תביעת שיבוב שהגיש התובע (להלן יקרא גם " המל"ל") על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, בגין גמלאות נכות כללית אותם שילם וישלם התובע לנפגע (להלן: "הנפגע או צד ג'") בגין פגיעתו בתאונה שאירעה ביום 30.5.1994. רקע כללי וטענות הצדדים הנפגע יליד 1982, נפגע ביום 30.5.1994 כאשר מבנה של תחנת קמח ישנה, שהנפגע ועוד שניים נוספים התיישבו בצילו, התמוטט עליהם ופצעם. בעקבות פגיעתו הגיש הנפגע תביעת נזיקין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.א. 283/94) נגד מועצה מקומית עומר ונגד מנהל מקרקעי ישראל. במסגרת ניהול התביעה הגיעו הנתבעות להסדר שלפיו תקבע אחריותן של הנתבעות לאירוע כאשר הנתבעות תשאנה באחריות זו בחלקים שווים 50% כל אחת. ראו החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות אבידע) מיום 31.10.1999. לאחר ההחלטה בסוגיית האחריות דן בית המשפט בסוגיית הנזק, וביום 11.8.2002 נתן את פסק דין מנומק ומפורט בעניין זה. בפסק דינו קבע בית המשפט שאין להטיל אשם תורם על הנפגע או על הוריו, ראו סעיף 1 ו - 2 לפסק הדין. מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר ליברטי, קבע כי לנפגע נכות אורטופדית בשיעור 50%, וכן נכות בגין הצלקות בגובה 10%. חרף זאת, בפסק דינו קבע בית המשפט כי כתוצאה מהתאונה הנפגע איבד 30% מכושר השתכרותו בלבד. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לנפגע פיצויים בסך של 296,434 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין 11.8.2002 (ראו סעיפים 41 -43 לפסק הדין); סכום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה להיום מגיע ל 483,000 ש"ח במעוגל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 165,000 ש"ח ומע"מ והוצאות משפט נכון למועד פסק הדין (סעיף 43 לפסה"ד). לעניין ניכויי המל"ל נקבע בפסה"ד: "ניכויי מל"ל 24. ההגנה הגישה חוות דעת אקטוארית של שי ספיר לגבי ניכויי מל"ל. בסיכומיהן טענו הנתבעות כי במקרה שיקבע כי נכותו התפקודית של עמאר עולה על 50%, מבקשים הם כי ינוכו תקבולי המל"ל. לנוכח הקביעה בדבר נכותו התפקודית של עמאר, אין מקום, לאור האמור בסיכומי הנתבעות, להורות על ניכויי המל"ל. 25. הנתבעות אף טענו כי אם תדחנה טענותיהן באשר לאי זכאותו של עמאר לפיצוי בשל אחזקת רכב והחלפתו, או עלויות נסיעה למונית, אזי יש לנכות מהסכום שיפסק את הסכומים שעמאר עשוי לקבל מהמל"ל עבור ניידות. לאור הקביעות בפסק הדין והמבוקש על ידי הנתבעות, אין מקום לניכוי קצבת ניידות". יוצא, אפוא, כי הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי לטובתו של הנפגע, הוא לפני וללא ניכוי תגמולי המל"ל שהתובע קיבל, או עשוי היה לקבל. ודוק, מתברר כי הנפגע הגיש תביעה לגמלת נכות כללית אצל התובע ותביעתו התקבלה, לאחר שוועדה רפואית קבעה את נכותו בשיעור 50% בגין קשיון לא נוח של ברך ימין; בעקבות כך הנפגע קבל ומקבל קצבת נכות כללית. תביעת שיבוב זו הינה לשיפוי התובע בגין גמלאות הנכות הכללית אשר שולמו וישולמו לנפגע בגין פגיעתו בתאונה בסך של 1,196,000 ₪ במעוגל נכון ליום 10.9.2007. התביעה הוגשה תחילה כנגד המועצה המקומית עומר והמבטחת שלה וכנגד מנהל מקרקעי ישראל, אולם ביום 7.1.2008 נכנס לתוקפו סעיף 71 לחוק ההסדרים לשנת 2008 אשר תיקן את סעיף 328 לחוק וקבע כי המל"ל לא יוכל לתבוע יותר את המדינה לשיבוב על פי סעיף זה. בעקבות כך התביעה כנגד מנהל מקרקעי ישראל נדחתה ואילו התביעה כנגד הנתבעות נותרה בעינה; לנוכח חלוקת האחריות שנקבעה בתביעת הנפגע, עותר התובע לחייב את הנתבעות לשלם לו את מחצית תגמולי הנכות הכללית בשיעור 584,700 ₪ במעוגל. לטענת התובע הנכות שנקבעה לנפגע במסגרת נכות כללית קשורה סיבתית לפגיעה בתאונה, כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ומקביעת הוועדה הרפואית שליד המל"ל; הנתבעות הן האחראיות לכך שלא בוצעה הקפאה של גמלאות המל"ל משום שטענו בפני בית המשפט שיש לנכות גמלאות מל"ל רק אם יקבע בפסק הדין נכות תפקודית מעל 50%; טענתן זו של הנתבעות היא זו שהביאה לאי ניכוי ו/או הקפאת תגמולי המל"ל; אין מקום בנסיבות המקרה להפעיל את זכות הזקיפה בהתאם לסעיף 329 לחוק, וזאת משום שבמהלך הדיון בתביעת הנפגע, האחרון טרם פנה אל המל"ל וטרם קיבל כל גמלה; פסק הדין ניתן על פי העובדות לאשורן; הנפגע לא רימה ולא שיקר ולא ויתר, לא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, על זכותו החוקית לגמלאות מהמל"ל ולא קיבל פיצוי ביתר. מנגד, נטען על ידי הנתבעות כי, דין התביעה להידחות שכן תקרת סכום השיבוב אותו זכאי התובע לתבוע נקבעה בפסק הדין בעניינו של הנפגע אשר הועמד על סך של 713,355 ש"ח, כאשר חלקן של הנתבעות באחריות מוגבל למחצית מסכום זה, סך של 356,677 ש"ח; על פי הפסיקה יש להפחית מתביעת המל"ל את הסכום ששולם על ידי המזיק לנפגע במסגרת תביעתו שלו; במקרה דנן היות ותקרת הפיצוי שלה זכאים התובע והנפגע מהנתבעות, כבר שולמה במלואה לנפגע על פי פסק הדין שניתן לטובתו, הרי שהנתבעות אינן חייבות עוד לשלם דבר לתובע. הנתבעות ממשיכות וטוענות כי, הקביעה בפסק הדין בעניינו של הנפגע כי נכותו התפקודית של הנפגע עומדת על 30% וכי אין לבצע ניכוי של גמלאות המל"ל, יוצרת השתק פלוגתא כלפי התובע הנכנס בנעליו של הנפגע, ולפיכך התובע אינו זכאי לתבוע גמלאות ששילם, משום שכאמור אלה לא נוכו מן הפיצוי ששולם לנפגע, על פי פסק דינו של בית המשפט. עוד נטען על ידי הנתבעות כי, בנסיבות העניין התובע יכול לעשות שימוש בזכות הזקיפה המוענקת לו על פי סעיף 329 לחוק המל"ל. הנתבעות שלחו הודעת צד ג' כנגד הנפגע. לטענתן ככל שיקבע שהתובע זכאי לשיפוי בגין הגמלאות ששילם לנפגע, הרי שיש לחייב את הנפגע- צד שלישי לשפותן בגין כל סכום שישולם על ידן לתובע. לשיטתן, הדבר מתחייב מהאיזון המשולש בינן לבין התובע והנפגע, ומן הצורך למנוע כפל פיצוי. הנתבעות אף טוענות כי, יש לשפותן על ידי הנפגע משום שהלה נהג בחוסר תום לב כאשר יצר את המצב שבו לא נוכו מתביעתו קצבאות המל"ל ו/או לא בוצעה ההקפאה, למרות שהוא הגיש בקשה לקבלת קצבה טרם ניתן פסק הדין. בסיכום טענותיו הצטרף הנפגע בעיקרון לטענותיו של התובע בדבר אי תשלום כפל פיצוי ובדבר אי ההצדקה להפעלת זכות הזקיפה בנסיבות המקרה. דיון ומסקנות לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אפרט את טעמיי. על פי הפסיקה: " הרעיון המשפטי העומד בבסיס עקרון התחלוף (סוברוגציה) הוא כניסתו של מבטח בנעליו של הניזוק בכל הנוגע לתביעות הניזוק כלפי המזיק. כניסה זו לנעלי הניזוק יש לפרש כפשוטה; הוה אומר, חליפו של הניזוק זכאי לקבל כל סכום אשר היה מגיע לניזוק מידי המזיק, וזאת עד לתקרת הסכום אותו שילם בעצמו (כדי למנוע עשיית עושר שלא כדין; ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי פ"ד נז(3) 49, 63). כדברים הללו אומר המלומד (ושופט בית המשפט המחוזי בחיפה לשעבר) ד' קציר: "כלל ראשון בסוברוגציה, שנתקבל גם באשר לזכותו של המוסד [לביטוח לאומי - א"ר], הוא זה הנוגע להגבלת זכותו של המבטח, התובע בתוקף זכות זו, שאין היא יכולה להיות גדולה מזכות המבוטח עצמו... מכאן נובע בהכרח כי אין בהעברת הזכות, על-ידי סוברוגציה, כדי להטיל על החייב חובה גדולה מזו שהיתה מוטלת עליו, אלמלא הועברה הזכות והתביעה היתה מוגשת על-ידי הניזוק. זהו הכלל שנתקבל גם באשר לזכותו של המוסד" (ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, 2003) 1492-1491). הדברים מתיישבים הן עם השכל הישר, חבר נכבד במועדון השיקולים, והן עם הדין". ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נגד המוסד לביטוח לאומי (26.8.2010), פסקה י"ד. (להלן :"פס"ד כפר ויתקין") . עוד נקבע: " אכן, פעמים יארע, מסיבות שונות, שסכום הגמלאות המשתלמות לנפגע עולה על שיעור הנזק שגרם המזיק; או להיפך, שיעור הנזק גבוה מסכום הגמלאות. הסיבה לכך עשויה להיות בעיה רפואית שאינה קשורה לתאונה ממנה סובל הניזוק, או לנבוע ממנגנוני חישוב שונים. במקרים כגון דא, כאמור, ייתחם שיעור הפיצויים עד לגובה הנזק או עד לגובה הגמלאות המשתלמות בגינו, הנמוך מביניהם (וראו לעניין זה פרשת טמיזה; רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350; רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית; וכן פרשת אררט). אם-כן נמצאנו למדים ששני גבולות תוחמים את שיעור תביעת ההשבה של המל"ל: הראשון, גובה הנזק שגרם המזיק; והשני, גובה הקצבאות ששילם וישלם המל"ל. המזיק, כאמור, ישלם למל"ל את הסכום הנמוך מביניהם". פס"ד כפר ויתקין, פסקה ט"ו. בענייננו, כאמור, תביעת הנזיקין של הנפגע נדונה והוכרעה לגופה לאחר שמיעת ראיות, בפסק דין מפורט ומנומק של כב' השופטת אבידע; אין חולק בין הצדדים כי פסק דין זה יוצר מעשה בית דין כלפי הצדדים בתיק זה, הנתבעים והנפגע- צד ג' בתור מי שהיו צד לפסק הדין והתובע בתור חליפו של הנפגע. סוגיה זו אף נדונה והוכרעה במסגרת תיק זה בהחלטתה של כב' השופטת המנוחה באום-ניקוטרה מיום 7.5.2009 אשר קבעה כי: "שיעור האחריות שנקבע בפסק הדין בבית המשפט המחוזי (50%) ביחס לנתבעות 1 ו - 2 - מחייב אף לצורך ההליך שבפנינו ואין מקום לדון בשיעור אחריות זה במסגרת ההליך שבפני, וזאת עם קיומם של השתק פלוגתא והשתק שיפוטי". השתק זה עומד כנגד התובע נוכח "קירבה-זיקה משפטית ועניינית" בין התובע לבין הנתבעות בעניין זה, בהיותו חליף של הנפגע. ראו יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי 2009, בעמ' 1621. במסגרת טיעוניו התובע מבקש להסתמך על קיומו של השתק פלוגתא זה על פי פסק הדין שניתן בתביעה הנפגע, לצורך ביסוס אחריותן של הנתבעות; באותה מידה יש לקבוע כי הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעת הנפגע באשר לשיעור הנזק והפיצוי שמגיע לנתבע, יוצרת אף היא השתק פלוגתא ומעשה בית דין כלפי הצדדים בתיק זה. כאמור, בפסק דינה קבעה כב' השופטת אבידע כי סה"כ נזקיו של התובע מסתכמים בסך של כ- 700,000 ש"ח כולל שכ"ט עו"ד. כב' השופטת אבידע אף קבעה בפסק הדין כי אין לנכות תגמולי מל"ל מסכום הפיצויים שנפסק לתובע, וזאת לנוכח קביעתה בעניין נכותו התפקודית של התובע בשיעור 30%, וההנחה שהתובע לא יקבל תגמולי מל"ל. מקביעה זו של בית המשפט מתחייבת המסקנה שלפיה אילו בית המשפט סבר שהתובע עשוי לקבל תגמולי מל"ל, הוא היה מנכה תגמולים אלה מסכום הפיצויים ו/או מורה על הקפאתם. בסופו של דבר, דומה כי לא יכול להיות חולק כי הפיצוי שנפסק בתביעתו של הנפגע, התייחס לכלל נזקיו של הנפגע ללא ניכוי תגמולי המל"ל. בנסיבות אלה ולנוכח הפסיקה שהובאה לעיל לעניין מהותה והיקפה של זכות השיבוב, הרי שהנפגע והתובע אינם יכולים לקבל מהנתבעות מעבר לסך כל חלקן בנזק הכולל שנגרם לתובע; כאמור שיעור נזק זה נקבע בפסק דינה של כב' השופטת אבידע, כאשר חלקן של הנתבעות בנזק זה עומד על מחצית. אין מחלוקת כי סכום זה כבר שולם על ידי הנתבעות לנפגע. יוצא, אפוא, כי הנתבעות מילאו את חובתן כלפי הנפגע והתובע על ידי תשלום מלוא חלקן בנזקו של הנפגע לידי הנפגע. בנסיבות אלה, הרי שלא עומדת יותר זכות לתובע או לנפגע לקבל סכומים נוספים מן הנתבעות, ולפיכך דין התביעה להידחות. זאת ועוד, גם אילו היינו יוצאים מהנחה שלפיה פסק דינה של השופטת אבידע שניתן בתביעת הנפגע, אינו יוצר מעשה בית דין כלפי התובע, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, דבר שהתובע עצמו לא טען לו אלא ההיפך, הרי ממילא התביעה הייתה נדחית, שכן התובע לא הביא ראיות מטעמו במסגרת הליך זה לביסוס אחריותן של הנתבעות כלפי הנפגע; הוא אף לא הביא ראיות בסוגיית הנזק, לא הגיש חוות דעת רפואיות כמתחייב על פי הדין, או ראיות נוספות בסוגיית הנזק אשר מוכיחות את שיעור הנזק לו זכאי הנפגע. ראו בעניין זה (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749; שם נאמר: "על המוסד להוכיח, בגדרי תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק. תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד".. התובע לא עשה כן, משום שהוא מתבסס על ההנחה המוצדקת, שלפיה פסק דינה של כב' השופטת אבידע בעניינו של הנפגע יצר מעשה בית דין, כלפי כל הצדדים בתיק זה, הן בסוגיית האחריות והן בסוגיית הנזק. זכות הזקיפה סעיף 329 לחוק המל"ל מקנה למוסד זכות לזקוף על חשבון גמלה המגיעה לנפגע, סכום שאינו עולה על 75% מפיצויים שקיבל הנפגע מצד שלישי, בגין המקרה שבגינו זכאי הנפגע לגמלה. בפס"ד כפר ויתקין שהובא לעיל נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במקרה כגון זה שלפנינו, שבו נוצר מצב שבו המוסד משופה בחסר משום שאין הוא זוכה להשבה מן המזיק, והוא מחויב בתשלום מלוא הקצבאות לניזוק, המענה הנכון למקרים אלה הוא מנגנון זקיפת הפיצויים ששולמו לנפגע המצוי בסעיף 329 לחוק המל"ל. שם, פסקה כ"ג לפס"ד כפר ויתקין. התובע לא טען וממילא לא הוכיח שהוא לא יכול לממש את זכות הזקיפה מהגמלאות העתידיות של הנפגע. מאידך, על פי חישוב שנערך על ידי ב"כ הנתבעות עולה כי נותר עדיין סכום גמלאות עתידי שהנפגע אמור לקבל מהמל"ל בגין קצבת נכות כללית בשיעור של 639,000 ₪ במעוגל, אשר יש בו כדי לשפות את המל"ל בגין חלקן של הנתבעות באחריות, אם התובע יחליט להפעיל את זכות הזקיפה העומדת לידו על פי הדין. ראו עמ' 2, פסקה לפני האחרונה לסיכומי ב"כ הנתבעות. הפסיקה שהובאה על ידי ב"כ התובע בעניין הפעלת זכות הזקיפה אינה רלבנטית לענייננו, וזאת משום שפסיקה זו נוגעת למקרים שבהם הנפגע והמזיק הגיעו להסכם פשרה באשר לסכום הפיצויים. כידוע, על פי הפסיקה: "אין בכוחו של הסכם פשרה שנערך בין הניזוק למזיק, לכבול את ידיו של צד שלישי, חיצוני להסכם - המוסד במקרה זה". ראו רע"א 1518/11 המוסד לביטוח לאומי נגד עיריית רמת גן ואח' ( 23.10.2011), פסקה 5, והאסמכתאות המובאות שם, (להלן:"פס"ד רמת גן"). מכאן שבתי המשפט נדרשו להיזקק לתביעת המל"ל לשיבוב במקרים שבהם נחתם הסכם פשרה בין הניזוק לבין צד ג', ולבחון את זכות השיפוי של המל"ל על רקע ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים, ועל רקע מערכת היחסים המשולשת מזיק - ניזוק - מטיב; בהתאם לכך אף להתייחס לחובתו של המל"ל בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה שהסתיים בפשרה, להפעיל את זכות הזקיפה העומדת לידו בהתאם לסעיף 329 לחוק. ודוק: בענייננו כאמור שיעור הנזק ששולם לנפגע לא נקבע על פי הסכם פשרה בין הנפגע לבין הנתבעות, שבמסגרתו נוטל כל צד סיכון וסיכוי באשר לתוצאה הסופית של המשפט במידה וזה היה מתנהל. על סיכויים וסיכונים אלה עמד כב' השופט ריבלין בפס"ד רמת גן: "הסכם הפשרה שערך המזיק עם הניזוק מבוסס על הערכתו של כל צד את הסיכויים ואת הסיכונים הכרוכים בניהול התביעה עד תומה. במסגרת אלה, כלול גם סיכונו של המזיק, כי העריך את גובה הפיצויים ביתר, וכי אילו היה מנהל את התביעה עד לקבלת פסק-דין מנומק, היה סכום הפיצויים נמוך יותר מכפי ששילם במסגרת הסכם הפשרה. סיכון דומה ניצב לפני הניזוק, אשר עשוי להעריך את סכום הפיצויים בפחות מכפי שבית המשפט היה מעריכם, ועל-כן עלול הוא להתפשר על סכום שהוא נמוך אף בהתחשב בכך בהיעדר הוודאות כי התביעה תתקבל. ואמנם, במסגרת הסכם פשרה עשוי מזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם גם במקרה שבו אין בנמצא מיטיב אשר לו עומדת זכות שיפוי. במקרה כזה, לא יישמע המזיק מאוחר יותר בטענה כי שגה בהערכת הסיכונים וכי יש להפחית מן הסכום שבו הוא חייב. מבחינה עקרונית, אין הדבר צריך להיות שונה מקום בו קיימת ברקע הפשרה תביעת שיפוי של המוסד (או של מיטיב אחר). תביעת השיפוי אך חושפת באופן בולט יותר את קיומו של הסיכון, שכן בלעדיה היה נותר המזיק באפילה ביחס לשאלה כיצד היה פוסק בית המשפט אלמלא התפשר - ואולם תביעת השיפוי אינה משנה את אופיו העקרוני של אותו סיכון, כסיכון שבצידו גם סיכוי וככזה שנלקח מרצון". שם, פיסקה 8 לפסק הדין. בענייננו, שיעור הנזק לו זכאי הנפגע נקבע בפסק דין של בית המשפט, לאחר שדן והכריע בראיות וטענות הצדדים לגופו של עניין; פסק דין זה מיצה את הסיכונים והסיכויים של הצדדים, והוא מחייב במשולש היחסים מזיק- ניזוק- מיטיב. כאמור לנוכח פסק דין זה, שניתן בעניינו של הנפגע, יש לקבוע כי הנתבעות אינן חייבות עוד לשפות את התובע בגין הגמלאות ששילם לנפגע, וזאת משום שהן שילמו את מלוא חלקן בנזקו של התובע על פי פסק הדין לנפגע. מכאן גם, סבורני כי אין מקום בנסיבות המקרה לדון בשאלת חובתו של התובע להפעיל את זכות הזקיפה על מנת לפטור את הנתבעות מקיום חובת השיפוי שממילא אינה חלה עליהן. כאמור, בתי המשפט דנו בשאלת חובתו של המל"ל להפעיל את זכות הזקיפה, מקום שנחתם הסכם פשרה אשר לא יכול היה לשלול את זכותו העקרונית של המל"ל לשיבוב, דבר שאינו מתקיים בענייננו. כאמור, לתובע עומדת זכות הזקיפה לפי סעיף 329 לחוק, אשר באמצעותה הוא יכול לקזז את 75% מחלקן של הנתבעות בנזק, על חשבון הגמלאות העתידיות המגיעות לנפגע. אינני רואה טעם או צורך לחייב את המל"ל לעשות כן, שכן כאמור מדובר בתרופה או סעד שמוענק למל"ל, ירצה יפעיל אותו, לא ירצה לא יפעיל אותו, בהתאם לשיקוליו, והחלטתו של המל"ל בסוגיה זו בנסיבות המקרה דנן, אינה משליכה על הזכויות והאינטרסים של הנתבעות כלל. נוכח כל האמור התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. משהתביעה נדחתה, ההודעה לצד ג' נדחית אף היא. הנתבעות תשלמנה לצד ג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. זכות הזקיפה