ביטול כתב אישום רישוי עסקים 1. בטרם הקראת כתב האישום לנאשם , הגיש הנאשם , באמצעות בא כוחו , בקשה להעניק לו את ההגנה מן הצדק ולהורות בהתאם על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדו. 2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום,המייחס לו עבירה של עיסוק וניהול עסק טעון רישוי, ללא רישיון , סעיפים 4 ו-14 (א) לחוק רישוי עסקים , תשכ"ח-1968(להלן:"החוק") , ועבירה על סעיף 6.1 א' לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה-1995 (להלן:"צו רישוי עסקים"). כשבעובדות כתב האישום נטען כך: הנאשם הינו בעל עסק מסוג אחסון מתקני שעשועים הנמצא ברחוב בעלי המלאכה 25 ו/או בסמוך לכך , בחדרה (להלן-"העסק"). העסק טעון רישוי על פי דין. העסק נמצא בשטח שיפוטה של עיריית חדרה. בתאריך 12/3/08 ועד למועד הגשת כתב אישום זה נמצא שהנאשם עוסק בניהול העסק ללא רישיון כדין . 3. הנאשם הגיש לבית המשפט,באמצעות בא כוחו , בקשה בה טען כי העובדות שבכתב האישום אינן מגלות עבירה , ולחילופין טען להגנה מן הצדק , וביקש מבית המשפט להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדו. בדיון שהתקיים ביום 5/7/11, טען ב"כ הנאשם כי אין מחלוקת על העובדות ,הנאשם אינו שוכר, אינו מוכר ואינו מאחסן לאף אחד אחר, וכי המחסן וכל מה שבתוכו- שלו . עוד טען בא כוחו של הנאשם כי סעיף 6.1 א' לצו רישוי עסקים מהווה התייחסות כללית לנושא של עסק של אחסון וכי הנאשם אינו מנהל עסק של אחסון. לטענתו , העובדות שבכתב האישום אינן מגלות עבירה על פי צו רישוי עסקים . בסיכומיו, מאשר בא כוח הנאשם , כי הנאשם אכן מחזיק במבנה מתקני שעשועים וכי כל מתקני השעשועים שייכים לו. לטענתו, הנאשם אינו מאחסן מתקני שעשועים של אחרים; עבודתו הינה הצבת מתקני שעשועים על פי הזמנה מגופים ורשויות שונות , אשר דואגים , לדבריו , לכל הרישיונות הדרושים לשם הצבת מתקני השעשועים בתחומן. עוד הוא מוסיף וטוען , כי המבנה נרכש במסגרת כינוס נכסים של הבעלים הרשום ועל פי צו ראש ההוצל"פ בחיפה. לטענת בא כוחו של הנאשם , הבעלים - שנעלם ולא אותר - בנה את המחסן בחריגה , כפי שבנה ללא היתר את יתר המבנים בפרויקט , ולא ניתן , לטענתו , לקבל היתר ללא חתימת הבעלים הרשום ; בהעדר היתר בניה , הוא מוסיף , לא ניתן לקבל רישיון עסק. זאת ועוד, בא כוח הנאשם מעלה פרשנויות להגדרת המילה "עסק " , וכן טוען כי משמעות העובדה כי הציוד בו מחזיק הנאשם הוא שלו , היא כי אינו מנהל עסק וזאת להבדיל ממקרה בו היה מחזיק בציוד של אחרים. זאת ועוד ,לטענתו , על פי סעיף 7.10 לצו רישוי עסקים , אחסון מתקני שעשועים אינו עסק טעון רישוי והוא הסעיף הקובע ולא סעיף 6.1 . במקרה זה , ממשיך ב"כ הנאשם וטוען , אין ללכת אחר הסעיף הכללי , אחרת נמצא שבמקום בו תאחסן המשפחה את צעצועי ילדיה-יהפוך הוא לעסק טעון רישוי. מאחר ולטענתו אחזקה ואחסון של מתקני שעשועים אינם עסק הטעון רישוי הוא מבקש לבטל את כתב האישום. לחילופין מעלה ב"כ הנאשם את טענת "ההגנה מן הצדק" וטוען , כי המקרה שלפנינו הוא דוגמא למצב בו אין לאזרח שליטה על ביצוע או אי ביצוע העבירה. הנאשם רכש את המבנה ולא בנה אותו וסבר כי יוכל לאחסן במקום מתקני שעשועים שלו. עוד מוסיף ואומר בא כוח הנאשם כי יש להתגמש לנוכח נסיבות אישיות של הנאשם אשר מתאושש ממפולת כלכלית בה היה שרוי. יתירה מכך , לטענתו , המאשימה הקצתה שטח זה לצורך עסקים מסחריים בתוכנית המתאר ועליה למצוא את הפתרונות הנאותים ולא בדרך של העמדה לדין; הפתרון של העמדה לדין אינו פתרון לדבריו , אלא יצירת עבריינים בכוח. ב"כ הנאשם טוען כי המאשימה מנועה מלהגיש כתבי אישום במקרים כגון אלו וכי הגשת כתב אישום במקרה זה הינו מעשה רשות שלא יעשה. מנגד , טוענת המאשימה באמצעות באת כוחה , כי בהתאם לפריט 6.1 לצו רישוי עסקים , הרי ש"אחסנה" הינו עסק הטעון רישוי. בהתאם לצו , "אחסנה" הינה-מקום המיועד לאחסנה ששטחו 50 מ"ר ומעלה , בין מקורה ובין שאינו מקורה , למעט מחסן הצמוד לחנות למכירה קמעונית ומשרת אותה. לדברי באת כוח המאשימה , הנאשם בסיכומיו מודה כי הוא מאחסן את מתקני השעשועים במקום. כמו כן , מוסיף בא כוח המאשימה ואומר כי לצורך ניהול עסק מסוג אחסנה ולרבות אחסנת מתקני שעשועים כבמקרה שלפנינו , על הנאשם להצטייד ברישיון עסק לפי פריט 6.1 לתוספת. זאת ועוד , סעיף 33 לחוק קובע כי : "לעניין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני , אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה זו של עסקו העיקרי , אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי אם לאו." במקרה זה , התעסקותו של הנאשם באחסנת המתקנים מהווה חלק מעסקו העיקרי , שהיא הצבת המתקנים , ובאה לסייע לו בהשגת מטרה זו . לעניין זה , ובהתאם לסעיף 33 לחוק , אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי או לא. באת כוח המאשימה תומכת דבריה בפסיקה , וטוענת , כי הצורך בהעמדת הנאשם לדין פלילי מתיישב היטב ובין היתר , עם האינטרס של קיום הוראות החוק והעמדה לדין של מפיריו, אינטרס ההרתעה והענישה , ושמירה על בטחון הציבור. זאת ועוד , מטרת הרישוי בפריט 6.1 לתוספת היא מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצויות . המאשימה סבורה כי פעילות האחסנה במקרה שלפנינו עלולה לסכן אינטרסים אלו. הנאשם חייב ברישיון עסק על פי פריט זה , וזאת גם כשהאחסנה כשלעצמה אינה משמשת למטרות רווח , כאשר היא משרתת את הפעילות העיקרית של הצבת המתקנים - שנועד למטרות רווח ונושאת צביון מסחרי - וזאת בין אם פעילות זו טעונה רישוי אם לאו. כמו כן , מוסיפה וטוענת באת כוח המאשימה , הנאשם אינו מקיים עסק מתקני שעשועים בהתאם לפריט 7.10 לצו רישוי עסקים , ועל כן לא הוגש כנגדו כתב אישום בהתאם לפריט זה לשם הגשמת המטרה של מניעת סכנות לשלום הציבור. יתירה מכך , גם אם סברה המאשימה כי הנאשם יצטרך להצטייד ברישיון עסק התואם את פריט 7.10 לצו , אין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנאשם להצטייד ברישיון עסק לעסק מסוג אחסנת המתקנים בהתאם לפריט 6.1 לצו. עוד טענה המאשימה , באמצעות באת כוחה , כי ישנם עסקים אשר אינם זכאים לקבל רישיון עסק בשל אי עמידה בהוראות חוק התכנון והבניה , וכי , אף עצם השימוש במבנה שבו קיימות חריגות בניה מהווה עבירה על פי דיני התכנון והבנייה. המאשימה ערכה ביקורות בעסק , הפנתה דרישות לביצוע , והנאשם- לא רק שלא מילא אחר הדרישה והיה מחויב בהפסקת הפעילות הבלתי חוקית , אלא אף לא פנה למאשימה בכדי להגיש בקשות להכשרת המקום מבחינת דיני התכנון והבניה ואף לא הגיש בקשה לרישיון עסק. עוד היא מוסיפה , כי הנאשם לא הגיש בקשה לרישיון עסק ומתכחש לעצם חובתו לעשות כן מאחר וידע כי יתקשה לקבל רישיון עסק בשל חריגות הבנייה; על הנאשם היה להימנע מלכתחילה מפתיחת העסק במקום ללא רישיון עסק ובכך היה מונע את הגשת כתב האישום נגדו. זאת ועוד , לדברי באת כוח המאשימה יש לדחות את טענת ההגנה מן הצדק , מאחר וטענה זו מתקבלת רק כאשר הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית , בזמן שלטענותיו של הנאשם בעניין זה לא הונחה כל תשתית עובדתית ואף לא בדל ראיה. באת כוח המאשימה סוקרת את החוק והפסיקה לעניין דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ומביאה תימוכין לטענתה- כי אין לקבל את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם , מאחר ולא הוכיח כלל שהתנהגותה של הרשות הייתה שערורייתית , בלתי נסבלת וזועקת בחומרתה , אשר תצדיק קביעה כי בהעמדתו של הנאשם לדין יש משום פגיעה מקוממת במי שהוכשל על ידי אנשי הרשות ; פגיעה אשר מעמידה לו הגנה מן הצדק בהיבט של השתק פלילי. יתירה מכך, הנאשם אינו יכול לבוא בטענות אל המאשימה כאשר פתח עסק ללא רישיון וזאת מבלי שעמד בתנאים המקדמיים לקבלת רישיון עסק ובין היתר לא בדק האם הנכס המיועד לשמש כעסק עומד בדיני התכנון והבנייה. לא רק זאת , אלא שבמועד קבלת ההתראה על ידי מחלקת רישוי עסקים יכול היה הנאשם לסגור את עסקו ולהפסיק את הפעילות הבלתי חוקית , ובכך להימנע מהגשת כתב אישום כנגדו. אף אם רכש הנאשם את הנכס באמצעות כונס נכסים , עליו לעמוד בדרישות החוק , ובין היתר עליו לעמוד בדרישות חוק רישוי עסקים בבואו לפתוח עסק. כך גם-מוסיפה וטוענת באת כוח המאשימה-טענות הנוגעות לחוסר אפשרות לאתר את הבעלים הרשומים אינן קשורות למאשימה. לאור כל האמור לעיל, מבקשת ב"כ המאשימה מביהמ"ש לדחות את טענותיו המקדמיות של הנאשם. דיון 4. סעיף 1 לצו רישוי עסקים קובע כי העסקים המפורטים בתוספת הם עסקים טעוני רישוי. סעיף 6.1 לתוספת לצו קובע: " א. אחסנה- מקום המיועד לאחסנה ששטחו 50 מ"ר ומעלה בין מקורה ובין שאינו מקורה למעט מחסן הצמוד לחנות למכירה קמעונית ומשרת אותה." ההגדרה בסעיף 6.1 חלה על המבנה - המחסן נשוא כתב האישום , כשהחריג הוא מחסן הצמוד לחנות למכירה קמעונאית כמפורט בסעיף. הנאשם הודה כי הינו מאחסן מתקני שעשועים במקום כמפורט בעובדות כתב האישום , אולם לטענתו , מדובר במתקני שעשועים השייכים לו והוא אינו מאחסן מתקנים של אחרים. כמו כן , הודה הנאשם בכך , שתעסוקתו הינה הצבת מתקני השעשועים על פי הזמנה מגופים ורשויות שונות. אם כך, עיסוקו העיקרי של הנאשם הינו הצבת מתקנים על פי הזמנה ; עיסוקו של הנאשם באחסנת מתקני השעשועים מהווה חלק מעסקו העיקרי , או באה לסייע לו בהשגת מטרה זו. אין כל רלוונטיות במקרה זה לעובדה אם מתקני השעשועים שייכים לנאשם או לאחרים. העובדה היא , כי מדובר בפעילות משנית המתבצעת בגדרי העסק העיקרי. אין גם רלוונטיות וחשיבות לשאלה אם הפעילות המשנית של הנאשם משמשת כשלעצמה למטרות רווח אם לאו. כך או כך, במקרה שלפנינו מדובר בעסק הטעון רישוי , מאחר ואחסון המתקנים נועד לשרת את הצבת המתקנים שנועדה למטרות רווח או שנושאת צביון מסחרי. הרציונל מאחורי הצורך בקבלת רישיון לעסק של אחסנה הינו קיום התנאים המקדמיים ואישורם בידי הרשויות המוסמכות, הן רשויות הבריאות ככל שמדובר באחסנת דברי מזון, או רשויות הבטיחות של כיבוי אש ככל שמדובר באחסנת חומרים דליקים , או באישור המשטרה ככל שמדובר באחסנת חומרי נפץ , וכיוצ"ב. משכך , אני סבור כי אין כל ספק בכך, וכפי שאף עולה מלשון החוק והפסיקה , כי העסק טעון רישוי על פי דין. 5. ובאשר לטענת הנאשם להגנה מן הצדק ; טענת ההגנה מן הצדק , מעוגנת כיום בחקיקה הישראלית כטענה מקדמית לניהול ההליך בהגינות משפטית; דוקטורינת ההגנה מן הצדק,הוזכרה לראשונה בפסק דינו של כבוד השופט אשר בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל,פ"ד כ"ח (1) 798, ששם נתקבלה טענת המערער "כבר נשפטתי" ובוטל כתב האישום שהוגש נגדו בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו רשלנות פושעת; ובית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת הראיות. ביהמ"ש , ע"י כב' השופט אשר,העלה את הפסיקה האנגלית בדבר דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" במשפט המקובל האנגלי; בהמשך,בע"פ 450/77 ברוך בעל טכסא נ' מ"י,פ"ד ל"ב (2) 152, הבחין כב' השופט לנדוי בין מה שצודק לנאשם,לעומת מה צודק למען האינטרס הציבורי ונקבע: "שקלתי טענות אלה ומצאתי אותן חסרות משיקולים של צדק דווקא , הרי לא רק מה שנוח לנאשם גם צודק לעניין זה , ואף לא רק מה שנוח לביהמ"ש למען קיצור הדיונים , אלא יש לשקול גם מה צודק למען האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת; וכן , יבדוק ביהמ"ש את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות , שמא מעייניו ליתרון תכסיסי בלבד." 6. ביהמ"ש העליון נדרש לשאלת תחולתה ויישומה של הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בעניין הידוע כויסות מניות הבנקים , הידוע כמשפט הבנקאים , ב-ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(2) בעמ' 221. במסגרת ערעורם של הבנקאים לביהמ"ש העליון על הרשעתם בעניין ויסות מניות הבנקים עקב דו"ח ועדת בייסקי, בחן ביהמ"ש את העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום , ביניהן האיסור המוטל על חבר דירקטריון או מנהל עסקים של בנק , לפעול ביודעין בעסקי הבנק בדרך הפוגעת ביכולתו לקיים את התחייבויותיו. באותו פס"ד בפרשת יפת , קבע כב' השופט טל , בדעת מיעוט , כי עומדת לנאשמים , באשר לאישום הראשון, בעבירה על סעיף 14 (ב) לפקודת הבנקאות "הגנה מן הצדק". אולם , אף בדבריו של כב' השופט טל , שדעתו כאמור הייתה דעת מיעוט , הודגש כי -וכלשונו: "זו הגנה נדירה , גם בארצות הברית ששם יושמה דוקטרינה זו הלכה למעשה , הגנה זו נדירה והיא יושמה שם רק כאשר הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הם שיזמו את העבירה והיו שותפים לה. כגון בהדחת סוכן לעבירות סמים כדי ללכוד באמצעותו עבריינים אחרים. ברי שאפילו בנסיבות כאלה יש לנהוג בהגנה זו בזהירות רבה , לבל תשמש מגן וצינה למשרתיו של משטר מושחת..." 7. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, בפיסקה 18 עמ' 15 לפסה"ד נאמר כי: "הגנה מן הצדק , הינה דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכות ביהמ"ש לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מקורה של הדוקטרינה במשפט המקובל האנגלי והיא יושמה (במספר מצומצם של מקרים) גם על ידי בתי המשפט בארה"ב". בפרשת יפת (ע"פ 2910/94,יפת נ' מ"י,פד"י נ (2) 221) זכתה הדוקטרינה להכרה עקרונית בדין הישראלי , שם קבע כב' השופט ד. לוין כי ראוי שכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו , והתווה את המבחן הקובע הבא: "המבחן הקובע , כפי שאני רואה לאמצו , הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית , שיש בה משום רדיפה , דיכוי והתעמרות בנאשם..המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת , דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זה תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם , כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". בהמשך קובע ביהמ"ש דינמיקה לבחינת תחולתה והפעלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ע"י בחינה בת שלושה שלבים , לבחינת ההליך המשפטי , תקינותו , איזון האינטרסים השונים ומידת פגיעותו של ההליך הפלילי בנאשם. 8. על רקע האמור לעיל,יש לבחון את טענותיו של הנאשם , עד כמה "שגויה" החלטת המאשימה , "מקוממת" "שערורייתית" ו"בלתי נסבלת" , להגיש כתב אישום בהליך הנוכחי . בבואנו ליישם את שלושת השלבים שנקבעו ע"י ביהמ"ש בפרשת בורוביץ(שם-ע"פ 4855/02), הרי שבשלב הראשון על ביהמ"ש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם,ובמידה ונפלו פגמים כאלו,לעמוד על עוצמתם וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בענייננו,ההליך הננקט נגד הנאשם הינו האישום המייחס לו עבירה של עיסוק וניהול עסק טעון רישוי, ללא רישיון , סעיפים 4 ו-14 (א) לחוק , ועבירה על סעיף 6.1 א' לצו רישוי עסקים . הנאשם כאמור לא הכחיש את העובדה כי הוא מאחסן מתקני שעשועים במקום כמפורט בעובדות כתב האישום , אולם טען שמדובר במתקני שעשועים השייכים לו והוא אינו מאחסן מתקנים של אחרים. כמו כן הודה הנאשם בכך שתעסוקתו הינה הצבת מתקני השעשועים על פי הזמנה מגופים ורשויות שונות. כפי שקבעתי , ובהתאם להוראות החוק והפסיקה , הנאשם אכן הינו בעל עסק מסוג אחסון מתקני שעשועים ועוסק בניהול העסק ללא רישיון כדין. בעניינינו , ומשכך הם פני הדברים , אני סבור כי בשלב הראשון לא נמצאו פגמים בהליך המשפטי הננקט ע"י המאשימה. בשלב השני על ביהמ"ש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים , במידה ונמצאו פגמים , יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש ביהמ"ש לאזן את האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי שמן העבר האחד , נמצאים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך ובין היתר העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור , קיומם של מנגנוני גמול , הרתעה וענישה; שמירה על בטחון הציבור , קיומם של צווים הניתנים ע"י הרשויות המוסמכות לכך וע"י ביהמ"ש בעיקר, והגנה על זכויות של הקורבן הנפגע , ומן העבר השני , נמצאים האינטרסים השוללים במקרה הקונקרטי את המשך קיומו של ההליך ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם , פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד , שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירת אמון הציבור בבית המשפט. תוך כדי כך , על ביהמ"ש לתת את דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן , לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה , למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם , וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס ביהמ"ש לכל אחד מן השיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, ככל שמעשה העבירה חמור יותר , יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; ככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר , יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי , מששוכנע ביהמ"ש כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות - עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום; ביהמ"ש עשוי לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם , אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום , מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים , או שתהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו אם יורשע. 9. בבואנו ליישם את בדיקת שלושת השלבים שביהמ"ש העלה בפרשת בורוביץ , מצאתי כי לא נמצאו פגמים בהליך המשפטי , וכי הגשת כתב האישום אינה מצביעה על פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. בעניינינו,אין לראות בהגשת כתב האישום כנגד הנאשם משום הליך לא ראוי, ואין לראות בהתנהגות הרשות המאשימה , כהתנהגות בלתי סבירה , ומשוללת הגינות ואחריות. לאור האמור לעיל,אני דוחה בקשת ב"כ הנאשם להחיל על הנאשם את ההגנה מן הצדק ולזכותו מכוח הגנה זו. 10. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה על הטענות המועלות בה וקובע התיק להמשך, להקראת כתב האישום ליום 1.4.12 , שעה 10:00. משפט פליליביטול כתב אישוםרישוי עסקים