תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן :"חוק הפלת"ד"). רקע כללי ביום 4/2/2011 נפטר המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים. המנוח יליד 30/11/1998, וביום התאונה היה בן 12 שנים וחודשיים. תביעה זו הוגשה על ידי עזבונו של המנוח באמצעות הוריו, לפיצויים בגין פטירתו של המנוח על פי הדין. הנתבעת הינה חברת ביטוח בע"מ אשר ביטחה את הרכב בביטוח חובה בזמנים הרלבנטיים לתאונה. אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא אך בשאלת הפיצוי לו זכאים התובעים, כאשר המחלוקת העיקרית מתמקדת בסוגיית זכאותם של התובעים לפיצוי בגין הפסד פנסיה וקצבת זקנה של המנוח. שיעור הפיצויים הפסד השתכרות בשנים האבודות אין מחלוקת בין הצדדים באשר לבסיס החישוב בראש נזק זה, שייערך לפי 30% מחישוב אקטוארי, על פי השכר הממוצע במשק בסך של 8,454 ₪ לחודש, בניכוי מס הכנסה בסך של 511 ₪ לחודש. יוצא, אפוא, כי יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 561,400 ₪ לפי החישוב הבא: 7,943 X 299.1951 (מקדם היוון ל-46 שנים) X 0.78744 (היוון כפול)X 30%= 561,400 ₪ (במעוגל). נזק לא ממנוי יש לפסוק לעיזבון בגין נזק לא ממוני סך של 42,500 ₪ (במעוגל), בהתאם לתקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ב-1971. הוצאות קבורה, מצבה ושבעה בעניין זה נטען על ידי התובעים כי הוצאות אלה מוערכות על ידם בסך של כ-20,000 ₪, אולם משלא שמרו על קבלות, הם מבקשים לפסוק להם סכום גלובלי כמקובל בפסיקה, בסך של 10,000 ₪. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי אין לפסוק לתובעים מעבר לסכום שמופיע בקבלות שצורפו, בסך של 3,800 ₪. בנסיבות העניין, נראה כי דרישת התובעים סבירה, ועל כן אני פוסק פיצוי גלובלי בראש נזק זה על סך של 10,000 ₪. הפסדי פנסיה וקצבת זקנה כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיית זכאותם של התובעים לפיצוי בגין הפסדי פנסיה וקצבת זקנה של המנוח. התובעים נסמכים בעניין זה על פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פס"ד ניסן"), ועל פסיקה נוספת שניתנה ע"י ערכאות דיוניות בעקבות פס"ד ניסן, לרבות פס"ד בת"א (י-ם) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר לביטוח חובה הפול בע"מ ות"א 54424/06 פרפרוב ואח' נ' עזבון המנוח טימופייב ואח',. הנתבעת מתנגדת לכך וטוענת כי הפסיקה שדנה בזכות העיזבון לפיצוי בגין השנים האבודות לא הכירה בזכות לפיצוי בגין הפסד פנסיה וקצבת זקנה. ב"כ הנתבעת מפנה בעניין זה ל-ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (להלן: "פס"ד אטינגר"); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פס"ד פינץ"); ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (להלן: "פס"ד כרכבי"). ב"כ הנתבעת אף מפנה לפסיקה שניתנה ע"י ערכאות הדיוניות לאחר פסק דין ניסן. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, גם אם ייקבע כי פס"ד ניסן חל על המקרה שלנו, הרי שעל פי פסיקה זו יש לנכות מהפסדי הפנסיה וקצבת הזקנה את הסכומים שהיה על המנוח להפריש על מנת לצבור את זכויותיו לקצבת זקנה ולפנסיה. במקרה שלנו, סכומים אלה עולים על הפסד הפנסיה וקצבת הזקנה של המנוח כנטען על ידי התובעים. ב"כ הנתבעת מביא דוגמאות של פסקי דין שניתנו על ידי ערכאות דיוניות, אשר יישמו את פס"ד ניסן ומצאו כי הפסד קצבת הזקנה והפנסיה עולה על המחיר שיש לשלם עבור צבירת זכויות בגינן. ראו למשל, ת"א (י-ם) 8245/06 עזבון המנוח בייפוס נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (כב' השופטת שטייניץ) (להלן: "פס"ד בייפוס"). לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין והצדק עם הנתבעת. להלן אפרט את טעמיי. כידוע, הזכאות לפיצוי בגין השנים האבודות הוכרה לראשונה בפס"ד אטינגר. דרך חישוב הפיצויים בגין השנים האבודות לגבי נפגע צעיר חסר תלויים נדונה והוכרעה באופן מיוחד בפס"ד פינץ. בפס"ד פינץ עמד בית המשפט העליון על הקשיים המתעוררים בחישוב הפיצוי עבור השנים האבודות לגבי ניזוק רווק שאין לו תלויים והגיע לכלל מסקנה, בשים לב לקשיים המתעוררים בעניין זה בכל הנוגע לאי-הוודאות הרבה האופפת את כלל הפרמטריים הרלבנטיים לצורך הערכת הפסדיו של הניזוק במקרה כזה, כי מן הראוי לאמץ נוסחה מיוחדת ואחידה, שתחול על כלל הניזוקים ללא אבחנה בין הניזוקים השונים; נוסחה זו מבוססת על חזקות מקובלות בנוגע לשיעור החיסכון, בסיס השכר ותקופת הזכאות. "..אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית" (ההדגשה שלי ע.ע.). פס"ד פינץ' , סע' 11. עוד נאמר על ידי בית המשפט: "אולם כאן ברצוננו לומר כי הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלבנטי" (ההדגשה שלי ע.ע.). פס"ד פינץ, שם. עינינו הרואות, נקבע באופן מפורש כי לגבי נפגע חסר תלויים תחול משוואת פיצוי מיוחדת ואחידה, אשר באה לשקף את מכלול נזקיו של הנפגע בגין השנים האבודות לרבות הפסדי פנסיה וקצבת זקנה. מטעם זה , בין היתר, גם נקבע על ידי בית המשפט, כי אין לפסוק לעיזבון של ניזוק חסר תלויים פיצוי בגין שנות השירות הצבאי; נאמר: " מעבר לאמור יודגש, כי הדברים שאמרנו לעיל, אודות הצורך בהאחדת הפיצוי לקטין ...., בדרך של קביעת מודדים עקביים תחת בחינה היפותטית של התפתחויות עלומות, יפים כמדומה גם לכאן" פס"ד פינץ, שם פסיקה 14. לדעתי, פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ניסן אינה יכולה להועיל לתובעים במקרה זה. ראשית לכל, פס"ד ניסן דן בעניינו של נפגע שיש לו תלויים אשר לגביו קיימת "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית על פי שיטת הידות המסורתית, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת. ראו פס"ד פינץ, שם בסעיף 12; ראו גם פס"ד כרכבי הנ"ל. ודוק, כאמור במקרה שלנו מדובר בנפגע צעיר חסר תלויים, אשר לגביו חלה ההלכה המיוחדת שנקבעה בפס"ד פינץ, שכאמור נקבעה מתוך מטרה ברורה ומפורשת להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות, והימנעות משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים והבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות, כמפורט לעיל. זאת ועוד, גם אם נניח כי הפסיקה בפס"ד ניסן חלה בעניינו של ניזוק חסר תלויים, הרי שנראה כי במקרה שלנו, שכרו של העיזבון יוצא בהפסדו; ובמה דברים אמורים? בפס"ד ניסן נקבע: "במקרה של מות הנפגע או קיצור תוחלת חייו לא יזכו הוא והתלויים לקבל את קצבת הזקנה. משמע, מדובר בנזק כתוצאה מן האירוע שיש לפצות בגינו, בדומה לפנסיה שהניזוק והתלויים לא יזכו לקבלה. עם זאת, אם אכן יתברר שעל מנת לזכות בקיצבה היה הניזוק צריך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, הרי שיש לנכות סכומים אלה, בדומה לניכוי של הפרשה סוציאלית לשם רכישת זכות לפנסיה". בענייננו, חישוב הפסד העיזבון בגין קצבת זקנה מביא לתוצאה של: 10,969 ₪, לפי הנוסחה: 30% X 1,444 ₪ (קצבת זקנה נכון ליום 1/1/2011) X 125.9341 (מקדם היוון מגיל 67 ועד תוחלת חיים) X 0.20116 (מקדם היוון כפול עד הגיע המנוח לגיל 67) = 10,969 ₪. מאידך, יש לחשב את התשלומים שהמנוח היה אמור לשלם לבטוח לאומי בשנות חייו עד הגיעו לגיל קצבת זקנה. על פי טבלאות המוסד לבטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), דמי בטוח לאומי שעל עובד שכיר לשלם, עומדים על 0.4% (חלק עובד) עד ל-60% משכר ממוצע במשק (4,984 ₪ ), ו- 7% על השכר שמעבר לכך, עד להכנסה המרבית החייבת בדמי ביטוח. יוצא, אפוא, שאם המנוח היה עובד כשכיר, הוא היה צריך לשלם משכרו מידי חודש בגין בטוח לאומי סך של 263 ₪, וזאת לפי החישוב הבא: (0.4% X 4,984) + [(8,454-4,984) X 7%] = 263 ₪ בחודש. המנוח היה צריך לשלם סכום זה מידי חודש עד לגיל הפרישה; סה"כ הוא היה משלם: 263 X 299.1951 (מקדם היוון עד גיל 67) X 0.78744 (מקדם היוון כפול) = 61,962 ₪. אם נביא בחשבון 30% מהעלות, התוצאה תהיה 18,600 ש"ח במעוגל. אם התובע היה עובד כעצמאי, הסכום היה גבוה בהרבה, שכן עובד עצמאי חייב לשלם דמי בטוח לאומי בשיעור של 6.72% משכרו עד לגובה 4,984 ₪, ומעבר לכך 11.23%; יוצא, אפוא, שהיה על המנוח לשלם כעובד עצמאי 170,573 ₪, וזאת לפי החישוב הבא: (6.72% X 4,984 ) +[(8,454-4,984) X 11.23%] = 724 ש"ח בחודש. 724 ש"ח X 299.1951 X 0.78744 = 170,573 ש"ח. אם נביא בחשבון 30% מהעלות התוצאה תהיה 51,200 ש"ח במעוגל. אומנם, דמי הבטוח הלאומי משולמים על פי החוק בגין מכלול של זכויות סוציאליות שקצבת הזקנה היא רק אחת מהן, ולכן קיים קושי לגזור את מחירה של קצבת הזקנה מסך כל התשלומים של המנוח לבטוח הלאומי, אולם נראה, על פניו, כי מדובר בסכום גבוה במיוחד, אשר גם אם יילקח חלק ממנו, עדיין הוא יעלה על שיעור ההפסד בגין קצבת זקנה. השוו בענין זה פס"ד בייפוס הנ"ל. אשר לפנסיה: אין מחלוקת בין הצדדים כי חישוב הפסד הפנסיה מגיע ל-42,255 ₪, לפי הנוסחה: 30% X 5,560 (8,454 X 0.7) X 125.9341 (מקדם היוון מגיל 67 ועד תוחלת חיים) X 0.20116 (מקדם היוון כפול עד הגיע המנוח לגיל 67) = 42,255 ₪. מהעבר השני, יש לחשב את מחיר צבירת זכויות הפנסיה עבור המנוח. לצורך כך, אם נביא בחשבון אך את הפרשה של העובד בשיעור 5% מהשכר (הנחה שאינה נקייה מספקות, שכן, לדעתי, בעקרון יש להביא בחשבון את מלוא ההפרשות לפנסיה כולל אלה שנעשות על ידי המעביד כפי שיובהר בהמשך, ובסה"כ 15%) . יוצא, כי המנוח היה אמור להפריש במהלך חייו, למצער, סך של 99,422 ₪ עבור צבירת זכויות פנסיה לפי הנוסחה: 5% X 8,454 X 299.1951 (מקדם היוון ל-46 שנים) X 0.78744 (מקדם היוון כפול) = 99,422 ₪. אם נביא בחשבון 30% מהעלות, התוצאה תהיה 29,800 ש"ח במעוגל. אומנם קיים פער לזכות העיזבון בסך של כ- 12,000 ש"ח, ואולם, בשים לב לפער שנוצר לחובת העיזבון בעניין קצבת הזקנה, הרי שהסכומים מתקזזים ואף נשארת יתרת חוב לחובת העיזבון. התוצאות האריתמטיות אליהן הגעתי דלעיל, מחזקות את המסקנה הפרשנית בכל הנוגע להלכה שנקבעה בפס"ד פינץ, בדבר קביעת נוסחה אחידה וכוללת לפיצויים בגין השנים האבודות עבור הנפגע חסר התלויים; שכן אם נאמר אחרת והנוסחה תיפתח לדיון מחדש בכל הנוגע לזכויות הפנסיה והזקנה, נראה כי ברוב המקרים, כמו המקרה שבפנינו, שכרו של העיזבון יצא בהפסדו, וזאת בשים לב שברגיל, תביעות אלה מתייחסות לנפגעים צעירים אשר מטבע הדברים, עלויות הצבירה של זכויות הפנסיה והתשלומים עבור הבטוח הלאומי במשך שנות העבודה הרבות הצפויות להם עד להגיעם לגיל הפרישה, עולים על הפסד קצבת הזקנה והפנסיה בשנים האבודות בתקופת הפנסיה, שמטבע הדברים תהיה קצרה יותר, לנוכח ערכי תוחלת החיים הנמוכים יותר של הנפגע הצעיר בעת החישוב, כפי שעלה במקרה דנן. מעבר לנדרש אציין כי בכלל, לעניות דעתי, פסיקת פיצוי לעיזבון בגין פנסיה וקצבת זקנה מעוררת מספר קשיים. קושי ראשון נעוץ בכך שהתשלומים לביטוח הלאומי אינם מנוכים משכרו של המנוח לצורך חישוב הפסד השתכרותו בשנים האבודות, ולפיכך "מחיר הקצבה", שכאמור במקרים רבים (כשמדובר בנפגעים צעירים) אף עולה על הפסד הקצבה, מגולם ברובו, לנוכח שיטת הידות, בהפסד ההשתכרות בשנים האבודות. לפיכך, נראה כי במצב דברים זה, פיסקת פיצוי בגין קצבת זקנה בשנים האבודות שלאחר גיל הפרישה מהווה פיצוי יתר, שכן כאמור התשלומים לביטוח לאומי (מחיר הקצבה) כבר גולמו בהפסד ההשתכרות בשנים האבודות. קושי זה קיים באותה צורה לגבי קצבת פנסיה, שכן גם ההפרשות לפנסיה אינן מנוכות מהשכר אלא ההפך, על פי הפסיקה יש אף לזקוף להכנסת הניזוק לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, את ההפרשות הסוציאליות לרבות הפרשות לקצבה (ע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון שואמרה , פ"ד נד (3), 615). קושי שני מתבטא בכך, שבחישוב הפסד ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות נכללת ידת חיסכון שמתווספת לפיצוי שהעיזבון מקבל בגין הפסד ההשתכרות. אומנם נקבע כי: " ידת 'חסכון' זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חיסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו" (פס"ד כרכבי, סעיף 11), אולם, ידת חסכון זו אמורה גם לגלם, למצער בחלקה, את החיסכון שהמנוח היה אמור לצבור עבור תקופת הפנסיה, שאם נאמר אחרת, תקום ותעלה מאליה השאלה: מהיכן יבוא החיסכון של המנוח לתקופת הפנסיה? שאלה זו מתחדדת יותר לנוכח עידן הפנסיה הצוברת (להבדיל מהפנסיה התקציבית) שתפסה לה אחיזה ברוב ענפי המשק, אם לא בכולם, שלפיה, בעקרון, אין לו לאדם בתקופת הפנסיה אלא מה שצבר במשך חיו, הלא הן ההפרשות הסוציאליות. קושי אחרון זה מתחבר הישר עם הקושי הראשון שהצגנו לעיל, שכן כאמור ההפרשות לפנסיה מגולמות, ברובן, בתוך הפסד ההשתכרות בשנים האבודות שנפסק למנוח (שכולל גם את ידת החיסכון), ולכן סביר להניח, מן הסתם, שידת החיסכון כוללת בתוכה את רוב החיסכון בגין פנסיה. לדעתי, קשיים אלה תקפים בעיקרון גם בנוגע לתביעת התלויים, אף שזו אינה רלוונטית לענייננו, שכן גם בחישוב הפסד התמיכה של המנוח בתלויים מגלמים את הפרשות הסוציאליות; לפיכך אם עורכים מאזן רווח והפסד נפרד ועצמאי לגבי הפסדי פנסיה וקצבת זקנה, הדבר יוצר לכאורה פיצוי יתר בגין תקופת הפנסיה, שכן, כאמור, הפרשות הפנסיה והתשלומים למוסד לביטוח לאומי כבר גולמו פעם אחת במסגרת הפסד התמיכה בתלויים בתקופת ההשתכרות (עד הגיע המנוח לגיל 67). אשר לקושי השני שהוצג לעיל לגבי תביעת העיזבון (ידת החיסכון), הרי כפי שעולה מהחישוב שנערך על ידי כב' השופט ריבלין בפס"ד כרכבי (שם, בפסקה 15) , נוסחת החישוב של הפסדי התמיכה בתלויים בשנות ההשתכרות של המנוח, מקפלת בתוכה את חלקם של התלויים בחיסכון של המנוח לאורך השנים, למעט חלק יחסי של המנוח באותו חיסכון. מכאן, יש להניח, מן הסתם, כי התלויים קיבלו את חלקם בחסכון המנוח לתקופת הפנסיה במסגרת הפסד ההשתכרות בשנים האבודות. בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד צרור, בית המשפט העליון לא נכנס להתחשבנות של הצדדים בנוגע לתקופת הפנסיה וזאת, בין היתר, לנוכח טענות הצדדים באותו עניין; כך גם בפס"ד כרכבי לא הייתה התייחסות לפסיקת פיצויים בתקופת הפנסיה; ואולם, בפסק דין ניסן נקבעה זכאות עקרונית של העיזבון והתלויים לפיצויים בתקופת הפנסיה. כאמור, ענייננו שונה מהעניין שנדון בפס"ד ניסן והדברים שלנו בהקשר זה, צוינו לנוכח טענות הצדדים, ובבחינת מעבר לנדרש. לנוכח כל האמור, אינני רואה מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין הפסד קצבת זקנה ופנסיה לאחר גיל הפרישה. סוף דבר לנוכח כל האמור, הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: הפסד השתכרות בשנים האבודות 561,400 ₪. נזק לא ממוני 42,500 ₪. הוצאות קבורה, מצבה ושבעה 10,000 ₪. סה"כ: 613,900 ₪. לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בסך 92,576 ש"ח והחזר אגרה. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, ח' תשרי תשע"ב, 06 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםפנסיהקטיניםמקרי מוות