רישיון להפעלת חניון

רישיון להפעלת חניון
העתירה
1. לפניי עתירה מינהלית, שבה מלינה העותרת, חברת חניון הדוידקה בע"מ, על החלטת המשיבה עיריית ירושלים (החלטת מנהל הארנונה), לפיה אין מקום לפטור את העותרת מתשלום הארנונה בגין נכס מקרקעין שבחזקתה. העותרת גורסת, כי הואיל והיא מפעילה מגרש חניה במקרקעין, מכוח צו ארעי שהוציאה העירייה לפי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), תשמ"ז-1987 (להלן – החוק או חוק המגרשים הריקים), הרי שהיא פטורה מתשלום הארנונה, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק.

הרקע המשפטי והעובדתי
2. חוק המגרשים הריקים מקנה לעירייה, או למועצה מקומית, את הסמכות להוציא צו לשימוש ארעי ב"מגרש ריק". מגרש ריק הוגדר כ"מגרש שאין עליו בניה למעט גדר, ושאינו משמש בפועל למטרה שלמענה מותר להשתמש במגרש על פי תכנית בת תוקף או על פי היתר" (סעיף 1 לחוק). החוק קובע, כי הצו הארעי יהא לתקופה בת חמש שנים, והגדיר שתי מטרות שלשמן מוסמכת הרשות להוציאו: האחת – לצורך ביצוע פעולות גינון זמני של המגרש, לפי סעיף 2 לחוק; והשניה – לשם שימוש במגרש הריק כמגרש חניה ציבורי, מכוח סעיף 5. על-פי הוראות החוק, כל אימת שהוציאה הרשות צו לשימוש במקרקעין כמגרש חניה, נדרש בעל המגרש להרשות לציבור להחנות בו כלי רכב ללא תשלום. אולם, בעל המגרש – ובכלל זה גם המחזיק בו – רשאי להודיע לרשות, בעקבות הוצאת הצו, כי ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי. הודעה זו, תחשב כבקשה לרישיון להפעלת מגרש חניה פרטי על-ידי בעל המגרש או המחזיק, ורשות שקיבלה הודעה כאמור "תאשר לבעל המגרש כי הוא רשאי לנהל מגרש חניה פרטי על המגרש ויראו אישור זה כרישיון לפי חוק רישוי עסקים" (סעיפים 5 ו-6 לחוק).

3. העותרת הִנה חברה המחזיקה במקרקעין ברחוב הנביאים בירושלים, סמוך ל"כיכר הדוידקה" בעיר (להלן – המגרש), ומפעילה בו חניון פרטי לחניית כלי רכב. תחילה, הופעל החניון ללא רישיון עסק, והעותרת ובעליה הורשעו בעבירות לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק רישוי עסקים), בבית-המשפט לעניינים מקומיים, אשר הורה, בין-היתר, על סגירת החניון (ת"פ 7981/06; גזר-דינו של כב' השופט ג' ארנברג, מיום 7.1.08). לאור האמור, הגישה העותרת בקשה לרישיון עסק לצורך הפעלת החניון, וכן בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג, היות שייעודו של המגרש הוגדר כ"מסחרי כללי (תעסוקה)", ולא כלל היתר להפעלת חניון. בקשתה של העותרת לשימוש חורג אושרה, ובהתאם נישומה עליית שוויו של המגרש, והעותרת נמצאה חייבת בהיטל השבחה. היטל זה לא שולם, ועל-כן פקע תוקפה של ההחלטה לאישור השימוש החורג. בשנת 2009 פנתה העותרת לבית-משפט זה בעתירה שבה הלינה על הצורך בקבלת היתר לשימוש חורג ועל החיוב בהיטל ההשבחה (עת"מ 1385/09). אולם, לאור הסכמת הצדדים להצעת בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג), לפיה העותרת תגיש בקשה חדשה לשימוש חורג – נמחקה העתירה ביום 14.3.10. בסמוך לאחר מכן, החליטו הגורמים המוסמכים בעירייה להמליץ לראש העיר להוציא צו לשימוש ארעי במגרש דנן, כמגרש חניה; זאת, בהתאם להוראות חוק המגרשים הריקים, בכדי להביא להקלה בתופעת מצוקת החניה במרכז העיר, כפי שצוין בישיבת ועדת הכספים של העירייה מיום 18.4.10.

4. בהתאם להמלצות דלעיל, הוציא ראש ראש העיר ירושלים, ביום 10.5.10, צו לשימוש ארעי במגרש שבו מחזיקה העותרת, כמגרש חניה (להלן – הצו). בצו צוין, כי המגרש עונה להגדרת "מגרש ריק" בחוק המגרשים הריקים. בהקשר זה יוזכר, כי עד למועד הוצאת הצו, יועד השימוש במגרש לשימוש מסוג "מסחר כללי", והעותרת הפעילה בו חניון ללא היתר כדין וללא רישיון עסק. עוד צוין בצו, כי בתקופת תחולתו "הרשות לא תחייב את הבעלים בתשלומי חובה כלשהם לרשות בגין המגרש", וכי הבעלים רשאים להודיע לראש העיר בתוך שישים יום על כוונתם להפעיל במגרש האמור חניה פרטית. למען השלמת התמונה יודגש, כי חוק המגרשים הריקים הגדיר "בעל" – "לרבות מחזיק, כמשמעותם בסעיף 1 לפקודת העיריות"; ואין חולק בענייננו כי העותרת הִנה מחזיקה כדין במקרקעין (לעניין הגדרתו של מחזיק לצורך חוק זה, ראו עע"מ 9963/03 יצחק זוהר נ' עיריית תל אביב יפו (1.8.06)). בעקבות מתן הצו, הודיעה העותרת לעירייה על כוונתה להפעיל במגרש חניון פרטי. לפיכך – מכוח הצו ובהתאם להוראות חוק המגרשים הריקים – הונפק לעותרת ביום 6.6.10 רישיון לניהול עסק של חניון כלי רכב במגרש, אשר פטר אותה מהצורך להגיש בקשה לשימוש חורג, והתיר לה לנהל את החניון כדין.

5. המחלוקת שבין הצדדים, מתמקדת בסוגיית חיובה של העותרת בתשלום ארנונה בתקופה שבה עשתה שימוש במקרקעין כמגרש חניה פרטי בעקבות מתן הצו. סעיף 12 לחוק המגרשים הריקים, מורה כי "כל עוד צו לשימוש ארעי עומד בעינו לגבי מגרש, תהא הרשות חייבת במס הרכוש המוטל על המגרש, ולא תחייב הרשות את בעל המגרש בתשלומי חובה לרשות בשל המגרש והיא תיחשב כמחזיקה במגרש לענין כל דין המטיל חובה או אחריות על מחזיק". העותרת גורסת, כי סעיף 12 פוטר אותה מחיוב בתשלום ארנונה בתקופת הפעלת מגרש החניה על-ידה.

6. ביום 29.11.10 פנתה העותרת במכתב למנהל הארנונה בעיריית ירושלים, שבו ציינה, כי לפי פרק ארבעה-עשר לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות), תשלומי ארנונה הִנם תשלומי חובה, כאמור בסעיף 12 לחוק המגרשים הריקים, ולפיכך נהיר כי היא פטורה מתשלומי הארנונה מכוח הצו הארעי לשימוש במגרש כחניון, החל מיום 10.5.10 – מועד הוצאת הצו. לאור זאת, טענה העותרת, כי דרישות תשלומי הארנונה שהוצאו על-ידי העירייה עבור המגרש לאחר מתן הצו אינן חוקיות, כך שיש לבטלן החל מחודש מאי 2010, ולהשיב לעותרת כל סכום ששולם על-ידה החל ממועד זה.

7. מנהל הארנונה דן במכתבה של העותרת כהשגה, ובמכתב מיום 6.1.11 דחה את טענותיה. בין הטעמים להחלטה ציין מנהל הארנונה, כי המגרש פועל כחניון בתשלום; כי הנכס סווג לצורך החיוב בארנונה בהתאם לשימוש שנעשה בו, ואין הבדל בתעריף הארנונה, לעניין זה, בין שימוש קבוע לבין שימוש ארעי; וכי לא נמצא כל קשר בין האמור בצו לבין טענות העותרת במכתבה. מכאן העתירה.

תמצית טיעוני הצדדים
8. העותרת טוענת, כי שגה מנהל הארנונה משהתייחס לפנייתה כאל השגה, בפרט כאשר חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1996, קובע כי ניתן להגיש השגות רק בנוגע למספר מצומצם ומוגדר של מקרים, אשר עניינה אינו בא בגדרם. מחמת הזהירות בלבד, הגישה העותרת ערר על החלטה זו, בהתאם להוראות החוק הנ"ל, אולם לדידה, הסמכות לדון בעניין שלפנינו נתונה לבית-משפט זה, לפי פריט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן – חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים).

לגופו של עניין גורסת העותרת, כי הואיל וארנונה הִנה "תשלום חובה", והיות שהצו שהוציא ראש העיר לעניין המגרש קבע מפורשת, כי הרשות לא תחייב את בעל המגרש בתשלומי חובה – הרי שיש לפטור אותה מתשלום ארנונה. לטענתה, סעיף 12 לחוק המגרשים הריקים הפוטר את בעל החניון מתשלומי חובה, אינו אמור לחול רק במצב שבו העירייה הפקיעה לידיה את ההחזקה במגרש לצורך הפעלת חניון, לפי סעיף 5 לחוק, שכן אז היה המחוקק משחית מילותיו לריק, הואיל והעירייה ממילא פטורה מתשלום ארנונה על נכסים שבהחזקתה. לאור זאת, לשיטת העותרת, לסעיף 12 לחוק יש משמעות מעשית רק כאשר מפעיל החניון הִנו המחזיק או הבעלים של המגרש, מכוח הצו, כאמור בסעיף 6 לחוק. לפיכך, מבקשת העותרת סעד הצהרתי, אשר יקבע כי היא פטורה מתשלום ארנונה החל מיום הוצאת הצו וכל עוד הצו עומד בתוקפו. כן מבקשת העותרת סעד כספי של השבת כל הסכומים שגבתה ממנה המשיבה שלא כדין בגין ארנונה, החל מיום מתן הצו.

9. מנגד, לשיטת העירייה, יש להורות על סילוק העתירה על הסף, מכמה טעמים. ראשית, טוענת המשיבה כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר מאז מתן הצו בחודש מאי 2010, ובהקשר זה מציינת כי העותרת פנתה לראשונה למשיבה בסוף שנת 2010, ואף שילמה את מלוא חיובי הארנונה שנשלחו לה הן בראשית שנת 2010 והן בתחילת שנת 2011. שנית, גורסת המשיבה שהעתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, הואיל והעותרת נמנעה מלציין בעתירתה – כי הצו לא בוצע בפועל; כי העירייה לא נטלה לידיה את ההחזקה במגרש להפעלת חניון ללא תשלום; וכי הפעלת החניון על-ידי העותרת, כמגרש חנייה פרטי ורווחי, התאפשרה רק בחסות הצו, זאת כתחליף למסלול של הגשת בקשת לקבלת רישיון עסק, ומבלי שתידרש לשלם היטל השבחה או להתמודד עם הצו לסגירת החניון. שלישית, מציינת העירייה, יש להורות על סילוק העתירה על הסף בכל הנוגע לסעד הכספי, זאת מחמת היעדר סמכות עניינית של בית-משפט זה לדון בסעד של השבת הכספים לעותרת.

בתשובה לטענות העתירה לגופן, מציינת המשיבה, כי חיוב העותרת, כמחזיקה בנכס, בתשלומי ארנונה, נעשה מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב), התשנ"ב-1992, ולפיכך לעירייה אין כל סמכות לוותר על גבייתו, אלא אם הוכח כי העותרת אינה מחזיקה בנכס, או כי היא פטורה מתשלום ארנונה בגינו מכוח חיקוק מפורש. בענייננו, מנסה העותרת להיאחז בסייג השני, אולם לשיטת העירייה פרשנותה של העותרת שגויה בתכלית. לעמדת העירייה, סעיף 12 לחוק המגרשים הריקים, הפוטר מתשלום ארנונה, חל רק כאשר הצו הארעי מכוח החוק הנ"ל הִנו בתוקף. היא מדגישה, כי צו לשימוש זמני יכול שיינתן רק לפי סעיף 2 לחוק – בעניין "פעולות לגינון זמני" של מגרש ריק, או לפי סעיף 5 לחוק – בעניין "השימוש הזמני במגרש ריק כמגרש חניה ציבורי". לגרסתה, כאשר מכוח סעיף 6 לחוק, הופך מגרש ריק למגרש חניה פרטי, כתוצאה מהודעת הבעלים של המגרש כי ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי, מתאיין הצו. מכאן, לדידה של העירייה, נובע גם הרציונאל להעניק לבעל המגרש, או למחזיק בו, פטור מתשלום ארנונה רק בעת תחולת הצו לפי סעיף 5 לחוק, ולא בשעה שהבעלים של המקרקעין משתמש במקרקעין כמגרש חניה פרטי. הדבר נועד למנוע פגיעה בזכויותיו של בעל הנכס, כך שלא יידרש לשאת בהוצאות עבור עסק שהוא אינו מנהל ולא מעוניין בהפעלתו. רציונאל זה מתאיין, לשיטת העירייה, מרגע שהחליט בעל הנכס כי הוא מעוניין בהפעלת החניון, ובפרט – כשהוא מקבל בגין כך תשלום מהמשתמשים במגרש החניה. לאור האמור גורסת העירייה, כי הצו בעניינו אינו בתוקף, ולכן אין תחולה לסעיף 12 לחוק הפוטר מתשלומי חובה, ובכלל זה – מתשלום ארנונה; ולפיכך דין העתירה להידחות. כן מבהירה היא, כי בעצם הוצאת הצו פעלה היא הן לטובת הציבור, שנהנה ממקומות חניה נוספים באזור מרכז העיר; והן לטובת העותרת, אשר הצו איפשר לה להפעיל את החניון בתשלום, למרות הוצאת צו סגירה בעבר לעסק, ומבלי שתדרש לשלם היטל השבחה ולהיזקק להיתר לשימוש חורג.

דיון והכרעה
10. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

סעיף 2 לחוק המגרשים הריקים קובע, שעירייה ומועצה מקומית רשאיות לצוות כי "יינקטו פעולות לגינון זמני", ב"מגרש ריק". סעיף 5 לחוק מורה, כי הרשות רשאית במקום לתת צו לפי סעיף 2, "לצוות על השימוש הזמני במגרש ריק כמגרש חניה ציבורי". מגרש ריק מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מגרש שאין עליו בנייה, למעט גדר, ושאינו משמש בפועל למטרה שלשמה מותר להשתמש במגרש על-פי תוכנית בת תוקף או על-פי היתר".

סעיף 6 לחוק המגרשים הריקים, נושא כותרת: "הפיכת מגרש ריק למגרש חניה פרטי". מגרש חניה פרטי, הוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מגרש המשמש לחניה לבעליו, למוזמנים וכן לציבור הרחב תמורת תשלום לבעל המגרש". סעיף 6(א) לחוק מורה, כי מי שנצטווה כאמור בסעיף 5, רשאי להודיע לראש הרשות, תוך שישים יום ממועד קבלת הצו, "כי ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי ויראו הודעה זו כבקשה לרישיון לניהול מגרש חניה פרטי, לפי כל דין". סעיף 6(ב) מוסיף וקובע, כי רשות שקיבלה הודעה כאמור "תאשר לבעל המגרש כי הוא רשאי לנהל מגרש חניה פרטי על המגרש, ויראו אישור זה כרישיון לפי חוק רישוי עסקים... ולפי כל חוק עזר המחייב היתר לניהול מגרש חניה". במקרה של קבלת הודעה על-ידי בעל המגרש כי ישתמש במגרש כמגרש פרטי, חייבת הרשות, לפי סעיף 6(ב) לחוק, לאשר לבעל המגרש לנהל מגרש חניה פרטי, כמבוקש על-ידו. בסעיף 6(ג) נאמר, כי עם מתן אישור כאמור בסעיף 6(ב), ועם הפעלתו בפועל של המגרש חנייה "לא יראו עוד את המגרש כמגרש ריק, כל עוד המגרש משמש כמגרש חניה פרטי".

11. חוק המגרשים הריקים מקנה, אפוא, לרשות סמכות ליטול לעצמה חזקה במגרש ריק, כהגדרתו בחוק, ולהפעיל במקום מגרש חניה ללא תשלום, וכך לנהוג במגרש כבמעין מנהג בעלים, מכוחו של צו לשימוש ארעי. אולם, בעל המגרש רשאי, כאמור, למנוע את הפעלת החניון על-ידי הרשות, אם הודיע כי הוא מעוניין להפעיל בעצמו מגרש חניה פרטי; ובמקרה כזה, מחוייבת הרשות לאפשר לבעל המגרש להפעיל במקום מגרש חניה פרטי. הצו הארעי שניתן לפי סעיפים 2 או 5 לחוק, נושא שני פנים, אשר בהתקיים אחד מהם, מתבטל קיומו של השני, ולהיפך.

פן אחד של הצו מקנה לרשות סמכויות תפיסה והחזקה במגרש הריק. בהוציאה צו מכוח חוק המגרשים הריקים, לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק, מפקיעה העירייה למעשה את השימוש במגרש – "הפקעה-לשעה היא, אמנם – אם הכינוי "שעה" יפה לחמש שנים – ובכל-זאת הפקעה היא" (בג"ץ 183/95 גלים כפר נוער חיפה נ' ראש-עיריית טירת הכרמל פ"ד נה(1) 481 , 484 (1998)). מטבעה של ההפקעה, פוגעת היא בקניינו של בעל המגרש; וכבר נפסק, כי "החוק ייעד עצמו לפגוע בקניינו של הפרט, ועל דרך זו יפורש: בצמצום, בקפידה ועל דרך שמירת קניינו של הפרט" (בג"ץ 183/95 בעניין גלים, לעיל). פגיעה כזו, מצדיקה, למצער, כי תשלומי חובה המוטלים על בעלים בגין אחזקת הנכס – לא יושתו עליו, בשעה שהקרקע הופקעה מידיו, כאמור בסעיף 12 לחוק.

הפן השני של הצו נושא אופי מכוֹנֵן: מתן צו לפי סעיף 5 לחוק מקנה לבעלים של המגרש את האפשרות להפעיל את המגרש הריק כמגרש חניה פרטי. כאמור לעיל, הבעלים רשאי להודיע לרשות, כי ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי, ורשות שקיבלה הודעה כזו, תאפשר לבעלים לנהל מגרש חניה פרטי על המגרש, ויראו את האישור כרישיון כדין לניהול מגרש חניה. מכוחו של הצו, ניתנת, אפוא, אופציה לבעלים של המגרש לקבל רישיון להפעלת חניון, ככל שיודיע שהוא מבקש להפעיל במקרקעין מגרש חניה פרטי, זאת ב"מסלול עוקף" להליכי הרישוי הנדרשים על-פי דיני רישוי העסקים, התכנון והבניה וחוקי העזר. רישיון העסק, לפי מסלול זה, ניתן לבעל המגרש מכוח אופיו המכונן של הצו הארעי, ובחסדו. מעצם טבעו וטיבו של פן זה – הוא מאיין את קיומו של הפן המפקיע של הצו, שכן מרגע שהחליט הבעלים של המגרש לממש את אופיו המכונן של הצו הארעי – הרשות אינה רשאית עוד ליטול לידיה את החזקה במגרש, כל עוד מפעיל הבעלים את החניון כמגרש חניה פרטי.

12. ומכאן, למחלוקת בעניין פרשנות סעיף 12 לחוק. סעיף 12 מורה, כי "כל עוד צו לשימוש ארעי עומד בעינו לגבי מגרש, תהא הרשות חייבת במס הרכוש המוטל על המגרש, ולא תחייב הרשות את בעל המגרש בתשלומי חובה לרשות בשל המגרש והיא תחשב כמחזיקה במגרש לעניין כל דין המטיל חובה או אחריות על מחזיק". סבורני, כי הדין עם המשיבה בטענתה, לפיה הפטור מתשלומי חובה אינו חל מקום שבו מימש הבעלים את האופציה – לפי סעיף 6 לחוק – להפוך את המגרש הריק למגרש חניה פרטי המופעל על-ידו. הדבר נובע מלשונו של החוק ומתכליתו החקיקתית.

המונח "צו לשימוש ארעי", המופיע ברישא לסעיף 12, מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"צו שהרשות נתנה לפי סעיף 2 או לפי סעיף 5". צווים לפי סעיפים אלו ניתנים, כאמור, רק לגבי "מגרש ריק", כהגדרתו בחוק. למן הרגע שבו מימש הבעלים, כתוצאה ממתן הצו, את האופציה להפעיל במקום מגרש חניה פרטי, לפי סעיף 6 לחוק, וכל עוד מנהל הוא במקום מגרש חניה פרטי, אין רואים עוד את המגרש כמגרש ריק, אלא כמגרש פרטי; והצו לשימוש ארעי במגרש ריק כמגרש חניה לפי סעיף 5, הוּמר באישור סטטוטורי לניהול מגרש חניה פרטי.

פרשנות זו, לפיה הפטור לבעל המגרש מתשלומי חובה, אינה חלה למן הרגע שבו מימש את האפשרות להפעיל בעצמו מגרש חניה פרטי, מתיישבת, כאמור, עם לשון החוק. היא גם הולמת את תכליתו של החוק ואת הגיונם של דברים. כאמור, ההפקעה, הגם שמדובר ב"הפקעה לשעה", פוגעת בקניינו של בעל המגרש, וככזו מצדיקה כי תשלומי החובה המוטלים על המגרש בתקופת ההפקעה, לא יחולו על הבעלים. ברם, משהבעלים החליט להפעיל במקום חניון פרטי, דהיינו – לממש בעצמו את מטרת ההפקעה – הרי שאין לראות עוד את הצו הארעי כצו העומד בעינו. במצב דברים זה, הרי שאין תחולה לסעיף 12 לחוק המגרשים הריקים, הפוטר את בעל המגרש מתשלומי חובה "כל עוד הצו הארעי עומד בעינו לגבי המגרש". פרשנות זו נכונה בפרט נוכח העובדה, כי בעל המגרש מורשה, לאור אופיו המכונן של הצו, להפעיל במגרש חניון פרטי, אשר ישיא לו רווחים; זאת בשעה שהפעלת החניון על-ידי הרשות, מכוח אופיו המפקיע של הצו, נעשית – בהגדרה – ללא גביית תשלום מהחונים במגרש.

כאמור, העותרת טוענת, כי ההוראה בדבר הפטור מתשלומי חובה, שנקבעה בסעיף 12 לחוק, אמורה לחול במקום שבו נטל הבעלים על עצמו להפעיל מגרש חניה פרטי במקרקעין, שכן ככל שמדובר בתפישת חזקה במגרש על-ידי הרשות המקומית, ממילא פטורה הרשות מתשלום ארננונה לעצמה; וחזקה שהמחוקק לא השחית מילותיו לריק בנושא הפטור מתשלומי החובה, שהנם לדידה תשלומי ארנונה. אין ממש בטענה זו. "תשלומי החובה" המצוינים בסעיף 12 לחוק, שמהם פטור בעל המגרש כל עוד הצו הארעי עומד בתוקפו, אינם כוללים רק ארנונה המוטלת על המחזיק המקרקעין, כי אם גם שורה רחבה של תשלומים המוטלים על-פי דין על הבעלים, כמו – אגרות, היטלים, דמי השתתפות ותשלומי חובה אחרים. מכאן תכליתו של סעיף 12 לחוק, לפיה, כל עוד עומד בעינו הצו לשימוש ארעי במגרש ריק לפי סעיף 5 לחוק, שעל-פיו מממשת העירייה את הפן המפקיע של הצו, לא יחוייב הבעלים של המגרש בתשלומי החובה לרשות, והרשות תחשב כמחזיקה במגרש לעניין כל דין המטיל חובה או אחריות על המחזיק; ואין ללמוד ממנו על מתן הפטור האמור גם בשעה שהמחזיק או הבעלים, מימש את זכותו לפי סעיף 6 לחוק להפעיל במקום מגרש חניה מטעמו, והפך את המגרש הריק למגרש חניה פרטי.

13. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נידחית.

משנדחתה העתירה לגופה, התייתר הצורך לדון בטענות הסף שהעלתה המשיבה.

העותרת תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

המזכירות תודיע לב"כ הצדדים על מתן פסק-הדין, ותשלח להם עותקים ממנו בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ו בשבט תשע"ב, 19 בפברואר 2012, בהיעדר הצדדים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רישיון הפקת מים

  2. רישיון במקרקעין

  3. רישיון להצבת שלט

  4. רישיון הפקה למים

  5. רוכלות ללא רישיון

  6. רישיון מבקר פנימי

  7. רישיון חשמלאות רכב

  8. ניהול עסק ללא רשיון

  9. החזר אגרת רישיון רכב

  10. רישיון להפעלת חניון

  11. רישיון שימוש במקרקעין

  12. ביטול רישיון במקרקעין

  13. רישיון זמני לניהול עסק

  14. אגרות רישיון תחנת רדיו

  15. רשיון הפקה באזור קיצוב

  16. רישיון להפעלת תחנת רדיו

  17. רישיון במקרקעין ללא תמורה

  18. ניהול עסק אחסנה ללא רישיון

  19. אי תשלום אגרת רישיון שילוט

  20. תקנות הרועים (מתן רשיונות), 1947

  21. נטען כי הגשת התביעה היא מהלך נקמני

  22. פקודת הרועים (מתן רשיונות), 1946

  23. אי התאמה בין מספר מנוע ברשיון הרכב

  24. מעצר על הסעת נוסעים בשכר ללא רישיון

  25. רשיון כללי לסחורות במעבר, תשכ"ח-1968

  26. ביטול רישיון להחזיק במקרקעין ללא תמורה

  27. תנאים מוקדמים למתן היתר לעסק ללא רשיון

  28. ניהול עסק ללא רישיון תוך הפרת צו שיפוטי

  29. תקנות הזרעים (רשיונות מכירה), תשכ''ח-1967

  30. תקנות העתיקות (רשיון ואגרות), התשמ''ד-1984

  31. תקנות הפיקוח על מעונות (בקשה לרשיון), תשכ''ה-1965

  32. צו המילדות (אגרות רשיון ותעודת היתר), התשמ"ד-1983

  33. תקנות פיקוח על בתי-ספר (בקשה להעברת רשיון), תש''ל-1970

  34. כללי פיקוח על בתי-ספר (מבחנים למתן רשיונות), תשל"א-1971

  35. צו הרוקחים (אגרות רשיון לרוקח ולעוזר רוקח), התשמ"ד-1983

  36. תקנות הפיקוח על מעונות (פטור מרשיון לניהול מעון), תשכ''ו-1966

  37. תקנות הפיקוח על מעונות (בקשה לרשיון למוסד פנימייתי לטיפול סוציאלי ולמוסד אמבולטורי לטיפול סוציאלי), התשנ''ד-1994

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון