לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום, תש"י - 1950), מיום 20.9.11 [להלן:"חוק המשפחות" או "החוק"], שבגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על החלטת קצין התגמולים, לדחות תביעתם להכרה בהם כהורים שכולים לפי החוק. המשיבים הם הוריו של המנוח אורי - שמעון בן - הים ז"ל, אשר נפטר בסמוך ליום 15.5.07. אורי המנוח התגייס לצה"ל ביום 27.11.00, כשהוא בריא, למעט עיוורון צבעים, ואולם, לאחר גיוסו, וסיום טירונות במסגרת חיל השיריון, שם שובץ כקשר, התגלו אצלו בעיות נפשיות, ולימים אובחן כסובל מהתפרצות של מחלת דיכאון מג'ורי, ולאחר שירות של כחודש בלבד בגדוד שאליו הוצב, הוא הוצא לחופשות מחלה, היה במעקב קב"ן, ובמעקב של פסיכיאטרית אזרחית, ולבסוף שוחרר מצה"ל כעבור כשבעה חודשי שירות (20.6.01). לאחר שחרורו של אורי ז"ל מהצבא, הוא עבר תקופות של דיכאון חריף, לצד תקופות שבהן הצליח לתפקד בצורה זו או אחרת, נזקק לעיתים לטיפול תרופתי, ובאופן כללי ניתן לומר, שלא שב למסלול חיים והתנהלות תקין, מהיבט מצבו הנפשי, עד אשר, כ - 6 שנים לאחר שחרורו (ביום 17.5.07), נמצא, ללא רוח חיים, בתוך מכונית משפחתו, סמוך לבית מגוריו, במושב בדרום. הגם שסיבת המוות המדויקת אינה ניתנת לקביעה, ניתן לומר, במידת ודאות גבוהה, לנוכח הנסיבות והממצאים, שאין צורך לפרטם כאן, שהמנוח שלח יד בנפשו, כיומיים טרם שנמצא מוטל במכונית, וכן ניתן לקבוע, והדבר אינו במחלוקת ממשית, לצורך ההליך הנוכחי, שהמעשה האובדני קשור למחלת הדיכאון הקשה, שממנה סבל, לאורך התקופה הארוכה, מאז שאובחנה, ושאופיינה בעליות ומורדות בחומרת התסמינים שניתן היה להבחין בהם בהתנהגותו ובהתנהלותו. המשיבים, כאמור - הוריו של אורי ז"ל, הגישו ביום 7.9.08, תביעה בפני קצין התגמולים, המערער שלפנינו, להכיר בהם כמשפחה שכולה על פי חוק המשפחות, וטענו, כי מותו של בנם המנוח, בהיותו תוצאה ישירה של מחלת הדיכאון, שלקה בה, ואשר נגרמה עקב שירותו הצבאי, נקשר סיבתית לשירות, ומכאן זכאותם להכרה. משקצין התגמולים דחה תביעת המשיבים, בנימוק שאין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין השירות הצבאי, הגישו ערעור בפני הועדה קמא, ותמכו אותו בחוות דעת רפואית של המומחה הפסיכיאטרי ד"ר אמיל בירמן. המערער, שב וטען בפני הועדה, כי מחלת המנוח לא נגרמה עקב השירות הצבאי, וכי לא היה אירוע חריג באותו שירות, שיכול היה להביא לפרוץ המחלה, ואת עמדתו תמך בחוות דעת ערוכה בידי הפסיכיאטר ד"ר דניאל בקר, שחוות דעתו המקורית היא זו שעמדה בפני קצין התגמולים, לעת מתן החלטתו. כאמור - ועדת הערעורים מצאה לקבל עמדת המשיבים, ולהעדיף חוות דעתו של ד"ר בירמן, וקיבלה את ערעור המשפחה, בקובעה שמחלתו ופטירתו של המנוח נגרמו עקב שירותו הצבאי. על קביעות אלה נסב הערעור שבפנינו. בפני הועדה קמא גובשו פלוגתאות ומוסכמות, מטעם בעלי הדין, באשר לתשתית הבסיסית הצריכה להכרעה, ועיקרה העובדות שהבאנו לעיל, וכן, הוסכם, כי במהלך השירות הצבאי של המנוח, לא אירעו אירועים חריגים. עוד הוסכם על שלוש פלוגתאות שבהן יש להכריע. השניה שבהן, כנדמה, שוב אינה במחלוקת ממשית, גם אחרי מתן פסה"ד על ידי הועדה, והעמדתו למבחן ערעורי בפנינו. היא מתייחסת לשאלה האם פטירת המנוח קשורה לאותו ליקוי נפשי שבו לקה במהלך שירותו הצבאי. ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, ומכלל הנסיבות והתיעוד הרפואי שהוצג, עולה קשר ברור בין אותו ליקוי נפשי לבין בחירתו הטראגית של אורי ז"ל לקפד פתיל חייו במו ידיו. שתי הפלוגתאות האחרות, השזורות זו בזו, הן סלע המחלוקת, לאור הכרעת הועדה קמא ביחס אליהן, והן אלה שבהן התמקדה הועדה בקביעותיה. מדובר בשאלה האם הליקוי הנפשי שלקה בו המנוח במהלך שירותו הצבאי נגרם עקב אותו שירות, והאם ניתן לומר שהפטירה אירעה, לפיכך, עקב תנאי השירות הצבאי. ועדת הערעורים, סקרה במפורט וביסודיות את חוות הדעת שהונחו בפניה מטעם מומחי הצדדים, ואת תשובותיהם של המומחים הפסיכיאטרים הללו בחקירות הנגדיות, במהלך הדיונים, ומצאה להעדיף ולקבל את חוות דעתו של ד"ר בירמן, מומחה המשיבים, ועל כך בוסס פסק הדין המקבל את ערעורם. על מנת להבהיר גדר המחלוקת שעמדה בפני ועדת הערעורים, ואת גדרי ההתלבטות בערעור הנדון כעת, ראוי להקדים ולהציג מספר מושכלות יסוד, שאומצו בהלכה הפסוקה. ראשית - בהינתן ההסכמה כי בשירותו הצבאי של אורי ז"ל לא אירעו אירועים חריגים, היה על המשיבים להראות כי היה בתנאי השירות, בתקופה הקצרה בה עסקינן, מאפיינים מיוחדים, כגון תנאי מתח ומאמץ גופני, שיכלו לשמש כזרז או "טריגר" להתפרצות מחלת הדיכאון. תנאי שירות שגרתיים בצבא, אינם יכולים לקיים דרישת הקשר הסיבתי, הנדרש לקביעה כי המחלה התפרצה "עקב השירות" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פד"י נו', (5) 732). יש להוכיח התקיימות אירוע או מצב, הנקשרים להתפרצות, מהיבט אובייקטיבי, כאלה המצויים בדרגת ממשות החורגת מן הטריוויאלי. אומנם, בעניין "פאר", בוטלה הדרישה שמצב דברים זה יהיה יחודי לשירות הצבאי, אך עדיין יש להראות את אותן נסיבות חריגות וממשיות (רע"א 8138/07, שמואל פאר נ' קצין התגמולים, מיום 21.6.11, מפי כב' השופטת ע. ארבל, פורסם באתרים המשפטיים). שנית - נטל ההוכחה לקיום קשר סיבתי הוא תמיד על התובע. אם הוכיח נסיבות הנעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי (לאחר הלכת "פאר" מסתפקת ההלכה גם בנסיבות שאינן מיוחדות בהכרח לשירות הצבאי), שאותן ניתן לקשור, מבחינת זמנים, לפרוץ המחלה. או אז, יעבור נטל ההוכחה המשני אל שכמו של קצין התגמולים, אך נטל ההוכחה הראשוני - על הטוען לקיום הקשר הסיבתי. כאשר מדובר בשירות קצר, ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני שבהן שרוי החייל, הסמוכים, מבחינת הזמנים, לפרוץ המחלה (רע"א 8077/96, קריספל נ' קצין התגמולים, פד"י נ"א (2), 817). שלישית - עצם הגיוס, והמעבר ממסגרת השגרה האזרחית לסביבה הצבאית, על מאפייניה היחודיים, אינו מקיים, כלשעצמו, את דרישת ה"עקב", ואין די בכך כדי שאירוע הגיוס יחשב כ"טריגר" להתפרצות מחלה, שגם אלמלא כן, יכלה להתפרץ בגופו של אותו אדם, ביום מן הימים. ויוטעם - מחלתו של המנוח, דיכאון מג'ורי, יכולה לפרוץ ללא סיבה שניתן להצביע עליה בבירור (מחלה אידיופאטית), ובלי שיאותר "טריגר" חיצוני לכך, אף כי מומחי הצדדים אינם תמימי דעים האומנם ניתן אף לומר שמרבית מקרי הדיכאון פורצים ללא סיבה נראית לעין, או שמא סטטיסטית אין הדבר כך. פסיכיאטרית אשר טיפלה במנוח מאז אבחון המחלה, ועד חודשים ספורים טרם מותו, הגדירה את מצבו כ"דיכאון אנדוגני ממושך", כאשר המונח הזה מתייחס לתהליך שנוצר או מתפתח מתוך הגוף עצמו ולא מתוך אירועים חיצוניים. משנזכור, שהמנוח אורי ז"ל, בחייו, לא הגיש תביעה להכרה במחלתו כנכות שנגרמה עקב השירות, ומדובר בתביעה שהוגשה על ידי הוריו לאחר פטירתו, שנים ארוכות אחרי השחרור מצה"ל, נתונים שהציבו קושי ראייתי, לא פשוט, בהצבעה על מאפיינים חריגים בתנאי שירותו, היה על ועדת הערעורים לבחון האם הונחה תשתית מספקת, שתעמוד בדרישות ההלכה הפסוקה, להוכחת הקשר הסיבתי בין השירות לפרוץ המחלה. ועדת הערעורים השיבה על שאלה זו בחיוב, ומכאן ליבת וסלע המחלוקת בערעור הנדון. בפסק הדין (פסקה 27) אומץ העיקרון הכללי, שהבאנו לעיל, ושעל פיו - עצם גיוסו של חייל לשירות הצבאי, אין בו למלא אחר דרישת הקשר הסיבתי. נאמר, עם זאת, כי טענת המשיבים דכאן, הינה, שאותם תנאי שירות שאפשר שעבור אחרים, לא היה בהם משום שינוי מכריע, עבור אורי ז"ל די היה בהם לגרום לפרוץ מחלתו. צויין, כי קביעה מעין זו, לאור בחינת תנאי שירותו הספציפיים של החייל התובע הכרה (כאן - הוריו, לאחר פטירתו), נתונה לשיקול דעת רחב של בית המשפט, ולהכרעה פרטנית בכל מקרה. בהנחותה עצמה ברוח זו, מצאה, כאמור, הועדה קמא, לאמץ ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר בירמן, מומחה המשיבים. המומחה ביסס את העובדות, שעליהן השתית מסקנותיו הרפואיות, בדבר הקשר הסיבתי, על דברים ששמע מפי אימו של המנוח, כפי שנודעו לה מבנה, בשעתו, וממה שעלה מהתיעוד הרפואי שנעשה במהלך הטיפול במחלתו. המנוח עצמו לא התלונן על תנאי שירותו, בזמן אמת, ושיגורו לגדוד שיריון, היה לרוחו, משרצה להיות לוחם. במהלך שירותו הקצר, וככל שידוע, לא סבר הוא שתנאי שירותו קשים או מלחיצים במיוחד. גם במכתב הפסיכיאטר שהמליץ על שחרורו מהצבא, אין התרשמות מטריגר כלשהו מבחינת נסיבות השירות, לפרוץ המחלה. מנימוקי פסק הדין, וכעולה מחוות הדעת, ותשובות הד"ר בירמן לשאלות בחקירה הנגדית, עולה, כי, הועדה השתכנעה שנסיבות השירות הצבאי, שיכלו לגרום לפרוץ מחלת הנפש אצל המנוח, היו השינויים בתנאי החיים, המגורים, האכילה והשינה, ואף השמירות שהוא נדרש לבצע (נושא השמירה לא הוזכר בחוות הדעת, אך עלה בחקירה הנגדית). בחוות דעתו פירט המומחה את הגורמים הללו (פרט לשמירה), והביע דעתו, כי מכלול אירועים מלחיצים בעוצמה שונה, עלול לגרום להתפתחות הפרעות נפשיות בכלל, ולדיכאון בפרט. כבר כעת, ניתן להעיר, שאין זה מדוייק שד"ר בירמן גזר את תנאי השירות, שעליהם דיבר, מתוך עדות ספציפית, כמו זו של האם, או מתוך מסמך רפואי, המשקף תלונות כלשהן של אורי ז"ל. בחקירתו בבית המשפט, אזכר ד"ר בירמן אפשרות של התפתחות דיכאון כתוצאה מ"נסיבות מצטברות". אם יש הצטברות, באותו פרק זמן, של מחוללים של אירועים ומצבי דחק, לא גדולים בעוצמתם, אך מתמשכים ומצטברים, הדבר יכול, לשיטתו, לחולל דיכאון (עמ' 13 לפרוטוקול 9.11.10). אולם - כאשר הוא נשאל האם עצם אירוע הגיוס הוא אירוע דחק, שולל זאת ומדגיש שמדובר על "תנאי שירות", אך, אודותם אין לו ידיעה פרט לכך שהמנוח עבר טירונות, החל בקורס שלא סיים אותו (קורס חובשים) ועבר לקורס אחר (מדובר בקורס קשרים), וכן, שהוא "באיזשהו זמן שימש כשומר בניסנית שזה בשטחים" (שם). עם זאת, ד"ר בירמן מסכים, שלא בדק את תנאי השירות של אורי ז"ל לעומקם, וכמובן גם לא בדק אישית את אורי, טרם שנפטר, ולא שוחח עימו. הוא גם מאשר, בחקירתו, שאין אסכולה רפואית שלפיה תנאי השירות הכלליים והרגילים גורמים להתפרצות דיכאון. לשאלה היכן פורסמה דיעה מדעית ולפיה פגיעה בהרגלי השינה, או האכילה, גורמת להתפרצות המחלה, הוא משיב שאינו יודע על מחקרים ספציפיים בנושא, אך הספרות הרפואית דנה רבות בגורמי דחק, סטרסוגניים, העלולים לחולל דיכאון, ואזי - מדובר על גורמים סביבתיים, ולא תורשתיים, שהביאו לפרוץ המחלה. כאשר הועדה מקשה על מומחה המשיבים, ומבקשת לדעת הכיצד הגיע למסקנה שתנאי השירות בענייננו הם מחוללי הדיכאון, ושאין מדובר במחלה שהתפרצה מאליה, כלומר מחלה אידיופאטית, הוא משיב, שכאשר נשללו, על ידו, גורמים אחרים, כמו נטייה תורשתית, נותרה, על דרך אלימינציה, המסקנה לגבי תנאי השירות. הוא מוסיף שבאותם תנאים כולל הוא גם "שמירה בבסיס שנמצא בשטחים של עזה, בבסיס כזה מניסיון שלי, תמיד יש סכנה לתקיפה, סכנת מוות, ותנאי שירות של שמירה בבסיס כזה כשאתה יושב ומצפה שאתה תותקף, זה גורם דחק די משמעותי..." (עמ' 14 הדגש אינו במקור, א.ו). עם זאת, הוא מסכים שאין כל אסמכתא, מלבד השערתו זו, וניסיונו האישי, כאמור, לבסס שאורי המנוח ראה באותן שמירות, משום גורם מלחיץ, גורם דחק. גם באשר לשינויים בהרגלי האכילה, המגורים, והשינה, מסקנות המומחה, נכון יותר - השערותיו, אינם מבוססים על כל מידע פרטני, או תלונות של המנוח, מזמן אמת, או בכלל, אלא, על דברים שהוא סבור שהם מובנים מאליהם, וידועים לכלל. מנגד - ד"ר בקר, מומחה המערער, מוכן להסכים ששינוי בהרגלי השינה, בעיקר חסך בשינה, יכול להיות מוכר כגורם דחק, אך אינו מוכן לקבל שיתר הנסיבות שמאזכר מומחה המשיבים, בכלל יכולים להיחשב כגורמי דחק, ובהם הניתוק מהבית ומעבר לשירות ביחידה סגורה, והשינוי בחופש הפרט והבחירה בעת המעבר מחיים אזרחיים למסגרת צבאית, ולצד אלה, הוא מטעים שבמקרה הספציפי שלנו, לא נמצאה כל אינדיקציה לתלונות או לתנאי שירות חריגים, ולאורי ז"ל, אף לא היה קושי מתועד כלשהו להתרחק מביתו ולהשתלב במסגרת הצבאית. אין הוא מוצא כל אינדיקציה בתנאי השירות שיכולה להסביר את פרוץ המחלה. לשון אחר - מחלת הדיכאון המג'ורי אומנם התפרצה אצל אורי ז"ל במהלך שירותו, וזמן קצר לאחר שהתגייס, ובלא שהיו לכך סימנים מוקדמים טרם הגיוס, אולם, בה במידה יכלה המחלה לפרוץ בכל שלב של חייו, ואין קשר סיבתי בין שירותו, ותנאי השירות, לבין פרוץ המחלה. כאמור, העדיפה ועדת הערעורים את חוות דעתו של ד"ר בירמן ואימצה את מסקנותיו. בפסק דינה מציינת הועדה, כי לאחר השמתו במסגרת הצבאית, פיתח המנוח אורי ז"ל, קשיי הסתגלות, ובשלב ראשוני אובחנה התנהלותו כהפרעת הסתגלות, שהתפתחה בהדרגה למשבר דיכאוני, שהגיע עד לחוסר תפקוד, והתקיים כאן, כפי נימוקי פסה"ד קמא, מתאם, המוכר בספרות, בין "אירועים מלחיצים שבהם ניתן למנות שינויים בתנאי חיים, מקום מגורים, הרגלי שינה ואכילה, כשלכל גורם יש עוצמה משלו, וכל אחד עומד בפני עצמו - להתפתחות דיכאון, וכך אירע אצל המנוח". נפסק, כאמור, שאותם שינויים, שבאו עם הגיוס, ובשל המעבר מתנאי החיים באזרחות, לאלה של הצבא, לא היו אולי גורמים לאדם אחר לפתח מחלה כמו אצל המנוח, אולם, אצלו, ספציפית, היו באלה משום "שינוי מכריע", שהביא להתפרצות הדיכאון. משאותה מחלה, לימים, הביאה אותו לשלוח יד בנפשו, למרבה הצער, הרי, נמצא בכך הקשר הסיבתי הנדרש בין תנאי השירות לבין הפטירה, זה אשר בעטיו יש להכיר במשיבים, הוריו, כזכאים על פי החוק. בערעור שלפנינו, טוענת ב"כ המערער, כי בהעדר כל תשתית עובדתית להתקיימות תנאי שירות חריגים, שהיו בגדר אירועי דחק עבור המנוח, כל כולה של חוות דעתו של ד"ר בירמן, שאומצה על ידי ועדת הערעורים, הינה בגדר השערות ספקולטיביות, ולמעשה החלטת הועדה מאיינת אף את הצורך להוכיח קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בקשר של גרימה את התשתית העובדתית, אף לו הוכחה, לפרוץ המחלה. ב"כ המערער סבורה, כי הותרת פסק הדין על כנו, תהווה הכרה בויתור על דרישת "העקב" שבחוקי הנכים ובחוק משפחות חיילים שניספו במערכה. המשמעות, לטענת המערער, הינה, שכל חייל שנכנס לשירות צבאי, ובמהלכו התפרצה אצלו מחלה, יוכר, כמעט אוטומאטית, כמי שהשירות חולל אותה בגופו. לעולם, ניתן יהיה לדבר על שינוי תנאי החיים, בצורה זו או אחרת, כמחולל אפשרי של המחלה, ונמצאנו מוותרים על הרף שההלכה הפסוקה הציבה, והדורש התקיימות נסיבות חריגות, או תנאי שירות שאינם רגילים. עו"ד מור, בא כח המשיבים, תומך בפסק הדין קמא, מנימוקיו, ואף הוא מגדיר את תנאי השירות הרלוונטיים לענייננו, ככאלה שהם "תנאי שירות כלליים שחייל שמשרת ביחידה קרבית". מדובר, לשיטתו, בגורמי דחק של מצוקת שינה, שינוי בתזונה ובמקום המגורים, שכאשר התרחשו אצל אדם שלפני כן לא היתה בהתנהלותו כל אינדיקציה למחלת נפש אפשרית, ניתן לקשור ביניהם לבין פרוץ המחלה. ב"כ המשיבים ער, עם זאת, לקושי הראייתי, במישור הוכחת תנאי השירות, כאשר המנוח לא הגיש, בזמנו, תביעה משל עצמו, וכעת, כחלוף שנים ארוכות, ההורים הם אלה הנדרשים להרים נטל הראייה לעניין זה. בבואנו להכריע בטענות הצדדים, ולפסוק בערעור, עמדתי היא, הגם שהלב כבד, נוכח מצוקתם וכאבם של המשיבים, הוריו של אורי בן הים ז"ל, שאין מנוס מקבלת הערעור, וביטול פסק דינה של ועדת הערעורים. ההלכה הפסוקה העדכנית, המחייבת את כלל הערכאות, היא זו שיצאה מלפני כב' ביהמ"ש העליון, ומצאה ביטויה בהלכת "אורית אביאן", כפי שנתבארה ולובנה בעניין "שמואל פאר" (רע"א 8138/07 שאוזכרה לעיל). ביחס לסוג העניינים, הדומים למקרה שלפנינו, פסק הדין בעניין "פאר" לא הרחיב או שינה את הלכת "אורית אביאן", אלא החרה החזיק אחריה, וחזר ואישר האמור שם. כאשר מדובר בפריצתה של מחלה קונסטיטוציונית, כזו המקננת בגופו של אדם, אך פורצת בעת שירותו הצבאי, וכאשר הדבר לא אירע בעקבות אירוע חריג ומיוחד הניתן לאיתור ומיקוד, אזי, נדרשת הוכחה כי היחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי - הם שהביאו בפועל לפריצתה של המחלה. בלשון פס"ד "פאר": "התובע נדרש להראות זיקה בעלת עוצמה כלשהי בין המחלה שהתפרצה אצלו לבין השירות. המטרה היא לשלול מקרים בהם המחלה היתה מתפרצת בכל מקרה, ואך מקרה הוא שלא התפרצה עת הלך אותו חייל לישון באותו יום בביתו, אלא דווקא בעת היותו בשירות בצבא... כאשר הטענה היא כי חיי הצבא באשר הם, כאשר אינם מאופיינים ביחודיות כלשהי, הם שגרמו לפריצת המחלה, הרי שהקשר בין השירות לפריצת המחלה הוא רופף ולא ברור. סוג מקרים זה יכול להעיד על מקריות מועד פריצת המחלה והעדר קשר ממשי או משמעותי לשירותו של החייל". על עוצמת הקשר והזיקה הנדרשים בין נסיבות השירות הצבאי, כאשר מדובר באירועים חריגים שהביאו לפרוץ מחלה, לא כל שכן, כאשר מדובר על טענה לקיום תנאי שירות מתמשכים, כטריגר לפריצתה, נאמרו, בדיון נוסף "אביאן" הדברים הבאים: "לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה - לטובתו של החייל הנפגע - את חולשותיו האינדיווידואליות של החייל, ואולם בה בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא -אם תרצו:ייחודיות השירות בצבא ומיוחדותו - הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך (בענייננו) שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומטי או בשל "צבאיות" השירות הצבאי. כך, למשל, יימצא קשר סיבתי משפטי שעה שהחייל נמצא בלחץ אך בשל שירותו בצבא ... לשון אחר, המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין המחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במבחן משולב סובייקטיבי - אובייקטיבי. לא אך גולגלותו הדקה - שמא נאמר: הדקה מכל דקה - של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המבחן הסובייקטיבי מבחן אובייקטיבי אף הוא, דהיינו: מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית. ואולם, לא כל אירוע חיצוני "אובייקטיבי" די יהא בו. צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה. השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. שיקול הדעת המוקנה לבית משפט, שיקול דעת רחב הוא". ככל, שאומנם, הפסיקה קבעה שיש להקל עם התובעים בהרמת נטל הראייה, ובכמות ההוכחה הנדרשת, לבל תסוכל מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), כמו גם זו של החוק הרלוונטי כאן, חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, אין להלום קבלת תביעה להכרה, כאשר אין מונחת כל תשתית ראיות שהיא, ביחס לתנאי השירות הספציפיים, אלה שפוטנציאלית יכלו להוות הזרז או ה"טריגר" לפרוץ המחלה. בפני ועדת הערעורים, לא הובאו ראיות לעניין תנאי שירותו של המנוח, אורי ז"ל, וממילא לא ניתן היה לקבוע ממצא עובדתי ביחס אליהם. גם תצהירה של האם, המשיבה 2, כמו גם עדותה בבית המשפט, לא היה בהם לשפוך אור, ולו מכלי שני, אודות אותם תנאים שהמומחה מטעם המשיבים נכון היה לראות בהם משום רקע מספיק לקושרם עם הגורמים מחוללי הדיכאון. אף לו נכון היה לאמץ את סברתו כי התנאים שמנה (חוסר שינה, שינוי הרגלי אכילה, שמירה כגורם מתח וכו'), יש בהם להביא לפרוץ המחלה, גם אז, על הסברה שבמומחיות, ועל חוות הדעת הרפואית, להישען על אדנים של עובדות ונסיבות מוכחות, ואין להסתפק בהשערות ובמה שניתן לכנות "ידיעה אישית" של המומחה, פרי ניסיונו הצבאי האינדיווידואלי, שאינו קשור כלשהו למומחיותו ולתחום עיסוקו הרפואי. בהעדר כל תשתית עובדתית, וכאשר המומחה, ד"ר בירמן, מאשר, בהגינותו, חד משמעית, שלא בחן ואינו מכיר את תנאי השירות הספציפיים של אורי ז"ל, נותרת חוות דעתו נשענת על התיזה המשתמעת, שתנאי שירות רגילים ושגרתיים בצבא, לרבות התנהלות הצבא בנושאי מזון, שינה, ותורנויות שמירה, יכול ויוכרו כגורמים מחוללי מחלה, כמו הדיכאון המג'ורי כאן, וכאלה הנקשרים בקשר סיבתי עם פריצתה. סבורני, שאף ד"ר בירמן לא התכוון לאימוץ מסקנה כה מרחיקת לכת, כאשר אף הוא אינו טוען לקיום אסכולה רפואית המאששת אותה, ומכל מקום - היא עומדת בניגוד לפסיקה הענפה והמבוססת בתחום שבו אנו עוסקים, פסיקה שחד משמעית, ובעקביות, אינה מכירה בחיי השגרה של הצבא, נטולי מאורע חריג או תנאי שירות שיוצרים דחק מוחשי, כגורמים להתפרצות מחלות החבויות בגוף החייל, והמתפרצות במהלך שירותו. ככלל, העדפת חוות דעת אחת על רעותה, היא עניין שבעובדה, ומסורה היא לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. בין מכח הוראות החוק הספציפיות, החלות (סעיף 25(ח) לחוק המשפחות, מגביל הערעור, לנקודות משפטיות בלבד), ובין מכח הדוקטרינה הכללית של אי התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות, אין לקבל, כדבר שבשגרה, ערעור הנסב על אימוצה של חוות דעת מומחה מסויים, והעדפתה על עמדתו של מומחה הצד שכנגד. אולם - כאשר חוות דעת אינה מעוגנת, אף ברמה הלכאורית, בעובדות שהוצגו בפני המומחה, ואומצו על ידו, כאלה שבית המשפט (לענייננו - ועדת הערעורים), יכול לבררן ולקובען, או לשלול את התקיימותן, אזי, נשמט היסוד להתכנות אימוץ חוות הדעת והסתמכות עליה בתיק ספציפי, שבו העובדות והנסיבות של אותו מקרה, הן המסד ההכרחי, שבלתו לא ניתן להקים תיזה שברפואה, ולא ניתן לחוות דעה מקצועית מבוססת. הדיבר "קשר סיבתי", שהוא נושא חוות הדעת, שאומצה בפסק הדין, כשמו כן הוא. עוסק הוא בקשר שבין סיבה למסובב. כאשר אין בנמצא שני אלמנטים שניתן לקשור ביניהם, מצד אחד - עובדות של תנאי שירות ומצד אחר - התרחשות רפואית, מחלה או נכות אחרת, שוב אין לדבר על אפשרות לקבוע "קשר סיבתי" בין השניים. בעניין הנדון כאן - אין ספק, למרבה הצער, שאורי ז"ל חלה ולקה בדיכאון מג'ורי במהלך שירותו הצבאי. אולם, הצד האחר של המשוואה שביקשו המשיבים לבסס, זה של העובדות והנסיבות בהקשר תנאי שירותו הצבאי - אינו קיים. הוא לא הוצג בפני המומחה, אף לא בפני ביהמ"ש, ובוודאי לא נקבע כממצא על ידי הערכאה הדיונית. כבר מכאן - לא ניתן היה להשתית את פסק הדין על מסקנותיו והשערותיו של ד"ר בירמן, שאינן מעוגנות בעובדות הרלוונטיות למקרה הספציפי שעליו ניתנה חוות דעתו. מעבר לנקודה זו, שבפני עצמה יש בה להכריע גורל הערעור, וכפי שהזכרתי קודם, אין אסכולה רפואית מוכרת היכולה לקשור בין תנאי שירות רגילים, ובלתי חריגים, של חייל, לבין פרוץ מחלת הדיכאון המג'ורי. אין בידי הד"ר בירמן להראות קיום אסכולה כזו, ויוצא, כטענת ב"כ המערער, שאימוץ מסקנתו של המומחה הזה, נעשתה על בסיס אינטואיטיבי ולא על בסיס קביעה מדעית. אותה מדיניות של ההלכה הפסוקה, שאוזכרה, והדורשת הוכחת אירועים או נסיבות חריגים כתנאי לקשר סיבתי, המספיק להכרה על פי החוקים הללו, לא נקבעה בחלל ריק. היא מושתתת על הידע הרפואי, כפי שמוכר, לעת הזו, כאשר נשללת התכנות פריצת מחלה, החבויה בגוף החייל, בעטיו של שירות שהוא שגרתי ואינו מתאפיין באלמנטים יחודיים ומיוחדים שבהם ניתן לתלות את אותה "תגובה" של גוף או נפש החייל, המוציאה מהכח אל הפועל את מחלתו, שאלמלא כן, לא היתה פורצת, באותה עת. נראה, כי יש ממש בטענת ב"כ המערער, כי משמעות הותרת פסה"ד קמא על כנו, במקרה שלנו, והכרה בנימוקים הנורמטיביים שביסודו, יכול ויתפרשו כויתור פסיקתי על דרישת ה"עקב" שבחוק הנכים ובחוק המשפחות. ניתן, איפוא, לסכם ולומר, שהגם שפטירתו הטראגית של אורי בן הים ז"ל באה בשל המחלה שהתפרצה אצלו במהלך שירותו בצה"ל, הרי, לא הוכח כלשהו, מהפן העובדתי והרפואי כאחד, שמחלתו זו נגרמה עקב תנאי השירות בצבא. מכאן - שאין מנוס מקבלת הערעור, ומהחזרת החלטת קצין התגמולים על כנה, החלטה שדחתה את בקשת הורי אורי ז"ל, להכיר בהם כזכאים על פי חוק משפחות החיילים שניספו במערכה. ראינו את המשיבים, הוריו של אורי ז"ל, לצד בני משפחה נוספים, באולמנו, וליבנו דאב לנוכח כאבם וסבלם, שחלוף השנים אינו מקהה. ככל שהלב יוצא, להקל עימם, ולו במעט, לנוכח האובדן, והנסיבות הטראגיות, לא נוכל לפסוק אחרת מכפי שהחוק וההלכה הפסוקה מורים אותנו. אשר על כן, אמליץ לחברותיי הנכבדות, כי נקבל את ערעורו של קצין התגמולים, ונבטל פסק דינה של ועדת הערעורים, וכי לנוכח הנסיבות כולן, נעשה כן, ללא הטלת הוצאות על המשיבים. אריאל ואגו, שופט השופטת ש. דברת- אב"ד: אני מסכימה. שרה דברת- ס. נשיאאב"ד השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה. רחל ברקאי, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו. ניתן היום ו' באדר תשע"ב, 29 בפברואר 2012 בהעדר הצדדים. שרה דברת, ס. נשיאאב"ד רחל ברקאי, שופטת אריאל ואגו, שופט התחום הנפשירפואהפריצהדיכאון