התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס) מיום 21.09.11 בתמ"ש 18417/98 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להכריז כי הנכס ברח' פלוני 49 ב... והידוע כגוש 30465 חלקה 58 תת חלקה 3 (להלן: "הנכס") שייך בפועל לבעלה המנוח י' ח' ז"ל (להלן: "המנוח") חרף היותו רשום על שם משיבה 1. הרקע לערעור ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה 1. המערערת והמנוח נשאו בחודש מרץ 1974 והמנוח נפטר לבית עולמו בראשית חודש יולי 1996. סמוך לפטירה, בשלהי שנת 1995 הגישו המנוח ואמו, משיבה 1 (להלן: "האם"), הצעה למנהל מקרקעי ישראל לחכירת מגרש מס' 58א' .... לבניית יחידה אחת (להלן: "המגרש"). ביום 14.01.96 הצעתם זכתה במכרז. בחלוף כשבוע חתמה האם על ייפוי כוח המסמיך את המנוח להיות מיופה כוחה בכל הקשור למכרז, ובד בבד חתמו המנוח ואמו על תצהירים לפיהם ויתר המנוח על כל זכויותיו במגרש לטובת האם. לאחר פטירת המנוח, ייפתה האם את כוחה של בתה הגב' ב' י' ובתה הגב' ד' ח', משיבה 2 (להלן: "האחות") לטפל בענייני המגרש. בהמשך נבנה בית על המגרש. 2. התביעה הוגשה בתחילה על ידי המערערת כנגד האם בלבד כשטענתה הייתה שמימון רכישת המגרש והבית שנבנה עליו היה מכספי המנוח בלבד, ועל כן היא זכאית למחצית מהנכס ולחילופין למחצית משוויו. האם הכחישה טענה זו ובמהלך המשפט, לאחר שאם והאחות העידו כי האחות היא זו שממנה את הרכישה, צורפה גם האחות כנתבעת. 3. בפסק הדין סקר בית משפט קמא את מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפניו ובסופו הגיע למסקנה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שרישום הנכס על שם האם אינו משקף את המציאות. 4. בית המשפט אימץ את גרסות העדים מטעם המשיבות, עדותו של מר אפי למברגר, אשר זכה במגרש השכן למגרש נשוא ההליך ועדותו של מר משה אלה בעליה של חברת א.מ. אלה תכנון ובנייה בע"מ (להלן: "חברת א.מ. אלה"), אשר שירותיה נשכרו על ידי האם ומר למברגר למתן שירותי תכנון ופיקוח עליון לבניית בית דו-משפחתי על שני המגרשים. מעדויותיהם עלה כי לפי המידע שנמסר להם, האם היא בעלת הנכס. מעדותו של מר למברגר עלה עוד כי העברות הכספים לצורך הבנייה שהוא היה עד להן נעשו על ידי האחות ועל ידי אחיו של המנוח, מ'. מאידך, בית המשפט נתן משקל מועט לשלוש העדויות בהן הצטיידה המערערת: עדותה של הגב' ס' ר' בתם המשותפת של המערערת והמנוח, עדותה של הגב' ב' ח' אלמנת אחיו של המנוח ועדותו של מר א' נ' בן דודו של המנוח. בית המשפט ציין כי כל שעלה מעדויות אלו הן אמירות שנשמעו מפי המנוח עובר לרכישת המגרש לפיהן הוא עתיד לרכוש או עתיד לבנות בית ...., אך לא היה בהן עדות מפורשת על כך שהמגרש או הבית שעליו שייכים בפועל למנוח. 5. באשר לעדויות המשיבות, בית המשפט ציין כי הן התאפיינו בחוסר בהירות ובסתירות והן אף סתרו האחת את רעותה באשר למקור הכספים ששימשו לרכישת המגרש. ואולם, חרף זאת, בית המשפט לא ייחס לכך משקל רב, הן בשל גילה המופלג של האם, נסיבות חייה הקשות ומצב הבריאותי הירוד, והן בשל פרק הזמן שחלף מאז רכישת המגרש ועד למועד מסירת העדות בבית המשפט. 6. בית המשפט ציין עוד כי השתכנע שבידי האחות היו האמצעים לעמוד בתשלומים בגין רכישת הנכס. כמו כן, בית המשפט לא השתכנע כי המנוח פעל בשם עצמו בכל ענייני המכרז כטענת המערערת, וזאת על אף שלא חתם על כל המסמכים כמיופה כוח בלבד. בד בבד ציין בית המשפט כי המערערת לא הביאה למתן עדות עדים שיכלו לתמוך בטענותיה. כך, למשל, היא נמנעה מלהעיד את החוקר הפרטי אשר לטענתה העביר לה מידע לפיו המנוח הוא זה ששילם את מס הרכישה בגין העסקה. גם טענה בדבר זיוף מסמך שכותרתו "הסכם תשתית פיתוח במגרש מס' 58א'" (שכונה בפסק הדין "מסמך 105" וכך הוא יכונה להלן) שצורף לתצהיר האחות וממנו ביקשה ללמד על תשלום ששולם על ידי המשיבות עבור המגרש, נדחתה על ידי בית המשפט בשל העובדה שלא נתבקשה בחינת המסמך המקורי בידי מומחה. ולמרות שלבית המשפט גם הוצג חוזה שנערך בין האם ומר למברגר לבין חברת א.מ. אלה בע"מ על גביו מופיע מספר תעודת הזהות של המנוח, על אף שאין מחלוקת כי האם היא זו שחתמה על המסמך, בית המשפט קבע כי אין להסיק מכך מסקנה כלשהי בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים. 7. בית המשפט גם אימץ את טענת ב"כ המשיבות לפיה, לוּ באמת רצה המנוח לרכוש נכס ולהבריחו מהמערערת, הוא לא היה חותם על המסמכים, והיה דואג ששמו לא יופיע על מסמכים רשמיים אשר יוכלו להגיע לידי המערערת ולחשוף את המזימה שהוא כביכול רקח כנגדה. הדבר נכון בוודאי לאור העובדה שבזמן הרכישה היו תלויים ועומדים בין המנוח והמערערת הליכים בענייני הרכוש. חיזוק נוסף למסקנתו מצא בית המשפט במכתבו של עו"ד עודד פלדמן (אשר ייצג את האם והגב' פ' ח' בהעברת הזכויות בנכס מהאם לגב' פַ') מיום 6.06.07 שנשלח למנהלת המחלקה המשפטית במנהל מקרקעי ישראל בעניין העברת הנכס על שם הגב' פ' ח', אשת אחיו של המנוח, ממנו למד בית המשפט כי המשיבות ראו את הנכס כנכס שבבעלותם. 8. בסופו של יום קבע בית המשפט כי חרף סתירות אלו והתמיהות שעלו מהעדויות האחרות הוכיחו המשיבות כי היו בידי האחות מקורות למימון הרכישה מצד אחד וכי מצד שני המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הנכס נרכש למעשה על ידי המנוח ומכספיו ועל כן יש לקבוע כי רישום הנכס על שם האם אינו משקף את המציאות. טענות הצדדים בערעור 9. במסגרת הערעור טענה המערערת כי בית משפט קמא וויתר על בחינת מכלול הטענות העובדתיות שהוצגו בפניו והתעלם לחלוטין מהטענות המשפטיות שהועלו בפניו. כך, למשל, בית המשפט הזניח את הטענה בדבר הבעלות על הכספת בבנק דיסקונט אשר מהכספים שהיו מונחים בה נרכש המגרש ונבנה הנכס. בהקשר זה ציינה המערערת כי האחות טענה כי מדובר בכספת השייכת לה שנפתחה בשנת 1991 והכספים בה נצברו על ידה וכי היא זו שנשאה בעלויות החזקת הכספת. כן טענה האחות כי הכספת נפרצה בנוכחותה לאחר שמפתחותיה לכספת אבדו. ואולם, מהמסמכים שהומצאו על ידי הבנק עלה כי הכספת נפתחה על שם האחות רק ביום 31.07.92 יומיים בלבד לאחר שהמנוח פתח כספת אחרת שהייתה משותפת לו ולמערערת בבנק לאומי ורוקן את תכולתה. עוד עלה כי על אף שהכספת נרשמה על שם האחות, הדבר נעשה לאחר שהיא ייפתה את כוחו של המנוח לפעול בכספת. צוין גם כי חיוב כל הוצאות הכספת יגבו מחשבון הבנק של המנוח. המנוח הוא זה שהחזיק במפתחות הכספת, וביום 8.09.93 היא נפרצה לבקשת המנוח ובנוכחותו בלבד ושלא בנוכחות האחות כדבריה, לאחר שאיבד את המפתחות. בסופו של יום גם האחות הודתה כי היוזמה לפתיחת הכספת הייתה של המנוח. בהמשך לכך נטען כי טעה בית המשפט בקביעתו כי בכל מקרה אין המערערת יכולה לטעון למחצית מהזכויות בבית שנבנה על המגרש בשל כך שהבקשה להיתר הבנייה הוגשה לאחר מות המנוח, שכן אין בעובדה זו כדי לשלול את הטענה כי מימון הבנייה היה מהכספים שהיו שייכים למנוח והיו מונחים בכספת. 10. כן נטען כי גם קביעתו של בית המשפט כי האחות היא זו ששילמה עבור רכישת המגרש ובניית הבית עומדת בניגוד גמור לראיות שנשמעו. בהקשר זה הצביעה המערערת על כך שהאחות אינה יודעת לומר מה הסכום ששילמה עבור הנכס. היא גם טענה בתצהירה שהפקידה כסף מזומן לחשבונה של האם ומחשבון האם נמשכה המחאה בנקאית על סך של 240,000 ₪. דא עקא, שמסמכי חשבון הבנק של האם אינם תומכים בטענה זו. זאת ועוד, בעדותה בבית המשפט העלתה האחות גרסה אחרת לפיה היא נשאה בתשלום חודשי בסך של 18,000 ₪ לחברת ערים למשך שנה. בהמשך, טענה להפקדה של 60,000 $ במנהל מקרקעי ישראל באמצעות המחאה בנקאית מחשבונה לאחר שהפקידה בו את הכסף במזומן. ברם, לשלל גרסאות אלו לא נמצאו תימוכין, ובמסמכי חשבון הבנק של האם אין כל תיעוד להפקדה האמורה. מהראיות גם עלה כי בשנת 1996 ניתן היה לשלם למנהל מקרקעי ישראל רק באמצעות שובר תשלום ולא ניתן היה להפקיד כסף או שיק בקופת המנהל. למעשה, האחות לא המציאה לבית המשפט אף לא מסמך בודד אחד שיהא בו כדי להעיד על כך שהיא הפקידה את הכספים לטובת רכישת הנכס, בכלל זה אף לא אישור הפקדה אודות כספים שטענה שהפקידה. גם טענתה כי חלק מהתמורה הועברה מחשבון שהיה שייך לה ולאם, התבררה כלא נכונה, לאחר שהוכח שהיא נגרעה מהחשבון עובר למשיכת הכספים ממנו. 11. המערערת גם הצביעה על מסמך 105 שצורף, כאמור, לתצהיר האחות וממנו ביקשה ללמד על תשלום ששולם על ידי המשיבות עבור המגרש. לטענת המערערת, במסגרת ההליך בבית משפט קמא התברר כי מסמך 105 שצרפה האחות לתצהירה לא היה זהה לעותק מסמך זה שהומצא לבית המשפט על ידי חברת ערים אליה הועבר התשלום. בעוד שבמסמך שצורף לתצהיר היה רשום מספר זהותX שהוא מספר הזהות של האם במסמך שנתקבל מחברת ערים היה רשום מספר זהות X שהוא מספר הזהות של המנוח. לפי הטענה, השינוי נעשה על מנת שמספר הזהות של האם תופיע על המסמך דווקא בכדי להצניע את חלקו של המנוח ברכישת המגרש. בנוסף, המילים "ע"י ייפוי כח" שמופיעים ליד שמה של האם בטופס שנתקבל מחברת ערים אינן מופיעות במסמך 105 שצרפה האחות לתצהירה. המערערת הוסיפה כי האחות שנשאלה אודות מסמך 105 טענה בתחילה כי מדובר במסמך מקור, ולאחר שנתגלו השינויים הכחישה כי אמרה שמדובר במסמך מקור וטענה כי זה המסמך שקיבלה מחברה ערים. בית המשפט קבע בעניין מסמך זה כי היא ויתרה על טענת הזיוף של המסמך לאור העובדה כי "בית המשפט לא נתבקש להזמין את המסמך המקורי ולהביאו לבדיקה לידי מומחה". לטענת המערערת, לא היה מקום לקביעה זו שעה שבית המשפט הזמין את התיק הרלוונטי מחברת ערים וגילה את דעתו בפירוש כי מדובר באותו מסמך והצביע על שני השינויים הקיימים. 12. עוד נטען כי לא היה מקום לאמץ את גרסאות המשיבות ולמצוא אותן מהימנות על אף רצף הסתירות המהותיות היורדות לשורש המחלוקת וחרף זיוף מסמך 105 והגשתו כראיה וניסיונן לסכל את ההליך בעודו תלוי ועומד באמצעות העברת הנכס לגב' פ' ח'. בהקשר זה הצביעה המערערת על כך שהאם טענה בכתב ההגנה כי הרכישה מומנה מכספי האחות. ברם, בתצהירה טענה כי הכספים היו משותפים לה ולבתה (האחות), ובבית המשפט העידה כי המגרש נקנה אך מכספה שלה כשלבִּתה (האחות) "אפילו שקל אין לה". כמו כן, האחות טענה בכתב ההגנה ובתצהירה כי הרכישה מומנה על ידה בלבד, וכך גם טענה בתחילת עדותה. ואולם בשלב מאוחר יותר של עדותה שינתה גרסתה וטענה כי הרכישה בוצעה מכספים משותפים שלה ושל אמהּ. לטענת המערערת, לא היה מקום לדחות את הקושי העולה מהסתירות שעלו מעדויות המשיבות, לא בטענה אודות גילה ונסיבות חייה של האם, ולא בחלוף הזמן, ולוּ משום שהמשיבות עצמן לא טענו דבר בעניין זה. גם לא היה מקום לדחות את העדויות של שלושת העדים מטעם המערערת אשר העידו על אמירות של המנוח אודות הנכס שלו ב..... עוד נטען כי טעה בית המשפט בקביעתו כי בניסיון המשיבות להעביר את הזכויות בנכס תוך כדי ניהול ההליך לצד שלישי יש כדי לחזק את גרסתן בדבר היותן בעלות הנכס. 13. המערערת הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא התעלם מטענותיה בדבר טענת ה"הודאה והדחה" והיא הצביעה על כך שהמשיבות הודו כבר בכתב הגנתן כי רישום הזכויות בנכס הינו פיקטיבי ואינו משקף את הבעלות האמיתית בו. לדבריהן, הרישום נבע משיקולים כלכליים לצורך התחמקות מתשלום מס אמת. בנסיבות אלו נטען מדובר בטענה "הודאה והדחה", שכן המשיבות מודות לטענת המערערת כי רישום הזכויות בנכס אינו משקף את המציאות, אלא שהן מבקשות לדחות את טענת המערערת בכך שלא המנוח הוא זה שמימן את רכישת הנכס, והנטל היה צריך לעבור לכתפי המשיבות. 14. מנגד, המשיבות תמכו את יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט קמא. לדבריהן, פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות ומשפטיות מבוססות ובהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של הערכאה הדיונית, כמו גם בהערכת העדים שנשמעו לפניה. המשיבות הצביעו על היחסים המיוחדים ביניהן בהיות האחות רווקה אשר התגוררה כל השנים בבית האם, למעט תקופות בהן שהתה בחו"ל בשל עבודתה כמורה בשליחות המדינה, ובנסיבות אלו הן ראו את עצמן כשותפות ברכושן. כחלק מיחסים קרובים אלו נרכש הנכס עבור האחות כשהוא נרשם לא על שמה משיקולי מס. שמו של המנוח הוסף למסמכי המכרז אך במטרה לשוות להצעה חזות של הצעה המוגשת על ידי בני זוג ובכך לשפר את סיכויי הזכייה. הן גם שבו על הטענה שאומצה על ידי בית משפט קמא לפיה לוּ רצה המנוח לרכוש נכס ולהבריחו מהמערערת, הוא לא היה חותם על מסמכים, והיה דואג ששמו לא יופיע על מסמכים רשמיים אשר יוכלו להגיע לידי המערערת. המשיבות הוסיפו כי בניגוד לטענת המערערת, במסגרת הדיון בבית משפט קמא, הן הגישו ראיות למכביר, ביניהן העתקי שיקים, קבלות, הצהרת הון וכיוצ"ב, המעידות כי מימון רכישת הנכס נעשה מכספיה של האחות. בניגוד גמור לטענת המערערת, גרסתה של האחות לא הופרכה ולא נסתרה. גם אם נתגלו מספר אי דיוקים קלים בגרסתה, בצדק ייחס בית משפט בקיעים אלו לזמן הרב שחלף מהמועדים הרלוונטיים ועד למועד מסירת העדות בבית המשפט. למעשה, רק מימוש הערבות הבנקאית שניתנה כפיקדון במסגרת המכרז נרשמה על שם המנוח, וההסבר שניתן על ידן נתקבל על ידי בית המשפט. בצדק גם נדחתה הטענה בדבר זיוף מסמך 105 ולוּ בשל הנטל הכבד המוטל על הטוען טענה מעין זו. גם אין לשלול את הטענה כי מדובר בטעות ברישום מספר הזהות בשל הדמיון בין מספרי הזהות של המנוח והאם, הנבדלים בספרה אחת בלבד. 15. באשר לכספת בבנק דיסקונט נטען כי התעודה המוסדית שהוגשה על ידי הבנק מתעדת ביקורים בודדים של המנוח בכספת והאחות הסבירה זאת בכך שהוא החזיק בכספת מספר מסמכים חשובים בגינם גם ניתן לו ייפוי הכוח. המשיבות הוסיפו כי גם אם המנוח החזיק כספים בכספת לא הוכח סכומם והדרך מכאן להוכחת מימון רכישת הנכס על ידי המנוח רחוקה. 16. המשיבות ציינו עוד כי חרף הצווים המרובים שנתן בית המשפט, המערערת כשלה בהוכחת טענותיה ובסופו של יום היא לא הביאה ולו בדל ראיה שיש בה כדי ללמד כי המנוח הוציא ולוּ שקל אחד עבור רכישת הנכס. גם עדיה של המערערת לא זכו לאימונו של בית המשפט. עדים אחרים שיכלו לתמוך בטענותיה לא הובאו למתן עדות וגם בכך יש לפגוע במהימנות גרסתה. הן ציינו כי בניגוד לטענת המערערת בכתב תביעתה כי המנוח מימן גם את בניית הבית על המגרש, היא זנחה טענה זו בסיכומיה וטענה רק למימון רכישת המגרש. דיון והכרעה 17.  צודק ב"כ המשיבות כי פסק הדין מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שעל דרך הכלל התערבות ערכאת הערעור בהם היא מצומצמת ביותר (ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, 284; ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687). על אחת כמה וכמה שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה בו חלק נכבד מהממצאים נקבעו על סמך הערכת העדויות שנשמעו בפני בית המשפט (וראו למשל ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.01.10]). התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות הנשענות על חומר הראיות והערכת מהימנות עדים, תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. למשל, במקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, כשהקביעות אינן מבוססות על פניהן והתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל. אם לא נמצא פגם כזה, ערכאת הערעור לא תתערב בפסק הדין. 18. במקרה זה, בית משפט קמא ניתח בצורה מדוקדקת את העולה מהמסמכים הרבים שהוגשו ואת דברי העדים שהעידו בפניו ובחן בקפידה את מכלול הראיות שהיו בפניו. מתוך כך הגיע למסקנה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח שהמנוח הוא זה שרכש את המגרש ובנה עליו את הבית, או לכל הפחות את חציו, מכספו. בית המשפט ביכר את העדויות שנשמעו מפי העדים שהובאו על ידי המשיבות על פני העדים בהם הצטיידה המערערת. אכן, בגרסאות המשיבות נמצאו סתירות, הן בגרסת כל אחת כשלעצמה והן בהצבת גרסתה של האחת אל מול גרסתה של חברתה. ברם, בית המשפט לא התעלם מסתירות אלו. בפסק דינו ציין בית המשפט במפורש כי עדויות המשיבות התאפיינו בחוסר בהירות ובסתירות, ואולם, לאחר שהשקיף על מכלול הראיות ועל התמונה בכללותה, תוך מתן משקל לגילה של האם ומצבה ולזמן שחלף ממועד רכישת המגרש ועד למועד מתן העדויות, הוא הגיע למסקנה כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המנוח הוא זה שרכש את המגרש ובנה עליו את הבית, או לכל הפחות את חציו, מכספו. הערכאה הדיונית היא זו ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, ויש לה בשל כך יתרון רב על ערכאת הערעור בהערכת מהימנותם של העדים. משאמרה ערכאה דיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, תוך התייחסות לתמונה בכללותה ולמכלול הנסיבות, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור (ראו גם ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [19.07.07]. 19. מעבר לצריך ייאמר, כי עיון בפסק הדין ובחומר הראיות גם מלמד כי צדק בית המשפט במסקנתו כי לא הובאה ראייה שיש בה כדי ללמד שהמנוח שילם על המגרש מכספו. אכן, המערערת הצביעה על כך שהמנוח היה רשאי לפעול בכספת שהייתה שייכת לאחות לפי ייפוי כוח שניתן לו. היא גם הצביעה על סמיכות הזמנים שבין פתיחת כספת זו על שם האחות לבין סגירת כספת משותפת למנוח ולמערערת. ואולם בכך, ובצדק, לא ראה בית המשפט די כדי לסתור את גרסת המשיבות שלוותה אף היא במסמכים ובעדויות, כי רכישת המגרש נעשתה מכספי האחות. 20. אמנם, במסגרת פסק הדין בית המשפט לא התייחס בצורה מפורשת לכל אחת ואחת מטענות המערערת. ברם, ככלל, בית המשפט אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל תו ותג מטענות בעלי הדין, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות מוחלטת מטיעוני בעל הדין. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה (ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פורסם במאגרים [23.03.08]; ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו, פורסם במאגרים [28.11.07]; ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [19.07.07]); ע"א 89/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70). במקרה זה, בית משפט קמא התייחס לנתונים העיקריים הדרושים לצורך הכרעתו. כאמור, הוא לא התייחס במפורש לחלק מטענות המערערת, ואולם הוא ציין בפסק דינו כי היה ער לאי הדיוקים והסתירות שעלו מהראיות שהגישו המשיבות ומהעדים שנשמעו לפניו, ולא ראה בהם כדי להטות את התמונה הכללית לטובת המערערת. 21. האמור נכון גם לגבי השינויים שבוצעו במסמך 105, אשר אף בעין בלתי מזוינת ניתן לראות שנעשו במסמך שינויים. אכן מתוך עיון בשינויים מתקבל הרושם שהמשיבות בקשו להסתיר את חלקו של המנוח ברכישת המגרש. ברם, אין לדעת מתי נעשו השינויים במסמך ואם הם נעשו רק לצורך המשפט. הרי עובדה היא שלא שנויה במחלוקת שלמנוח היה יד ורגל ברכישת המגרש, כך שהופעת שמו על גבי מסמך 105 אינו מפתיע. צא ולמד, אפוא, שעה שלית מאן דפליג שהזכייה במכרז ורכישת המגרש לא נעשו באופן ששיקף לגמרי את המציאות, כר נרחב היה לצדדים, כל אחד לפי טעמו והשקפתו להצביע על הראיות והמסקנות הנובעות מכך. זה טען בכה וזה טען בכה. ברם, בסופו של יום ההכרעה הכוללת מסורה לערכאה המבררת אשר שוקלת את מכלול הראיות ומעמתן זו מול זו, גוזרת ומדביקה, מקבלת ודוחה, מקצרת ומאריכה ובסוף מגיעה למסקנה. 22. ובאשר לשאלת נטל הראיה. ככלל, רובץ נטל השכנוע על התובע, אשר נחשב "כמוציא מחברו", ולכן "עליו הראיה". עליו לשכנע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה - היינו אותן עובדות בהן מַתְנֶה הדין המהותי את קבלת מבוקשו. כמי שנטל השכנוע (הנטל הראשי) מוטל לפתחו, נושא התובע גם בנטל הבאת הראיות (הנטל המשני). ממילא, אם לא עמד התובע בנטל הבאת הראיות, תידחה תביעתו גם בשל אי עמידה בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ''ד מו(5) 101). טענת המערערת במקרה זה היא כי על אף היותה התובעת, היה על בית המשפט להטיל את נטל השכנוע על המשיבות (הנתבעות) בשל כך שמדובר במקרה של "הודאה והדחה". לטענתה, המשיבות טענו כבר בכתב הגנתן, כי רישום הזכויות בנכס אינו משקף את הבעלות האמיתית בו, ובכך הן הודו בטענתה שלה אודות הפיקטיביות של הרישום. לטענתה, המחלוקת היא אך בשאלה האם הרישום הנכון היה צריך להיות על שמו של המנוח, כטענת המערערת, או על שמה של האחות, כטענת המשיבות. בנסיבות אלו נטען, המשיבות נושאות בנטל להוכיח את טענתן והן לא עמדו בו. 23. אכן, כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען יריבו, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין היריב זכאי לכל חלק מהסעד המבוקש - הוא טוען טענת: "הודאה והדחה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמ' 82). במקרה כזה ההלכה היא כי יש לראות את הנתבע כמי שהודה בטענת התובע, ועליו הנטל להוכיח את העובדות המצדיקות את ההדחה. אם לא יעמוד בנטל זה - יזכה התובע (ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב, פ"ד מו(5), 344). לאמור, הטוען טענת "הודאה והדחה" נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה יינתן פסק דין נגדו. ברם, במקרה זה המחלוקת בין הצדדים הייתה בעיקרה מי מימן את רכישת המגרש, המנוח או בנות משפחתו. בעניין זה לא הייתה מצדן של המשיבות כל "הודאה". אדרבה, טענת המערערת הוכחשה בפה מלא על ידי המשיבות, ולפיכך, אין המדובר במקרה זה ב"הודאה והדחה". אציע אפוא, לחברי לדחות את הערעור. השופט יוסף שפירא: אני מסכים. השופטת תמר בזק-רפפורט: אני מסכימה. הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ד' מינץ. הערעור נדחה והמערערת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 10,000 ₪. המזכירות תעביר את סכום הערבון שהופקד לב"כ המשיבות על חשבון ההוצאות. ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ב, 20 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. יוסף שפירא, שופט[אב"ד] תמר בזק-רפפורט, שופטת דוד מינץ, שופט 129371 ערעור