גדר המחלוקת זוהי תביעה להטבת נזקי גוף אשר נגרמו על פי הטענה ביום 30.3.04 בעת היות התובעת תלמידת תיכון. טענתה העובדתית של התובעת היא כי פציעתה באותו יום, אשר קרתה בעת טיול שנתי בצפון הארץ, התרחשה על ספינתה של הנתבעת 1, בעת שיט בכנרת. התובעת טוענת כי החליקה על רצפת עץ בסיפון העליון של הספינה. בשלבים דיוניים קודמים נתבעו גם משרד החינוך וכן מוסד הלימודים "עטרת אסתר". התובעת חזרה בה ביחס למשרד החינוך, וביחס ללבית הספר ניתן פסק דין בהעדר הגנה (פסיקתא מיום 20.10.10). לפיכך, פסק דין זה עניינו היחסים בין התובעת לבין הנתבעת 1 , הלוא היא "לידו ספינות מסעדות בע"מ" (להלן: "הנתבעת"). התובעת מייחסת לנתבעת רשלנות בכך שאותה רצפת עץ עליה החליקה הייתה חלקה מאוד, רשלנותה של הנתבעת התבטאה בכך שאותו סיפון עץ היה שמנוני כאחרי "פוליש", רטוב וחלק מאוד. כך, למרות שהתובעת לא רקדה עם חברותיה, ולא עשתה כל פעולה חריגה, החליקה ונפצעה. התובעת הציגה נתונים אודות נכות רפואית ותפקודית, ודורשת פיצוי הולם. עצם הפציעה מנפילה באותו יום, בעת הטיול השנתי, מופיע בתיעוד רלוונטי מהתקופה. הנתבעת אף מצאה תיעוד לכך שבית ספרה של התובעת אכן שילם על שיט ביום האמור. אולם, הנתבעת מכחישה הטענה כי הפציעה ארעה בעת השיט, כי היו ברשותה באותה עת ספינות עם סיפון כפול שלהם רצפת עץ, כי עשו פעולות ניקוי היכולות להביא להחלקה בימים בהם הספינה הייתה פעילה או כי ייתכן בכלל שהסיפון העליון היה רטוב, בשים לב למרחק בינו לבין מפלס מי הים. לפיכך דורשת הנתבעת לדחות את התביעה. לעניין האחריות הוצגו מטעם התובעת שני תצהירים, שלה ושל אמה. אולם לבית המשפט התייצבו גם עדים נוספים, אחיה וחברתה, אשר העידו על נסיבות קרות התאונה. כן הוגשו מסמכים רפואיים ואחרים כדי ללמד על הנסיבות. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מטעם המנהל, אליו נספחו תמונות של אוניות להדגמת טענותיו ונספחים נוספים. ראיות התובעת מטבע הדברים העדות העיקרית הייתה של התובעת בעצמה. עדותה הראשית ניתנה בתצהיר לפיו בעת התאונה הייתה בכיתה י'. לדבריה למדה אז בבית ספר חרדי ובמסגרת הטיול השנתי עלתה על סיפון אוניית הנתבעת עם בנות כיתתה ועם הצוות החינוכי. לדבריה הרצפה הייתה "רצפת עץ שמנונית, רטובה וחלקה". התובעת העריכה בתצהירה כי השמנוניות נבעה מ"ווקס", אך ציינה שייתכן כי הדבר נבע מגורם אחר. עוד סיפרה התובעת בתצהירה כי לא רק היא החליקה, אלא גם חברות אחרות החליקו על רצפה זו. התובעת מספרת כי כרבע שעה אחרי העלייה על הסיפון, בשעות הערב המאוחרות, "מצאתי עצמי על הרצפה כשרגלי כואבת כאבים עזים ומיד אחרי כן רגלי החלה להתנפח". התובעת מדגישה כי בסיפון היו רק בנות, וזאת של בית ספר שחינך לצניעות ואיפוק. לכן לא היו דחיפות או השתוללויות. לדבריה היא רק הלכה על הסיפון,לא רקדה בעת האירוע ואף נעלה נעלי ספורט. כאשר הכאבים לא חלפו הוזעק חובש מהסיפון התחתון שם שהו "הבנים". זה אבחן כי מדובר בעניין רציני המצריך פינוי. התובעת סיפרה עוד כי הצוות הרפואי שהגיע למקום התקשה לפנותה בשל התאורה הדלה ובשל חשש להחלקה נוספת על הסיפון החלק, השמנוני והרטוב. עוד לדבריה הוריד אותה הצוות הרפואי באלונקה לאמבולנס בו נלקחה לבית החולים פורייה, שם קובעה הרגל ומשם הועברה באמבולנס פרטי לבית החולים אסף הרופא. המדובר בבית חולים קרוב יותר למקום מגוריה, וזאת על פי הנחיות הרב איפרגן "הרנטגן", שהיה מקובל על הוריה של התובעת. התובעת בתצהירה ממשיכה ומפרטת את נזקיה. לתצהירה צורפו מסמכים המתארים את האירוע, אשר נוסחו קרוב יחסית לאירועים. במרכזם, טופס תביעה לביטוח של בית הספר אשר מולא כחצי שנה לאחר האירוע. נרשם כי מנהלת בית הספר, גב' ברכה דרשן (ז"ל) הייתה עדה למעשה. כן נרשם כי "תוך כדי טיול מטעם בית הספר החליקה דניאלה על רצפת עץ וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה בקרסול ימין". מסמך קרוב יותר לאירוע הוא סיכום המחלה מבית החולים "אסף רופא" נרשם "במהלך טיול נפלה ונחבלה בקרסול ימין". כן נרשם כי סבלה משבר והיא נותחה. במסגרת החקירה הנגדית הסבירה התובעת כי מדובר היה בבית ספר קטן ובו פחות מ- 20 תלמידות בשכבה. כל בית הספר, 6 כיתות, עלו לספינה. הבנים של אותו מוסד, שלמדו ב"תלמוד תורה" נפרד ולא טיילו איתם במשך היום, הגיעו גם כן לספינה והיו בסיפון התחתון. היא זכרה שני אנשי צוות שהיו במקום, המנהלת והמזכירה, אך לא זכרה מי עוד היה במקום. כן עמדה התובעת על כך שעוד בנות מעדו והחליקו. הוצגו לתובעת תמונות של אחת מאוניות הנתבעת (הנספחים לתצהיר מנהל הנתבעת). לדבריה, אפשר שהמבנה הכללי היה דומה. אולם, לגבי הרצפה (נספח 2 לתצהיר הנתבעת) לא הייתה זו רצפה כנראה בתמונה, אלא "רצפת עץ חומה, חלקה ומבריקה". לעניין הרטיבות, לשאלה אם מישהו ביקש מהעובדים לייבש את הרצפה השיבה התובעת "זה לא משהו שרטוב אלא משהו שטבוע ברצפה. לא משהו שניתן לניקוי". כן זכרה כי עלתה במדרגות להגיע לסיפון העליון. לעניין האירוע עצמו אמרה התובעת כי זה התרחש לאחר שכבר יצאו להפלגה, אך לא זכרה כמה זמן אחרי תחילת ההפלגה. לדבריה, הכול ראו שהיא נפלה, המנהלת ניגשה אליה וגם חובש, שלא נגע בה על מנת שלא לגרום לעוד נזק, וביקש להזמין אמבולנס. המתלוננת סיפרה שהספינה הוחזרה לחוף אותה הורידו עם המנהלת ואת יתר הבנות החזירו לשיט "כדי לא להרוס להן את הטיול" (עמ' 13). ב"כ הנתבעת הפנה את שימת לבה של התובעת לטענתה שצוות האמבולנס התקשה לפנותה. על כך השיבה "אני מדברת על הירידה במדרגות ששם היה רטוב. .... שהם ניסו דרך איך לצאת מהספינה כי הם חששו שהייתה רצפה עם מים והם חששו שאני אפול... " (עמ' 14). התובעת נשאלה לגבי חסרים לכאורה בראיות שלה. היא נשאלה על כך שלא הובא מסמך מטעם צוות האמבולנס אודות פינוי מאוניה, לא הובא מסמך מבית החולים פורייה לשם פונתה בראשונה, לא צוין בתביעה לביטוח הראשון כי מדובר באירוע שהיה על אוניה ולא צוינה שעת האירוע, אף לא הובאה פנייה מסודרת לתובעת בטרם הגשת התביעה. לתובעת לא היה הסבר לחוסרים אלה. עוד תצהיר מטעם התובעת היה תצהיר האם. תצהיר זה מתרכז בעיקר בענייני הנזק. לעניין האירוע עצמו מוסרת האם כי המנהלת גב' דרשן ז"ל, התקשרה באמצע הלילה והודיעה כי הבת נפלה, הפציעה קלה אך דורשת בדיקה בחדר המיון שטרם הסתיימה. לאחר שעה התקשרה שוב, אמרה שמדובר בעניין הדורש ניתוח והרב איפרגן החליט להעביר את התובעת לבית החולים אסף הרופא באמבולנס פרטי. בחקירה הנגדית אמרה האם כי השיחה הראשונה בעניין הייתה בשעה 0200 או 0300 לפנות בוקר. אז הוסיפה (עמ' 22) "היא מתקשרת אלי. אנחנו נמצאים בלידו. הילדה נפלה. היא לא כל כך רצתה להגיד לי מה. היא קיבלה מכה ברגל. אנחנו בדרך לבית החולים לפוריה ואז אמרתי לה שאני מעדיפה שתגיע לבית חולים קרוב למקום מגורינו, אשקלון או אחר." ב"כ הנתבעת שאל אם בשעה 02:00 עדיין הייתה בדרך לבית החולים השיב האם "בדרך או כבר שם. מדובר בשיחה מתוך שינה לפני 10 שנים". עדה נוספת מטעם התובעת הייתה חברתה לכיתה רחל זהבה נסיר. משום מה, עדות זו לא הובאה בתצהיר. לדבריה (עמ' 24) התובעת עמדה לידה ולפתע נפלה. היא שמעה צליל של שבר, ואז התובעת צעקה "הרגל שלי". היא ראתה ש"הברך פשוט הסתובבה". היא סיפרה כי קראה למנהלת, והם חזרו לחוף. הדבר לקח זמן, שכן היו כבר במרחק. היא זכרה ששמו את התובעת על אלונקה ולקח זמן להוריד אותה במדרגות שכן "היינו בקומה השנייה". לדבריה "הרצפה הייתה מאוד חלקה, מעץ מבריק" (שם, ובעמ' 25). בהמשך עדותה הראשית הסבירה כי ברקע היו שירים חסידיים והבנות רקדו. התובעת לא רקדה, אלא עמדה בצד, ופתאום "ראיתי אותה על הרצפה". לשאלה כיצד היא זוכרת את סוג הרצפה השיבה כי מראה ה"ברך ההפוכה" לא ניתן לשכוח וזה היה בגלל הרצפה. היא זכרה גם שהמנהלת הייתה במקום, אך לא זכרה מי עוד. היא זכרה שהבנים היו בקומה הראשונה. במסגרת החקירה הנגדית (החל מעמוד 26), הוסיפה עדה זו כי היו 13 בנות בכיתה, ובטיול היו 4 כיתות. היו גם מורות אך היא לא זוכרת מי הן היו ולא כמה. היא לא זכרה איפה טיילו לפני כן. היא סיפרה שהתובעת הייתה חברה טובה והן עלו יחד לסיפון. המדרגות לא היו רטובות. היא תיארה ספינה של שתי קומות, למטה סגור ולמעלה פתוח, עם בד מעל. בתמונות הצביעה על תמונת הספינה "לידו 10" כספינה דומה. לשאלה אם הרצפה הייתה "שמנונית או רטובה" השיבה "חלקה כזאת אבל לא רטובה". העץ של הרצפה היה בהיר וכן "לא היה פסים אלא משטח חלק" לשאלה אם היו תפרים של עץ השיבה שאינה זוכרת אבל אולי היו. לדבריה לאחר הפגיעה קראו "לרב שהיה למטה אצל הבנים והוא הסתכל ואמר מיד לקחת אותה לאלונקה כי הוא פחד לנגוע בזה וזהו". עוד הוסיפה כי כאשר לקחו את התובעת לבית החולים הם נסעו במקביל הביתה. כן אמרה שלא ביקשו ממנה לחתום על תצהיר. לשאלות נוספות הבהירה כי המוסיקה לא הייתה רועשת אלא "מטייפ" לכן שמעה את השבר. התובעת עמדה מחוץ למעגל והיא עצמה במעגל, אך לא הייתה העם הגב לתובעת אלא "עם הצד" משום שהמעגל "לא היה מסודר" (עמ' 28-29). עוד מטעם התובעת העיד אחיה יעקב בניטה, אף הוא לא הגיש תצהיר במועד, והעיד רק בעל פה (החל מעמ' 29). לדבריו היה בטיול, אך בנפרד מאחותו שכן הבנים טיילו בנפרד. הוא זוכר שיצאו להפלגה, החזירו אותם באמצע והוציאו את אחותו על אלונקה. לדבריו, הרצפה הייתה "מן פרקט עץ חלק כאילו לא יודע. הייתי קטן ולא התעמקתי בזה. היה משטח חלק גם אצלנו הבנים והרבה התלוננו שהמשטח בעצם חלק והוא מחליק". מכל מקום הוא שלל את הטענה של הנתבע כי הרצפה הייתה עשויה ברזל. הבנים היו למטה והבנות למעלה. המוזיקה הייתה שקטה ולא מוזיקה חסידית קופצנית. הוא שמע מאחת הבנות שזו אחותו כאשר ראה שמורידים אלונקה, ואף זיהה אותה במעורפל. לשאלה מדוע הגיע להעיד בדיון ללא תצהיר השיב כי הוא הגיע אל עורכת הדין בנושא אחר ואז התברר לעורכת הדין כי גם הוא היה על הספינה. במסגרת החקירה הנגדית (החל מעמוד 30), עלה כי הוא אינו זוכר היכן טיילו קודם לכן, לא זוכר את שעת ההגעה, לא זוכר אם קודם עלו הבנים או הבנות אך לגבי זה שהרצפה הייתה עשויה מעץ השיב "איך אפשר לשכוח את זה". עם זאת, בהמשך החקירה לא זכר ממה עשויה רצפת הטיילת או הרציף, רק זוכר כי הרצפה באוניה הייתה מאוד חלקה (עמוד 33). אף בתיאור הרצפה הצליח להסתבך מאוד בחקירתו הנגדית, ואפילו הכחיש שאמר בחקירה ראשית את המילה "פרקט" (ראו עמ' 33 ש' 10 והלאה, ולעומת זאת השוו עמ' 30 ש' 1 וכן לעמ' 32 ש' 2)). לשאלה איך ידע שהסיפון העליון היה מעץ אם לא עלה לשם השיב האח "גם הסיפון התחתון היה מעץ" (עמ' 31 ש' 18). הוא נשאל שוב והשיב "בחיי הייתי בסיפון העליון. בטיולים המשפחתיים אנו מגיעים הרבה לצפון". כאשר הופנה לתמונת הסיפון של לידו 2 ונשאל אם זה הסיפון השיב "ממש לא", וכשנשאל "איך נראה הסיפון העליון של לידו השיב "אני לא הייתי בו". שוב נשאל אם לא היה בו אז השיב שרק בטיולים משפחתיים. כאשר נתבקש בפעם השנייה לתאר אמר שזה סיפון עם "פרקט עץ ספסלים בצדדים ובחלק מהמקומות יש חלונות" (עמ' 32 ש' 2). יחד עם זאת, לא ידע לומר כמה סוגי ספינות יש לחברת לידו, ובהמשך עדותו אמר, על פי התמונות, כי האניה דמתה יותר ללידו 10 מאשר ללידו 3. לעניין אי הגשת תצהיר, אמר כי הגיע לעורכת הדין בעניין תביעה שלו, עלה הנושא של תביעת אחותו, והוא גם ראה שם תיק על שמה. לדבריו, הוא לא נתבקש להגיש תצהיר ולא סירב רק אמר שישמח לבוא ולהעיד. זאת, חודשיים שלשה (!) לפני יום העדות. ראיות ההגנה מטעם הנתבעת העיד שמואל גרנות, מנהל ענף השיט אצל הנתבעת (בתצהיר וכן החל מעמ' 36). לשיטתו אין שחר לתביעה. מר גרנות הסביר כי הספינות של הנתבעת עוברות מבדקי בטיחות ועומדות בתקנים וכך היה גם שנת 2000 בעת שהתובעת הייתה בטיול. הוא אישר כי אכן מוסדות "עטרת אסתר" בה למדה התובעת רכשו כרטיסים ביום הרלוונטי. אולם, לשיטתו, כמעט כל יתר הפרטים לא מתאימים. נציג הנתבעת הסביר כי באותה עת היו כמה ספינות בעלות שני סיפונים, אך אלה היו ממתכת ולא מעץ, אך לא היה ציפוי עץ על סיפונים. היו אכן שתי ספינות עם סיפוני עץ, אך אלה היו חד - קומתיות. לדבריו, כאשר קוראת תאונה, הדבר מדווח בקשר, נרשם במשרד ומעובר דו"ח על התאונה לחברת הביטוח. אכן, לעיתים קבוצות כאלה של בנות חרדיות רוקדות, ובמקרה כזה הצוות נדרש שלא להסתכל על הרוקדות כלל, אלא קדימה והן באחריות המורות. הנציג לא שלל אפשרות כי התובעת נפצעה תוך כדי השתוללות ילדותית. הנציג הסביר כי התביעה הוגשה כארבע שנים לאחר האירוע. בבדיקה שערך לא מצא כל תיעוד של התאונה ואף אחד מעובדי הספינות לא זכר אירוע כזה. עוד מסר הנציג שלא מתבצעים טיפולי הברקה או שטיפה בין הנסיעות, והרי נסיעה זו הייתה לכאורה בשעות הערב. ככלל טיפולי תחזוקה נעשים כאשר הספינה על היבשה ובכל מקרה אין פעולה הנעשית בחומר שמנוני על הסיפון. הטיפול היחיד הנעשה בין הנסיעות הוא טאטוא יבש לפי הצורך. סיפוני המתכת צבועים בצבע למניעת החלקה . כן הסביר שאין הסיפון יכול להירטב בשל הגובה הרב יחסית מעל פני הים. לתצהיר צורפו תמונות להדגמה. במסגרת החקירה הנגדית, הסביר כי בשנת 2000 היו רק שלוש ספינות עם שני סיפונים, והן עדיין מתפקדות עד היום. לשלשת הספינות סיפוני מתכת. לדבריו בשנת 2000 היו אכן שתי ספינות עץ, שאינן בשימוש מאז שנת 2002, אשר בהן נהגו להסיע מאמינים נוצרים, אך להן היה סיפון אחד (וצלב). הוא הסביר שלא צילם את שלשת הספינות, אלא רק אחת להדגמה, משום שלא ראה צורך בכך. בכל מקרה, הוא הסביר כי הדבר רשום גם במשרד התחבורה, כי הסיפונים ממתכת, למרות שמדובר בשלוש ספינות בגדלים שונים. הוא הסביר טכנית כיצד נעשית הצביעה של הסיפונים וכן הסביר כי באזור המדרגות זורקים גם חול בתוך הצבע על מנת להפחית עוד את ההחלקה. לשאלה מדוע לא צירף מידע מדויק על זמני הצביעה השיב שלא ניתן היה לשחזר זאת, שכן התביעה הוגשה מספר שנים לאחר האירוע. עוד הסביר הנציג במסגרת החקירה הנגדית כי, נוכח הקבלה, הוא לא מכחיש שהקבוצה מבית הספר אכן נסעה בספינה שלהם. אולם הוא לא יכול לשחזר איזו ספינה, והסביר מה הן השיקולים להעלאת קבוצות על ספינות. הנציג עמד על כך שכל אירוע חריג נרשם, כגון מציאת אופנוע ים, וגם אירוע כזה צריך היה להירשם. עוד הסביר כי במקרה של תאונה רצינית החזרה לחוף תעשה תוך 3-4 דקות בקו ישר ובמהירות גבוהה. הטיפול יהיה על ידי צוות מד"א שנמצא במרחק של "דקה מהלידו". לעניין עדויות אנשי צוות נוספים, טען הנציג שיש למעלה מ- 30 עובדים מהם 14 קברניטים או סגנים שכל אחד מהם יכול היה להיות באירוע, ויש גם אנשי צוות שעזבו. הוא לא ידע כיצד לאתר עדות לאירוע ששליטתו כלל לא התרחש כלל. לעניין הניקיון, הסביר כי בדרך כלל הצוות המפעיל את הספינה שוטף את הספינה בבוקר, ובהמשך היום מפנים לכלוך גס ומטאטאים. העד הסביר שיש קושי לשטוף במשך היום, כי לא רצוי שהלכלוך יגיע למי הכנרת. דיון ב"כ התובעת מבקשת להאמין לתובעת ולקבוע ממצאים על פיה. אולם, עיון במסכת הראיות בכללותה מלמד כי התובעת רחוקה מאוד מלהוכיח את חבות הנתבעת מעבר למאזן ההסתברות. למעשה, על מנת לשכנע בדבר החבות, יש להוכיח את עצם קרות התאונה, כי התואנה הייתה על הספינה, כי התאונה נבעה מהחלקה, כי ההחלקה נבעה מכך שהרצפה הייתה חלקה ולא הייתה "נפילה סתמית" וכן יש להראות כי היות הרצפה חלקה נבע ממחדל או מעשה של הנתבעת, המקים את עילת הרשלנות. יודגש כבר עתה, כי אפילו היה מוכח כי התובעת החליקה על ספינתה של הנתבעת, ולטעמי הדבר לא הוכח, עדיין חסרה ראייה המלמדת על כך שהרצפה הייתה חלקה באופן חריג, מעבר לעדות אינטרסנטית של שתי נערות שהיו בנות 15 בעת האירוע, שאחת כלל לא הגישה תצהיר והאחת לכאורה נפצעה, וספק אם תחושתם הסובייקטיבית לבדה מספיקה לצורך כך. הפגם הבולט ביותר בראיות התובעת הוא החסר בראיות אובייקטיביות ואמינות לגבי עצם נסיבות קרות התאונה. אכן, בהחלט הוכח כי היה טיול שנתי, וכי התובעת נפלה בטיול ושברה את רגלה בצורה קשה למדי. אולם, עובדות אלו הוכחו באמצעות תיעוד מהתקופה הרלוונטית. כך, הקבלה הוכיחה שהיה שיט. הרישום בבית החולים הוכיח כי התובעת נפלה בטיול ושברה את רגלה. אגב, מנגנון החלקה, להבדיל מנפילה, לא מצוינת ברישום זה. חצי שנה אחר כך, במסגרת תביעת ביטוח התלמידים נרשם כי פציעה זו נגרמה על ידי החלקה על רצפת עץ. אולם, אין כל תיעוד מזמן אמת המלמד כי ההחלקה הייתה על גבי ספינה. מעיון בסיכומי התובעת, דומה כי זו לא מודעת לכך שנטל הראיה להוכיח את מהלך האירועים הוא עליה. אכן, תיאורטית, מותר לבית המשפט ליתן אמון גם בעדות יחידה, ואפילו להרשיע בפלילים, אם יש סיבה מספקת לעשות כן. אולם, כאשר ניתן היה להביא ראיות נוספות, והדבר לא נעשה, מטיל הדבר צל על פרשת התביעה. כך, מדוע לא הובא הטופס בדבר הפינוי ממד"א? הרי זה היה מציין כי הפינוי היה מעל גבי ספינה. מדוע לא הובא כל רישום מבית החולים "פוריה", הרי שם הייתה מובאת גרסה ראשונית של התובעת. אכן, המנהלת, אשר על פי הטענה ליוותה את התובעת, נפטרה, למרבה הצער. אולם התובעת העידה כי היו במקום גם המזכירה ומורים נוספים. האם באמת לא ניתן היה לאתר את המזכירה או מורה שזכרה את המעשה? האם באמת לאף אחת מהבנות שהיו בשיט אין תמונה מהשיט בו ניתן היה לראות את פרקט העץ המדובר? לא ניתן היה לנסוע שוב לכנרת, ולו במסגרת של טיול לצפון, לבחון את הספינות ולהיזכר באיזו ספינה מדובר (אם הסיפור הזה הוא בכלל אמיתי)? לעניין עדות התובעת עצמה, לא ניתן לומר שהיו בה אינדיקציות מובהקות מאוד למהימנות או שלילת מהימנות. יחד עם זאת, לא היה ברור למה בעצם היא נפלה, או כיצד החליקה. הרי לדבריה היא עמדה ופתאום מצאה עצמה על הרצפה. זאת, למרות שחברותיה מצאו שהרצפה מספיק יציבה על מנת לרקוד. היא לא מתארת הליכה והחלקה של רגל אחת, לא מתארת גל פתאומי בים שגרם לאובדן שיווי המשקל, פשוט נפילה פתאומית בשל כך שהרצפה חלקה משמנוניות. הסיפור הזה, לעצמו, אינו מספיק בהיר על מנת לאפשר לקבוע כי היות הרצפה חלקה גרמה לנפילה ובדואי שלא ליייח סאחריות לנתבעת. מעבר לכך, יש תמיהות לגבי טיב ה"שמנוניות" הזו. בתצהירה טענה התובעת שמחדל של הנתבעת היא שהרטיבות או השמנוניות לא נוקו על ידי הצוות (סעיף 9). אולם בעדות טענה "זה לא משהו שרטוב אלא משהו שטבעו ברצפה. לא משהו שניתן לניקוי" (עמ' 12 ש' 13). על מה, אם כן קובלת התובעת? על כך שלא נוקה מה שלא ניתן היה לנקות? איני יורד לסוף דעתה של ב"כ התובעת, כיצד היא סבורה שניתן לבסס קביעה בדבר רשלנות אם הגרסה של התובעת עצמה, לגבי מהות הסיכון עצמו, סתור מתוכו? מתמיהה במיוחד העובדה שב"כ התובעת ממשיכה בסיכומיה לטעון שיש מחדל בכך שלא נוקו הרטיבות והשמנוניות (!) שהתובעת עצמה העידה שלא היו שם (סעיף 18 סיפא). מעבר לתמיהות אלה יש גם תמיהות בכך שפרטים רבים שלא היו רלוונטיים התובעת לא זכרה כלל, דבר המקשה מעט על מתן אמון בטענה שזכרה דווקא את רצפת העץ (כך גם לגבי שני העדים האחרים שלא זכרו פרטים רבים אחרים, אך את זה זכרו). תמיהות נוספות היו בכך שגרסתה לכאורה נסתרת על ידי עדים אחרים מטעמה. כך, לדוגמא, התובעת עמדה במפגיע על כך שהמדרגות היו רטובות, דבר שהקשה על הפינוי (עמ' 14). לעומת זאת חברתה רחל העידה כי המדרגות היו יבשות (עמוד 26). כאמור, איני מוצא שה"רושם" מהתובעת היה שהיא משקרת, אך מאידך גיסא בודאי ובודאי שלא נוצר רושם של מהימנות ואמינות גבוהים הועמדים מול התמיהות, ככל שיש נטייה לצד אחד, הנטייה תהיה שלא לבסס ממצאים על עדותה. אכן, ייתכן שקשה לזכור פרטים רבים אחרים שנים רבות. אולם, כשם שאי אפשר לבוא לתובעת בטרוניה, על כך שאינה זוכרת היטב, קשה גם כן לבסס על עדות בעייתית כזו ממצא לחובתה של הנתבעת. יש לציין כי בעדות התובעת היו גם כמה תמיהות נוספות בחלק בו דובר על הנזק. כך הסבריה לעניין השימוש הרחב בכרטיס אשראי באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענותיה אודות קשיי תנועה חמורים, וכן לא ברור מדוע בכלל למדה הוראה אם קשה לה לעמוד על רגליה. לא פרטתי כל הדברים ולכל קושיה התובעת נתנה הסבר. יחד עם זאת, הייתה הצטברות של מספר קשיים, שהקשו עוד במעט על קבלת עדותה כבסיס לתביעה, בשים לב לכך שתביעה זו מבוססת כמעט לגמרי על מהימנותה. לא מצאתי שיש בעדותה של האם כדי לחזק או לגרוע בהקשר לשאלת החבות. רחל, חברתה של התובעת, הייתה העדה הבהירה ביותר, ולמעשה האמינה ביותר, מבין עדי התביעה. כך, דווקא סתירה אחת בינה לבין התובעת היא אינדיקציה למהימנות לכאורה. שכן התובעת ציינה כי לאחר פציעתה עלה לבדוק אותה, מסיפון הבנים, חובש. רחל, לעומת זאת, מסרה כי הגיע "רב", דבר המתאים לכך שמדובר באיש צוות שאין היא יודעת את תפקידו הרלוונטי. לכאורה, זהו סוג הסתירות המלמד שלא היה תיאום, שכל אחת מספרת את אשר ראתה בלשונה שלה, ועל פי זווית הראייה שלה. אולם, אף לגבי החברה רחל יש לציין קשיים מסוימים. ראשית, עדותה לא באה בתצהיר במועד אלא ניתנה ביום המשפט, ויש בכך כדי לגרוע מעדותה. אף לגבי עדותה, בחלק מהדברים לא נחה דעתי מהסבריה. כך, אותה קושיה לגבי נפילת התובעת, מעמידה סתם כך, בעוד העדה רוקדת במעגלים מתמיהה מעט. מתמיהה אי הבהירות כיצד זה עמדה התובעת לידה, בעוד היא עצמה בתנועה סיבובית בריקוד, והתובעת אינה בתנועה. היא גם העידה על שמיעת השבר עצמו, למרות ריבוי הילדים והמוסיקה, שגם כן מעט מפתיע, למרות הסבריה. סתירה נוספת בינה לבין התובעת הייתה בכך שהתובעת סיפרה ששאר הבנות חזרו לשיט אחרי שהיא ירדה, אך רחל מספרת כי השיט בזאת הסתיים. אם כי, כאן בהחלט ייתכן שמדובר בטעות של התובעת, שהייתה מרוכזת בכאביה, והשלימה בזיכרונה דבר שלא אירע, ולא מחמת שקר. תמיהה משמעותית יותר היייתה בסתירה בין העדה לבין התובעת שבניגוד לתובעת העידה רחל כי המדרגות היו יבשות. התיאור שלה של רצפת העץ הייתה לא ברורה, בלשון המעטה. לדבריה לא היו "פסים" של עץ אלא רצפה חלקה מעץ. העץ לדבריה היה בהיר, בעוד התובעת העידה על עץ חום. ודוק, אילו היו ראיות אובייקטיביות כלשהן לגבי עצם הנפילה בספינה וטיב החלקלקות של הרצפה, לא הייתה סתירה זו נחשבת כדרמטית. אולם, כאשר תיאור הרצפה על ידי שתי נערות אלה היא הבסיס לכל טענת הרשלנות וממילא לכל התביעה, הרי שכל סתירה בעניין זה מקבלת תהודה גדולה. עד התביעה הבעייתי ביותר היה האח של התובעת. כבר בתיאור עדותו לעיל לא מנעתי עצמי מהפנייה להסתבכותו המוזרה בחקירה הנגדית ובסתירות פנימיות מובהקות. עד זה בלי ספק "בא לקלל ונמצא מברך". לכאורה הוא מעיד על עצם הפציעה על הספינה. אולם, התיאור שלו, החד משמעי ובוטח אודות רצפת העץ בסיפון העליון אליו לא עלה כלל, מעיבה על לא רק על מהימנותו, אלא מחשידה את כל עדי התביעה בתיאום עדויות. הסתבכותו בחקירה על נקודה זו, כאשר ניסה לחלץ עצמו בטענה אודות ביקורים מאוחרים יותר בלידו, חיזקה רושם שלילי ביותר, אשר משליכה גם על יתר עדי התביעה. מה גם שבביקורים "משפחתיים" מאוחרים יותר הרי יכול היה לראות, לפחות גם, את הספינות עם רצפת הברזל. והדבר תמוה, אם המשפחה כולה ביקרה שוב באותה רצפת עץ, בטיולים מאוחרים יותר, מדוע הדבר לא צולם? לעניין פרשת ההגנה, יוער בקצרה כי עדותו של מר גנות הייתה פשוטה ועניינית. לא מצאתי תמיהה של ממש בעדותו, ובסך הכול שאל לעניין והשיב כהלכה במהלך חקירתו הנגדית, הן לעניין סדרים, טיפולים, אחריות הצוות, נהלים וכך לכל שאלה שנשאל השיב תשובה עניינית המתקבלת על הדעת. לפיכך, מידת אמינותו היא ברמה אחרת לגמרי מעדויות עדי התביעה. הטענה כי חובת הנתבעת היה לצלם את רצפות כל הספינות להראות שאין להן רצפת עץ, שגויה. מר גרנות טען שאין, וצילם ספינה אחת להדגמה. התובעת יכולה הייתה לדרוש פרטים נוספים בשלב מוקדם יותר, לשלוח חוקר, או ללכת למקום ולצלם ממצא הפוך. בניגוד לפרשת התביעה, עדותו הייתה פשוטה ומהימנה. מעבר לכך, האיחור החריף בעצם הגשת התביעה, 4 שנים לאחר אירוע, אכן יצר "נזק ראייתי" אצל הנתבעת. לו הייתה פנייה מיידית עם טענה כי הרצפה הייתה חלקה, אם באמת האירוע התרחש כפי שנטען, ניתן היה לרשום ולשמר בזיכרון את אופן הטיפול באוניה הרלוונטית ביום האירוע וכמובן לזכור איזו אוניה היא האוניה הרלוונטית. ייתכן אפילו שפנייה בעת הפנייה לביטוח התלמידים, חצי שנה לאחר האירוע, יכול היה עוד לסייע בהבאת פרטים רלוונטיים. אולי, אז ניתן היה לקיים התדיינות עניינית, במישור המשפטי, בדבר חובת הזהירות הקונקרטית, אם הופרה אם לאו בנסיבות אותו שיט, אם היה או לא היה אשם תורם ואם ראוי לייחס חלק מהאחריות למורים מלוווי הטיול. יתרה מכך, אם באמת התובעת נפלה על הספינה, והפנייה הייתה מגיעה תוך מספר ימים, אולי היה הסבר אז מדוע הדבר לא תועד מיד, וזאת בזיכרונו של אחד מאנשי הצוות. קשה מאוד לקבל טענה אודות אירוע שקרה שנים לפני הטענה הראשונית, בהבל פה בלבד, ולצפות מהנתבעת להוכיח ש"אין לה אחות". סיכום: סיכומו של דבר, עדויות התביעה לא מספיקות כדי להוכיח כי אותה "נפילה בטיול" שתוארה בבית החולים אכן הייתה החלקה; וכי אותה "החלקה על רצפת עץ" שתוארה כלפי חברת הביטוח של התלמידים, חצי שנה לאחר האירוע, היה אכן רצפתה של הנתבעת; וכי באמת היו או יש לנתבעת ספינות עם סיפוני עץ אותן היא מסתירה מחמת תביעה זו. מעבר לכך, אפילו נניח שהתובעת החליקה בספינה, עדויות התביעה רחוקות עד מאוד מלהוכיח מה בעצם היה הפגם באותה רצפה, אם רטובה, שמנונית או חלקה סתם. זאת משום שהגרסאות סתרו זו את זו באופן בוטה בנקודה קריטית זו. העדויות של שתי הנערות (בעת האירוע) שהן עדות הראייה לכאורה, גם כשלו באופן מובהק מלהוכיח כי ההחלקה (אם הייתה באמת החלקה), על הסיפון (אם אכן הייתה על הסיפון) נבעה מרצפה שלא הוחזקה באופן תקין. יאמר, כי אפילו ללא הסתירות הבוטות כפי שהיו, קשה מאוד היה לקבל עדותן של שתי נערות צעירות כל כך, אודות חוסר הסבירות של מקדם החיכוך של משטח, שכל מה שידוע עליו, בעצם, אפילו לגרסתן, הוא שהיה עשוי עץ, והיה בו משהו חלק (שטיבו לא ידוע). יזכר כי ניתן היה לרקוד על המשטח, אך הן הרגישו שהוא היה חלק וכך אמרו אחרים, אך לא במידה שמנעה ריקודים, והתובעת בפועל החליקה. קשה מאוד, על יסוד טענות מעורפלות כאלה לבסס ממצא בדבר רשלנות. עדות נציג הנתבעת הייתה פשוטה, הגיונית ולמעשה מהימנה יותר מאשר פרשת התביעה במידה רבה. לדבריו, אין כל רצפת עץ על אף אחת מהספינות הרלוונטיות, ולא היו כאלה בזמן האירוע. הסבריו היו סבירים ומעוגנים היטב בפרטים טכניים ושכל ישר. הטענה לא נסתרה ולמעשה קשה היה לסתור טענה כזו, נוכח האיחור החריף בהגשת התביעה והפנייה הראשונית לנתבעת. התוצאה היא, אפוא, שהתביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ישירות שיוכחו בקבלות וכן שכר טרחת עו"ד, אשר בשים לב לסכום הנתבע בסיכומים, יעמוד על סך של 25,000 ₪. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ניתנה היום, ה' שבט תשע"ב, 29 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. תאונות בטיוליםדיני חינוךפיצוייםבית ספר