זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 4.8.2010 בו נדחתה תביעת המערער, שמעון ברנס, אחיו של המנוח עמוס ברנס שהלך לעולמו ביום 3.9.2011 (להלן: המנוח ברנס), למתן פיצוי בגין נזקים ממוניים ונפשיים שנגרמו לו לטענתו. העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא 1. פרשת רציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל, שגופתה נמצאה ביום 24.10.1974 לצד הכביש סמוך לקיסריה, היא מן הפרשות הפליליות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. שני צוותי חקירה משטרתיים אשר הוקמו לחקירת הרצח לא הצליחו לפענח את הפרשה. צוות חקירה שלישי הוביל להגשת כתב אישום נגד ברנס המנוח לאחר שזה מסר ביום 17.4.1975 הודאה ברצח בכתב ידו ולמחרת שיחזר את הרצח בפני חוקריו. טענות שהעלה ברנס המנוח במסגרת משפט זוטא ביחס לקבילות ההודאה והשחזור שמסר נדחו והוא הורשע בביצוע הרצח. בעקבות כך גזר עליו בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.1.1976 עונש של מאסר עולם. ערעור שהגיש ברנס המנוח על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 127/76), וכן נדחתה בקשה לדיון נוסף שהגיש (ד"נ 25/76),. אך בכך לא באה הפרשה לסיומה. במהלך השנים נחשפו פעולות בלתי כשרות שבוצעו במהלך חקירתו של ברנס המנוח. דו"ח שהוכן בפרשה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת בהוראת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, הצביע על עדויות שקר שמסרו שוטרים בפרשה ועל כך שחלק מן הממצאים והראיות שהיו בנמצא לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי שהרשיע את ברנס המנוח בדין. לאחר הדברים הללו קצב נשיא המדינה את עונשו של ברנס המנוח לשתיים עשרה שנות מאסר והוא שוחרר ממאסרו ביוני 1983, לאחר שנוכו מתקופה זו ארבע שנים (שליש) בשל התנהגות טובה. 2. במהלך מאסרו וגם לאחר שחרורו הגיש ברנס המנוח בקשות לדיון חוזר בעניינו. הבקשה הראשונה שהוגשה במהלך תקופת מאסרו נדחתה על ידי בית משפט זה, וכך נדחו גם שתי בקשות נוספות שהגיש לאחר שחרורו מן המאסר. לעומת זאת התקבלה ביום 14.3.2002 בקשתו הרביעית של ברנס המנוח למשפט חוזר (מ"ח 3032/99) ובית משפט זה מפי השופטת ד' דורנר קבע בה כי: "איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר". בפתח משפטו החוזר של ברנס המנוח בבית המשפט המחוזי בנצרת ביקשה התביעה לחזור בה מכתב האישום על פי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשנ"ב-1982, ובית המשפט המחוזי זיכה את ברנס זיכוי פורמאלי - "אילם" (ראו ת.פ 1212/02 מדינת ישראל נ' ברנס, החלטה מיום 11.12.2002). כמו כן חייב בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 16.6.2003 את המשיבה לפצות את עמוס ברנס בסך של 1,200,000 ש"ח ולשלם לו 200,000 ש"ח בגין הוצאות ההגנה בהן נשא, מכוח סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. 3. לאחר זיכויו הגיש ברנס המנוח ביום 15.7.2004 תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד מדינת ישראל, נגד שלושה חוקרים משטרתיים שהיו מעורבים בחקירתו ונגד הפרקליט מטעם המדינה אשר טיפל בהליכים הפליליים בעניינו. בתביעה טען ברנס המנוח כי המדינה התרשלה בחקירתו ובהעמדתו לדין וכלאה אותו כליאת שווא. הוא עתר לפיצוי בגין הנזקים הנפשיים והממוניים שנגרמו לו עקב כך וכמו כן עתר לפיצויים עונשיים נוכח התנהלות גורמי אכיפת החוק, אשר לטענתו רמסו את זכויותיו, עצרו אותו באופן בלתי חוקי והובילו להרשעתו בהרשעת שווא. לתביעה זו הצטרף המערער, אחיו של ברנס המנוח, אשר טען אף הוא לנזקים שנגרמו לו בפרשה. תביעתו של המערער התבססה על שלושה אדנים מרכזיים ואלו הם: (א) מעצר וחקירה שלא כדין ונקיטת אלימות במהלך המעצר ביום 18.4.1975, המועד בו נערך שחזור הרצח על-ידי ברנס המנוח, נעצר המערער לצורך חקירה בעילה של סיוע לרצח ונתן הודעה מטעמו. ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן (ביום 20.4.1975) הגישה משטרת ישראל בקשה לבית משפט השלום בעפולה להארכת מעצרו של המערער ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על מעצרו לחמישה-עשר ימים, אך לבסוף הוא שוחרר בתנאים כבר ביום 22.4.1975. בתביעתו העלה המערער שורה של טענות באשר להתנהלות גורמי החקירה כלפיו. המערער טען כי מעצרו וחקירתו היו שלא כדין, ועוד טען כי הוא נכבל ובמהלך עימות מבוקר שנעשה לו עם אחיו סטר לו החוקר המשטרתי יהודה אלבז (להלן: אלבז). (ב) החרמת המשאית שלא כדין ואי השבתה ברנס המנוח מסר בהודאתו מיום 17.4.1975 כי הגיע לחיפה במשאית של אחיו, המערער, לאחר שקיבל את המפתחות מאשתו. בהודעה שמסר ביום 18.4.1975, לאחר שנעצר, ציין המערער כי אכן קיימת אפשרות שביום הרצח לקח ברנס המנוח מאשתו את המפתחות של משאית מסוג דודג' שמספרה 11-132 אשר היתה ברשותו (להלן: המשאית), וכי בכל מקרה זכור לו שלמחרת יום הרצח היתה המשאית ברשות ברנס המנוח משעות הבוקר עד שעות הצהריים "לצרכי סידור חשבונות". בעקבות הודעה זו נתפסה המשאית באותו היום (18.4.1975), על ידי משטרת ישראל. גרסת התביעה במשפטו של ברנס המנוח היתה כי הוא הסיע את רחל הלר ז"ל מחיפה לזירת הרצח במשאית ובה גם העביר את גופתה למקום בו נמצאה, ואילו ברנס המנוח טען כי כלל לא נסע במשאית באותו היום. מכל מקום בתביעה שהגיש טען המערער כי המשאית שימשה אותו בעבודתו כקבלן עצמאי לעבודות הובלה שביצע. על כן החרמתה פגעה בפרנסתו. עוד טען המערער כי החרמת המשאית היתה שלא כדין וכי אף שהמשאית לא הוצגה כראיה במשפטו של ברנס המנוח, ואף שלא הוצגה כל חוות דעת לגבי מצבה המכני, סירבה משטרת ישראל להשיבה לידיו. (ג) ליווי המאבק של ברנס המנוח וסיוע בידו המערער טען כי במשך כל השנים הארוכות שבהן נלחם אחיו על חפותו הוא נלחם עימו וסייע בידו וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים נפשיים וממוניים. כמו כן טען המערער כי נוכח הרשעת השווא של אחיו נפגע המוניטין שלו ומקומות עבודה נחסמו בפניו. בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב מעצרו שלא כדין, תפיסת המשאית ובשל הסיוע לאחיו במלחמה על חפותו, תבע המערער פיצוי בסך כולל של 6,942,193 ש"ח. 4. בפסק דין שניתן בתביעה האזרחית דנן קבע בית המשפט המחוזי כי נפלו כשלים בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו של ברנס המנוח וכי התנהלות גורמי אכיפת החוק מנעה ממנו את היכולת לעורר ספק סביר. משכך קיבל בית המשפט את תביעתו של ברנס המנוח נגד מדינת ישראל ונגד שלושת החוקרים המשטרתיים וחייב אותם בתשלום פיצוי בסך כולל של 5,029,000 ש"ח, בגין שלילת חירות, אובדן כושר השתכרות, עזרת הזולת, כאב וסבל והוצאות משפטיות. לעומת זאת דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של ברנס המנוח לפיצויים עונשיים וכן דחה את תביעתו ככל שהופנתה אישית נגד הפרקליט מטעם המדינה. אשר לתביעתו של המערער התייחס בית המשפט בפסק דינו בקיצור לטענה בדבר הסטירה שקיבל מהחוקר המשטרתי אלבז וקבע כי מקובלת עליו בעניין זה עמדת המשיבה לפיה "על עילת תביעה זו חלה התיישנות ודינה להידחות". מכאן הערעור שבפנינו בו שב המערער ועותר לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו. טענות הצדדים בערעור 5. המערער טוען כי בית משפט קמא לא נימק כלל מדוע הוא דוחה את תביעתו בכללותה והתייחס רק לטענתו בדבר הסטירה שסטר לו החוקר אלבז בקובעו כי עילת התביעה בהקשר זה התיישנה. לעניין ההתיישנות טוען המערער כי העילות שעליהן ביסס את תביעתו נולדו כולן לאחר זיכויו של אחיו, שכן הזיכוי שינה את נקודת המוצא לבחינת המעשים שבוצעו כלפיו. על כן וכשם שתביעת אחיו לא התיישנה, יש לדחות לגישתו את טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה כנגד תביעתו שלו. המערער שב ועומד בערעורו על הנזקים הכבדים שנגרמו לו כתוצאה ממעצרו הבלתי חוקי ובמשך כל אותן שנים בהן הצטרף למאבקו של אחיו במלחמה על חפותו. אשר להחרמת המשאית מדגיש המערער כי זו היוותה עבורו כלי עבודה ועל כן תפיסתה פגעה בפרנסתו ועוד הוא טוען כי במהלך השנים פנה לכל הגורמים הרלבנטיים וביקש כי ישיבו לו את המשאית ועד היום אין הוא יודע מה עלה בגורלה. לבסוף מדגיש המערער כי הסכום אותו תבע בגין כלל נזקיו משקף כעשירית בלבד מן ההפסדים אותם ספג בפועל במהלך השנים. 6. המשיבה טוענת מנגד כי דין הערעור להידחות. לטענת המשיבה תביעתו של המערער התיישנה שכן האירועים העומדים בבסיסה - מעצרו וחקירתו של המערער ותפיסת המשאית - אירעו כשלושים שנים לפני המועד בו הוגשה. לגישתה לא ניתן לקבל את הטענה כאילו זיכויו של ברנס המנוח יש בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בעניינו של המערער והיא מוסיפה כי גם לגופם של דברים לא נפל כל פגם בהתנהלותה כלפי המערער. לטענת המשיבה אישר ברנס המנוח בחקירתו כי עשה שימוש במשאית של המערער והמערער מצידו לא הכחיש זאת. על רקע זה נעצר ונחקר המערער ומשאיתו נתפסה. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי חרף העובדה שבית משפט השלום בעפולה הורה על מעצרו של המערער לחמישה-עשר ימים החל מיום 20.4.1975, הוא שוחרר כבר ביום 22.4.1975, מיד עם תום חקירתו ועוד היא מציינת כי הטענה בדבר אלימות שננקטה כלפיו בעת מעצרו הועלתה על-ידי המערער לראשונה, ללא כל ראיה, במסגרת התביעה דנן כשלושים שנה לאחר המעשה הנטען. בנסיבות אלה, כך טוענת המשיבה, לא היתה כל אפשרות מעשית לברר טענה זו לגופה. כמו כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענות המערער ביחס לסיוע שהעניק לברנס המנוח. לטענתה המערער לא הוכיח בהקשר זה קיומה של עילת תביעה ואף לא את נזקיו. אשר לטענות שהעלה ביחס למשאית מוסיפה המשיבה וטוענת כי המערער לא הציג כל מסמכים המוכיחים כי הוא רכש את המשאית או כי היה בעליה ונושא זה לא הוברר גם בעדותו בבית משפט קמא. עוד טוענת המשיבה כי המערער אף לא הוכיח את הנזק לו טען בגין תפיסת המשאית, והיא מציינת בהקשר זה כי המערער עצמו העיד שמדובר במשאית ישנה אשר לא היו לה בלמים (למעט בלם יד). מכל מקום, כך טוענת המשיבה, לאחר שברנס המנוח הורשע בדין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה היה על המערער לנקוט בהליך מתאים לשחרור מוצגים שנתפסו לצורך החקירה אך הוא לא עשה כן ובשלב זה, לאחר השנים הרבות שחלפו היא אינה יודעת מה עלה בגורל המשאית. דיון 7. דין הערעור להידחות. יש צדק בטרוניתו של המערער על כך שבית משפט קמא לא מנה בפירוט את הטעמים לדחיית תביעתו, למעט התייחסותו הלאקונית לטענה הנוגעת לסטירה מן החוקר, שנדחתה בשל התיישנות. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בטענותיו של המערער כולן הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותן לגופן. המערער העלה כאמור טענות בדבר התנהלות גורמי החקירה בעניינו שלו, ולטענתו מעצרו בחשד של סיוע לרצח היה שלא כדין וכך גם חקירתו, אשר במהלכה סטר לו החוקר אלבז על לחיו. התביעה שהגיש המערער בהקשר זה היא תביעה המבוססת על עוולות נזיקיות של תקיפה, כליאת שווא, נגישה, רשלנות והפרת חובה חקוקה. תביעה כזו מתיישנת בחלוף שבע שנים מיום היוולד עילת התביעה (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958) ובעוולה אשר אחד מיסודותיה הוא נזק - כפי מצב הדברים לגבי חלק מן העוולות שצויינו בענייננו - מונים את תקופת ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מן "היום שבו אירע אותו נזק", ואם לא נתגלה הנזק ביום שבו אירע  - "היום שבו נתגלה הנזק", ובלבד שתקופת ההתיישנות לא תעלה בשום מקרה על עשר שנים ממועד אירוע הנזק (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקאות 32-34 ( 19.9.2010); רע"א 2368/08 - אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-12 ( 70.7.2011)). לגבי הנזקים הנפשיים שלטענת המערער נגרמו לו במהלך מעצרו וכתוצאה מחקירתו הרי שאף אם יש בפיו טענה כי לא היה ער לעוצמתם מיד כאשר התרחשו, לכל היותר יש בידו לטעון (על-פי הוראת סעיף 89(2) הנ"ל לפקודת הנזיקין) לתקופת התיישנות של עשר שנים מאז מעצרו ומועד זה חלף עבר כעשרים שנים טרם הגשת התביעה דנן. טוען המערער כי עילת תביעתו נולדה ביום שבו זוכה אחיו בדין (11.12.2002). אין ממש בטענה זו משום שעילות התביעה שטען להן המערער כאמור, אינן תלויות באשמו של ברנס המנוח והן אמורות לעמוד על רגליהן שלהן בהיותן מבוססות על טענות בדבר פעולות מעצר וחקירה של המערער שהתבצעו בניגוד להוראות הדין ותוך הפעלת אלימות פיזית כלפיו. משהגיש המערער את תביעתו רק ביום 15.7.2004, דהיינו כשלושים שנה לאחר המועד שבו נולדו עילות תביעתו בעניין זה, אין מנוס מן המסקנה כי תביעתו ככל שהיא נסמכת על עילות הנוגעות למעצרו ולחקירתו, התיישנה. 8. המערער הוסיף וטען כאמור כי יש לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות תפיסת המשאית על ידי משטרת ישראל לצורך החקירה שהתנהלה נגד אחיו. גם טענתו זו של המערער דינה להידחות. המערער אינו עותר להשבתה של המשאית בעין אלא לפיצוי בגין תפיסתה ואי-השבתה. המשיבה טענה והצדק עמה, כי אילו חפץ המערער בהשבת המשאית לאחר תום ההליך הפלילי בו הורשע אחיו בדין, היה עליו לנקוט בשעתו בהליך מתאים שעמד לרשותו על-פי הוראות הפרק הרביעי של פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (ליישומן של הוראות אלו ראו: בש"פ 8353/09 מגאלניק נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-10 ( 26.11.2009); גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי 373-379 (כרך ב', 2011)). אשר לטענת המערער כי המשאית נתפסה שלא כדין וכי יש לפצותו בכסף בגין תפיסתה ובגין אובדן השתכרות שנגרם לו בנסיבות הענין. בהקשר זה ענין לנו בתביעה כספית - נזיקית שהתיישנה זה מכבר כמבואר לעיל, בהינתן מועד תפיסתה של המשאית (18.4.1975) ובהינתן המועד שבו יכול היה המערער להשיבה לידיו אילו נקט בהליך מתאים לצורך כך. יתרה מכך, המערער לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו בהקשר זה. הוא לא ציין בתביעתו, וממילא לא הוכיח, מהו הנזק הקונקרטי אשר נגרם לו לטענתו בגין תפיסת המשאית מבחינת שוויה ומבחינת הרווח שאמור היה להפיק ממנה. טעם זה די בו כדי לדחות את טענותיו בנדון, גם אלמלא התיישנה עילה זו. 9. לבסוף טען המערער כי יש לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בתקופה בה סייע לאחיו, ונלחם עימו להוכחת חפותו. כמתואר לעיל, קבע בית משפט קמא כי התנהלות גורמי אכיפת החוק בעניינו של ברנס המנוח מנעה ממנו את היכולת לעורר ספק סביר במשפט שהתנהל נגדו. בעקבות קביעה זו, חייב בית המשפט את המשיבה לפצות את ברנס המנוח בתשלום סך של 5,029,000 ש"ח. המערער נסמך על קביעה זו וטען כי נוכח הכשלים שנפלו בהתנהלותם של גורמי החקירה בעניינו של אחיו נגרמו גם לו נזקים שהינם בני פיצוי. למעשה מבקש המערער לפצותו כ"ניזוק משני" בבחינת "מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר" (ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פסקה 22 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ( 5.6.2007) (להלן: עניין לוי)). בעניין לוי עמד בית משפט זה על כך כי "לכל פגיעה ישירה יכולות להיות כמובן מגוון של השלכות פריפריאליות, כאבן הנופלת למקווה מים והודפת סביבה מעגלים מתרחקים" (שם). בענייננו ניתן להניח כי מאבקו של ברנס המנוח השפיע על המעגל המשפחתי הקרוב אליו וניתן להבין ללבו של המערער הטוען כי למאבק זה, שבו סייע, הייתה השפעה ממשית על חייו שלו. אולם, על פי ההלכה הנוהגת הפיצוי הנזיקי ניתן ככלל לניזוק הישיר שכלפיו בוצעה העוולה ומתן פיצוי לניזוקים משניים הוגבל למקרים חריגים בלבד (ראו התנאים שהוגדרו בעניין זה ברע"א 444/87  אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: עניין אלסוחה). כן ראו החריג שהוכר בעניין לוי. ראו גם ע"א 7468/10 פלוני נ' מדינת ישראל ( 25.12.2011)). המערער לא טען וממילא לא הוכיח, כי עניינו נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר בהם ראוי על פי התנאים שנקבעו בפסיקה לפסוק פיצוי גם לניזוק משני. יתרה מכך, הנזקים אותם תבע בהקשר זה ובהם 5,887,011 ש"ח בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד וכן הפסדי פנסיה, לא הוכחו. אוסיף ואציין כי ככל שלטענת המערער הוא זכאי לפיצוי כמיטיב וכמי שסייע לאחיו, יש לזכור כי בגדר סכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא לטובת ברנס המנוח הובאו בחשבון גם ההוצאות שהוצאו על ידי בני משפחתו ובהם המערער, במסגרת הסיוע שהעניקו לו במהלך השנים לצורך מאבקו. כך, למשל ציין בית המשפט כי לטענת ברנס המנוח והמערער "בשל התמיכה שקיבל ממשפחתו לאורך השנים, השיב לה ברנס 700,000 ש"ח מתוך 1.2 מיליון ש"ח שנפסקו לו בהליך הפלילי". עוד ציין בית משפט קמא כי "מעדויותיהם של שמעון [המערער] ומוטי ברנס עולה כי בני המשפחה נרתמו לסייע לאחיהם וברי כי הדבר היה כרוך בהוצאות רבות", ועל כן פסק על דרך של אומדנה סך של 70,000 ש"ח בגין ראש הנזק של עזרת הזולת. בנסיבות אלו, נראה כי פסיקת סכום נוסף בגין העזרה אותה העניק המערער לאחיו יהא בה משום כפל פיצוי. סוף דבר 10. מן הטעמים שפורטו לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור, אך בנסיבות העניין ובעיקר בהתחשב בכך שבית משפט קמא לא נימק את מסקנתו הדוחה את תביעת המערער, אוסיף ואציע כי נמנע מחיובו של המערער בהוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין : אני מסכים. ה מ ש נ ה  ל נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏כז' בשבט התשע"ב (‏20.2.2012). מעצר