פיצוי על שבר באף מתקיפה 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.1.2011 בת"פ 356/09 (כבוד השופטת נ' בן-אור). כתב האישום וההליך בבית המשפט המחוזי 2. כנגד המערער הוגש כתב אישום בן שלושה אישומים. במסגרת האישום הראשון יוחסו לו עבירות של התפרעות, סחיטה באיומים, תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. לפי המתואר באישום זה, המערער - שהשתייך למשמרות הצניעות של העדה החרדית - השתתף בעשרות הפגנות כנגד פעילותה של חנות מחשבים הממוקמת בשכונת גאולה שבירושלים. במהלך הפגנות אלו נהג המערער להפריע לפעילותה הסדירה של החנות, תוך שהוא נוקט באיומים ובאלימות כלפי עובדי החנות ולקוחותיה. כתב האישום מתאר כיצד נהג המערער לגרש ולדחוף לקוחות שהיו בחנות תוך שהוא מאיים עליהם שלא יקנו את סחורתה; כיצד היה הופך את הסחורה שבחנות, חוסם את הכניסה לה, ועורך בה תפילות המוניות על מנת להפריע לפעילותה; וכיצד היה נוהג לכנות את עובדי החנות בשמות גנאי, ומאיים עליהם כי ירצח אותם אם ימשיכו לעבוד בה, ישרוף את החנות, ולא ינוח עד שתיסגר. עוד עולה מן המתואר באישום זה, כי בתחילת חודש אוגוסט 2008 המערער זרק אבן, במהלך ההפגנות ויחד עם אחר, על מר יהושע ציטונה - מחסנאי החנות. האבן פגעה בגבו של מר ציטונה ונגרמו לו כאבים. המערער אף איים עליו כי הוא יפגע בו אישית, ישרוף אותו ולא תהיה לו מנוחה. במסגרת האישום השני, יוחסו לו עבירות של התפרעות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכוח. לפי המתואר באישום זה, במהלך אחת ההפגנות כנגד פעילות החנות כיבה אפרים גרינפלד, אחד המפגינים (להלן: גרינפלד), את מתג החשמל בחנות. המערער ואחרים צעקו לעבר מר פרדמן, מנהל החנות, "רוצח". בשלב מסוים, גררו המערער וגרינפלד את מר פרדמן אל מחוץ לחנות. המערער אחז בו מאחור על מנת שגרינפלד יוכל להכותו, וזה הכה אותו במכת אגרוף לאפו ובעט בידו. כתוצאה ממעשים אלו, סבל מר פרדמן מחתך בשפה, שבר באף ושבר ספירלי באצבע יד שמאל.  במסגרת האישום השלישי, יוחסה לו עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. לפי המתואר באישום זה, המערער הזדהה כ"מנחם כהן", טען ששמות הוריו הינם בתיה ויוסף וכי הוא מתגורר ברחוב סנהדריה 102 עם משפחתו. 3. המערער כפר לחלוטין בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בין היתר טען לכשלים בזיהויו, וכי לא היה זה הוא שביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום. לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והטיל עליו 24 חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח ופיצוי למר פרדמן בסך של 50,000 ש"ח. טענות הצדדים 4. המערער איננו מכחיש עוד כי היה זה הוא שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. תחת זאת, הוא מעלה שתי קבוצות טענות כנגד הכרעת הדין, ומלין על חומרת עונשו. קבוצת הטענות הראשונה, מופנית כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי במסגרת האישום הראשון. לטענתו, לא הוכח כי האבן שפגעה במר ציטונה גרמה לו לחבלה ממשית, שכן פרט לעדותו של מר ציטונה, לפיה פגיעתה של האבן הסבה לו כאבים, לא נמצאה בחומר הראיות כל אינדיקאציה נוספת היכולה להעיד על ממשותה של הפגיעה. משכך, לטענתו, הוא הורשע שלא כדין בעבירה חמורה מזו שביצע בפועל. קבוצת הטענות השנייה, מופנית כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי במסגרת האישום השני. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משהעמידו כשותף מלא לעבירה שביצע גרינפלד, והרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. קביעתו זו של בית משפט קמא, הוא טוען, מיוסדת על הנחות עובדתיות שגויות, שאינן עולות בקנה אחד עם האמור בעדויות שנשמעו. על פי הנטען, בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד לאמור בעדויות, כי המערער גרר את מר פרדמן, יחד עם גרינפלד, אל מחוץ לחנות ואחז בו במשך כדקה על מנת שגרינפלד יוכל להכותו. ואולם, לטענת המערער מן העדויות עולה כי מר פרדמן יצא בעצמו את החנות תוך שהוא שואג אל המפגינים וכי המערער אחז בו במשך 20-15 שניות בלבד. עובדות אלו, בצירוף התנהלותם של עובדי החנות ובעליה למול המפגינים, אשר כללו שפיכתה של אקונומיקה עליהם, מלמדת לטענת המערער כי התנהלותו של מר פרדמן הייתה לא פחות מאיימת מהאיום שחש הוא עצמו, וכי שגה בית המשפט בקובעו כי לא תיתכן אפשרות אחרת פרט לכך שהמערער אחז במר פרדמן כדי שגרינפלד יוכל להכותו. בנוסף, מלין המערער על חומרת עונשו. לטענתו, בעבירות העיקריות שיוחסו לו בכתב האישום (קרי תקיפתו את מר ציטונה ותקיפתו את מר פרדמן) הוא הורשע מכוח ביצוע בצוותא, ולעובדה זו לא ניתן משקל מספיק בגזר הדין. כן, לטענתו, לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ובהן: עברו הפלילי הנקי, העובדה שמאז האירועים נשוא כתב האישום הוא נמנע מלהשתתף באירועים דומים, הקושי בו ייתקל במהלך ריצוי עונש המאסר בפועל כבן למגזר מסוגר ומתבדל, והקשיים המשפחתיים והכלכליים שיתלוו למאסרו. כן ביקש כי התקופה בה שהה במעצר בגין תיק זה תנוכה מעונש המאסר בפועל שהושת עליו. 5. המשיבה מצידה מתנגדת לקבלת הערעור, על כל חלקיו. על פי הנטען, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת היטב ואין עילה להתערב בה. טענותיו של המערער נשמעות בערעור זה לראשונה, ואף לגופן אין בהן ממש. לטענתה, מכלל הראיות שהוצגו בפני בית המשפט ניתן לקבוע כי זריקת האבן גרמה לחבלה של ממש, וכי המערער תפס את מר פרדמן על מנת שגרינפלד יוכל להכותו. לעניין העונשים שהוטלו על המערער טוענת המשיבה, כי אלו הולמים את חומרת מעשיו, הדומיננטיות שלו בקרב המפגינים האחרים והאמור בתסקיר שירות המבחן. לטענתה, נסיבותיו האישיות כבר נלקחו בחשבון ושוקללו במסגרת גזר הדין. לעניין ניכוי התקופה בה שהה במעצר מן העונשים שהוטלו עליו, הודיעתנו המשיבה לאחר הדיון, כי המערער היה נתון במעצר במשך 11 ימים במסגרת ההליך שנוהל נגדו בתיק זה, וכי היא איננה מתנגדת לניכויים של ימים אלו מעונש המאסר בפועל שהושת עליו.   הכרעה 6. לאחר בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חומר הראיות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כזכור, קבוצת הטענות הראשונה של המערער מופנית כנגד הרשעתו, במסגרת האישום הראשון, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). בסעיף 34כד, הוא סעיף ההגדרות, נתן המחוקק הגדרתו למושגים של "חבלה", "חבלה חמורה" וכן "חבלה מסוכנת", ולעומת זאת החסיר הגדרתו למושג "חבלה של ממש". מושג זה, הוא הרכיב התוצאתי בעבירה הקבועה בסעיף 380 לחוק העונשין, זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה. פרשנות זו מתבססת על הגדרתה של חבלה בחוק, ולפיה חבלה הינה "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים", כאשר הפרשנות המקובלת בפסיקה היא שיש להוכיח חבלה אשר לה ביטוי מוחשי (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים - חלק שני 836 (1995)). לביטוי שכזה, תימוכין מספקים בחומר הראיות. על פי עדויות שנתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי כמהימנות, האבן הושלכה על מר ציטונה ממרחק של שלושה עד ארבעה מטרים בלבד וגודלה היה כגודלו של תפוז (עמוד 44 ועמוד 98 לפרוטוקול הדיון, בהתאמה). מר ציטונה העיד על הכאבים שנגרמו לו כתוצאה מפגיעתה של האבן, ודבריו מקבלים חיזוק מעדותו של מר פרדמן, לפיה מר ציטונה מסר לו לאחר פגיעתה של האבן כי "מאוד כואב לו" (עמוד 45 לפרוטוקול הדיון). אשר על כן - דינה של קבוצת הטענות הראשונה של המערער להידחות.  דינה של קבוצת הטענות השנייה של המערער - אשר הופנתה כזכור כנגד הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, במסגרת האישום השני - איננו שונה. דומני, כי בטענותיו בנושא זה נתפס המערער לזוטות שונות מאירוע תקיפתו של מר פרדמן, בעוד שהתמונה העולה מחומר הראיות הינה ברורה ומרשיעה. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו את עיקרי עדותו של מר פרדמן וראה לנכון לתת בה אמון מלא. נכון אמנם, כפי שהצביע המערער, כי הוא וגרינפלד לא גררו את מר פרדמן אל מחוץ לחנות לאחר שגרינפלד כיבה בה את האור. על פי עדותו, מר פרדמן יצא את החנות בעצמו כדי לרדוף אחר גרינפלד, וזאת לאחר ששאג לעברו על מנת להבריחו מן החנות. עוד נכון, כי משך הזמן בו אחז המערער במר פרדמן היה בין 15 ל-20 שניות לערך, וכי בעלי החנות ועובדיה השליכו, לעיתים, אקונומיקה על המפגינים. ואולם, הגרסה החדשה אותה מבקש המערער לקדם בפנינו, לפיה הוא אחז במר פרדמן בשל איום שחש ממנו ולא על מנת שגרינפלד יוכל להפליא בו את מכותיו, נעדרת כל אחיזה בחומר הראיות. מן העדות עולה, כי תחילה אחז המערער במר פרדמן רק ביד ימינו ובבטנו. בשלב זה, מר פרדמן הצליח להסתובב אליו ולראות את פניו, אלא שאז הסתובב קדימה וראה את גרינפלד מתקרב אליו להכותו. או אז, אחז המערער במר פרדמן בשתי ידיו וגרינפלד הכה בו באגרוף ובבעיטה. נסיבות אלו, אינן מותירות מקום לספק באשר לכוונתו של המערער. האחיזה האחורית המתבצעת פעמיים ואף מתחזקת, אי שחרורו של מר פרדמן כשגרינפלד התקרב אליו או בעת שהוכה, והעדרו של כל ניסיון מצידו להסיט את מר פרדמן מן המכות או למחות כנגדן, מעידים כולם, כמסקנה הגיונית יחידה, כי האחיזה של המערער נעשתה לצורך הכאתו של מר פרדמן, ולא בשל תחושת חשש או איום מפניו. 7. נותרו טענות המערער ביחס לעונשו. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות מהותית בגזר הדין או סטייה ממשית מרמת הענישה ההולמת את המקרה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009)). תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה זה. יתרה מכך, העונשים שהוטלו על המערער הולמים את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. המערער לקח לעצמו את החירות לכפות דעותיו, תוך שימוש באמצעים אלימים אשר הופעלו באופן כמעט יומיומי על החנות, עובדיה ולקוחותיה. התנהלות זו חותרת תחת אושיות שיטתנו הדמוקרטית. אף על פי כן ולמרבה הצער, היא פשתה והפכה בחברתנו לתופעה של ממש, הדורשת את מיגורה. מלאכת האכיפה בתחום זה חשובה ביותר וכרגיל לבתי המשפט תפקיד במסגרתה. על העונשים המוטלים, בייחוד כאשר מדובר בעבירות אלימות המביאות לפגיעות גופניות, להלום את החומרה הרבה שבעבירות ואת האינטרס הציבורי שבהרתעה מביצוען. שיקולים אלו הנחו נכונה את בית המשפט המחוזי בגזירת דינו של המערער. נסיבותיו האישיות שוקללו, ואף הביאו למיתון העונש שהוטל עליו. התוצאה היא שהעונשים שהוטלו ראויים בנסיבות המקרה, ואין כל עילה להתערב בהם. נוכח הסכמת המדינה, יש לנכות מעונש המאסר בפועל שנקבע למערער את 11 ימי המעצר בהם היה נתון במסגרת ההליך שנוהל נגדו בתיק זה. 8. סוף דבר, מן הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו, בכפוף לניכוי ימי מעצרו של המערער. ש ו פ ט   השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט  (16.11.11) לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. משפט פליליאלימותפיצוייםתקיפהאףשבר