן אמת בענין כתובת כזו. 19. נזכיר כי המבקש טען במסגרת הבקשה כי למיטב ידיעתו, כתובתו במשמר איילון היא שהיתה רשומה במשרד הפנים וכי הוא שומר על זכותו להמציא תדפיס כתובות ממשרד הפנים בענין זה. דברים אלה נכתבו בראשית חודש יולי 2011 ותדפיס כתובות ממשרד הפנים לא הוגש (ולא הוגשה בקשה לצרפו). אין אלא לומר כי לו היה המבקש מצרף את התדפיס, היתה ראייה זו פועלת לחובתו ולא היתה מעלה את שנטען על ידו. 20. עוד יצויין כי במסגרת התגובה שהגיש לבקשה, הפנה המשיב לכך שהמבקש לא צירף אינדיקציה כלשהיא לכתובת לה טען. המבקש הגיש תשובה לתגובה ולמרות שהיה ער לטיעון האמור, לא צירף גם לתשובה מסמך שיש בו לתמוך את טענותיו (בעוד שמצא לנכון לבקש לצרף מסמכים אחרים). 21. הכתובת שצוינה ברשם החברות ככתובתו של המבקש היתה רוטשילד 97 בתל אביב. זו גם הכתובת שצוינה על ידי המבקש בתכתובת אותה ביקש לצרף לתצהירו (בהקשר טענות ההגנה). נסיונות לאתר את המבקש גם בכתובת זו עלו בתוהו (כעולה מתצהיר הנמצא בתיק), והמבקש אכן אינו טוען כי זו היתה כתובתו. 22. עוד נזכיר כי גם אם חל שינוי בפרטיו האישיים של אזרח או תושב המדינה, מוטל עליו לעדכן את הרשות ולאמת שפרטי הרישום אודותיו נכונים ומעודכנים (עת"מ (מחוזי י-ם) 1175/04 שלמה נ' שר הבינוי והשיכון (2005)). ניתן להעיר כי חובה זו שהיתה קיימת זה מכבר, קיבלה משנה תוקף במועד המאוחר לענייננו, בחוק עדכון כתובת, תשס"ה - 2005). 23. על האמור ניתן להוסיף כי מתוך הבקשות לבצע תחליף המצאה עולה, והמבקש לא סותר את הדבר כלל, כי לא היו למבקש אותה עת חשבונות בנק פעילים כלשהם, וכי כאשר זכה המבקש בהליך משפטי, נרשמו השיקים על שם בנותיו של המבקש. בתשובה, בה הדגיש המבקש קיומו של הליך זה והליכים נוספים, מצא המבקש לנכון - וטעמיו עימו - שלא להתייחס לשאלת המען והתשלומים במסגרת אותם הליכים. 24. מעיון בתיק ובכלל זה בבקשות חוזרות לביצוע תחליף המצאה גם עולה כי ההחלטה לתת היתר לתחליף המצאה ניתנה רק לאחר מספר בקשות שגובו בדו"חות חוקרים שונים מהם עלה כי עקבותיו של המבקש 'אבדו', ועולה חשש (בלשון זהירה) כי הקושי לאתרו הינו בכוונת מכוון. יוער כי המבקש הוסמך בעבר כעורך דין, אולם רשיונו ככל הנראה נשלל ממנו. 25. ההמצאה של כתב התביעה למבקש בוצעה אפוא כדין, אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק (גם אם המבקש לא קיבל את כתב התביעה בפועל לידיו), ואין לומר כי בכך נפגעה זכותו החוקתית. מטעמים דומים אין לקבל את הטענה כי המשיב לא יצר קשר עם המבקש מהלך שנים. על פני הדברים, נסיונות המשיב "ליצור קשר" עם המבקש, עלו בתוהו, ושלא מטעמי המשיב. 26. יש לעבור ולבחון עתה האם יש מקום להפעיל את הסמכות הנתונה לבית המשפט לבטל את פסק הדין מכח שיקול הדעת. 27. בבואו להפעיל את שיקול דעתו בשאלה כזו, בוחן בית המשפט שני היבטים מרכזיים: מהי הסיבה אשר גרמה למחדלו של המבקש ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך נשוא ההחלטה אם זו תבוטל. שאלת סיכויי ההצלחה היא העיקר, אך אין להתעלם גם משאלת ההסבר למחדל. ככל שמשקל הסיבה למחדל גדול יותר, מצבו של המבקש קל יותר (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (2001); ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, 139 (1993)). 28. בכל הנוגע לרכיב הראשון, הדיון אשר נערך לעיל בענין הבסיס לעצם מתן פסק הדין בהעדר הגנה, יפה גם לשאלת הפעלת שיקול הדעת. אין למבקש סיבה בעלת משקל של ממש למחדלו בענין אי הגשת כתב ההגנה. המבקש אינו יכול "להתחבא" מאחורי אי קבלת כתב בי דין בפועל, כאשר נחזה כי עשה מאמץ של ממש לא לקבלו (השווה: בענין התעלמות מהודעות שנשלחו בדואר רשום ואי דרישתן, רע"א 10646/02 עדן נ' בית זית - אגודה שיתופית (2003); ע"א 618/74 פאעור נ' קמיל, פ"ד כט(2) 682, 687 (1975); בש"א (מחוזי י-ם) 9801/09 בלום נ' לוין (2009); בש"א (מחוזי י-ם) 4231/06 בר יצחק נ' כהן (2007); בר"ע (מחוזי ב"ש) 77/92 אגבאבא נ' בנק לאומי, דינים מחוזי א' 834 (1992), מפי כב' השופט (הנשיא דאז) טירקל; ור' גם סע' 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש]). 29. הסוגיה הנוספת אותה בוחן בית המשפט בבואו לדון האם להפעיל את שיקול דעתו ולבטל החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד, הינה סיכויי המבקש לגופו של ענין (ובמקרה שלפנינו - סיכויי ההגנה של הנתבע), אם תתקבל בקשתו ויבוטל פסק הדין. ככלל, שאלת סיכויי ההליך היא משמעותית יותר. הכלל הוא שראוי לאפשר לבעל דין לממש את זכות הגישה לערכאות ולקבל את יומו בבית המשפט, כאשר נזק שנגרם לבעל הדין האחר עקב מחדל דיוני ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות. בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות (למשל: רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט - נכסים ובניין בע"מ (2005)). ניתן להעיר כי הדברים אינם חד משמעיים וכבר היו מקרים בהם מצא בית המשפט כי מחדלו של בעל דין הוא כה משמעותי עד שיאפיל על סיכויי ההגנה (למשל: ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (2009) וכן דברי כב' השופט עמית ברע"א 10940-05-09 הכובש חולון מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ (2009)). 30. נעבור לבחון את שאלת הסיכויים ולשם כך נקדים מספר מילים לענין התביעה עצמה. 31. עניינה של התביעה נשוא הבקשה הוא בחובותיהן של שתי חברות (הנתבעת 1 והנתבעת 2, להלן: "החברות החייבות") לבנק. המבקש היה בעל מניות ומנהל בחברות החייבות וכן ערב לכל חובותיהן ללא הגבלה בסכום. נתבעים אחרים היו קשורים אף הם לחברות החייבות באופן דומה (ולא נדרש כאן לפרטי ההבדלים). 32. לפי הנטען בכתב התביעה, החברות החייבות נקלעו לקשיים כלכליים וחדלו מפעילות. כן נטען כי בין הנתבעים 5 ו-6 לבין הנתבע 7 (המבקש) פרץ סכסוך חריף אשר האיץ את ההתמוטטות (הנתבעות 3 ו- 4 הן חברות). 33. עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר מכתב דרישה שהוצא על ידי הבנק ביום 20.5.98, פנו הנתבעים 3- 6 לבנק כדי להגיע להסדר לסילוק החובות, והסדר כאמור נחתם ביום 27.8.98. במסגרת הסדר זה אישרו הנתבעים 3- 6 את נכונות יתרות החוב והתחייבו לסלקו באופן ובמועדים שנקבעו בו. ההסדר קוים באופן חלקי בלבד והוראות מרכזיות בו הופרו. הבנק נתן לנתבעים 3- 6 הזדמנות לתקן את ההפרות אולם ללא הועיל ומשכך הועבר מלוא החוב לגבייה, והוא העומד בבסיס סכום התביעה. 34. יצויין כי לפי רישומי התיק, למעט הנתבע 6 לא התגוננו הנתבעים כלפי התביעה וניתנו כלפיהם פסקי דין בהעדר הגנה. גם כנגד הנתבע 6 ניתן פסק דין בסופו של יום מטעמים דומים (אי הגשת סיכומים). 35. במסגרת הבקשה לביטול פסק דין טוען המבקש תחילה, בענין סיכויי ההגנה (ביטול בשיקול דעת), כי החובות של החברות החייבות נגרמו בעטיים של השותפים האחרים בחברות, אשר התברר למבקש בדיעבד כי חלקם קשורים לגורמים בשוק האפור, והמבקש נאלץ לצאת ממעורבותו בחברות אלו תוך שנגרמו לו נזקים כספיים רבים. למותר לציין כי אין בטענה מסוג זה כדי להוות הגנה כלפי תביעת הבנק, כי אם - לכל היותר - בסיס לטענות של המבקש כלפי שותפיו לשעבר. 36. עוד טוען המבקש במסגרת הבקשה, כי ההסדר אליו הגיע הבנק עם הנתבעים 3- 6 בוצע מבלי שהדבר הובא לידיעתו של המבקש וכי הבנק איפשר לנתבעים האחרים למכור רכוש של החברות החייבות שהיה משועבד, תוך התרשלות בוטה כלפי המבקש. לשיטת המבקש, דבר קיומו של ההסדר התגלה לו כאשר בסוף 1998 תפס הבנק רכב מסוג דייהו שהיה בבעלות אשתו המנוחה של המבקש ושימש את המבקש ובני משפחתו. ממשיך המבקש וטוען כי פנה אל הבנק בטענה בענין התרשלות וגרימת נזק ואז סוכם כי המבקש ישלם לבנק 25,000 ₪ כנגד קבלת רכבו בחזרה וכנגד הפטרתו מערבותו. המבקש טוען כי הבנק לא פנה אליו מהלך 12 שנים ולו פעם אחת והיה למבקש ברור כי "הענין סגור" בהתאם להסכמות בין הצדדים. 37. לטענת ההפטר לא הובא במסגרת הבקשה כפי שהוגשה גיבוי ראייתי למעט דבריו של המבקש עצמו (לענין בקשה לצרוף תצהיר, ר' להלן). טענת ההפטר גם מעלה על פניה קושי בהינתן סכום החוב (מאות אלפי שקלים) בצרוף ערכו של רכב הדייהו, למול הסכום שנטען כי המבקש נאות לשלם לשלם אותה עת לבנק (25,000 ₪). 38. בנוסף, לפי הנטען בבקשה, כנזכר, הסיכום בענין הפטרו של המבקש מערבותו, גובש במקביל לענין הרכב ולאור טענות שהיו למבקש כלפי הבנק בענין ההסדר שבין הבנק לנתבעים 3- 6. דא עקא, מסמכים שהמבקש עצמו עותר לצרף לבקשתו (ר' עוד להלן), משמיטים את הקרקע מתחת לטענה האמורה כפי שהועלתה. כך למשל ניתן ללמוד ממסמכים אלה כי ביום 8.12.98 הוסכם כי המבקש יפדה את הרכב כנגד סך של 22,000 ₪ (והמבקש מציין כי זהו למעשה הסכום אותו הזכיר בבקשה כ- 25,000 ₪), כי אותה עת לא עמדה על הפרק כלל הפטרת המבקש מערבותו, וכי רק לאחר מכן פנה המבקש לבנק וציין כי נודע על על הסדר והוא מבקש לעיין בו. 39. הטענה בענין הפטר כפי שהועלתה במסגרת הבקשה, הופרכה אפוא מתוך מסמכי המבקש עצמו ואינה מגלה קיומה של הגנה. 40. הטענה הבאה אותה מעלה המבקש במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין הינה טענה להתרשלות הבנק בכך שאיפשר לנתבעים האחרים, במסגרת ההסדר, למכור בעצמם ציוד או מכונות משחק שהיו משועבדים לו. ממשיך המבקש וטוען כי לאור רשלנות זו של הבנק, אחד מהנתבעים האחרים מכר ציוד בעצמו ושילשל את הכסף לכיסו במקום להעבירו לבנק לפי ההסדר. המבקש כותב כי לפי תצהירו של הנתבע 6, מר טנצר (כפי שהוגש בתיק במסגרת ההליך עת נוהל כנגדו), בלונים מתנפחים אשר היו משועבדים לבנק נמכרו ע"י הנתבע 5, מר אלטמן, לצדדים שלישיים כנגד 244,000 ₪ וסכום זה שולשל לכיסו של מר אלטמן במקום לבנק. לשיטת המבקש, אם היה הסכום משולם לבנק, לא היתה עוד יתרת חוב לחברות החייבות (וחשבונן אף היה ביתרת זכות). 41. גם טענה זו מעלה קושי של ממש. המבקש סומך את טענתו על תצהירו של הנתבע 6, מר טנצר (ודומה כי בענין טיעון זה, קיבל הנתבע 6 לבסוף רשות להתגונן - ר' פרוטוקול ישיבת 21.2.05 בבש"א 15048/05, בפני כב' השופטת אלמגור). דא עקא, לאחר אותו תצהיר אישר טנצר - במסגרת פרוטוקול דיון שנערך בתיק זה ממש - כי טענתו אינה נכונה שכן הבלונים המתנפחים לא היו משועבדים כלל לבנק (עמ' 10 ש' 2- 8 לפרוטוקול ישיבת 27.3.06, בפני כב' השופטת אבניאלי). טענתו של המבקש נסמכת על טענת השעבוד ומשנחזה כי אין לטענה זו במה לאחוז, נשמט הבסיס לה (ולטענה כי אם הנתבע 6 קיבל רשות להתגונן כנגד התביעה, כך יש לנהוג גם במקרה הנוכחי). 42. האמור צויין בתגובת המשיב לבקשה, ולמרות זאת לא מצא המבקש במסגרת תשובה שהגיש, לציין נתונים או טיעונים נוספים שיש בהם כדי ללמד על קיומו של שעבוד. למעשה, דומה כי במסגרת התשובה זנח המבקש את טענתו בענין הבלונים המתנפחים, בה הרחיב במסגרת הבקשה. 43. שתי טענות ההגנה המרכזיות אשר צוינו בבקשה לביטול פסק דין (טענת ההפטר וטענת ההתרשלות בענין הבלונים המתנפחים), כפי שהועלו במסגרת הבקשה, אינן מעלות אפוא למבקש סיכויי הגנה המצדיקים דיון בתיק לגופו. 44. לקראת סיום הבקשה (במסגרת סעיף 19.ח.2; 19.ח.4; 19.ח.5), מעלה המבקש בתמצית וללא פירוט של ממש, מספר טענות נוספות (סעיפים 19.ח.1 ו19.ח.3 חוזרים למעשה על טענות קודמות), ואלה יבחנו להלן. 45. טענה אחת היא טענת התיישנות או שיהוי. התביעה הוגשה בשנת 2004 בענין חוב שדרישה אליו הופנתה בשנת 1998 והסדר חוב לגביו כשל אף מאוחר יותר, ומשכך - לא התיישנה. אשר לשיהוי, פרט למילים "שיהוי ניכר", לא פורטה טענה זו ולפיכך, ובהינתן ההלכה הפסוקה בענין שיהוי כבסיס להגנה מפני תביעה עיקרית (ר' ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (2009), סע' 96), לא בוסס סיכוי הגנה מתוך האמור בבקשה בענין זה (בכפוף לאמור להלן בענין שיעור החוב). 46. טענה נוספת היא כי המכתב של המשיב בענין אי עמידת החברות החייבות בהתחייבויותיהן כלפיו, לא נשלח למבקש כדבעי לפי הוראות סע' 26 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967, וכי מטעם זה מופטר המבקש מערבותו. טענה כוללנית זו אינה יכולה לעמוד בדרך בה הוצבה, הן משום שלא מפורט בה מדוע ההודעה אינה עומדת בתנאי הדין ובנוסף משום שלפי סעיף 26 לחוק הערבות אליו היא מפנה, ערב אינו מופטר מערבותו באורח כללי בשל אי הודעה בדרך ראויה, אלא הוא מופטר "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". אין טענה במסגרת אותו הקשר, בוודאי לא טענה מפורטת ומכומתת, כי לו היתה ההודעה נשלחת בדרך טובה ונכונה יותר, היה החוב משולם כולו בדרך כזו או אחרת (וכבר ראינו כי הטענה בענין אי העברת התמורה בענין הבלונים המתנפחים, אם ננסה לטובת המבקש לשלב אותה בטענה הנוכחית, נשמטה אף היא). אין בטענה זו בדרך בה הועלתה, כדי ללמד על סיכוי הגנה סביר למבקש. 47. הטענה האחרונה הינה כי המשיב התרשל בכך שלא פנה למבקש ולא פעל כנגדו שנים רבות, הן עד הגשת התביעה והן במסגרת ההוצל"פ, ומשכך תפח החוב באורח משמעותי והמבקש אינו צריך לשאת בריביות העצומות בהן מחוייב תיק ההוצל"פ. בהקשר זה ניתן לציין כי בנוסף, טוען המבקש לנזק ראייתי. 48. בטענה האמורה יש קושי לכל הפחות בכל הנוגע לחלק מהמועדים ובהם המועדים הסמוכים להגשת התביעה ולמתן פסק הדין, מן הטעמים אשר בוארו לעיל בענין נסיונות ההמצאה למבקש. ניתן לציין כי חובות החברות החייבות לבנק עוד בשנת 1998 עמדו על למעלה מ- 370,000 ₪ (התביעה במועד הגשתה עמדה על 680,791 ₪). 49. העולה מן המקובץ הינו כי רוב הטענות כפי שהועלו במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, אינן מבססות הגנה מסתברת מפני התביעה. הטיעון היחיד שיתכן כי מראה הגנה כלשהיא, אף שהועלה באופן שאינו מפורט או מכומת כמתחייב, הוא שאלת הצטברות הצמדות וריביות במועדים מסוימים. 50. במסגרת התשובה לתגובת הבנק, הרחיב המבקש לראשונה טיעון - שנזכר בקצרה בבקשה - ולפיו הבנק התרשל בכך שאיפשר לנתבעים האחרים במסגרת ההסדר, למכור בעצמם מכונות משחק שהיו משועבדות לו. בעוד במסגרת הבקשה פירט המבקש טענה כזו רק בענין הבלונים המתנפחים (וכפי שראינו לעיל, הטענה נשמטת למעשה), התייחס המבקש במסגרת התשובה ביתר הרחבה לסוגיה זו, והפעם בענין מכונות משחק (מינוח שהופיע בבקשה המקורית, ללא פירוט כאמור). לפי הטענה שהועלתה בתשובה, היו לבנק שיעבודים על 75 מכונות משחק, והבנק "איבד" נכסים אלה תוך "התרשלות פושעת". גם בשלב הנוכחי, המבקש אינו מציין מהו ערכן של מכונות אלה. כמו כן, ובניגוד לטענה המפורטת בענין הבלונים המתנפחים, המבקש אינו מציין כי סכום כזה או אחר מתמורת מכירת המכונות לא הועבר לבנק. ממילא אף לא ניתן ללמוד מהטענה, מהו הנזק שנגרם מההתרשלות הנטענת. 51. המבקש הגיש בקשה להוסיף תצהיר משלים לבקשתו. המבקש טען כי איתר לפתע ארגז נוסף של חומר במחסן דירתו שלו, וכי לא איתר את החומר קודם לכן בשל ליקוי בראייה. הבנק מפקפק בהסבר זה. מכל מקום, התייחסות למסמכים שמבקש המבקש לצרף בענין פדיון הרכב, כבר נכללה לעיל. מסמכים נוספים הינם תכתובת למול הבנק. לפי מכתב הנושא תאריך 26.1.99, המבקש הודיע לבנק כי הוא מבטל את ערבותו לאור מה שנגלה לו לאחר שעיין בהסדר. המבקש טוען כי בעקבות מכתב זה הבנק קיבל כנראה את עמדתו וזנח את הטענות כנגד המבקש. 52. פרט לקושי שיש בבקשה לצירוף תצהיר נוסף בשל מסמכים שהיו בביתו של המבקש עצמו כל העת, הרי שהמכתב מיום 26.1.99 סותר לכאורה את טענת המבקש במסגרת הבקשה הראשונית ולפיה הגיעו הצדדים להסכמה בענין הפטרתו של המבקש מערבותו כנגד התשלום שאף היווה תמורה בגין שחרור רכב דייהו (ענין שארע והסתיים קודם לכן). עוד יצויין כי המבקש עצמו מאשר כי אינו זוכר שהבנק הסכים לעמדתו זו (וטוען כי הבנק לא השיב כלל). הבנק מכחיש שקיבל את המכתב, אך לא צירף תצהיר לתגובה. 53. לאור כל האמור לעיל ומכלול החומר שהוצב לפני, אני סבורה כי סיכויי ההגנה שהראה המבקש בחלק המרכזי של טענותיו הינם דלים ביותר באורח שאין בו כדי לבסס הצדקה לקיומו של הליך. יחד עם זאת, כדי לא לסגור בפניו את השערים כליל, ובהינתן מספר טעונים בהם אולי ניתן למצוא שמץ של אחיזה גם אם בדוחק רב, אני נכונה לעשות שימוש בשיקול דעתי ולהורות על ביטול פסק הדין (אשר ערכו בתיק ההוצל"פ עומד כיום, לפי הצהרת המבקש בבקשה, על למעלה משני מליון ₪), בתנאים הבאים: א. הפקדה בקופת בית המשפט - במזומן או באמצעות ערבות בנקאית בלתי מוגבלת - של מחצית מהסכום הנומינלי של התביעה כפי שהוגשה ב-2004 (היינו - הפקדת סך של 340,395 ₪), בתוך 45 ימים. ב. תשלום הוצאות המשיב בענין בקשה זו, בסך 2,900 ₪, בתוך התקופה האמורה. ג. יתאפשר למבקש להתגונן בשלוש הטענות הבאות (בלבד): I) העדר אחריותו לשאת בריביות ושאר רכיבים בהם החוב "תפח" בענין מועדים בהם היה על הבנק ליצור עם המבקש קשר והוא כשל לעשות כן. II) המבקש הופטר מערבותו בעקבות מכתבו לבנק מיום 26.1.99 (בהסכמה או באורח הנטען בסע' 14- 15 לתצהיר המבקש מיום 6.9.11). III) התרשלות המשיב בענין מימוש 75 מכונות משחק שהיו משועבדות לטובתו והנזק שנגרם בכך למבקש. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים (המבקש והמשיב, שהם הנתבע 7 והתובע). ניתנה היום, כט' כסלו תשע"ב, 25 דצמבר 2011, בהעדר. שאלות משפטיותהמצאת כתבי בי דין