הממונה על הרכוש הנטוש ביו"ש בטענת הגנה מן הצדק הרקע וההליך 1. לפני בקשת ב"כ הנאשם לזכות את הנאשם בשל טענה מקדמית של הגנה מן הצדק. 2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הסגת גבול, בכך שבמהלך חודש 10/06 הוא נכנס לחנות מס' 4 במבנה המערבי של השוק הסיטונאי בחברון, הביא לשם את חפציו והחל להתגורר במקום. לאחר יום 6.2.07 הפכה שהייתו של הנאשם במבנה, מנוגדת אף לצו אלוף הפיקוד, שאסר על כניסה ושהייה במבני השוק הסיטונאי בחברון, אך ביום 14.3.07 בשעה 5:45 הגיעו למבנה שוטרים ומצאוהו בקומה השניה מנמנם על מזרן. טענות המבקש 3. לטענת המבקש הגשת כתב האישום נגדו הינה בגדר אכיפה בררנית ואפליה, שכן קיימים מאות ואלפי מקרים דומים וחמורים פי כמה בנגב, במזרח ירושלים וביו"ש, בגינם לא מוגשים כלל כתבי אישום. 4. במסגרת הבקשה פירט הסנגור את הרקע ההיסטורי והעובדתי ביחס לאדמות העיר חברון ושייכותה לעם היהודי, מאז רכש היהודי חיים מהצרי בשנת 1807 קרקע מתושבי חברון עפ"י שטר קנין מאושר ע"י ביה"ד השרעי בחברון, בכספי הקדש היהודים, ההשתלשלות עד קום המדינה, ועד היום, בעקבות הסכם השלום שנכרת בתשנ"ה עם ממלכת ירדן. בסקירתו התייחס הסניגור לפרעות תרפ"ט בהן נרצחו ונשחטו 67 יהודים בחברון, שבעקבותיהם נאלצו יהודי חברון לעזוב את בתיהם וקרקעותיהם בחברון, לאחר מכן במלחמת השחרור בתש"ח נפלו הרובע היהודי בירושלים העתיקה והעיר חברון בידי ירדן, הקרקע נתפסה ע"י האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב, ועיריית חברון הקימה בחברון את מתחם השוק הסיטונאי, סמוך לרובע היהודי, האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב השכיר את המבנים לעיריית חברון וזו העבירה את החנויות בשכירות משנה לערביי חברון. יום למחרת שיחרור ירושלים ע"י צה"ל ב-1967, שוחררו חברון, עזה ויו"ש, והממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש שנכנס בנעלי האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב, המשיך בהשכרת מתחם השוק הסיטונאי במתכונת האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב, עד הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בשנת תשנ"ד, בעקבותיו נסגר השוק הסיטונאי בהוראת צה"ל. ביום 6.2.07 חתם אלוף הפיקוד המרכז על הכרזה בדבר סגירת שטח (איסור כניסה ושהייה) (חברון) נס' 01/07/סז' (יהודה והשומרון) תשס"ז-2007 ביחס למתחם השוק הסיטונאי. המבקש טוען כי טרם הוצאת הצו האמור, הוא שהה מחודש 10/06 באחת החנויות בשוק הסיטונאי ששימשה לו כדירות מגורים. 5. לטענת הסניגור לאור השינויים הללו, משנחקק המנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה ושומרון) תשכ"ז-1967, שכונן את שלטון צה"ל בכל שטחי יו"ש ששוחררו, אין מקום לראות את אזרחי ישראל (לרבות המבקש) בגדר "אויב", חרף זאת שהמנשר כולל את הגדרתם כ"אויב". 6. יתירה מכך, השלטון הירדני הוציא ביום 16.8.50 צו מס' 55 בו מוגדרת מדינת ישראל כ"אזורים פלסטינים שתחת פיקוחם של היהודים" שאינו מכיר במדינת ישראל, בו הוגדרו המתגוררים במדינת ישראל כ"אויב להנהלה הערבית", דהיינו לשלטון הירדני, והצו הנ"ל, שכופר בעצם קיומה של מדינת ישראל, סלל את החלת פקודת המסחר המנדטורית משנת 1939 עם האויב על רכוש תושבי מדינת ישראל. עפ"י סעיף 9 לפקודה זו, מינה שר הפנים הירדני את האפוטרופוס על נכסי האויב ובאמצעות "צווי הקניה" או בלעדיהם תפס השלטון הירדני את הרכוש היהודי ביו"ש שהיה נתון עד '67 תחת כיבושו. כך נהרסו וטומאו בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים בחברון, כשתפיסת החזקה של השלטון הירדני ברכוש היהודי ביו"ש, היא בסתירה למנשר המכונן את שלטון צה"ל באזור, עפ"יו הוצא צו בדבר ביטול חוקי החרם נגד ישראל (יהודה ושמרון), שכן בסעיף 2 בו נקבע כי "כל חוקי החרם נגד ישראל בטלים". 7. מאחר והממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש שנכנס בנעלי הכיבוש הירדני האנטישמי כשונא ישראל, המשיך לאמץ את ההתנהלות הירדנית המבישה, ולראות במבקש ודומיו כ"אויב", חייבת להישמט הקרקע מיכולתו להחזיק ברכוש שבבעלות יהודית, שכן הממונה אינו הבעלים של אדמות היהודים, אלא הן רק בניהולו. גם הסכם השלום שנחתם לפני כ-12 שנה בין ירדן לישראל, מעיד כי הצדדים לו אינם אויבים. לפיכך, בניגוד לחוקים, לתקנות, לצווים ולפעולות המנהליות של ממלכת ירדן עד 67, אזרחי מדינת ישראל אינם בבחינת אויב, ובעלי הרכוש היהודי לא חדלו להיות בעליו, בעוד הממונה אינו בעליו, אלא רק אחראי על ניהולו. לפיכך זכות הממונה בנכס שבבעלות יהודית פגה, ועליו להשיבו לבעליו. 8. הסניגור מסתמך על החלטת ועדת העררים הצבאית מס' 18/07 מיום 26/5/08 (להלן: "הועדה"), שקבעה כי הממונה על הרכוש הממשלתי לא הפעיל בניהול הקרקע בשוק הסניטונאי, שיקול דעת ראוי כמתחייב מתפקידו כנאמן, בהשאירו את הנכסים ריקים, שוממים ומוזנחים במשך שנים, בהוצאתו צווי פינוי לדיירים היהודיים, ובאי התחשבותו ברצון הבעלים אל מול זכות הסוחרים הערבים, ומתחה ביקורת על פרקליטות המדינה, שהכירה בזכות הבעלים המקוריים של הנכס, רק כאשר הם ביקשו פיצוי כספי עבור הנכס, אך נאבקה נגדם כשביקשו זכות שימוש בנכס. וועדת הערר קבעה בעניין הנכס של מר יוסף עזרא, כי "בהחלטת הממונה בעניין הוצאת צווי הפינוי נפל פגם, המצדיק מתן סעד מסויים מצידנו", ושלסוחרים הערבים אין היום זכות בנכס, לרבות של דיירות מוגנת, ולכל היותר אם יוכיחו כי בעבר שכרו את החנויות כדין, הם יוכלו לקבל פיצוי כספי בגין הפסקת השכירות. לטענת הסניגור, קביעת הוועדה כי דיירים היהודים נכנסו לנכס ללא רשות הממונה ועל כן עליהם להתפנותו ממנו, לוקה, משום שלא נבעה משיקלול מלוא המרכיבים השונים הקיימים, אלא אך ורק מההכרה בזכותם הקניינית של הסוחרים, מה עוד שהוועדה קבעה כי מגורי המשפחות היהודיות בנכס, שיפרו משמעותית את מצבו, והיה על הממונה להביא גם שיקול זה בחשבון. לפיכך המשך מגורי היהודים בנכס הם לטבת הנכס, ומביא בחשבון את רצון הבעלים, גם עפ"י החלטת הוועדה. 9. באשר לאכיפה הסלקטיבית טוען המבקש כי הממונה על הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון העיד בפני הועדה כי אחוז ניכר (40% עד 50%) משוכרי הנכסים אינו חתום כדבעי על הסכמים ו/או אינו משלם דמי שכירות, ובכל זאת לא ידוע לו על הליך אחד של פינוי שוכר ו/או על ביטול שכירות כלשהי. בנוסף, הישוב היהודי בחברון נרדף יומם וליל על ידי פקחים, כשכל בניה בלתי חוקית זוכה לטיפול ביד קשה ע"י פקחי המנהל האזרחי ורשויות הצבא, בעוד שלגבי חנויות השוק הסיטונאי בחברון, שנבנו ללא כל היתר - אין פוצה פה. 10. גם במזרח ירושלים מתרחשת מדי יום בניה בלתי חוקית בהיקף בל יתואר, במאות ואלפי בתים, בניינים וקרקעות, ולמרות שדין מזרח ירושלים כדין ירושלים עצמה, לא הוגשו כתבי אישום על הסגת גבול פלילית נגד ערביי מזרח ירושלים. 11. בנוסף, בגדר הידיעה שיפוטית הקיימת, מדי יום מתקיימת פלישה המונית לאדמות המדינה בנגב על ידי בדואים, שנגדם לא הוגשו כתבי אישום בגין הסגת גבול. נקיטת מדיניות אכיפה סלקטיבית כנגד הנאשם ודומיו ביהודה ושומרון, כשבמאות ואלפי מקרים חמורים פי כמה בנגב, במזרח ירושלים וביו"ש, לא מוגשים כלל כתבי אישום, הינה אכיפה סלקטיבית, ועל מנת להוכיח טענה זו, מבקש הסניגור מביהמ"ש להורות לתביעה להמציא לעיונו 50 כתבי אישום אחרונים שהוגשו במחוז דרום ובמחוז ש"י כנגד בדויים וערבים בגין עבירת הסגת גבול פלילית. 12. על יסוד טענותיו אלה מבקש הסניגור מביהמ"ש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק ולזכות את הנאשם מכל אשמה (כך במקור). תגובת המשיבה 13. המשיבה מאשרת בתגובתה כי אכן קיימת בשוק הסיטונאי בחברון מדיניות אכיפה, שאושרה ע"י משרד המשפטים, להקפדה יתירה על שמירתו כפנוי מכל אדם, אך מדיניות זו אינה בגדר אכיפה ברננית פסולה, כי אם אכיפה חלקית מוצדקת, עניינית ומותרת, המבוססת על טעמים עניינים של ממש, בלי שיש בה כדי לפגוע בשוויון או בעקרונות הצדק, ויש לבדוק האם כתב האישום שהוגש לוקה בטעמים זרים. בע"פ 30636 מ"י נ. מטר נקבע כי אכיפה סלקטיבית של נורמות, עשויה להיות מוצדקת נוכח משאבי אכיפה מוגבלים, כשלרשויות התביעה שיקול דעת סטטוטורי בהעמדה לדין, במתחם של סבירות. בבג"צ 551/99 שקם בע"מ נ. מנהל המכס ומע"מ, נפסק כי על הרשויות לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות האכיפה, לפי סדרי עדיפות משתנים עם הנסיבות, ותפקידו של לביהמ"ש מוגבל בתחום זה. בענייננו מדיניות האכיפה, שאושרה ע"י משרד המשפטים, להקפדה יתירה על שמירת השוק הסיטונאי בחברון כפנוי מכל אדם, אינה בגדר אכיפה בררנית פסולה, אלא היא בגדר אכיפה חלקית מוצדקת, המבוססת על טעמים ענייניים, שאין בה כדי להוות פגיעה בשוויון או בעקרונות צדק. 14. לאור חזקת התקינות כלפי הרשויות, מוטל הנטל על המבקש להפריך חזקה זו ולהראות כי יש לפסול את החלטת הרשות בהעמידה אותו לדין, שכן טענת ההגנה מן הצדק מתאימה למקרים חריגים, בהם נטל ההוכחה לקיומה עובר לתביעה רק כשמדובר במקרה קיצוני, בו עצם ניהול ההליך הפלילי, פוגע בעקרונות של צדק והגינות, בעוד העניין הנדון אינו נופל להגדרה זו, שכן ב"כ המבקש לא הביא נתונים התומכים בטענתו כי הישוב היהודי בחברון נרדף יומם וליל ע"י הרשויות, ואין הוא רשאי לסמוך טיעונו על ידיעה שיפוטית הקיימת כביכול, על מדיניות מקלה בבניה בלתי חוקית והעמדה לדין, בעבירות הסגת גבול של בדואים בנגב ושל ערביי מזרח ירושלים. 15. בפס"ד ב"ש 4843 מ"י נ' בן גביר קבע ביהמ"ש כי אין משמעות טענת האכיפה הסלקטיבית כי על התביעה לתת דין וחשבון על מדיניות ההעמדה לדין, אלא על טענה זו להיטען בגבולות האישום הנדון וביחס לאותו אירוע. לפיכך את תיקי החקירה שביקש המבקש לקבל, הוא רשאי לבקש במסגרת בקשה עפ"י חוק חופש המידע. ההחלטה בעת"מ (ירושלים) 814/07 סגל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008 (1) 9271 לא משנה קביעה זו, שכן היא ניתנה בשל כתב האישום שעסק בעבירות חופש הביטוי, שלא כבעניינו, וגם אם תוגש הבקשה דנן לפי חוק חופש המידע, דינה להידחות, בשל הטלתה על המשיבה נטל רב, שכן, המידע המבוקש לא נמצא בידה והשגתו תחייב עבודה רבה. 16. לגופו של עניין ביטול כתב האישום נגד המבקש מנימוקי הגנה מן הצדק, הינו צעד חריף וקיצוני שיש בו פסול, משום שלא הוכחה אכיפה בררנית הנוגדת באופן חריף את עקרון השוויון, ולא נפל רבב בהתנהלות הרשות. בנסיבות אלה, משלא הוכחה אכיפה בררנית הנוגדת באופן חריף את עקרון שוויון החוק במובן שהיא גורמת להרס שלטון החוק, או מקוממת את הצדק או מסכנת את מערכת המשפט, וכל עוד לא נפל רבב בהתנהלות הרשות כי כתב האישום הוגש ממניעים לא ענייניים, ביטול כתב האישום מנימוקים של הגנה מן הצדק הינו צעד חריף וקיצוני, ואין להרחיב את ההלכה של הלכה מן הצדק מעבר לתחום אליה היא צומצמה. 17. באשר לטענות הנאשם בעניין הסגת הגבול במישור הקנייני, הרי שהנאשם אינו טוען כי הוא בעל זכות חזקה ושימוש בנכס, או כי ניתנה לו הרשאה כדין מטעם בעל זכות החזקה והשימוש בנכס. המונח חזקה בסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, קובע את "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו" וביהמ"ש העליון קבע כי באשר ליסוד הנפשי של עבירת הסגת הגבול, לא תעמוד לאדם טענה כי נכנס למקום המוחזק על ידי אחר, מתוך אמונה או סברה שיש לו זכות במקום, אף אם הוא מאמין בתום לב כי יש לו זכות כזו, ואין הוא יכול לקחתה במו ידיו על ידי עשיית דין לעצמו, אלא עליו להוכיחה ולקבלה בדרך החוקית. משאין לנאשם כל טענה על זכויותיו בנכס, אין מקום להידרש לפרטי טענתו בעניין דרך הניהול של הממונה על הרכוש הממשלתי את הנכסים, ומשכך, אין גם להידרש לדיון בטענותיו להגנה מן הצדק. ביסוס טענתו ביחס לעבירת הסגת הגבול אינה יכולה להישען על היות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש אחראי על הנכס, שכן החנות אליה הסיג הנאשם גבול הינה בגדר "רכוש ממשלתי" המנוהל על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי, ולנאשם אין ולא יכולה להיות כל טענת זכות במקרקעין אלה, שכן הוא הסיג בכך את גבולו של הממונה על הרכוש הממשלתי. 18. באשר לשוק הסיטונאי בחברון, המשיבה סקרה בהרחבה את השתלשלות הנסיבות ההסטוריות, ציינה כי כולו נרכש ברכישה אחת ע"י העדה היהודית ספרדית בחברון באמצעות הווקף היהודי "מגן אבות" במאה ה-19. ב-1950 כשירדן סיפחה את מזרח ירושלים ואת איו"ש לרבות חברון לשטחה, הוציא מושל הגדה המערבית את מנשר 55 בו הוכרזו כל תושבי מדינת ישראל (לרבות תושביה הערביים) לאויב ממלכת ירדן, המנשר איפשר את החלת פקודת המסחר עם האויב-1939, על רכוש הישראלים שסופח. בהתאם שר הפנים הירדני מינה את האפוטרופוס על נכסי האויב והפקיד בידיו את השטח ניהול הנכסים, וטענה כי די בראיות שבידי הממונה על הרכוש הממשלתי בדבר ניהול הנכסים בפועל, כדי שייראו כנכסים המוקנים לו, ולו מחזקת התקינות המנהלית, לאחר שבפועל נוהל הרכוש ע"י האפוטרופוס הירדני, שעשה פעולות ועסקאות רבות לגבי רכוש הישראלים שהוקנה לו, לרבות השכרת השוק הסיטונאי לעיריית חברון בשכירות שנתית מתחדשת וזו השכירה אותו לתושבי חברון כשוכרי משנה. לטענת המשיבה, שאלת קיומה של זכות דיירות מוגנת לעיריית חברון ו/או לשוכרי המשנה מטעמה, מוסדרת בדיני הדיירות המוגנת באיו"ש בחוק הירדני ובעוד חוקים, והגנות אלה חלות ללא קשר למשך תקופת השכירות. ואולם במסגרת דיון זה, אין צורך להכריע בקיום זכות הדיירות המוגנת, בהיקפה והאם היא ניתנת לסיום, הגם שיש לקחת בחשבון את עניינם של השוכרים ושוכרי המשנה באשר למצב הזכויות בשוק הסיטונאי בחברון, אך אין בקיומה של זכות דיירות מוגנת כדי לבטל את סמכויות הניהול וההחזקה המסורות לממונה על הרכוש הממשלתי, שדינו כדין בעלים של דיירות מוגנת (ראה יהושע ויסמן דינה קניית: החזקה ושימוש 23 (2005)). כן הודיעה המדינה בבג"צ 5097/01 עיריית חברון נ' מפקדה כוחות צה"ל באיו"ש, כי אם יחליט הממונה על הרכוש הממשלתי לנקוט בהליכים לסיום הדיירות המוגנת, תהיה לעיריית חברון זכות להגיש ערר בפני ועדת העררים, כעולה גם בפסה"ד שניתן ביום 22.6.06. הקניית אדמות היהודים לאפוטרופוס הירדני גרמה להעברת זכויות בעל הנכס המוקנה, כמעט במלואן, לידי האפוטרופוס. 19. לאחר כניסת כוחות צה"ל לאזור, נכנס הממונה על הרכוש הממשלתי לנעלי האפוטרופוס הירדני, כל זכויות האפוטרופוס הירדני בשוק הסיטונאי הירדני הועברו אליו, והנכסים שהוקנו לאפוטרופוס הירדני הנם בגדר רכוש ממשלתי (ראו בג"צ 277/84. תיקון 8 לצו בדבר רכוש ממשלתי), שהוסיף לו את סעיף 1א' המבהיר כי פקודת המסחר עם האויב עודנה בתוקף, חרף ביטול חוקי החרם הירדניים. בבג"צ 1285/93 עזבון שכטר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון נפסק כי ראש המינהל האזרחי אינו חייב לשחרר לבעלים יהודים את רכושם המנוהל ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי, ולאחר פס"ד זה נקבע אצל היועמ"ש לממשלה כי מדיניות הקפאת המצב שהיתה נהוגה ביחס לקרקעות אלה וכתוצאה מכך דחיית תביעות בעלי קרקע, תימשך להבא, כשפיצויים לבעלי הקרקעות יידונו במסגרת הטיפול בהסדר הקבע או במסגרת הסדר מדיני עתידי, גם בשל החשש לגל תביעות ביחס לקרקעות יהודים ביו"ש, ולתביעות ערביי ישראל לגבי נכסים בישראל (נכסי נפקדים). אך תקיפת מדיניות היועמ"ש בעניין הטיפול ב"אדמות יהודים" אינה ענין לערכאה זו. 20. הממונה על הרכוש הממשלתי המשיך עד שנת 1998 בהשכרת החנויות במתכונת הירדנית, לפיה עיריית חברון הינה שוכרת ראשית ומפעילי החנויות שוכרי המשנה. בשנת 2000 פנתה עיריית חברון לממונה בבקשה להאריך את השכירות באותה מתכונת, אך המתחם לא הושכר עוד, ובעקבות הרצח ההמוני שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בשנת 1994, ועל רקע החרפת המתיחות בין האוכלוסיה היהודית לערבית מאירוע זה, נסגרו החנויות בשוק הסיטונאי בהוראת רשויות צה"ל, באופן זמני הנובע מבעיות בטחון, עד לפתרונן, תך קיומם התחייבויות ישראל בהסכם הביניים מיום 28.9.95 עם אש"פ, לפעול במסגרת הנורמליזציה לפתיחת השוק הסיטונאי וכן ב"הסכם חברון" משנת 1997. 21. פריצת תושבי הישוב היהודי בחברון למתחם השוק סיטונאי (בעקבות רצח התינוקת שלהבת פס בחודש 3/01 בחברון ע"י מחבלים), גרמה נזקים לחנויות, הועלה באש חלק מהמתחם, ובוצע שיפוץ המקום ע"י הקבלן היהודי עמרם דרעי מטעם אגודת מחדשי הישוב היהודי בחברון, ללא תיאום עם רשויות צה"ל, שהביא לכניסת מספר משפחות להתגורר במקום. לקבלן נמסרו ביום 18.6.01 וביום 28.6.01 שני צווי פינוי מהמתחם, בהתאם לצו בדבר רכוש ממשלתי באזור יהודה והשומרון (מס' 59) תשכ"ז- 1967, במקביל פנו הסוחרים המקומיים שהפעילו לפני 1994 את החנויות במתחם למשטרת חברון גם בתלונה על הסגת גבול, וגם בעתירה עם עיריית חברון בבג"צ 5097/01 עיריית חברון נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, בה עתרו לחייב את המדינה למנוע את המשך הפלישה לשוק הסיטונאי, בטענה כי יש להם זכות דיירות מוגנת. בערר שהגישה אגודת מחדשי היישוב היהודי בחברון על אחד משני צווי הפינוי שנמסרו לה בשני מבנים במתחם, וביום 7.1.03 דחתה ועדת העררים הצבאית ברוב דעות את הערר, בקבעה כי המבנה הצפון מזרחי של השוק הסיטונאי, הוקנה לאפוטרופוס על נכסי האויב ועל כן מדובר ברכוש ממשלתי המסור לניהולו, ובמהלך השנים מאז הצהירה המדינה בביהמ"ש העליון בבג"צ 5097/01 כי היא מחוייבת לממש את צווי הפינוי ולפנות את הפולשים מהחנויות. ואולם המצב הבטחוני באיו"ש ובחברון לא איפשר זאת, וביום 15.12.05 הודיעה המדינה בהליך האמור כי שר הבטחון החליט שפינוי הפולשים יבוצע עד 15.2.06, למחזיקים נמסרה הודעת פינוי, בה ניתנה להם אפשרות להתפנות עד 15.1.06 והם התפנו מהמתחם ביום 31.1.06, פלישה אחרת טופלה וסולקה. לאור זאת טוענת המשיבה כי יש להבין את מדיניות האכיפה ביחס לפלישות לשוק הסיטונאי. 22. החלטת וועדת העררים בערר 18/07, קבעה כי הנכסים מנוהלים ומוחזקים ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי, העוררים פלשו אליהם שלא כדין ולא קיבלה את הטענות בנושא מעמד הסכם השלום עם ירדן לצורך ביטול "דיני האויבות". לפיכך טענת המבקש כי מנשר 2 והצו בדבר ביטול חוקי החרם נגד ישראלים מבטלים את מעמד האויבות, בנכסים, וכי הצו בדבר רכוש ממשלתי אינו חל על " רכוש יהודי" נדחו בבג"צ אערייב נ' ועדת העררים, בבג"צ שכור, בבג"צ בר כוכבא ובהחלטת ועדת העררים. ועדת העררים בתיק ערר 18/07 לא ביטלה את זכויות הדיירות המוגנת בנכסים. לאור זאת טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשת המבקש על כל סעיפיה. דיון 23. טענת ההגנה מן הצדק טענת ההגנה מן הצדק מנויה בסעיף 149(10) לחסד"פ כטענה מקדמית, שעניינה בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, והיא חלה על מקרה בו קיום ההליך פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. בפס"ד בורוביץ פסק ביהמ"ש העליון כי החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון, תבחן בשלושה שלבים: בשלב הראשון: על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת האשמה או החפות. בשלב השני: על בית המשפט לבחון אם חרף הפגמים, יש בקיום ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה ביהמ"ש נדרש לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיום ההליך הפלילי, תוך מתן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי: אם שוכנע ביהמ"ש כי קיום ההליך, אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם ניתן יהיה לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר, מאשר ביטול כתב האישום (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, נט(6) 776, 813). 24. דוקטרינת הגנה מן הצדק עשויה לחול גם במקרים בהם שוכנע ביהמ"ש בצדקת טענת הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות, ובמקרה בו יגיע ביהמ"ש למסקנה כי הגשת כתב האישום פוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות, יחיל את דוקטרינת הגנה מן הצדק. אכיפה בררנית: 25. המשיבה מאשרת כי קיימת מדיניות אכיפה, שאושרה על ידי משרד המשפטים, לפיה תהיה הקפדה יתרה על שמירת השוק הסיטונאי בחברון כפנוי מכל אדם, שלטענתה אינה בגדר אכיפה בררנית פסולה, אלא בגדר אכיפה חלקית מוצדקת המבוססת על טעמים ענייניים ואינה מהווה פגיעה בשוויון ובעקרונות הצדק, והיא נסמכת על הסבירה בתגובתה. טענת הסניגור כי במקומות אחרים במדינת ישראל אין אכיפה, ואזרחים בונים ומעבדים קרקעות של המדינה ללא אישורים וכנגדם לא מוגשים כתבי אישום, אינה עניין שבידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש שכן יש לבחון את מכלול השיקולים הרלבנטיים באופן ענייני וגם אם נכונה טענה זו, יש לבחון אם מדובר באכיפה חלקית מוצדקת, המבוססת על טעמים מובחנים מוצדקים של באכיפת נורמות מוצדקת, המבוססת על טעמים מובחנים מוצדקים באכיפת נורמות מוצדקת או אי אכיפתן מקום שהטעמים מצדיקים זאת. 26. מכל מקום הסניגור לא הציג בפניי מקרים כאלה שאוכל לבחון אותם מול המקרה שלפנינו, ומאחר ואין מדובר בחומר חקירה הרלבנטי לכתב האישום שלפניי, והוא מבקש מהתביעה להמציא לידי ההגנה 50 כתבי האישום אחרונים שהוגשו במחוז דרום ובמחוז ש"י כנגד בדואים וערבים בגין עבירת השגת גבול פלילית. בנסיבות אלה אין לפני בקשה להמצאת חומר חקירה הקשור לתיק שלפנינו. המצאת 50 תיקי חקירה בעניינים אחרים אינו בגדר המושג חומר חקירה, ובהיעתרות לבקשת הסניגור יש כדי להרחיב ולפרוץ את תחולתו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וגבולות הגדרת חומר חקירה לאין שיעור. בפס"ד בן גביר, דן ביהמ"ש בבקשה דומה לזו בעניינו, לקבלת תיקי חקירה בעבירות דומות לעבירה נשוא כתב האישום, ביהמ"ש ציין כי הרחבת גבולות סעיף 74 תהפוך לחזון נפרץ אם בכל תיק ההגנה תבקש להעמיד לרשות הנאשם תיקי חקירה שאין להם כל נגיעה לעבירות שביצע הנאשם (ב"ש 4843/08 מדינת ישראל נ' איתמר בן גביר, ). בנוסף, יש לבחון את השיקולים והאיזונים בין זכות הנאשם לבין האינטרס הציבורי ובין השאר האם בקשת הסניגור מטילה על רשות התביעה נטל רב בהוצאות ובמשאבים תוך פגיעה בקופה הציבורית לאור העובדה שהמידע המבוקש אינו נמצא ברשותה והשגתו תחייב עבודה רבה. לפיכך אין בקשה זו מתאימה לדיון במסגרת סעיף 74 א' לחסד"פ. אני סבורה שעל הסניגור להגיש בקשתו במסגרת חוק חופש המידע שהוא המסלול הנכון להפנות ולבחון את בקשתו להמצאת 50 כתבי האישום שהוגשו בעבירות הסגת גבול במחוזות דרום וש"י כנגד בדויים וערבים מול טענות המאשימה כי הדבר מטיל נטל עבודה רב ולא מידתי. 27. בנסיבות העניין, המבקש לא הצליח להוכיח כי כתב האישום הוגש נגדו שלא על פי אמות מידה סבירות, שכן היה עליו להרים את הנטל ולהוכיח כי בהגשתו פעלה רשות התביעה בזדון, או שלא בתום לב, או מתוך אפליה. אולם לרשות עומדת חזקת התקינות המנהלית, בעוד הרף הראייתי שעל המבקש לחצות כדי להוכיח כי התביעה חרגה ממתחם זה ונהגה כנגדו בזדון וממניעים פסולים, היו גבוה במיוחד. לכן אין בידי לקבל טענה זו. במסגרת תגובתה הבהירה המשיבה בפירוט את הטעמים להקפדה יתירה על שמירת השוק הסיטונאי בחברון כפנוי מכל אדם, ולמדיניות האכיפה ביחס לפלישות לשוק הסיטונאי (שהובאו גם בתימצות בעקר בסעיפים 20-22 להחלטתי), ולא עולה מנימוקים אלה כל תשתית לרדיפה זדונית של תושבים היהודים בחברון, שעפ"י הנמקותיה, היא מבוססת על טעמים ענייניים, המתייחסים מקום ייחודי זה, שאין בה כדי להוות פגיעה בשוויון או בעקרונות צדק. השוואת מדיניות האכיפה של הסגת גבול במקומות אחרים כמו , אינה בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש, אך על פניו נראה כי אין בסיס שווה להשוואה בין האירועים שהתחוללו בחברון, והשמירה הנדרשת על האיזון השברירי בין האוכלוסיות במקום, לאור הרגישות הנובעת מהקוטביות שבין האוכלוסיות המתגוררות במקום והסיכונים המרחפים באיזור טעון זה, לבין מזרח ירושלים או הבדואים בנגב. אשר על כן אני מוחקת את בקשת הסניגור כי התביעה תמציא לידיו כתבי אישום אלה. עבירת הסגת גבול 28. החנות אליה הסיג הנאשם גבול הינה "רכוש ממשלתי" המנוהל ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי כשמנגד לנאשם אין כל זכות במקרקעין, שכן הוא עצמו אינו טוען כי הוא בעל זכות חזקה ושימוש בנכס, לכן אין כל ביסוס לטענת ההגנה מן הצדק וקיומו של הליך לא הוגן, שכן, ביסוס עבירה של הסגת גבול איננו מותנה בהוכחת זכותו של המתלונן, המחזיק או הבעלים במקרקעין, אלא די בכך שיוכח כי לנאשם אין זכות במקום, כפי שנקבע בפס"ד לוי: "מכל מקום אפילו זהותו של המחזיק בנכס לא ידועה, או לא ניתן להעידו מסיבה כלשהי, עדיין נעברה עבירה של הסגת גבול, הואיל והוכח בבית המשפט קמא כי אף לא לאחד הנאשמים אין זכות בעלות או זכות החזקה כדין במתחם או במבנה" ראה: ע"פ (ת"א) 70068/00 לוי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם). טענות המשיבה מקובלות עליי, כמפורט בתגובתה וכל בסעיפים 17-19 להחלטתי. 29. ביחס לטענת האויבות עפ"י נשר 55, בו הכריז המושל כי כל תושבי מדינת ישראל, לרבות תושביה הערביים, הנם "אויב" של ממלכת ירדן או מינוי האפוטרופוס על נכסי האויב שהופקד על ניהול הנכסים לרבות השוק הסיטונאי והשכרתו אותם לעיריית חברון, הרי שלאחר כניסת צה"ל לאזור נכנס הממונה על הרכוש הממשלתי לנעלי האפוטרופוס הירדני וכל הזכויות הועברו אליו. לפיכך לפי שעה הוא המחזיק בהם ואחראי על אופן ניהול הנכסים, מאחר ואין לנאשם טענת זכות בעלות או אחרת במקרקעין אלו, אין הרקע ההיסטורי של השוק הסיטונאי בחברון מקנה לכניסתו של הנאשם למקום זכות כלשהי, שכן היה עליו לקבל את רשות הממונה קודם לכניסתו למקום. 30. גם הטענות וההכרעות בדבר זכות הדיירות המוגנת של הסוחרים המקומיים בשוק הסיטונאי או מדיניות הקפאת המצב בשטח ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי אינם עניין לדיון בבימ"ש זה, לאור קביעות חוזרות של בג"צ בדבר התוקף של פקודת המסחר חרף ביטול חוקי החוב הירדניים תקיפת המדיניות על אופן ניהול הממונה על הרכוש הממשלתי אינה יכולה להקנות זכות בנכס למבקש שאינו טוען כלל לזכות כזו. לפיכך לא ניתן לקבוע כי בהגשת כתב האישום נגדו על הסגת גבול לנכס שאין לו בו כל זכות קניינית, ושהייתו בו כנגד צו ההכרזה בדבר סגירת השטח של מתחם השוק הסיטונאי, מצביעה על פגם בניהול ההליך הפלילי המתנהל נגדו, לא כל שכן, שאינו מצביע על פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. המבקש אינו טוען כי פנה לממונה בבקשה להיכנס לנכס ולהימצא בו ולא נענה, או ניסה לתקוף החלטה כלשהי של הממונה האחראי עפ"י חוק על ניהול המתחם. 31. סוף דבר, לאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול השיקולים שהועלו בפני, אני דוחה את בקשת הנאשם לביטול האישום על בסיס טענתו להגנה מן הצדק. שטחי יהודה ושומרון