ביטול הרשעה פלילית - אחריות חלקית 1. לפנינו שני ערעורים, ערעור המאשימה וערעור הנאשם, על פסק דין שניתן ע"י בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), ביום 9.5.11 (ת"פ 6499/08). 2. נגד הנאשם, ארז ברוכי, הוגש כתב אישום המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם, אשר שימש כפקח ברשות הטבע והגנים, סייר ברכב, ביום 21.10.07, יחד עם שניים אחרים. באותה עת חלף על דרכו המתלונן כשהוא רכוב על חמור, ומלווה בעדר גמלים. הנאשם חסם עם רכבו את המתלונן וחמורו, ואמר לו כי הוא נכנס לשמורת טבע. משהשיב לו המתלונן, יצא הנאשם מן הרכב ותקף את המתלונן. הנאשם אחז בצווארו של המתלונן והפילו מן החמור ארצה. עוד לקח מן המתלונן את מקלו אשר שימש אותו לדרבון החמור, והכה באמצעותו את המתלונן בכל חלקי גופו. הנאשם בעט במתלונן, ובהמשך אחז בחזהו ונגח בעוצמה באפו. מעוצמת הנגיחה נפל המתלונן ארצה. כתוצאה מתקיפתו, כך נטען, נגרמו למתלונן דימום בפה ובאף, תזוזה בעצם האף וכאבים בגב. 3. בתשובתו לאישום טען הנאשם כי המתלונן נכנס לשמורת טבע עם עדר גמלים, בניגוד לחוק. הנאשם יצא אליו מן הרכב, והמתלונן צעק לעברו ונופף כלפיו במקל מרעה שהיה בידו. הנאשם ניסה לחלץ את המקל מידו של המתלונן, באמצעותו ניסה המתלונן להתקיפו, ותוך כדי ניסיון החילוץ, נפל המתלונן מחמורו. לאחר שחילץ את המקל, הכה הנאשם את המתלונן שתי מכות חלשות בפלג גופו התחתון על מנת לנטרלו. בתגובה חיפש המתלונן אבן על מנת להכות את הנאשם, תוך שהוא מגדף בערבית ותנועותיו מאיימות, אז נגח הנאשם בפניו על מנת לנטרלו. פסק הדין של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדויות, ביניהן עדות המתלונן ועדות שני מלוויו של הנאשם, שנסעו עמו ברכב (חברו לעבודה, יותם דהאן, והקבלן נעום בדארין), הרשיע את הנאשם בתקיפה, עבירה לפי ס' 379 לחוק העונשין. בהכרעת דין קצרה קבע בית המשפט כי הוכח בפניו, במידת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי הנאשם חסם במכוניתו את מסלול רכיבתו של המתלונן, וניגש אל המתלונן שרכב על חמורו ומקל בידו. הנאשם והמתלונן החליפו דברים ובשלב מסוים הוציא הנאשם את המקל מידיו של המתלונן והכה בו. המתלונן נפל מן החמור, וכאשר קם וצעד לעברו של הנאשם, נגח הנאשם בפניו. מר נעום בדארין (להלן - הקבלן) אשר נסע עם הנאשם, יצא מן הרכב ומשך את הנאשם מן המתלונן כדי להפסיק את מעשה האלימות, אולם הנאשם המשיך ובעט במתלונן גם בעת שהקבלן משך אותו מהמתלונן. על יסוד הממצאים שקבע, המשיך בית המשפט ובחן, האם עומדת לנאשם הגנת הצידוק או ההגנה העצמית להן טען. בענין זה קבע בית המשפט כי אחד מתפקידיו של הנאשם היה למנוע מרועים להיכנס לשמורה ולשם כך רשאי היה להפעיל כוח סביר. המתלונן נכנס לשמורה שלא כדין, ולכן מוסמך היה הנאשם למנוע כניסתו. בית המשפט הוסיף ובחן האם הכוח שהפעיל הנאשם היה "מוצדק וסביר בנסיבות הענין". לענין זה, הניח בית המשפט לזכותו של הנאשם כי המתלונן התקיפו במילים בוטות ושהוא חש מאוים על ידי המתלונן. חרף זאת קבע, כי לא מצא הצדקה להתנהגותו של הנאשם לאחר שהוסר מעליו האיום. בית המשפט קבע כי לא היתה לנאשם כל סיבה להכות את המתלונן במקל לאחר שזה הוצא מידי המתלונן, וודאי שלא היה רשאי לבעוט במתלונן כאשר הקבלן ניסה להפריד ביניהם. בית המשפט הוסיף וקבע, בהתבססו על עדותו של העד יותם דהאן, חברו לעבודה של הנאשם, כי גם אם האירוע החל באיומי המתלונן "מהר מאוד התהפך המצב וידו של הנאשם הייתה על העליונה". עוד קבע: "אני מקבל שהפעלת הכוח כדי להוציא את המקל מידי המתלונן היתה מוצדקת, אני יכול להסכים מחמת הספק שגם הנגיחה הייתה מוצדקת, בהנחה שהנאשם חשש שמא המתלונן יטיל עליו אבן - אבל לבעיטות שבעט הנאשם ולמכות שלאחר הוצאת המקל מהמתלונן אין שום הסבר, לרבות הגנה עצמית. אלה כנראה ניתנו מעבר למידתיות" (בע' 4 להכרעת הדין). באשר לחבלה הנטענת, קבע בית משפט כי נותר בלבו ספק אם נגרמה למתלונן "חבלה חמורה", וזאת מכמה נימוקים: התעודה הרפואית שהוגשה אינה ערוכה כדין, כותב התעודה, ככל שהוא רופא, לא נמנה ברשימת העדים ולא ניתן היה לחקרו, ולא הוגשו צילומים של פני המתלונן סמוך לאירוע. לסיכום קבע, כי הוכח במידה הדרושה במשפט פלילי שהנאשם השתמש בכוח יתר כלפי המתלונן, ולכן הרשיעו בתקיפה לפי ס' 379 לחוק. 5. לאחר שניתנה הכרעת הדין, ביקש הנאשם כי הרשעתו תבוטל, ולפיכך הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר שירות מבחן, אשר יתייחס לסוגיית הרשעתו של הנאשם. בתסקיר שהוגש, המליץ שירות המבחן "לשקול סיום ההליך" ללא הרשעת הנאשם, זאת נוכח אורח חייו הנורמטיבי של הנאשם, לאור העובדה כי זוהי לו עבירה ראשונה, ולאור אישור שהמציא, לפיו יפוטר מעבודתו אם יורשע. עוד המליץ שירות המבחן על הטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות. 6. בהחלטתו מיום 9.5.11 הורה בית המשפט על ביטול הרשעתו של הנאשם. בית המשפט התייחס לחומרה שבמעשיו של הנאשם, כמו גם לחובתו של עובד ציבור להשתמש בסמכותו בצורה נבונה, מושכלת ומדודה. יחד עם זאת ציין, כי התרשמותו מן הנאשם חיובית, כי המעשה נשוא האישום אינו מאפיין את אורח חייו, וכי דברי הנאשם כי למד לקח וכן חרטתו - משכנעים. בית המשפט הוסיף וציין כי האישור שהמציא הנאשם לפיו אם יורשע, יפוטר מעבודתו, שכנעו כי אין להותיר את ההרשעה על כנה, שכן "מעידה חד פעמית בממדים של תקיפה סתם אחרי שנות עשיה רבות אינה מצדיקה אובדן מקור פרנסה", וכי "הרשעת הנאשם תגרום לו לעוול שיעמוד בלי יחס לחומרת מעשיו" (בס' 11 להחלטה). לאור האמור, הוטל על הנאשם של"צ בהיקף של 200 שעות, וכן פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪. טענות הצדדים 7. הן המאשימה והן הנאשם מערערים על פסק הדין. בערעורה טוענת המאשימה כי שגה בית משפט קמא בהרשיעו את הנאשם בעבירה של תקיפה סתם ולא בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. המאשימה טוענת כי שגה בית המשפט עת בחן בהכרעת הדין האם גרם הנאשם למתלונן חבלה חמורה, שעה שכתב האישום ייחס לנאשם חבלה של ממש. עוד היא טוענת כי כל עדי הראיה העידו כי המתלונן דימם בפניו, ודי בכך כדי לקבוע כי הנאשם גרם למתלונן חבלה של ממש. עוד בערעורה, מוסיפה המאשימה וטוענת, כי לא היה מקום לקבוע "מחמת הספק" כי הנגיחה בראשו של המתלונן היתה מוצדקת. משהוסר האיום של נפנוף המקל, לא היתה כל הצדקה לכל מעשי האלימות המאוחרים יותר. עוד היא טוענת כי לא היה מקום לקבל את טענת ההגנה של הנאשם מתוך "הנחה" שהנאשם חשש כי המתלונן יטיל עליו אבן. המאשימה טוענת כי הנחתו זו של בית משפט קמא שגויה, גם נוכח גרסתו "המתפתחת" של הנאשם עצמו בענין זה. המאשימה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט עת ביטל את הרשעת הנאשם. לענין זה היא טוענת כי אף שמדובר בעבירה ראשונה ויחידה של הנאשם, הרי חומרתה הרבה ונסיבות ביצועה, מטים את הכף לחובת הנאשם. חומרה מיוחדת טמונה בעובדה שהנאשם ביצע את העבירה תוך ניצול מעמדו כפקח ברשות הטבע והגנים, וכסמכות האמורה לייצג את החוק. גם הכחשת העבירה, תוך נטילת אחריות חלקית, מטים את הכף לכיוון הרשעתו של הנאשם. המאשימה טוענת כי האינטרס הציבורי מחייב החמרה עם עובדי ציבור, בעלי סמכות, הנוקטים אלימות ללא כל הצדקה, ושיקולי מעסיקתו של הנאשם באשר לעתידו כעובד, אינם תחליף לשיקולי הענישה שיש לשקול, ואינם מהווים שיקול יחיד בסוגיית הרשעתו של הנאשם. 8. הנאשם טוען בערעורו כי היה על בית המשפט לזכותו כליל מן העבירה שיוחסה לו, ולחלופין, היה עליו להטיל עליו של"צ בהיקף עליו המליץ שירות המבחן (140 שעות). הנאשם טוען כי לא היה מקום להסתמך על גרסאותיהם של המתלונן ושל הקבלן, שהיו גרסאות כבושות, "עשויות" ומתואמות, בין היתר, נוכח סתירות מהותיות שנתגלעו בינן לבין עצמן ובינן לבין עדויות אחרות. הנאשם סוקר בטיעוניו בהרחבה את הסתירות בעדויותיהם של השניים, בכל שלב ושלב של האירועים, סתירות המלמדות, לטענתו, על חוסר מהימנותם. זאת, לעומת העד יותם דהאן שהוא עד "אובייקטיבי ומהימן" (בע' 4 לנימוקי הערעור). הנאשם טוען נגד "הפיצול המלאכותי" שערך בית משפט קמא בין חלקי האירוע וסבור כי עומדות לנאשם הגנות ההגנה העצמית, הצורך והצידוק ביחס לאירוע כולו. הנאשם מוסיף וטוען באשר לנגיחת המתלונן, כי עומדת לו הגנת "הגנה עצמית מדומה", שכן אף שהמתלונן לא הרים אבן, פעל הנאשם מתוך אמונה מוטעית כי המתלונן הרים אבן כדי להתקיפו. הנאשם טוען לחלופין כי היה מקום להטיל עליו של"צ בהיקף עליו המליץ שירות המבחן, ההולם את כלל השיקולים הרלבנטיים בעניינו של הנאשם, לרבות חלוף הזמן מעת האירוע, והעובדה כי הנאשם מושעה מעבודתו מזה שלוש שנים. דיון הכרעה 9. לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי יש לקבל את ערעורה של המדינה ולדחות את ערעורו של הנאשם. כך הדבר שכן בנסיבות המקרה לא ניתן לקבל את טענת הנאשם להגנה עצמית, לצידוק או צורך, וכי התשתית הראייתית שלפנינו, יש בה כדי לבסס את הרשעת הנאשם בחבלה של ממש. נסביר: 10. הטענה ל"הגנה עצמית", המהווה סייג לפליליות המעשה, מעוגנת בס' 34י לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל מתוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". הגנת הצורך קבועה בס' 34יא לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". הגנת הצידוק, הנסמכת על הפעלת סמכות כדין, מעוגנת בס' 34יג לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: (1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו.." עוד קובע ס' 34טז לחוק העונשין כדלהלן: "הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" 11. ההלכה קבעה ששה תנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם טענה להגנה עצמית: האחד, תקיפה שלא כדין, השני, קיומה של "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו", דהיינו קיומה של סכנה מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא, השלישי, נדרש כי מעשה ההתגוננות "דרוש באופן מיידי" על מנת להדוף את התקיפה (תנאי המיידיות). הרביעי, נדרש שהמתגונן לא הביא לתקיפה בהתנהגותו הפסולה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים, החמישי, תנאי הנחיצות, הבוחן האם עמדו בפני הטוען להגנה עצמית חלופות אחרות זולת השימוש בכוח על מנת להתגונן (נחיצות איכותית), והאם היה באפשרותו להגן על עצמו בדרך שפגיעתה בתוקף פחותה (נחיצות כמותית), והשישי, קיומו של יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה (תנאי הפרופורציה או הסבירות) (ראה ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.10.06, ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, וע"פ 5266/05 בוריס זלנצקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.2.07). עוד קבעה ההלכה כי תנאי הגנת הצידוק והצורך חופפים במידה רבה לתנאי ההגנה העצמית, ודורשים, אף הם, מידתיות וסבירות (ע"פ 4191/05, שם, בס' 12 לפסק הדין, ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' שמואל יחזקאל, ניתן ביום 30.4.08). 12. בית משפט קמא קבע ממצאי עובדה על יסוד הראיות שבאו לפניו. על פי ממצאים אלה, שפורטו בס' 6 להכרעת הדין, הוציא הנאשם את המקל מידיו של המתלונן והכה בו. המתלונן נפל מהחמור, וכאשר קם וצעד לעברו של הנאשם, נגח הנאשם בפניו. גם לאחר שהקבלן משך את הנאשם מן המתלונן, המשיך הנאשם ובעט במתלונן. ממצאים עובדתיים אלה מעלים בבירור כי לא נתקיימו התנאים הדרושים לשם הקמת ההגנות להן טען הנאשם, ולכל הפחות תנאי המיידיות, הנחיצות והסבירות. 13. איש מעדי הראיה לא ראה את המתלונן תוקף את הנאשם (לפי עדותו של יותם דהאן, הוא לא ראה את האירוע מתחילתו). טענת התקיפה הושתתה, אפוא, רק על עדותו של הנאשם. בהתייחסו לטענות ההגנה של הנאשם, הניח בית המשפט לזכותו של הנאשם "שהמתלונן התקיפו במילים בוטות ושהוא חש עצמו מאוים על ידי המתלונן, בוודאי בתחילת האירוע". יחד עם זאת קבע, כי לא היתה כל הצדקה להתנהגותו של הנאשם מעת שהוסר מעליו האיום: "לא היתה לו כל סיבה להכות את המתלונן במקל לאחר שזה הוצא מידיו, וודאי שלא היה רשאי לבעוט במתלונן כאשר הקבלן ניסה להפריד ביניהם" (בס' 11 לפסק הדין). ובהמשך: "אני מקבל שהפעלת הכוח כדי להוציא את המקל מידי המתלונן הייתה מוצדקת, אני יכול להסכים מחמת הספק שגם הנגיחה היתה מוצדקת, בהנחה שהנאשם חשש שמא המתלונן יטיל עליו אבן - אבל לבעיטות שבעט הנאשם ולמכות שלאחר הוצאת המקל מהמתלונן אין שום הסבר... אלה כנראה ניתנו מעבר למידתיות" (בס' 12 להכרעת הדין). יצוין לענין זה, כי "התקפה במילים בוטות" איננה תקיפה המקימה סכנה מוחשית לפגיעה בגופו של הנאשם. אולם גם אם נניח כי בית המשפט לא דייק בניסוחיו וקיבל את גרסתו של הנאשם כי המתלונן נופף במקלו באופן המקים סכנה כזו, ברי כי לא נתקיים תנאי המיידיות. תנאי זה מחייב כי על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה. כפי שקבע בית משפט קמא, משהוציא הנאשם את המקל מידיו של המתלונן, תוך נטרולה של הסכנה המיידית, לא הייתה עוד כל הצדקה להמשך תקיפתו של המתלונן במכות ובבעיטות. 14. יש לקבוע, אפוא, כי לא עומדת לנאשם טענת ההגנה העצמית, הצידוק או הצורך. ברי מן הראיות כי הכאתו של המתלונן הייתה בגדר עשיית יתר שחרגה הרבה מעבר לנדרש לשם הסרת הסכנה שנשקפה לנאשם, גם אם אכן נשקפה לו, כטענתו, סכנה כזו. 15. מסקנה זו עולה היטב מרשמיהם של שני עדי הראיה לאירוע, אשר נסעו עם הנאשם ברכב, יותם דהאן, חברו של הנאשם לעבודה, והקבלן. העד יותם דהאן, חברו לעבודה של הנאשם, העיד על "ידידות מאוד מאוד חמה וטובה" עם הנאשם, אשר שימש לו כ"אבא רוחני", ואף הנאשם רואה בו עד אמין ואובייקטיבי. בעת האירוע נותר יותם לשבת ברכב. על הדברים שראה מתוך הרכב העיד כדלהלן: "היו ביניהם חילופי דברים... כשארז תופס את הרועה ושוב פעם חילופי דברים והיה לרועה מקל וארז החזיק את המקל ביד שלו וארז בעט ברועה כמה בעיטות. אני יודע שאני באותם הרגעים ממש קפאתי, ישבתי באוטו, אני זוכר שהקבלן יצא מהרכב וניסה להפריד ביניהם ואני יצאתי לשנייה, נעמדתי ליד הדלת ואני זוכר שצעקתי לו פעם אחת "ארז" קריאה אחת ותפס אותו וארז נתן לו נגיחה בפנים, היו גם צעקות, וארז חזר לרכב, אני אמרתי לו שאני רוצה שיחזיר אותי הביתה..." (בע' 17). ועוד: "ש. אתה בעצם ראית את ארז נותן מכות לרועה גמלים. איך הגיב למכות אותו רועה גמלים ת. אני לא ראיתי אותו מחזיר אבל כשאני ישבתי באוטו בעצם כל ההתחלה של האירוע הזה התנהלה בעצם כשאני יושב והבן אדם יושב על חמור ונמצא מעליי ומאחוריי ובזמן האירוע שראיתי את המכות היה מאוד ברור שארז שולט בעניינים" גם על עוצמת האלימות ניתן ללמוד מתיאוריו של יותם את מצבו הנפשי לאחר האירוע: "אני הייתי מאוד נסער, הוא [הנאשם] החזיר אותי לבית שלו שם הרכב שלי היה, ואני עליתי על האוטו ודרך דקה נסיעה שם יש תחנת דלק הזמנתי לי משהו לשתות, ניסיתי להבין מה היה פה הייתי מאוד מאוד נסער, והתקשרתי לארז ואמרתי לו שאני לא יודע בדיוק מה קרה שם אבל זה היה...לא יכול להישאר בינינו והייתי קרוב לארז ביקשתי ממנו להתקשר למנהל שלנו לדווח לו" (בע' 17-18). גם יותם וגם הקבלן הביעו בעדותם את פליאתם ותמיהתם על אופן התנהגותו של הנאשם. לדברי הקבלן, "אז התפלאנו מארז, כי אנחנו מכבדים אותו בעבודה, והתפלאנו שירד מהרכב והתחיל לתת מכות לרועה" (בע' 34) "התפלאנו למה ארז פנה לבדואי בצורה כזאת, לא ידענו מה יש ביניהם" (בע' 35). 16. אין בסתירות שבין העדויות, כפי שפורטו בטבלה שהוגשה ע"י ב"כ הנאשם, כדי לשנות ממסקנה זו. עיון בעדויות שהובאו, בכללותן, מלמד כי רכיביו המרכזיים של האירוע תוארו ע"י כל העדים, לרבות בעדותו של הנאשם עצמו, וכי הסתירות הנטענות הינן סתירות טבעיות העשויות לעלות מעדויותיהם של מספר אנשים שהיו עדים לאותו אירוע אלים. 17. המאשימה הוסיפה וטענה בערעורה כי לא היה מקום לקבוע "מחמת הספק" כי "הנגיחה היתה מוצדקת, בהנחה שהנאשם חשש שמא המתלונן יטיל עליו אבן". אכן, כטענת המאשימה, קביעה זו, שנעשתה מחמת הספק, מעלה קשיים. הנאשם טען כי נגח בפניו של המתלונן לאחר שראה אותו כורע על ברכיו וסבר כי הוא מרים אבן כדי להתקיפו. גם כאן איש מעדי הראיה לא ראה כל סכנה הנשקפת לנאשם מצד המתלונן, ואף הנאשם מודה כי במציאות לא היתה כל אבן. ואולם, לטענת הנאשם, עומדת לו טענה ל"הגנה עצמית מדומה", מאחר שפעל מתוך אמונה מוטעית כי המתלונן נטל אבן מתוך מטרה להתקיפו. אכן, לצורך שלילת אחריות פלילית בעבירות של מחשבה פלילית, די בכך שהנאשם טעה טעות כנה באשר להתקיימות התנאים לתחולת ההגנה. ואולם, בעניין זה נתקיים פער של ממש בין גרסתו המוקדמת של הנאשם, לפיה "חיפש" המתלונן אבן על הקרקע כדי להתקיפו (ראה הודעותיו במשטרה ת/2 ו-ת/3 ותשובתו לכתב האישום), לבין גרסתו המאוחרת, בעדותו בבית המשפט, לפיה המתלונן "הרים אבן" כדי להתקיפו (ולמעשה, סבר שהמתלונן הרים אבן) (בע' 46-47 לפרוטוקול). ברי כי גרסתו המוקדמת של הנאשם, אינה עומדת בתנאי ההגנה העצמית, שכן המתגונן רשאי לעשות שימוש בכוח רק משנוכח לדעת כי לא ניתן להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות. רק כאשר מתקיים מתאם סביר בין חומרת הסכנה שיוצר התוקף לבין מידת הכוח שהפעיל המותקף, יזכה המותקף להגנת החוק (ע"פ 20/04, שם). לפיכך, גם אם סבר הנאשם כי פעולת המתלונן בחיפוש אבן על הקרקע, יוצרת סכנה מוחשית לפגיעה בגופו, יכול היה לבחור בדרך שפגיעתה במתלונן קטנה יותר. ספק גם אם טענת הנגיחה, המתבצעת פנים מול פנים, מתיישבת עם גרסתו של הנאשם כי המתלונן "כרע על הרצפה" והרים אבן (בע' 46 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא קבע ממצאים ברורים באשר לטיב טעותו של הנאשם, ולא דן במפורש בשאלה האם היה בטעות זו, ובפעולת הנאשם בעקבותיה, כדי לעמוד בתנאי ההגנה העצמית. יחד עם זאת, משמצא לקבוע, לאחר ששמע את עדות הנאשם והתרשם ממנה ישירות, ומחמת הספק, כי נוכח אמונתו המוטעית של הנאשם היתה הנגיחה "מוצדקת", איננו רואים להתערב בממצאיו. 18. הוכח כי הנאשם גרם למתלונן חבלה של ממש. כך עולה מעדות המתלונן אשר העיד כי בעקבות תקיפתו ע"י הנאשם ירד לו דם מהאף והפה (בע' 4 ובע' 15 לפרוטוקול). עדות זו נתמכה בעדויותיהם של עדי הראיה, יותם דהאן ("מעל השפה העליונה היה לו דם", בע' 19) והקבלן ("פניו של הבדואי...התמלאו דם", בע' 34). גם הנאשם התייחס לכך בחקירתו: "ש. איך נראה לך הבדואי אחרי המכות. ת. בגלל שהקרקע שם לבנה אז מהר מאוד מתלכלכים הוא היה לבן באיזור הגוף והישבן ואני לא בטוח במאת האחוזים שיכול להיות שמעל לשפה העליונה מתחת לאף היה לו דם. אתה שומע את הגרסאות של האנשים פה אני אומר יכול להיות, אני לא זוכר שהיה לו דם אבל אם הם אומרים שהיה לו דם אז יכול להיות" (עמ' 47 לפרוטוקול). על יסוד עדויות אלה, גם בהעדר תעודה רפואית ערוכה כדין, ניתן לקבוע כי הנאשם גרם למתלונן חבלה של ממש (ולא חבלה חמורה, אליה התייחס בית משפט קמא בס' 14 להכרעת דינו). 19. על יסוד כל האמור לעיל, יש לקבל את ערעורה של המדינה ולהרשיע את הנאשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 380 לחוק העונשין. 20. יש לקבל את ערעור המדינה גם בהתייחס לביטול הרשעתו של הנאשם. כידוע, הכלל הוא כי משמצא בית המשפט שהנאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו, עליו להרשיעו בדין ולגזור את עונשו. בית המשפט יימנע מהרשעה רק "במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)). הימנעות מהרשעה של נאשם בגיר אשר ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל רק בנסיבות "מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685). בענייננו, השתכנע בית המשפט להימנע מהרשעתו של הנאשם בעקבות מכתב מעסיקתו, לפיו אם יורשע, הוא צפוי להיות מפוטר מעבודתו. בית המשפט סבר כי מעידה חד פעמית "בממדים של תקיפה סתם" אחרי שנות עשיה רבות אינה מצדיקה אובדן מקור פרנסתו של הנאשם, וכי הרשעתו תגרום לו עוול שיעמוד ללא יחס לחומרת מעשיו. 21. אכן, הנאשם הוא צעיר שאורח חייו נורמטיבי. בית משפט קמא אף התרשם, חרף כפירתו הגורפת של הנאשם במיוחס לו, כי הנאשם למד את לקחו וכי חרטתו כנה. למרות האמור לעיל, אין זה מקרה המצדיק הימנעות מהרשעה. חובתו של איש רשות, לעשות שימוש בסמכויות שהוענקו לו, בזהירות ובשיקול דעת, תוך שמירה מרבית על כבודם ועל שלמות גופם של האנשים עמם הוא בא במגע. שימוש בכוח מופרז ע"י איש רשות, עד כדי גרימת חבלה, אינו פוגע רק במתלונן, בגופו ובכבודו כאדם, אלא פוגע גם בשמה של הרשות בשמה פעל, וגם באמון הציבור ברשויות החוק ובאוכפיו. בנסיבות כאלה, בהן נעשה שימוש לרעה בכוח משרתו של איש רשות בעת מילוי תפקידו, גובר מסר הגמול והרתעת הרבים על נסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 8315/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.2.08, רע"פ 3013/05 קפון נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 13.4.05, רע"פ 10383/06 ביטון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.7.08). בנסיבות הענין שלפנינו, פיטוריו האפשריים של הנאשם מעבודתו אינם שיקול מכריע, וחזקה על מעבידתו של הנאשם שתבחן את כל השיקולים הצריכים לענין בבואה להחליט על המשך העסקתו של הנאשם. 22. אשר לעונש. כפי שעולה מן הראיות שבאו בפני בית משפט קמא, מדובר בפקח שלא דבק רבב במעשיו עד לאירוע נשוא האישום, וזוהי לו מעידה חד פעמית. מאז ביצוע העבירה חלפו מספר שנים, מתוכן מושעה הנאשם מעבודתו כשלוש שנים. בנסיבות אלה, ונוכח ההשלכות האפשריות של הרשעת הנאשם, לא מצאנו למצות עמו את הדין. בנסיבות האמורות, הננו מטילים על הנאשם, בנוסף לצו השל"צ והפיצוי למתלונן שהוטלו עליו ע"י בית משפט קמא, גם מאסר על תנאי של 6 חודשים אשר יופעל אם יעבור הנאשם תוך 3 שנים מהיום עבירת אלימות כנגד גופו של אדם. 23. סיכומו של דבר, ערעור הנאשם נדחה, וערעור המדינה מתקבל, על שני חלקיו. הנאשם יורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 380 לחוק העונשין, ויוטל עליו עונש כמפורט בס' 22 לעיל. משפט פליליהרשעה