כללי לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט ד"ר אברהם טננבוים), בתיק 22120-06-10 מיום 7.7.11, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, 20 שנות פסילה של רישיון הנהיגה וכן 7 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים אם ינהג בזמן פסילה. הכרעת הדין עובדות המקרה, כפי שפורטו בכתב האישום, הינן כדלקמן: ביום 11.3.10, סמוך לשעה 19:00, נהג המערער ברכבו הפרטי מסוג BMW ברחוב שמואל בן הדיה בירושלים, מכיוון אבו טור לכיוון ואדי ג'וז. הכביש - הממוקם לאורכה של שכונת מגורים - הוא דו-סטרי, רוחבו 8.20 מטר, והנו בעל נתיב אחד לכל כיוון. אותה עת פעלה תאורת הרחוב כסדרה, ומזג האוויר היה נאה. בהגיעו סמוך למלון קומודור, החל המערער לעקוף משמאל רכב שנסע לפניו, במקום בו קיים קו מקוטע בכביש, וזאת בו בעת שהמנוחה, תמאם אבו אלהווא, ילידת 1946, הולכת רגל, החלה לחצות את הכביש, משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעת הנאשם. לאחר סיום העקיפה חזר המערער לנתיב נסיעתו, ומספר שניות מאוחר יותר, כשנסע המערער במהירות של 70 קמ"ש (באזור בו המהירות המרבית המותרת הינה 50 קמ"ש), פגע בעוצמה במנוחה בחזית רכבו, לאחר שהספיקה לחצות מרחק של 6.5 מטר מתוך 8.20 מטר רוחב של הכביש כולו. כתוצאה מהתאונה נפגעה המנוחה קשות, והיא פונתה לבית החולים מוקסד שבמזרח העיר; זמן קצר בטרם הגעתה לבית החולים, נפטרה המנוחה מפצעיה. על בסיס האמור הואשם המערער בעבירות דלהלן: גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; גרימת מוות בנהיגה רשלנית - עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961; נהיגה במהירות מופרזת - עבירה על תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. בתשובתו לכתב האישום הכחיש המערער שתי עובדות מרכזיות המפורטות בכתב האישום: ראשית הכחיש המערער כי נהג במהירות מופרזת, ולטענתו, נסע במהירות המותרת ואף בפחות מכך; ושנית, לטענת המערער חצתה המנוחה את הכביש מימין לשמאל, ולא משמאל לימין כנטען בכתב האישום, ועל כן, כשיצאה המנוחה מאחורי רכב שחנה בצד ימין של הכביש, כבר עמדה מיידית בנתיב הנסיעה שלו, כשבריר שנייה בלבד לפני שפגע בה ברכבו, כך שלא עמדה לו כל אפשרות לבלום בעוד מועד ולמנוע את התאונה. בהכרעת הדין, אשר ניתנה, לאחר שמיעת עדויות, ביום 2.1.11, דחה בית משפט קמא את גרסתו העובדתית של המערער, בקובעו כי המערער אכן נסע במהירות מופרזת של 70 קמ"ש, וכן, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, כך שהמערער יכול היה להבחין במנוחה ולהגיב בעוד מועד, אילו היה מרוכז בכביש (לפי ממצאי הבוחן, המערער הגיב רק 3.8 שניות לאחר שראה את המנוחה, כשהזמן הנדרש הוא 1.1 שניות בלבד). על בסיס האמור, קבע בית משפט קמא כי המערער אחראי לתאונה, וכי על כן יש להרשיעו בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. גזר הדין הראשון לאחר שבית משפט קמא בחן את ההלכה הפסוקה במקרים כגון דא, תוך שהטעים את המגמה להחמרה בעונש ההולם לעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים; משהובאו בכלל חשבון נסיבות הרשלנות שגרמה לתאונה, וכן נסיבותיו האישיות של המערער, תוך שהועלתה גם העובדה כי לחובת המערער 39 הרשעות תעבורתיות קודמות (ביניהן אף הרשעות בגין עבירות בטיחותיות, אם כי רובן עבירות טכניות) - נקבע, כי בנסיבות העניין, בהתחשב בעיקר באינטרס הציבורי בצורך להילחם בתופעת הקטל בכבישים, ובהתחשב בעובדה שהעונש המקסימאלי לעבירות בהן הורשע המערער הינו 36 חודשי מאסר, יש לגזור על המערער עונש מחמיר ומרתיע של 24 חודשי מאסר בפועל, פסילה לתקופה של 20 שנה, ומאסר על-תנאי של שבעה חודשים למשך 3 שנים אם ינהג בזמן פסילה. הערעור הראשון על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עפ"ת 14289-02-11, בו חזר וטען כי נסע במהירות המותרת ואף בפחות מכך, וכמו כן, שהמנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל, ולא משמאל לימין. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בחלקו, בקובעו כי בעת התאונה נסע המערער במהירות של 45 קמ"ש, ולא 70 קמ"ש כפי שנקבע בהכרעת הדין, כך שלא עבר את המהירות המותרת באזור בו אירעה התאונה. מאידך גיסא, בית המשפט המחוזי דחה את טיעונו של המערער באשר לכיוון שממנו חצתה המנוחה את הכביש, והשאיר על כנו את הממצא העובדתי שהמנוחה חצתה את הכביש מצד שמאל לכיוון ימין, כפי שקבע בית משפט קמא. לאור קביעתו בדבר מהירות הנסיעה, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיגזור שוב את דינו של המערער לאור זיכויו מן העבירה של נהיגה במהירות מופרזת. גזר הדין השני בדיון החוזר התמקדו ב"כ הצדדים בטיעוניהם לעונש בשאלת ההשפעה של ממצאי בית המשפט המחוזי על גזר הדין המקורי. לטענת הסנגור, מקביעת בית המשפט שהמערער נהג במהירות מותרת, מתבקשת המסקנה שרשלנותו בתאונה הייתה נמוכה יותר מזו אשר יוחסה לו בהכרעת הדין המקורית, ומסקנה זו מחייבת כי ייגזר על המערער עונש קל יותר; בעוד שלטענת הפרקליטות, העובדה שהמערער נהג במהירות נמוכה יותר מובילה דווקא למסקנה הפוכה, של רשלנות חמורה יותר, שכן, במהירות נמוכה יותר עמד למערער זמן רב יותר להגיב, כך שמחדלו בתגובתו המאוחרת בולטת עוד יותר. בגזר דינו מיום 7.7.11 ציין בית משפט קמא כי טענותיהם של שני הצדדים הגיוניות, אלא שבמשפט פלילי, על בית המשפט ללכת לקראת המערער; ובהתחשב בזיכויו מעבירת הנהיגה במהירות מופרזת, הפחית בית משפט קמא מעונשו של המערער והשית עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, חלף 24 חודשי המאסר אשר הטיל על המערער בגזר הדין המקורי. יתר מרכיבי גזר הדין המקורי (פסילה מנהיגה למשך 20 שנה ומאסר על-תנאי) הושארו על כנם. הערעור הנוכחי בהודעת הערעור, אשר מופנית כלפי חומרת גזר הדין, נטען, כי שאלת מידת הרשלנות של המערער הינה השאלה המרכזית אשר על פיה יש לאמוד את מידת עונשו במקרה דנן. בהקשר זה מפנה ב"כ המערער - כפי שהפנה גם בית משפט קמא בגזר דינו - לע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 16.11.09), שם עמד בית משפט העליון על שיקולי הענישה הרלוונטיים בעבירת גרם מוות ברשלנות: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של המערער בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". לטענת ב"כ המערער, על אף שבין שיקולי הענישה במקרים מהסוג זה יש לכלול את השיקול ההרתעתי, אשר אומנם מודגש חזור והדגש בפסקי הדין הרבים אשר עסקו בסוגיית גרימת מוות ברשלנות בהקשר התעבורתי, אי אפשר להתעלם ממידת הרשלנות הרלבנטית, וככל שהרשלנות פוחתת, כך יש גם להפחית בענישה. במקרה דנן, טוען ב"כ המערער כי בגזר דינו הדגיש בית משפט קמא דווקא את השיקול ההרתעתי, לצדה של עצם חומרת האסון והפגיעה בקדושת החיים, בעוד ש"דרגת הרשלנות", אשר לפי פס"ד אלמוג הינה "אמת המידה הקובעת" בעבירה נשוא הערעור, לא זכתה למשקלה הראוי. לטענתו, משקבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא נהג במהירות מופרזת, מתבקשת המסקנה שהמערער נהג בהתאם לתנאי הדרך באזור העבירה, וכי עד לתאונה לא היה דבר בנהיגתו שיכול להעיד כי נהג ברשלנות או באופן המסכן את עוברי הדרך. לפי אומדנו של הבוחן, עמדו לרשותו של המערער כ- 3.8 שניות בלבד מאז שנכנסה המנוחה לשדה הראייה שלו ועד לפגיעה; ומאחר שהזמן שעמד לו למערער להגיב כדי למנוע את הפגיעה במנוחה היה כה מצומצם, יש למדוד את מידת הרשלנות של המערער על בסיס נתון זה בלבד, ובכך מתברר כי רשלנותו לא הייתה כה חמורה כפי שתיאר זאת בית משפט קמא בהכרעת הדין ובגזר הדין. בתמיכה לטענתו זו בדבר מרכזיות מרכיב מידת הרשלנות בקביעת רמת הענישה ההולמת, הגיש ב"כ המערער אסופת פסיקה, ממנה עולה כי במלאכת הענישה בעבירות מהסוג הזה, בתי המשפט אכן מייחסים משקל מהותי למידת הרשלנות, ולטענתו, מתוך עיון בפסקי דין אלה ניתן להסיק באופן חד משמעי כי על אף העונש המקסימאלי הקבוע בחוק של 36 חודשי מאסר, מתחם הענישה הרלבנטי בעבירות כגון דא עומד על גזרי דין הנמוכים באופן משמעותי מ- 18 חודשי המאסר אשר נגזרו על המערער במקרה זה. בטיעוני התביעה בבית משפט קמא, וגם בפני מותב זה, צוין, כי לפי ממצאיו של הבוחן, הספיקה המנוחה לחצות את רוב רוחב הכביש עובר לפגיעתה (כפי שצוין לעיל, רוחב הכביש במקום האירוע הינו 8.20 מ', בעוד שבעת הפגיעה כבר הספיקה לחצות מתוכו 6.5 מ'), ועמד לרשותו של המערער די זמן כדי להבחין במנוחה ולבלום את רכבו בעוד מועד, וכך למנוע את הפגיעה בה. למרות זאת, המערער הגיב רק 3.8 שניות לאחר שראה את המנוחה, כשלפי דעתו של הבוחן, הזמן הנדרש הוא 1.1 שניות בלבד. כמו כן, עצם העובדה שהתאונה קרתה מיד לאחר ביצוע עקיפה, אף היא נקודה לחומרה, ואם כי העקיפה הושלמה לחלוטין בטרם התאונה, הרי שסטייה זו מנהיגה שגרתית יכלה לגרום להיסח הדעת לאחר חזרתו של המערער לנתיב הנסיעה, ובמקום שהשלמת העקיפה תגרום למערער לערנות יתירה, כטענת ב"כ המערער, גרמה העקיפה, ככל הנראה, להיסח הדעת, אשר הביא לידי כך שמשך שניות ארוכות לא הספיק המערער להבחין בנוכחותה של המנוחה מולו בכביש. משום כך, טוענת התביעה כי אין להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, והעונש שהושת על המערער במקרה דנן הינו סביר בנסיבות האמורות. דיון והכרעה אקדמות מילין: תורת הענישה הרלוונטית כפי שעולה מדברי בית משפט קמא בשני גזרי הדין שנתן במקרה דנן, העונשים שהטיל נגזרו מהתייחסותו העקרונית לעונש המקסימאלי שקבע המחוקק בגין גרם מוות ברשלנות. לדברי בית המשפט, קיימת גישה ההולכת ומתחזקת לאחרונה בתיקי תעבורה, המקובלת ורצויה אף לדעתו, כי מן הראוי שבגרם מוות ברשלנות יתקרבו העונשים לעונש המקסימאלי שבחוק, וכי יש לראות דווקא בעונש המקסימום את עונש המוצא, ממנו ניתן לרדת, במידה ובמשורה, לפי הנסיבות. אי לכך, ומאחר שהעונש המקסימאלי בגין גרם מוות ברשלנות עומד על 36 חודשי מאסר, אימץ בית המשפט גישה מחמירה גם בתיק דנן, ואף ציין בגזר הדין הראשון כי אילולי שבקשה התביעה במפורש עונש מאסר של 24 חודשים, היה שוקל עונש חמור אף יותר, המתקרב לעונש המקסימאלי. בהקשר זה הפנה בית המשפט לפסק דין קודם, פרי עטו, ת"ד 2003/09 מדינת ישראל נ' ג'ולאני (פורסם במאגרים, מיום 10.3.10), שם הציג בהרחבה את גישתו הענישתית האמורה, לפיה, בעבירת גרם מוות ברשלנות יש להתייחס לעונש המקסימאלי כנקודת המוצא בקביעת העונש ההולם. דא עקא, בערעור שהגיש הנאשם בפרשת ג'ולאני הנ"ל, נדחתה גישה זו המתייחסת לעונש המקסימום כנקודת המוצא, אשר ממנה נגזרת רמת הענישה ההולמת בגרימת מוות ברשלנות; ועל אף חילוקי הדעות אשר התבטאו בפסק הדין שבערעור באשר לענישה הספציפית הראויה באותו מקרה, דחו כל שופטי ההרכב את הגישה האמורה (מי במפורש ומי במשתמע), לטובת גישה נקודתית החותרת לקביעת העונש הראוי מתוך התייחסות לנסיבות הספציפיות של האירוע (ראה: עפ"ת (י-ם) 41953-04-10 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, מיום 1.11.10)). שומה עלינו, איפוא, לבחון את חומרת העונש שהוטל על המערער מתוך התייחסות לפרמטרים שפורטו בפס"ד אלמוג (ראה, סעיף 10 לעיל), קרי: שיקולי הרתעה ועקרון קדושת החיים; צמצום במשקל שיש לייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, "... הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים"; ודרגת הרשלנות. יחד עם זאת, הלכה ידועה היא כי "...אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות בולטת או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, בין היתר, ע"פ 7296/07 תורן נ' מדינת ישראל (12.8.10); ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (29.7.10)". ע"פ 2247/10 שלום ימיני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, מיום 12.1.11). אי לכך, אף לו היינו אנו גוזרים את הדין אחרת מגזר דינו של בית משפט קמא, אין זה מתפקידנו כערכאת ערעור להיכנס לנעליה של הערכאה הדיונית ולמלא את תפקידה במקומה; אלא, עלינו לבחון, כאמור, האם חרג בית משפט קמא ממתחם הסבירות בצורה כה קיצונית שהיא מצדיקה את התערבותנו. מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, לאחר שיקול הנסיבות האירוע, לא מצאתי כי נפלה טעות בשיקוליו של בית משפט קמא או שגזר דינו חורג ממתחם הענישה המקובלת. ראשית ייאמר, כי לא נפל כל פגם בגישתו העקרונית של בית משפט קמא בכך שהדגיש, בין יתר שיקוליו, את הצורך הקריטי ביצירת הרתעה אפקטיבית נגד הפרות כללי ההתנהגות על הכביש. בפסקי דין רבים הדגיש בית המשפט העליון, חזור והדגש, את תפקידו החיוני של בית המשפט במיגור הקטל בכבישים, באמצעות השתת עונשים מחמירים אשר ירתיעו את הנהג הנורמטיבי לבל יסטה ולו סטייה זעירה משמירה קפדנית ובלתי מתפשרת על כללי נהיגה בטיחותיים. לאחרונה חזר בית המשפט העליון והעלה על נס פעם נוספת את תפקידו זה של בית המשפט במסגרת מלאכת הענישה: ראה, פס"ד ימיני (שם, סעיף 76): "רבות נאמר על נגע תאונות הדרכים, ההולך ופושה וקוטל בנו ללא רחם וללא הבחנה, ואשר בעטיו נגבה מחיר דמים נורא, אם בהרוגים, אם בחבולים בגופם ובפצועים בנפשם, ואם בדאבת יקיריהם. רבות נאמר, דומה כי מעט מדי נעשה, ומדי שנה בשנה מקפדים מאות אנשים את חייהם ואלפים רבים נפצעים. מערכת המשפט נתקלת בהרוגים ובפצועים של תאונות הדרכים הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי, ומדי שנה מוגשות בבתי המשפט לערכאותיהם השונות אלפי תביעות על נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההתנהגות על הכביש. עמדה על הדברים השופטת פרוקצ'יה באחת הפרשות: "תופעת הפגיעות בנפש ובגוף עקב תאונות דרכים המשתוללות בכבישי הארץ מחייבת את מערכת המשפט לגייס את כוחותיה למלחמה יעילה, בכלים הקיימים, כדי לסייע במיגור מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים עקב התנהגות עבריינית על הכביש. בין האמצעים הנתונים בידי מערכת המשפט, מצוי כלי הענישה. ראוי להשתמש בו באופן שישיג את תכליתו, ויביא, בין שאר האמצעים הננקטים, להחדרת המודעות לכללי המותר והאסור בנהיגה בכביש, ולסכנות האורבות מהפרתם (ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל ( 10.10.2005), סעיף 8 לפסק הדין). וכן ראו דבריה בפרשה אחרת: "על רקע הדברים האמורים, בית משפט זה היתווה מזה שנים מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות נהיגה הכרוכות בתאונות קטלניות, בין בגדר הריגה ובין בגדר גרם מות ברשלנות. הוא דבק בגישה זו מתוך אמונה כי לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו. מדיניות ענישה זו בנויה על הנחה בדבר כוחו המרתיע של הדין הפלילי והענישה הפלילית גם בתחום זה, שהוא מישור בעל ייחוד מבחינת נסיבות העבריינות וזהותם של מבצעי העבירות. היא נועדה לתת ביטוי ולהדגיש הדגשה מיוחדת את ערך חיי האדם במשפט ובמסורת היהודית, ולערוב לכלל ולפרט כי המשפט ובתי המשפט יעשו כל שבידם על מנת לטעת בתרבות החברתית את ההערכה והכבוד הנדרשים לזולת ולחייו..." (ע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל ( 19.2.2006) (להלן: עניין לוין). כן ראו: דבריו של המשנה לנשיא חשין בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל ( 5.9.2005); ע"פ 11631/05 נפומניאשצ'י נ' מדינת ישראל ( 16.5.2006), סעיף 6 לפסק הדין, והאסמכתאות שם..." טוען ב"כ המערער, כי למרות מצוות הפסיקה, כי במקרים כגון דא יש לנקוט ב"יד עונשית קשה ומחמירה", כדברי השופטת פרוקצ'יה בעניין מאירה לוין המצוטטים לעיל, טעה בית משפט קמא טעות של ממש בהחלת גישה מחמירה זו בנדון דנן, תוך שייחס למערער רשלנות חמורה בגרימת מותה של המנוחה, בעוד שלפי השקפתו של ב"כ המערער, מדובר ברשלנות "רגעית", ברף הנמוך, כשכמעט ולא עמדה למערער כל הזדמנות למנוע את התאונה. טענה זו של ב"כ המערער אין לקבל. השווה את דבריו דלהלן של כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 5792/11 אהרון תורג'מן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 16.8.11): "אוסיף, כי בכל הכבוד אין להלום את הצעתו של הסנגור המלומד לייחוד של מקרה "רשלנות רגעית", שהם רבים מבין מקרי תאונות הדרכים מקפדות החיים, ולעיקור רכיב ההרתעה. איננו יודעים אל נכון מה יניא נהגים מנהיגה רשלנית, אך המסר צריך להיות כי גם האדם הנורמטיבי בכל חייו עד הנה עלול להיענש במקרים ברי אסון בחומרה המתאימה". הרי לנו, אפוא, כי אין לשקול לקולא את העובדה כי מדובר ברשלנות רגעית מצד המערער, אף אם אכן נמשכה שניות בודדות בלבד; וזאת, מאחר שמטבען של תאונות מהסוג הזה שהן תוצאה של היסח הדעת של שבריר שנייה, כשעובר לאותו רגע טראגי והרה אסון, נהג הנהג את רכבו בצורה נורמטיבית משך שנים רבות. בתי המשפט תמימי דעים בכך שבבואם לגזור את הדין במקרים של תאונות כאלו, שהן רבות במכלול התאונות שבמדינה, מוטלת על בתי המשפט החובה והאחריות להטיל עונשים מחמירים לצורך הרתעה, וזאת בדיוק בגלל האפשרות שרשלנות של רגע יכולה להביא לקיפוח חיים. מוסיף וטוען ב"כ המערער, כי אף אם אכן יש להתייחס לרשלנותו של המערער בכל החומרה הראויה, אין להתעלם מפסקי דין רבים ומגוונים בתיקי גרימת מוות ברשלנות, בהם נגזרו עונשי מאסר קלים בהרבה מזה שהוטל על המערער במקרה דנן. במיוחד מפנה ב"כ המערער לעניין קלגסבלד, ע"פ (ת"א) 71933/06 (מיום 7.2.07), ועניין מאירה לוין, רע"פ 548/05 (מיום 19.1.06), בהם מדובר בתאונות חמורות בהרבה מזו שבמקרה דנן, ולמרות זאת הושתו על הנאשמים גזרי דין קלים יותר מזה שהוטל על המערער. אומנם, בבסיס תורת הענישה עומד, בין היתר, עקרון אחידות הענישה, ובבוא בית המשפט לגזור את עונשו של נאשם, עליו להתחשב גם ברף הענישה המקובל בסוג העבירות שבו הורשע. עם זאת, כל פסק דין עם נסיבותיו הוא, ואין מקרה דומה לחברו. במקרה דנן, בית משפט קמא לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, אשר לדבריו, אינן קלות. מדובר באדם שהתייתם מאביו בגיל צעיר ונאלץ לצאת לעבודה ולפרנס את אמו האלמנה; שהינו היום נשוי ואב לשלושה ילדים, כשבעת מתן גזר הדין הייתה אשתו בהריון; ועקב התאונה, נאלץ המערער לחסל את עסקו, והוא נכנס לחובות כבדים. מאידך גיסא, אין להתעלם מן העובדה שהמערער ניהל הוכחות, על כל המשתמע מכך. כמו כן, שקל בית משפט קמא את עברו של המערער, אשר צבר 39 הרשעות קודמות, וביניהן אף הרשעות בטיחותיות, כולל הרשעות בגין מהירות מופרזת, אי-שמירה על ימין, פנייה לא נכונה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל, ואי ציות לחיצי נתיבים. גם אין לקבל את עמדתו של המערער כי מדובר במקרה דנן ברשלנות ברף הנמוך. בהכרעת הדין הפנה בית משפט קמא לעדותו של הבוחן, בה ציין, על בסיס הנתונים המפורטים לעיל, "כי מדובר ברשלנות חמורה מאד, וכתבי אישום מוגשים כבר לאחר איחור של שנייה אחת מזמן תגובה סביר" (עמ' 12 סיפא להכרעת הדין), כשבמקרה דנן איחר המערער בתגובתו כמעט פי- ארבע (3.8 שניות). אכן, העונש שהושת על המערער במקרה דנן חמור, ואם כי אין הוא מגיע אלא למחצית רף הענישה המקסימאלי, מדובר בתקופת מאסר ממושכת. עם זאת, לאחר שקלול של כל הנסיבות והשיקולים המפורטים לעיל, אינני סבור כי בנסיבות העניין חרג בית משפט קמא ממתחם הסבירות בצורה קיצונית המצדיקה את התערבותנו. אמנם, ניתן להפנות, כפי שעשה הסנגור המלומד, לפסקי דין בהם הוטלו עונשים קלים יותר. ברם, ניתן להבחין בין המקרה דנן ובין המקרים אשר אליהם הפנה ב"כ המערער בטיעוניו, כמפורט לעיל, וניתן גם להפנות לפסיקה מחמירה יותר בנסיבות דומות. בסופו של יום, אף אם יש להתייחס למידת הענישה במקרה דנן כאל העלאה מסוימת ברף הענישה ההולמת במקרים של רשלנות בנהיגה הגורמת לקיפוח חייו של אדם, הרי שניתן לאמצה כהעלאה "הדרגתית" סבירה וראויה, לאור היקפו של הקטל בכבישי המדינה, אשר אינה חורגת באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה עד כה במקרים דומים (השווה, בדבר העלאת רף הענישה בתאונות דרכים, פס"ד ימיני הנ"ל, סעיף 79). במיוחד נאמרים הדברים על רקע המגמה אשר כבר קיימת בפסיקה בשנים האחרונות (ולאחר מתן פסקי הדין בעניין קלגסבלד ומאירה לוין) להעלות את רף הענישה בתאונות דרכים, כפי שמציין כב' השופט עמית בע"פ 8191/08 עאוני גבארה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, מיום 24.5.10), באומרו כי "בשל האמור לעיל, עלה בשנים האחרונות רף הענישה בעבירות מסוג זה". לדעתי, איפוא, משתקפים במרכיב המאסר שבגזר הדין שיקולי הענישה הרלבנטיים, ועונש המאסר של 18 חודש, הגם שהוא לחומרה, עומד במבחן הביקורת. עד כאן באשר לעונש המאסר שהוטל על המערער. בערעורו מבקש המערער להתחשב בנסיבותיו גם באשר למרכיב הפסילה שהושת עליו על ידי בית משפט קמא, ולטענתו, עונש הפסילה של 20 שנה מחמיר עמו יתר על המידה, ובמיוחד אם יישאר על כנו עונש המאסר של 18 חודש. בהתחשב במכלול הנסיבות, טענת המערער בנקודה זו מקובלת עלי, ומאחר שהוטל עליו עונש חמור של 18 חודשי מאסר בפועל, אין מקום למצות עמו את הדין בדרך של פסילה כה ארוכה. אי לכך, ניתן לדעתי לצמצם קמעא בתקופת הפסילה, באופן שמרכיב זה יעמוד על 15 שנה, במקום 20 שנה כפי שקבע בית משפט קמא. לאור כל האמור, אציע לחבריי, כי עונשי המאסר בפועל של 18 חודש ומאסר על תנאי יעמדו בעינם, בעוד שנורה על הקלה מסוימת באורכו של עונש הפסילה שנגזר על המערער, במובן זה שחלף פסילה לתקופה של 20 שנה שגזר עליו בית המשפט קמא, תעמוד תקופת הפסילה על 15 שנה. סגן הנשיאה, השופט צבי סגל אני מסכים. השופט משה יועד הכהן אני מסכים. לפיכך, הוחלט, פה אחד, כאמור בפסק דינו של כב' השופט בן ציון גרינברגר, לדחות את הערעור על עונש המאסר ולקבל הערעור על משך תקופת הפסילה. עונש המאסר המותנה יוותר אף הוא על כנו. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.1.12 בשעה 08:30 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. ניתן היום, ב' כסלו תשע"ב, 28 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר, כבקשתם. צבי סגל, שופט[סג"נ - אב"ד] משה יועד הכהן, שופט בן ציון גרינברגר, שופט מקרי מוותמשפט תעבורהגרימת מוות ברשלנותרשלנותנהיגה רשלנית