מונחת בפני בקשתם של המנהלים המיוחדים (בתארם דאז) של החייבת רחל סופר-סייג, לבטל נסיון העברה של מקרקעין שבוצע לטובת בנה של החייבת. עניין לנו בהעברת מקרקעין משנת 1999, אשר מעולם לא הושלמה, ונרשמה בעניינה הערת אזהרה בלבד. במסגרת הדיון, נחלקו הצדדים שבפני אודות פרשנותו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, היותה של החייבת חדלת או כשרת פרעון במועד ההענקה; טיבם של עיקולים שהוטלו על נכסיה לאחר מכן, וכן אודות האותנטיות או העדר האותנטיות של חוזה שכירות חתום בידי החייבת, אשר שנים לאחר מכן השכיר לכאורה את הנכס לצד ג', וזאת לפרק זמן מוגבל. השאלה היסודית להכריעה, בנסיבות המקרה, לא רק שהיא פשוטה למדי, אלא שלאמיתו של דבר אינה שייכת במישרין לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל וההלכה הפסוקה בעניינו. זאת ועוד; עוקצה של שאלה זו, והבעיה החמורה אותה היא יוצרת כלפי המשיבים, אינו מוכהה ואינו ניטל אף אם אצא מנקודת הנחה, לטובת המשיבים, כי פרק הזמן הארוך שחלף בין רישום הערת האזהרה לטובת בן החייב לבין הגשת הבקשה מקשה על שימוש בכלי הביטול שבסעיף 96 (בין אם על-ידי חריגה ממכסת השנים המקסימלית נשוא סעיף 96(ב), ובין אם "אך" ביצירת קושי הוכחתי ניכר כפי שהוסבר בפש"ר 1013/98 בלייר נ' ליניבקר). הנקודה האמיתית בבסיס המקרה, הינה פשוטה וברורה, והלכה למעשה אינה מועילה למשיבים כלל ועיקר. אין חולק, כי עניין לנו ב"עסקת" מתנה, שטרם הושלמה הלכה למעשה. זאת, באשר כל שנרשם לטובת בן החייבת בשנת 1999, אינה אלא הערת אזהרה. אף המשיבים אינם חולקים על כך, כי זו מעולם לא הבשילה לכדי רישום המקרקעין עצמם על שמו. בלא כל צורך להאריך ולהעמיק בדיון אודות טיבן של הערות אזהרה, די אם אזכיר מושכלות יסוד, לפיהן הערת אזהרה הינה מעין "מצב ביניים", בין התחייבות אובליגטורית גרידא לבין העברת בעלות, וטיבה המרכזי הינה בבחינת "זכות שלילית" המונעת עריכת עסקאות נוגדות. במלוא הכבוד לטיעוני בנה של החייבת, הרי שהדין בכל הנוגע להקניית מקרקעין הינו פשוט וברור; קניין במקרקעין עובר ברישום המקרקעין על שם הרוכש; לחלופין, מקום בו מדובר במקרקעין השייכים למנהל או לא ניתנים לרישום באופן אחר, הרי אותה "מעין בעלות", שהינה בעלות על זכות חכירה (או זכות דומה שבפועל מאפשרת לנהוג בקרקע מנהג בעלים) עוברת בהקניית הזכות עצמה, ולא ברישום הערת אזהרה גרידא. אם היה המצב אחר, היה כל רישום הבעלות עצמו הופך לסרח-עודף בספר החוקים, אות מתה למחצה, שאין לה כל נפקות ממשית. המשיבים מערבים, ושמא לא במקרה, בין הקניית בעלות לבין שלב הביניים שמהווה הערת אזהרה. אכן, להערת אזהרה נלווה לא אחת מימד מעין-קנייני, וזאת בעיקר במטרה לחסום עסקה נוגדת, אשר כוחה של ההערה יפה לחסום את השלמתה ברישום. כמו כן, הערת אזהרה מהווה, במקרים מסויימים מגן מפני קריסה כלכלית של המוכר; היא מגנה מפני עיקול, ומפני יכולתו של נאמן בפשיטת רגל או מפרק להגדיר את החיוב לטובת רוכש בתמורה ובתום לב כחוב עבר המונע קבלת הנכס בעיין ומחליף אותו בדיבידנד כספי פחות ערך. אלא שכל זאת לחוד, והערת אזהרה שנרשמה במסגרת עסקת מתנה לחוד. אין להתעלם מן העובדה כי חלק ניכר מכוונת המחוקק, בכל הנוגע להערות אזהרה, ועוד יותר מכך כוונת אותה גישה בפסיקה שהמציאה מחדש את מושג "הזכות שביושר" במקרקעין (חרף התנגדותו המפורשת של המחוקק, אותה עקף כב' הנשיא (בדימ') ברק בפסק דינו בעניין בנק אוצר החייל, כפי שהוא מצוטט בהרחבה בידי המשיבים), הינה הגנה על רוכשי מקרקעין שהשקיעו את מיטב כספם ברכישה. זאת, מתוך הכרה במשמעות המיוחדת של עסקאות כאלו, ובהבדל בינן לבין נושים כספיים, שהינם בבחינת "דייגי נכסים" גרידא. ספק גדול בעיני, אם נכונים הדברים דנן, ובעיקר עסקינן בזכויות שביושר, לעסקאות מתנה שטרם הושלמו, ואשר מעצם טיבם לא ניתנה ולא אמורה היתה להנתן בגינן תמורה. אלא שלעניננו, די בקביעה הפשוטה והברורה: הערת אזהרה, שמעצם טיבה אינה אלא "זכות שלילית", אינה ומעולם לא נועדה להיות הענקת קניין מוגמרת; אלא מדובר בעיקר (וודאי בשלב בו המעניק סולבנטי) בהגנה מפני עסקאות נוגדות. אי לכך, הרי שככל שמדובר במקרקעין, "ההקניה" אשר נדרשת לשם הפיכת המתנה למוגמרת ובלתי-הדירה, אינה נשלמת אלא ברישום הנכס כדין על שם המקבל. עד לשלב זה, אין בפנינו אלא התחייבות להענקת מתנה, אשר אמנם אף היא מוגנת בשורת הגנות שמקנה לה הדין; אולם אין היא בלתי הדירה לחלוטין. זאת ועוד; אין, ולא תתכן, מחלוקת על כך, כי אחת העילות שקבע המחוקק, במפורש, ככאלו המאפשרות למעניק לחזור בו, הינה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של המעניק. אין, ולא תתכן, מחלוקת, כי מקום בו נקלע המעניק להליכי פשיטת רגל טרם שהושלמה המתנה, הרי: א. ראשית: עניין לנו, במובהק, בהרעה חד-משמעית במצבו הכלכלי, המכניס את הצדדים לגדר הסייג המאפשר חזרה מהתחייבות להעניק מתנה. ב. שנית: מקום בו נקלע המעניק להליכי פשיטת רגל, נכסיו - הן המוחשיים והן הבלתי מוחשיים - כגון זכויות (כולל זכויות משפטיות ושיקול הדעת הכרוך בהן) מוקנים לבעלי התפקיד, ובעניננו המנהלים המיוחדים. יוצא, כי כחלק בלתי נפרד מן האמור לעיל, הרי אף שיקול הדעת, האם להפעיל את הזכות לחזור מהתחייבות להעניק מתנה, מסור גם הוא לבעלי התפקיד. הלכה למעשה, הרי שלכאורה די היה בכל האמור לעיל כדי לקבל את הבקשה, אף אם לא בהתאם לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אלא מטעמים הנוגעים לחוק המתנה: המדובר במתנה שלא הושלמה מעולם, ולא בכדי מנסים המשיבים, בצר להם, לטעון לפרשנות מסולפת של הדין המערבבת שלא כדין בין הקניה לבין הערת אזהרה; זאת ועוד; בנסיבות המקרה, ספק גדול אם יכולים המשיבים להתגונן בטענת זכויות שביושר. א. ראשית, הרי שזכות שביושר (מושג, אשר בדין הישראלי שנוי לכשעצמו במחלוקת, קל וחומר בשאלת היקפו), כפי שהתגבשו בפסיקה, נועדו בעיקרן להגן על בעלי הסתמכות ממשית - בין אם המקרה ה"קלאסי" של רוכש תם-לב שהשקיע ממיטב כספו בנכס, ובין אם על זכות נשוא הלכת השיתוף. הלכת השיתוף, שקולה כאמור לעיל בעוצמתה, ו"נרכשה" בהסתמכות על שנות נישואין והכרוך בהן. ספק גדול בעיני, אם התכוון אי-מי להרחיב את הזכות עד כדי כך, שתחול על מי שלא שילם מאומה עבור נכס, לא השקיע בו דבר מכספו או באורח השקול להשקעת כסף, אלא אך זכה בהתחייבות כזו או אחרת. וודאי וודאי, שאין בכך כדי להפוך התחייבות למתן מתנה להקנייה בפועל; ואין בכך בכדי לשלול את הסייג המאפשר לחזור מהתחייבות למתנה, היה והמעניק נקלע להליכי פשיטת רגל. ב. שנית; בניגוד לזכות הקניינית הקלאסית שהיא קשיחה וגבולותיה ברורים, הרי שהזכות שביושר הינה, מעצם טיבה, גמישה ותלויית נסיבות. כמו כן, הרי שמאז הולדתה - אי אז בדיני ה-Equity בערכאות האנגליות של ראשית העת החדשה, היא נשקלת לעולם בהתאם לנסיבות המקרה, כולל ובעיקר שיקולי צדק והתנהלות שני הצדדים. אי לכך, הרי כלל יסודי בכל הנוגע לזכויות מן היושר וסעדים מן הצדק, כי על המבקש אותם לבוא לבית המשפט "בידיים נקיות"; וודאי לא לנסות ולהשתמש בזכות באורח מניפולטיבי; וכפי שיובהר בהמשך, הרי שבנסיבות המקרה, אף זאת יוצר מכשול משמעותי בדרכם של המשיבים; וזאת בלשון המעטה. הערתי כבר קודם לכן; לכאורה ניתן היה לסיים את ההחלטה בנקודה זו. אלא, שמעבר לדרוש, קמו בנסיבות המקרה, ובעיקר בתשתית העובדתית הנלווה אליו, נקודות נוספות המחזקות את התוצאה. הדברים אמורים בעיקר לגבי כך שהן מבהירות הבהר-היטב כי אותה התחייבות להעניק מתנה, לא רק שלא הושלמה, אלא שהיא עצמה שנויה במחלוקת, ויתכן מאד כי קיים קשר הדוק בינה לבין התנהלותה הבלתי-ישרה של החייבת בהליכים שונים. בנסיבות המקרה, וזאת אף בלא להדרש להסכם השכירות כנגדו טוענת החייבת (באורח תמוה למדי) כי הוא מזוייף. כוונתי, ראשית לכל, לתצהיר שהגישה החייבת במסגרת הליך בבית המשפט העליון, כפי שהוא מצורף בנספח א' לכתב התשובה של המנהלים המיוחדים. בסעיף 35 לתצהיר זה, בו ניסתה החייבת להוכיח כי היא עתירת נכסים, וזאת במסגרת תביעה שהוגשה נגדה. במסגרת הנכסים שהיא מונה שם, מופיע בין היתר אותו מגרש נשוא בקשה זו; מגרש, שלפי גרסתה דהיום לא היה מצוי בידיה מזה שש שנים קודם לכן!!! יוצא, ולא בפעם הראשונה, כי אין לי אלא לתהות האם שיקרה החייבת אז, היא משקרת כעת, או שמא הגענו עד כדי כך כי היא ובנה גם יחד ערבבו שקר באמת עד כדי, שאף הם מתקשים להבחין בין זה לזה כך או אחרת, הרי שאחת משתי אלו: או כי עסקינן בשקר בוטה בתצהיר, שמשמעותו גובלת בעבירה פלילית, או שעסקינן בכך כי החייבת ראתה את המגרש כחלק מנכסיה, דבר המעיד היטב על כך כי לכל היותר, החזיק בנה בידו התחייבות למתן מתנה אשר גובתה ב"זכות שלילית" (שמא, מול תביעות אפשריות של האחים האחרים). זאת ועוד; לא עלה לא בידי החייבת ולא בידי בנה להתמודד עם העובדה, כי החייבת עצמה היא זו ששילמה את המשכנתא על הנכס, עד לסילוקה; לא בכדי, כאשר נשאל בן החייבת על המשכנתא (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, מול שורה 9), הוא מגיב ב"לא שילמתי דבר". בדיוק כשם שהגיב ב"לא יודע" לרבות מהשאלות שנשאל בכל הנוגע לנכס. זאת, בנוסף לעובדה כי כבר נקבע בעניננו, במספר ערכאות, כי באותן תקופות היו אמצעיו הכספיים מוגבלים למדי, ובוודאי שלא יכול היה לשאת בתשלומים שוטפים על הנכס. יש להוסיף לכך את העובדה כי רק לאחר שהוגשה הבקשה, מיהר החייב לרשות המיסים כדי להוציא אישורים; ולא בכדי נקט לשון מתחמקת, כאשר נשאל על מועד תשלום המיסים ("לא זוכר מתי שילמתי מס רכישה", עמ' 6 לפרוטוקול, מול שורות 17-19).למעשה, הרי שאף מבין השיטין של תגובת בן החייבת, עולה כי בפועל כלל לא עסק בענייני הנכס; לא טיפל ברישומו ובכל עניין הנוגע לנכס; לא ידע ולא דאג בכל הנוגע למתרחש בנכס; החייבת, ולא הוא, היו נוטלי המשכנתא, שאף נלקחה בקשר עם עסקיה של החייבת. כל אלה, מחזקים כפל כפליים את אותה הנחה עובדתית-משפטית בסיסית, כי הנכס לכל היותר היה מיועד לשמש כמתנה בעתיד (זאת במקרה הטוב, כאשר במקרה הרע, דובר בתמרון שנועד להטעות את נושי החייבת), אולם בפועל נותר בידי החייבת, והיא זו שטיפלה בכל העניינים הנוגעים לו. אעיר; הטענה כי המתנה הוענקה לו כ"איזון" מול מתנות שהוענקו לאחיו, הופרכה על-נקלה, ונסתרה על-ידי מר עמית סייג בכבודו ובעצמו. זאת, כאשר הודה כי הלכה למעשה, אחיו הקטנים לא קיבלו מאומה. אלא שכך או אחרת, הוכח, הוכח-היטב, כי עצם הגרסה על השלמת המתנה הינה עורבא-פרח, משפטית וגם עובתית, הרי שאין משמעות רבה לנקודה זו. התמונה לא תהיה שלמה אם לא אוסיף ואעיר; נוכח העובדה כי החייבת נקלעה להליכי כינוס, וכי המדובר הלכה למעשה בחזרה מהתחייבות להקנות מתנה, הרי שלעיקולים שהוטלו במהלך השנים אין משמעות משפטית רבה, באשר עתה ממילא אין מדובר בתחרות מול מעקלים. כמו כן, נוכח העובדה כי ממילא אין אנו דנים ברישום הערת האזהרה כהענקה לפי סעיף 96, הרי אין חשיבות רבה לשאלה אימתי הסתבכה החייבת בקשיים כלכליים; האם כבר אז, או מספר שנים לאחר מכן.עם זאת, הרי עניין העיקולים מעלה תמיהה נוספת בכל הנוגע למשיבים ולהתנהלותם, או ליתר דיוק בנוגע לחוסר הקוהרנטיות שבין גרסאותיהם המשתנות חדשות לבקרים; בידם האחת, טוענים הם כיום כי מדובר בהעברת קניין שהפכה את המשיב 1, כבר בשנת 1999 לבעל הנכס; ובידם האחרת, הם מסבירים כי עיקולים שנרשמו במסגרת הליכים כנגד החייבת, מנעו את רישום הנכס על שמו (לעניין זה, ראה גם תשובתו של המשיב 1 בעמ' 7 לפרוטוקול, מול שורות 1-2). היכן היו, כל אותה עת, הזכויות שביושר? הטענות הקנייניות? האם נחבאו להן, אי-שם בשולי התצהיר בו טענה החייבת כי מדובר בנכס מנכסיה??? לגב' רחל סופג-סייג ולבנה פתרונים. סיכומן של נקודות אלו; המסקנות העובדתיות העולות מחקירת החייבת ובנה, אך מחזקים את הקביעה המשפטית כי מדובר לכל היותר בהתחייבות להעניק מתנה, הא ותו-לא. זאת, כאשר ההקניה עצמה מעולם לא הושלמה, ואי לכך לא הפכה המתנה בלתי הדירה. זאת ועוד; לא בפעם הראשונה, עולה יותר מחשד כי הן החייבת והן בנה אינם דוברים אמת, וזאת בלשון עדינה וזהירה; גרסאותיהם ותשובותיהם מתחמקות, מגלות טפח ומכסות טפחיים; ובאורח כללי, האמת מהם והלאה. אין לי אלא לציין את העובדה כי התרשמתי מהעובדה, שזכרונו של הבן, לוקה בחסר, כל אימת שהשאלה , ועוד יותר מכך התשובה, לא יעזרו לגירסתו, הנראית ממילא מופרכת ובלתי הגיונית.בנקודה זו, הרי טוב היה בנה של החייבת עושה, אם בטרם הוא מעלה מובאות משפטיות שמאז שניתן חלקן עבר למעלה מיובל!!, ואילו חלקם האחר נוגע למשפטו הפלילי של נאשם לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, יתן דעתו כי יש הבדל מהותי בין משפט אזרחי למשפט פלילי; וכי במשפט אזרחי, ניתן אף ניתן להביא קביעות עובדתיות מהליכים אזרחיים אחרים, וודאי כאשר הרושם העולה מהן זהה למעשה לרושם שמתעורר אף במשפט זה, ובהליכים אחרים שהתנהלו בפני בעניין החייבת ובנה. אכן, בנסיבות המקרה, חרף העובדה כי חוזה השכירות השנוי במחלוקת נראה כהולם את דרך התנהלותם של משיבים אלו, הרי אין אני נדרשת לו לשם הכרעה בבקשה; ודי אם אציין, כי אף בנקודה זו עולות תמיהות מהותיות; ולא בכדי ניסו המנהלים המיוחדים להדרש לשורה של פסקי דין, של שופטים שונים, מהם עולה כביכול "עדות שיטה" של התכחשות למסמכים פרי עטה של החייבת וטענה כי הם מזוייפים. לעניננו, די אם אחזור ואקבע, כי כך או כך, הרי אמינות החייבת ובנה כאחד, הינה נמוכה שבנמוכות; ואי-אמירת אמת הפך, לצערי, כמעט לטיבה השני של חייבת זו. אני חייבת לציין כי אין זו הפעם הראונה, שאני מוצאת עצמי מתייחסת לנושא אמינותה של חייבת זו. דומה כי החייבת סבורה שאין קץ ליכולתה להמציא סיפורים עובדות וגירסאות דמיוניים ממש. כמו גם כי ניתן לזרות חול בעיני בית המשפט, תוך מחשבה שבית המשפט "קונה" כל סיפור, ולו הדמיוני ביותר. לעניין זה, אין לי אלא להפנות, בין היתר, לאמור בהחלטתי מ-30.11.2011, שם עמדתי על ההבדל התהומי בין האורח בו מציגה החייבת את עצמה, לבין המצב בפועל; ובין היתר, לא בחלו היא ובעלה בפתיחת חברות קש, תוך שימוש במסמכים מזוייפים, כולל השתלת תמונתו של בעלה בדרכון שנגנב מפועל רומני, והפיכת האחרון ל"מנהל חברה"; מסירת גרסאות מתחמקות ושקריות אודות נכסיה; עניין זה סוכם על-ידי כדלקמן: "יוצא, כי לא בכדי, עוררה החייבת חוסר אמון מובהק; אודה ואתוודה כי החייבת הטיבה להעמיד פנים כאישה אומללה ומפוחדת, המשתוקקת לעורר אמון בבית המשפט, ולא היא; דרך תשובותיה, ושפת הגוף שלה הסגירו אישה מתוחכמת, ערמומית ומיתממת, בעלת זיכרון סלקטיבי על פי צרכיה ומה שנראה לה כמתאים לשרת את האינטרסים שלה. ניתוח וירידה לעומק תשובותיה, מלמדים על אמת שונה לחלוטין מזו שניסתה לשדר ולאמץ לעצמה. אי מתן מענה לגופו של עניין; ניסיונות נואשים להתחמק ממתן תשובה במישרין לראיות שהוצגו מולה, ולעיתים לפסלן באורח טכני שאין בו ממש (כך למשל, בהתעלמה ממשמעותה של תעודת עובד ציבור לראיות הקשורות בעבודת המשטרה), ואשר בסופו של יום, סיבכה את עצמה עוד ועוד בניסיונותיה להתחמק ממה שהוצג לה" אכן; אין בהתרשמות קודמת כדי לאפשר לבית משפט "לאטום אוזניו" ולחרוץ מראש את גורל בקשות אחרות הנוגעות לאותו חייב (ולא בכדי, הרי במקרים מסויימים פסקתי לטובת החייבת, חרף "מידותיה'" אלו); אולם בנסיבות המקרה, לצערי, הדברים הולמים אף הולמים אף את המקרה הנוכחי ומה שהוכח במסגרתו. על-פניו, בלא כל קשר לשאלה האם הסכם השכירות הינו אותנטי או לא, לא חסרות כלל ועיקר ראיות אחרות, לפיהן החייבת נהגה בנכס מנהג בעלים; כי בנה לא גילה כל עניין או מעורבות בנכס; והכל משתלב ומגבה עובדתית את המסקנה המשפטית לפיה מדובר בהתחייבות למתן מתנה במקרה הטוב, או לשימוש מודע ברישום על שם בנה לשם הטעיית הנושים במקרה הרע; אלא שכך או אחרת, ההקניה לא הושלמה מעולם; המתנה לא הפכה לבלתי הדירה; וודאי וודאי, שכל זכויות שביושר לא צמחו (ככל שניתן לדבר כלל ועיקר על זכויות שכאלו, בעניין משיבים המטיבים להוכיח כי היושר עצמו רחוק מהם, כרחק מזרח ממערב). כל זאת, כאשר טיעונם של המשיבים נסמך על פרשנות מרחיבה באורח חריג של פסק הדין בעניין אהרונוב, אשר ספק אם יש לקבלה ככל שבעסקת מתנה מדובר; קל וחומר שלא בנסיבות כנסיבות המקרה שבפני. אי לכך, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ישאו החייבת והמשיב 1, ביחד ולחוד, בהוצאות המנהלים המיוחדים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ב 22 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. מקרקעיןפשיטת רגל