עניינה של תביעה זו נזקי גוף שאירעו לתובע בגין מעשי תקיפה שבוצעו, על פי הנטען על ידי נתבעים 1 ו- 2 במהלך משחק כדורגל. ביום 19.3.2005 (להלן: "יום הארוע") נערך משחק כדורגל במגרש הכדורגל בכפר עילוט בין שחקני קבוצת בית"ר משהד לשחקני קבוצת פועל טמרה, עליהם נמנים הנתבעים 1 ו- 2. נטען בכתב התביעה כי עם סיום המשחק התפתחה קטטה במהלכה תקפו נתבעים 1 ו- 2 את התובע, ששימש באותה עת שומר במגרש (להלן: "מעשי התקיפה"). בזמן מעשי התקיפה טוען התובע כי עבד בשירות נתבעת מס' 3. נתבעת מס' 3 הייתה מבוטחת ביום האירוע, בביטוח חבות מעבידים, באמצעות נתבעת מס' 4. בעקבות מעשי התקיפה הובהל התובע לבית חולים האנגלי שם אובחן כסובל מחבלות בפנים, בבטן ובכתף. התובע הופנה משם לבית חולים העמק בעפולה שם אושפז. במהלך אשפוזו עבר התובע ניתוח לקיבוע השברים. ביום 21.3.2005 שוחרר התובע לביתו. כנגד נתבעים 1 ו- 2 הוגש כתב אישום. נתבע מס' 1 הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו. נתבע מס' 2 הודה בכתב אישום אך הוטל עליו עונש של חתימה על התחייבות ללא הרשעה, לפיה ימנע מביצוע עבירה דומה לתקופה של שנה. האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. לתובע אושרה תקופת אי כושר לחודשיים ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10%. טענות הצדדים התובע מעלה בסיכומיו את הטענות כדלקמן: 6.1 נתבע מס' 1 אחראי לנזקי התובע מכח הודאתו והרשעתו. 6.2 נתבע מס' 2 לא הורשע אך יש די בראיות שהוצגו בפני בית המשפט כדי לבסס את אחריותו. 6.3 נתבעת מס' 3 הייתה מעבידתו ויש להטיל עליה אחריות מכח עוולת הרשלנות. 6.4 נכותו של התובע הינה נכות תפקודית ויש לפצות את התובע בשל ההפסדים הממוניים והלא ממוניים. נתבע מס' 1 לא הגיש סיכומים מטעמו על אף שסיכומיי התובע הומצאו לו. נתבע מס' 2 טוען בסיכומיו כדלקמן: 8.1 הוא לא הורשע בכתב האישום ולכן לא חלות עליו הוראות סעיף 42 א לפקודת הראיות. 8.2 לא יוחסה לו בכתב האישום עבירת תקיפה. הוא לא תקף את התובע. הנתבע הודה בכתב האישום רק על מנת לסיים את הפרשה מתוך צפייה כי לא יעשה שימוש בעניין זה כנגדו. 8.3 התובע היה אדם לא מיומן וגרם בכך ברשלנותו לפגיעה. 8.4 יש להטיל על מעסיק התובע, נתבעת מס' 3, אחריות מלאה על נזקיו. 8.5 פגיעתו של התובע הייתה פגיעה קלה והתובע החלים ממנה. 8.6 לתובע לא נגרמו ההפסדים הנטענים על ידו ויש לנכות מכל סכום שיפסק את תגמולי המוסד לביטוח לאומי. נתבעות 3 ו- 4 טוענים כדלקמן: 9.1 על נתבעת מס' 3 אין כל אחריות. מדובר באירוע בלתי צפוי. התובע חרג מתפקידו בעת שניסה להפריד בין שני שחקנים מתקוטטים. 9.2 התובע לא העלה בתצהירו שום טענה במישור האחריות אל מול נתבעת מס' 3 כאשר בסיכומיו הוא מעלה טענות עובדתיות שזכרן לא בא בתצהיר. 9.3 התובע נזכר בהשלמה לחקירה ראשית לטעון כי נתבעת מס' 3 לא הכשירה אותו להיות שומר. גם אם טענה זו נכונה אין קשר סיבתי בין כך לבין נזקיו שכן גם אם היה בעל הכשרה מתאימה הדבר לא היה מונע את מעשי התקיפה. 9.4 לחילופין יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי. 9.5 אין כל משמעות תפקודית לנכות שנותרה אצל התובע. דיון והכרעה אחריות הנתבע מס' 1 לנתבע זה אין כל טענת הגנה במישור האחריות. נתבע זה הורשע על פי הודאתו בתקיפת התובע. נתבע זה לא טרח להגיש סיכומים ולכן יש להטיל עליו לפצות את התובע במלוא נזקיו. אחריות נתבע מס' 2 אינני רואה עין בעין את טענות שני הצדדים לפיהן אין כל משמעות להליך הפלילי לגבי נתבע זה. הלכה פסוקה היא כי סעיף 42 א לפקודת הראיות חל על הודאה בכתב האישום ללא הרשעה. בע"א 269/82 רחל הילמן נ' דוד כרמי, פ''ד מא(4) 1 נפסק: "בפסק-דינו בבית המשפט המחוזי אומר על כך השופט המלומד, כי משפסק בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, כי הוא אינו מרשיע את השניים מכוח סעיף 24(3) לחוק הנוער, אין מסקנותיו יכולות לשמש לפניו כראיה, הואיל ובאין הרשעה לא מתמלאת הדרישה שבסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - פקודת הראיות), שיהיה מדובר בפסק-דין פלילי מרשיע. אכן, סעיף 42א לפקודת הראיות לפי לשונו מדבר על פסק-דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות, אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נדרשת הכרעה אך על יסוד מאזן הסתברויות בלבד. (דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-1972, עמ' 265; מאמרו של פרופ' ד' פרידמן, "פס"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה (תשכ"ט) 92ו-372; א' הרנון בספרו דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב' תשל"ז) 356- 360). זה ההיגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש פסק-דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א לפקודת הראיות מהו. משום כך נוטה אני לראות פסק-דין מרשיע גם בפסק-דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו (כמו בענייננו) על-פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה." משהודה נתבע מס' 2 בכתב האישום אין נפקא מינה אם העונש שנגזר עליו ניתן ללא הרשעה. אין גם ממש בטענת נתבע מס' 2 לפיה הוא הודה מאחר והבין כי הדבר "יסיים את הפרשה" כלשונו וכי הוא לא יתבע עוד. מרגע שהודה נתבע זה ועונשו נגזר פסק הדין בעניינו הפך להיות חלוט. נתבע זה לא פעל עם הגשת התביעה האזרחית כנגדו לביטול פסק הדין. יתרה מכך הלכה פסוקה היא כי מתן הודאה מסויגת לפיה ההודאה בהליך הפלילי תשמש רק לצורכי אותו הליך אינה גורעת מתחולת סעיף 42 א לפקודת הראיות וסעיף זה עדיין יחול בתביעה האזרחית (ראה: ע"א 285/80 שיף נ. אליאסי, פ"ד לד(4) 752). לכן הודאתו של נתבע מס' 2 תשמש כנגדו גם בהליך זה מכח סעיף 42 א לפקודת הראיות. על פי הפסיקה "לא רק הממצאים המרשיעים מהווים ראיה, אלא הפסק המרשיע כולו, שלעיתים מכיל גם ממצאים התומכים בגרסת הנתבע". (ראה: ת"א (ב"ש) 151/80 קפלן נ. גבאי, פס"מ תשמ"ד (ג) 26). כעת אבחן במה הודה נתבע מס' 2. בכתב האישום שתוקן יוחסו לנתבע מס' 2 המעשים כדלקמן: "2. בהמשך לאמור לעיל במהלך עם סיום המשחק סמוך לשעה 14:50 התפתחה במגרש ובסמוך לו קטטה המונית, שבה נטלו חלק מקבוצת הפועל תמרה לרבות הנאשמים אשר תקפו והיכו את שחקני הקבוצה היריבה, ואנשים נוספים שהיו במגרש לרבות שומר המגרש, תוך שהם מכים אותם עם אגרופיהם ובועטים בהם עם רגליהם. 3. בהמשך לאמור לעיל במהלך הקטטה המתוארת, תקפו נאשמים 1+8 שלא כדין את שומר המגרש בשם עבדאללה עודתאללה, בכך שהנאשם 1 היכה אותו עם אגרופו בפניו וראשו, וכן בעט בגופו והנאשם 8 היכה אותו עם אגרופו בפניו ובראשו." נתבע מס' 2 היה נאשם מס' 5 בכתב האישום. כתב האישום המתוקן מיחס בסעיף 2 לכל הנאשמים תקיפת השומר כאשר בסעיף 3 ישנה התמקדות בנאשמים 1 ו- 8 שנתבע מס' 2 לא נמנה עליהם. יחד עם זאת, התמקדות ביתר פירוט, בנאשמים 1 ו- 8 אינו גורע מסעיף 2 לכתב האישום לפיו כל הנאשמים תקפו את התובע. לנתבע מס' 2 יוחסה בכתב האישום עבירה של תגרה במקום ציבורי בניגוד לסעיף 191 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. היסוד ההתנהגותי של עבירה זו הוא השתתפות בתגרה. הגדרת המונח תגרה במילון אבן שושן כוללת בחובה בין היתר תקיפות הדדיות. קרי בחובה של עבירת התגרה טמון שימוש בכח פיזי ותקיפה של אדם את זולתו. אם לא די בכך, גם אם אניח כי נתבע מס' 2 לא תקף בעצמו את התובע אלא רק נאשמים 1 ו- 8 על פי כתב האישום, אני רואה בכל הנאשמים כמי שפעלו בצוותא לצורך מימוש מטרה משותפת. לכן כולם ביחד, לרבות נתבע מס' 2 מעוולים במשותף ואחראים ביחד ולחוד לכל נזק שמי מהם גרם בהתאם להוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין. בע"א 269/82 , 304 הילמן נ. כרמי, פ"ד מא(4) 1 נקט בית משפט העליון בהיקש מדיני השותפות במשפט הפלילי לדיני הנזיקין באומר: "תמיכה לעמדתי ניתן למצוא גם בתחום המשפט הפלילי נוכח הקשר האמיץ בינו לבין התחום האזרחי בנושא הרשלנות. כידוע, אחראי כל שותף למעשה שותפו לדבר העבירה, כל עוד זו תוצאה מסתברת של קידום המטרה המשותפת." באותו עניין הטיל בית משפט העליון אחריות על ילדים ששיחקו באקדח כאשר כדור נפלט ממנו ופגע בעובר אורח. הנסיבות של הפגיעה היו בעת שאחד מהם עסק בלימוד אחותו כיצד לירות באקדח בעוד שהילד השני לא השתתף במעשה ספציפי זה. האחריות הוטלה גם על הילד שלא ירה ועמד בצד מכח סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע אחריותם של מעוולים במשותף מאחר וההתעסקות באקדח באה לקדם מטרה משותפת של משחק בו. גם לגופו של עניין ומחומר הראיות הוכח כי נתבע מס' 2 תקף את התובע. התובע הצביע על תוקפו כשחקן של קבוצת תמרה שנשא את החולצה מס' 4. נתבע מס' 2 הודה הן במשטרה והן לפני כי לבש חולצה מס' 4. עדותו של נתבע מס' 2 לא הייתה אמינה עליי מאחר והכחיש את העובדה כי הודה בכתב האישום (עמ' 37 ש' 17 עד הסוף). לכן אינני נותן אימון בעדותו כי לא תקף את התובע. בשים לב לכך אני קובע כי נתבע מס' 2 אחראי ביחד ולחוד עם נתבע מס' 1 לנזקי התובע. אחריות נתבע מס' 3 כנגד נתבעת מס' 3 נטען בכתב התביעה כי הפרה חובות חקוקות מבלי לפרט אלו חובות חקוקות הופרו. כמו כן, נטען כי נתבעת מס' 3 התרשלה בכך שנהגה בחוסר אכפתיות ולא כפי שאדם סביר היה פועל בנסיבות העניין. בתצהיר עדות ראשית לא מצא לנכון התובע ליחס לנתבעת מס' 3 שום טענה עובדתית אשר יש בכחה להטיל אחריות על נתבעת מס' 3. רק כשהתייצב התובע על דוכן העדים ביקש להשלים את עדותו הראשית וטען הפעם כי נתבעת מס' 3 העסיקה אותו כשומר ללא שניתנה לו הכשרה מתאימה. אולם טענה זו סותרת את האמור בכתב התביעה שם טען בסעיף 1 כי הוא "שומר במקצועו". יתרה מכך ברי כי עדות זו מהווה הרחבת חזית אסורה. גם לגופו של עניין לא התרשמתי כי תפקידו של התובע היה להפריד בין צדדים מתקוטטים כפי שעשה במקרה זה ובכך ראו בו נתבעים 1 ו- 2 כמטרה להתקפותיהם. התובע לא טען זאת בתצהירו. התובע עבד כשומר של האצטדיון (עמ' 27 ש' 35). מטעם התובע העיד מר אחמד חילו אחראי על הכדורגל בעירית נצרת. עד זה נשאל מה תפקידו של התובע ועל כך השיב (עמ' 22 ש' 1 - 5: "הוא שומר מטעם חברת ב.ש.ן שהיא מספקת שירותים והיא נשכרה ע"י עיריית נצרת. יש מתקנים במגרש והוא אחראי על כל המתקנים, הוא פותח אותם וסוגר אותם השמירה מתבטאת שלא יגנבו ולא יקלקלו ולא יעשו בעיות ולקראת סוף שבוע יש משחקים באצטדיון והוא מכניס שופטים ופותח להם ומוציא אותם. אלו מתקנים שמספקים להרבה קבוצות וכל שעתיים יש משחק ונותן חדרים ומעלה אותם לדשא." רק כשנשאל באופן ממוקד האם תפקידו כולל הפרדה בין שחקנים מתקוטטים השיב כי הדבר טבעי (עמ' 22 ש' 21 - 26). אולם כוונת העד לא הייתה כי הדבר טבעי מכורח תפקידו אלא באופן כללי טבעי שהוא יתערב ללא קשר לתפקידו. במגרש אף נכח כח משטרתי כעולה מתיק המשטרה אשר תפקידו להשליט סדר ולא ברור למה התובע נדרש להשליט סדר כחלק מתפקידו אם נכח כח משטרתי. לכן אני סבור כי התובע חרג מתפקידו וניסה להפריד בין שני אנשים מתקוטטים ואין להטיל בשל כך אחריות על נתבע מס' 3 . לא ניתן לומר כי פגיעתו של התובע הייתה צפויה בנסיבות כפי שהיו. בשים לב לכך אני סבור כי דין התביעה כנגד נתבעת מס' 3 ומבטחת נתבעת מס' 4 להידחות. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. הנזק הנכות הרפואית והתפקודית התובע צירף חוות דעת מטעמו של ד"ר קרמיש לפיה בעקבות הארוע וכתוצאה ממנו נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 16.33%. אולם ד"ר קרמיש לא ערך חישוב לנכות משוקללת אלא חיבר את הנכויות (10% + 6.33%). הנכות המשוקללת על פי חוות דעתו 16% במעוגל. ד"ר רונן גספר מטעם נתבעת 3 ו- 4 קבע כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכו תצמיתה בשיעור 13% במעוגל. שני המומחים תמימי דעים כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעה בלעיסה בעוד שהפערים ביניהם הינם בכל הקשור לנכות הנוירולוגית ולפגיעה בעצב החמישי בפנים. בעוד שד"ר קרמיש סבר כי הנכות היא בשיעור 6.33% ד"ר גספר העניק נכות בשיעור 3.33%. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. אולם לדעתי מדובר בפער זניח. ממלא הנני סבור כי הנכות אינה נכות תפקודית לעבודתו כשומר. הכאבים בלסתות עליהם התלונן התובע הם בעיקר בעת לעיסה. יתר הנכות הינה בגין ירידה בתחושה שאין להן משמעות תפקודית. נכויות אלו אינן מפריעות לתובע לבצע עבודתו כשומר. כאב וסבל בשים לב לאופי הפגיעה (שבר), לטיפולים הרפואיים אותם שקיבל התובע לרבות הנתוח, לנכותו הצמיתה , לתקופת האי כושר ולגילו הנני פוסק לתובע סך של 30,000 ₪ נכון למועד הפגיעה. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית מיום האירוע כך שהוא מסתכם למועד פסק הדין לסך של 42,769 ₪. הפסד שכר בעבר בעקבות האירוע וכתוצאה ממנו אושרה לתובע תקופת אי כושר בת חודשיים. עובר לאירוע התאונה השתכר התובע סך של 4,100 ₪ ברוטו במשוערך להיום יוצא 4,930 ₪. הפסד שכר מלא לתקופה של חודשיים הינו כדלקמן: -.9,860 ₪ = 4930 ₪ X 2 ח' סכום זה בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה 13,989 ₪. הוצאות ועזרה התובע לא צירף קבלות לתצהירו ולא הביא את נותני העזרה לעדות. סביר להניח כי בתקופת האי כושר הוציא הוצאות לצורך נסיעה לקבלת טיפולים ובתקופת אשפוזו וסביר להניח כי בתקופת ההחלמה קיבל עזרה. על כל אלה אני פוסק על דרך האומדנא סך של 5,000 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד והפסדי פנסיה כאמור לעיל הנכות איננה תפקודית ולכן אינני מוצא לנכון לפסוק הפסדי כושר השתכרות לעתיד. מטעם זה אינני פוסק אף הפסדי פניסה. סיכום מגיע לתובע סך של 61,758 ₪. מסכום זה יש לנכות תגומלי המוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך של 33,139 ₪. לסיכום אני מחייב את הנתבעים מס' 1 ו- 2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 28,619 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. התביעה כנגד נתבעות 3 ו- 4 נדחית ללא צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום. ניתן היום, ב' כסלו תשע"ב, 28 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. משפט פליליכדורגלדיני ספורטאלימותתקיפה