בית המשפט החליט לקבל את הערעור כך שעניינו של המערער הוחזר לועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתקבע את שיעור הנכות של המערער בגין פיברומיאלגיה: להלן פסק דין בנושא ערעור על נכות בגין פיברומיאלגיה: ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 18.7.11, על פיה נקבעה למערערת דרגת נכות צמיתה בשיעור 41%. הרקע העובדתי ביום 27.3.05, שחל בפורים, נהג המערער על אוטובוס של אגד, במסגרת עבודתו, בשכונת מאה שערים בירושלים. המערער הותקף על ידי המון מקומי ונפגע כתוצאה מן התקיפה. האירוע הוכר כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. ועדה רפואית לעררים מיום 16.11.09 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 34% בגין פגימות בעמוד שדרה צווארי (10%), בעמוד שדרה מותני (10%) ופגימה נפשית (10%). דרגת הנכות של המערער נקבעה לאחר שהועדה הרפואית לעררים הפעילה את תקנה 15 ב-25%. כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 16.11.09 נקט המערער הליכי ערעור בפני בית הדין לעבודה על דרגותיו, ובפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 25.10.10 (בר"ע 23315/05/10) נקבע כי "..עניינו של המבקש יוחזר לוועדה הרפואית על מנת שתדון בנכותו הפסיכיאטרית. חוות דעתו של ד"ר אייזיק תוגש לעיונה של הוועדה וזו תתייחס אליה באופן מנומק, ותקבע האם היא משנה מקביעתה לאור חוות דעת זו" (להלן: "פסק הדין"). חוות דעתו של ד"ר משה איזק מיום 11.10.09, קובעת בפרק "דיון ומסקנות", כדלהלן: "מר אבו שרה סאלח, בן 48, היה אדם נורמטיבי עד לתקיפה האלימה אותה עבר במרץ 2005. הוא הקים משפחה, דאג לפרנסתה, יש לו 7 ילדים (הגדול סטודנט) ועבד בצורה סדירה כנהג אגד בקו 50 בירושלים. התלונות התוך נפשיות כוללות מצב דיכאון שמתלווה ל PTSD, ירידה תפקודית, התבודדות, חוסר תפקוד כבעל וכהורה, חוסר יכולת לעבוד ולפרנס את משפחתו, סבל נפשי תמידי בגלל חרדה ודיכאון. הדיכאון כוללל גם רגשות אשם. כמו כן קיימים סימנים של סומטיזציה המתבטאים בסבל ותלונות גופניות. התלונות הבין אישיות: האיש מתבודד, מתרחק מחברת אנשים, כולל בני משפחתו, עצבני, אינו עובד, אינו מתפקד מבחינה מינית ומרגיש כאילו נרדף (לא מודבר בפרנויה). היות ומצב ה PTSD נמשך כל כך הרבה זמן, הוא הפך לכרוני ולכן הוא ימשיך לסבול ממנו עם עליות וירידות במשך כל חייו. אחרי ההתקפה הוא התחיל לסבול מסוכרת שיצאה מכלל איזון ואשר מצריכה טיפול עד היום. היות והסוכרת אינה בתחום התמחותי, הנני ממליץ בפניך לשלוח את מר אבו שרה לבדיקה אצל מומחה סוכרת אשר יקבע את סוג המחלה ואחוזי הנכות שלה. יחד עם זאת, אני מדגיש, שידוע על קשר ישיר בין טראומה נפשית לבין מחלת הסוכרת ולכן אני מבקש לברר נקודה זו. אני מעריך את נכות הנפשית ב-35% לצמיתות כתוצאה ובעקבות הטראומה הנפשית ממרץ 2005. בקביעת אחוזים אלו, לקחתי בחשבון: א. חומרת ה PTSD והסבל הכרוך בה. ב. הפרעות קוגניטיביות כתוצאה מה-PTSD. ג. הטיפולים התרופתיים המסיביים אותם הוא מקבל ללא שינוי משמעותי במצבו, פרט לעליות וירידות קלות במצבו. טיפולים תרופתיים אלו טומנים בחובם גם סיכונים של תופעות לוואי במשך הזמן. ד. האופי הכרוני של מחלתו עם פרוגנוזה נמוכה. ה. רגישות מיוחדת לטראומה בעתיד ואפשרות של החמרת ה-PTSD. ו. חוסר יכולתו לעבוד ולהתפרנס". ביום 14.3.11 התכנסה הועדה הרפואית לעררים על פי הוראות פסק הדין. המערער הציג לועדה הרפואית לעררים את המסמכים הרפואיים הבאים: מכתב רפואי מיום 9.5.10 של ד"ר יבגני לוין, פסיכיאטר מבית חולים הדסה בירושלים, בו תואר טיפולו של מרכז הטראומה בהדסה במערער כחולה ב-PTSD. מכתב רפואי של של ד"ר פינחס קלאהר, מומחה לריאומטולוגיה, מיום 24.2.10, בו אובחן המערער כסובל, בין היתר, מפיברומיאלגיה. מכתב "סיכום ייעוץ" מיום 3.6.10 של ד"ר טרזי בשיר, מומחה לסוכרת. הועדה הרפואית לעררים קבעה את אבחנתו של המערער כ"דכאון לא אחר אירוע חבלתי". ב"סיכום ומסקנות" הדיון, קבעה הועדה הרפואית לעררים: "הועדה התכנסה מתוקף פסק דין מיום 25.10.10 כדי התייחסות לחוו"ד של ד"ר אייזק מיום 11.10.09. הוועדה עיינה בשני מסמכים נוספים שהוצגו היום: מכתבו של פסיכיאטר ד"ר לוין מהדסה 9.5.10 בו מציין שהתובע קבל טיפול בנוגדי דיכאון. היה אמור לעבור טיפול ב T.M.S. אך עקב יתר ל.ד. לא התקבל לטיפול וממליץ על טיפול ב C.B.T.. מסמך שני מריאומטולוג מ 24.2.10. יש לציין שבחוו"ד של ד"ר אייזק בתאור הבדיקה מתאר אפקט דכאוני ברמה קשה ללא ממצאים אובייקטיביים נוספים. לא עמדה בדיקה נוירו פסיכולוגית מ 167.1.08 בפני ד"ר אייזק (הבדיקה נעשתה מטעם ב.ל.). לפי המבחנים התוצאות היו אמינות תיפקוד היה בטווח הממוצע נמוך שלא היה מהווה ירידה משמעותית בהשוואה עם המצב לפני התאונה. לא היו עדויות ל PTSD ולפי פסיכולוג בודק מדובר במצב דכאוני בעקבות הפיטורין. מסקנות אלו תואמות התרשמות קלינית בוועדה הקודמת וגם היום. בחוו"ד של ד"ר אייזק לא מתוארים ממצאים אובייקטיבים שמצדיקים נכות בגובה של 35% מתייחס ד"ר איזק בחוו"ד לסימפטומים גופניים וקשר אותם עם הארוע הנדון. לנוכח האמור לעיל הוועדה אינה מקבלת המלצות ד"ר איזק על גובה נכות ועל האבחנה של P.T.S.D. ומותירה הנכות הפסיכיאטרית בשיעור של 10% לפי 34(ב). לגבי מרכיבים גופניים מבקשת הוועדה חוו"ד פנימאי בשאלת הקשר הסיבתי בין הארוע וסכרת ותלונות בתחום ריאומטולוגיה. הדיון יסוכם ללא נוכחות התובע עם קבלת המבוקש". בעקבות הדיון בוועדה הרפואית לעררים מיום 14.3.11, נבדק המערער על ידי פרופ' גדעון נשר, מומחה לרפואה פנימית וראומטולוגיה, ביום 12.4.11. ממצאיו של פרופ' נשר נרשמו על ידו, כדלהלן: "נעזר במקל בהליכה. בבדיקת הפרקים לא נמצאו סימנים של סינובטיס. נמצאו נקודות טריגר בעיקר באזורי הברכיים, המרפקים, הגב התחתון והעליון והצואר. לענין הפיברומיאלגיה הממצאים בסיפור הרפואי ובבדיקה מתאימים לתופעה זו אולם מן הראוי להדגיש כי סימני פיברומיאלגיה יכולים להופיע כחלק גופני המלווה תסמונת PTSD ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לכן אין לתת סעיף ליקוי נפרד בגין פיברומיאלגיה. לחץ דם 140/100, משקל 91 ק"ג. גובה 172 ס"מ. לעניין הסכרת ויתר לחץ הדם, אלו מחלות אשר להן גורמים רבים אשר בשילוב יכולים לגרום להופעה שלהן. הגורמים העיקריים הם גנטיים ומצב של תסמונת מטבולית כאשר גורמים אחרים הם בעלי חשיבות מינורית. במקרה שלפנינו קיימת ללא ספק תסמונת מטבולית עם ערכי BMT מעל 40 כך שהתרומה להיוצרות הסכרת ולחץ הדם קרוב לודאי קשורה בהם ולא באירוע טראומתי כלשהו. לפיכך לא נראה קיום קש"ס בין התאונה לסכרת, מה גם שהופעתן היתה בשלב מאוחר יותר (למעלה משנה לאחר התאונה). ע"פ המסמכים המצורפים שנמצאו בתיק". סיכום ומסקנות: לדעת הבודק אין קש"ס בין הסכרת לתאונה הנדונה. לגבי הפיברומיאלגיה לדעת הבודק הנכות כפי שבאה לידי ביטוי נכללת בליקוי של PTSD. ביום 18.7.11 סיכמה הועדה הרפואית לעררים את דיוניה בעקבות פסק הדין וקבעה, לאחר שעיינה בחוות דעתו של פרופ' נשר, שאין קשר סיבתי בין הסכרת לתאונה ואין נכות נוספת בקשר לפיברומיאלגיה מעבר לנכות הנפשית שנקבעה. הועדה הרפואית לעררים הותירה את נכותו הנפשית של המערער בשיעור 10%, תוך שהיא מציינת נכות זו כנכות "בגין מצב נפשי-ראומטולוגי" ולאחר שהפעילה את תקנה 15 במלואה קבעה למערער דרגת נכות בשיעור 41% מיום 2.4.05. חוות הדעת הנוירופסיכולוגית מיום 16.1.08 אשר הוזכרה במסקנות הועדה הרפואית לעררים מיום 14.3.11, היא חוות דעת של ד"ר זולי זלוטוגורסקי, אשר ערך למערער שורה של מבחנים נוירו פסיכולוגיים לפי בקשת המשיב, לצורך הערכת תפקודו הקוגניטיבי והנפשי. בחוות דעתו קבע ד"ר זלוטוגורסקי כי אין עדות לתסמינים העיקריים של מצב בתר חבלתי וכי להערכתו המערער סובל מ-"reactive depression" בעקבות פיטוריו מעבודתו. ד"ר זלוטוגורסקי קבע שהמערער מצוי בטיפול ובמידה שיתמיד בו הוא צפויה הטבה במצבו והמליץ על אבחון חוזר בעוד שנה. אין מחלוקת כי בישיבתה מיום 14.3.11 מילאה הועדה הרפואית לעררים טופס המופנה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים. טענות המערער עיקרי טענות המערער הם כדלהלן: על פי פסק הדין היה עניינו של המערער צריך להיות מוחזר לועדה הרפואית מדרג ראשון ולא לועדה הרפואית לעררים. לחילופין - לא היה מקום לקיום הדיון בועדה הרפואית לעררים באותו הרכב שקיבל את ההחלטה נשוא פסק הדין, שכן הרכב זה גילה דעתו שאינו אובייקטיבי וכי יעשה כל שביכולתו להצדיק החלטתו הקודמת. טעתה הועדה הרפואית בכך שקבעה שד"ר איזק לא התייחס לממצאים אובייקטיביים כגון הבדיקה הנוירו פסיכולוגית מיום 16.1.08, תוך התעלמות מכך שד"ר זלוטוגורסקי המליץ על אבחון חוזר בעוד שנה. בנסיבות אלה, שומה היה על הועדה הרפואית לעררים להזמין בדיקה נוירו פסיכולוגית מעודכנת, וטעתה משלא עשתה כן. הועדה הרפואית לעררים לא התייחסה למכתבו של ד"ר לוין מיום 9.5.10 ולמכתבו של ד"ר קלאהר מיום 24.2.10. מדובר בממצאים אובייקטיביים שהיעדרם לשיטת הועדה הרפואית בחוות דעתו של ד"ר איזק הוביל אותה לדחיית עמדתו, ובנסיבות אלה התעלמות הועדה הרפואית מממצאים אובייקטיביים אלה מהווה טעות משפטית. פניית הועדה הרפואית לעררים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים מהווה ראיה לעוינות של הועדה הרפואית לעררים כלפי המערער ולחוסר האובייקטיביות שלה. הועדה הרפואית לא פנתה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים בהחלטתה המקורית, עת קבעה למערער 10% נכות נפשית, וללא הסבר מדוע בחרה לעשות כן בדיון החוזר, עת סברה שנכותו הנפשית נותרה כשהיתה, אין אלא להסיק כי הועדה הרפואית התנקמה בו. בדיקת המערער על ידי הועדה הרפואית לעררים היתה חפוזה ושטחית, מבלי שסיננה את הנוכחים בחדר הבדיקה, דבר שמנע מהמערער תנאים הנדרשים לשיתוף פעולה בין חולה בתסמונת נפשית לבין פסיכיאטר. טעתה הועדה הרפואית לעררים משאימצה את קביעותיו של פרופ' נשר וטעה פרופ' נשר בקביעתו בדבר היעדר קשר סיבתי בין הסכרת ויתר לחץ דם לתאונה. בהקשר זה נטען כי פרופ' נשר לא התייחס להערכות רופאיו של המערער כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות הסכרת, וכי מדובר במקרה של "גולגולת דקה". טעתה הועדה הרפואית משלא קבעה למערער נכות בגין פיברומיאלגיה. בהקשר זה נטען כי פרופ' נשר היה צריך להמליץ באופן עצמאי על דרגת נכות בגין הפיברומיאלגיה, על בסיס סעיף 35 לרשימת הליקויים, בלא לעיין בקביעות הועדה הרפואית לעררים ובלא לנקוט עמדה באשר ל"חפיפה" בינה לבין ליקוי אחר. כן נטען כי טעה המומחה בקביעתו כי הפיברומיאלגיה היא חלק מתסמונת ה-PTSD, שכן אינו פסיכיאטר. מכל מקום, הועדה הרפואית לעררים לא היתה רשאית להימנע מקביעת נכות בגין הפיברומיאלגיה על סמך חוות דעתו של פרופ' נשר משום שהיא עצמה סברה שהמערער אינו סובל מ-PTSD ועל אין היא יכולה לאמץ קביעה כי תסמונת הפיברומיאלגיה נכללת ב-PTSD. בהתאם לכך, קביעת הועדה הרפואית לעררים כי שיעור הנכות של המערער. לנוכח האמור ביקש המערער כי בית הדין ימנה מומחה לקביעת נכותו הנפשית של המערער. לחלופין התבקשה החזרת עניינו של המערער לועדה רפואית מדרג ראשון על מנת שתקבע את נכויותיו של המערער בתחום הנפשי, הראומטולוגי, וכן תכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לסכרת ויתר לחץ דם מהם סובל המערער. לחלופי חלופין ביקש המערער כי עניינו של המערער יוחזר לועדה רפואית לעררים בהרכב אחר וכי בכל מקרה ימונה מטעם בית הדין מומחה לרפואה פנימית שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הסכרת ויתר לחץ הדם. טענות המשיב המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה הרפואית לעררים ומכל מקום, הועדה הרפואית טיפלה בעניינו של המערער בלב פתוח ובנפש חפצה, ללא כל מניע נקמני כטענת המערער, דבר הנלמד מנכונותה לקבל ייעוץ בתחום הפנימי והראומטולוגי ולהתייחס למכלול פגימותיו של המערער, למרות שעל פי פסק הדין היא היתה חייבת להתייחס לנכותו הנפשית בלבד. לפיכך, גם אם ייקבע כי נפל פגם בהחלטת הועדה הרפואית לעררים, אין בסיס להשיב את עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר. אין בסיס משפטי לבקשת המערער למינוי מומחה מטעם בית הדין. לגופה של החלטת הועדה הרפואית לעררים טוען המשיב כי הועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין בכך שדנה בחוות דעתו של ד"ר אייזיק ונימקה באופן משכנע מדוע היא דוחה את קביעותיו בעניין האבחנה של המערער כסובל מ-PTSD ובעניין שיעור נכותו הנפשית. אין בסיס לטענת המערער כי היה על הועדה הרפואית לעררים להזמין הערכה נוירו פסיכולוגית מעודכנת לאור המלצת ד"ר זלוטוגורסקי להזמין הערכה נוספת בעוד שנה, מכיוון שהמלצה זו ניתנה תוך ציפייה להטבה במצבו של המערער. אין בסיס להתערבות בית הדין בקביעת הועדה הרפואית לעררים כי אין קשר סיבתי בין התאונה לסכרת לאור גורמי הסיכון הרבים של המערער. אין בסיס להתערבות בית הדין בקביעת הועדה הרפואית לעררים לפיה הפיברומיאלגיה נכללת בנכות הנפשית, שכן זו סמכותה של הועדה הרפואית לעררים לאמץ את הייעוץ שקיבלה לפיו התסמונת הריאומטולוגית של המערער כלולה בנכותו הנפשית. דיון והכרעה ראשית ייאמר כי אין בסיס לעתירת המערער להשבת עניינו לועדה רפואית מדרג ראשון, באשר הערעור לפי סעיף 123 הוא על החלטת הועדה הרפואית לעררים, וככל שהערעור יתקבל באופן כלשהו, יוחזר עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים (עב"ל 217/06 יוסף בן צבי נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 22.6.06). שנית, אין בסיס לכל עתירותיו של המערער למנות מומחים רפואיים שיכריעו בין חוות דעתם של רופאי המערער (ד"ר אייזיק ורופאים אחרים בתחומים אחרים) לבין עמדת הועדה הרפואית לעררים. הערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי הוא בשאלה משפטית בלבד. משמעות הדבר היא שבית הדין אינו נדרש לקבוע קביעות עובדתיות בעניינים שברפואה בהליך זה, וממילא אין הוא נזקק לחוות דעתו של מומחה רפואי. כל שעל בית הדין לעשות הוא לבצע ביקורת שיפוטית על החלטת הועדה הרפואית לעררים ולבחון אם נפלה בה טעות משפטית. ככל שתימצא כזו, יוחזר עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים, אשר היא המוסמכת על פי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי לקבוע את דרגת נכותו של נפגע בעבודה. לבית הדין לא הוענקה סמכות זו (דב"ע לה/01-345 עזיז מועלם נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 353). לגופן של המחלוקות המשפטיות בין הצדדים הגעתי למסקנות הבאות: איני רואה מקום להחזיר את עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים בעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הסוכרת ויתר לחץ הדם. מקובלת על בית הדין עמדת המערער כי יש להחזיר את עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים על מנת שתקבע את שיעור נכותו בגין פיברומיאלגיה. החלטתי להורות לועדה הרפואית לעררים לשוב ולדון בנכותו הנפשית ולבצע את בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 25.10.10, תוך התייחסות גם למכתבו של ד"ר לוין מיום 9.5.10. החלטתי לדחות את דרישת המערער להחלפת הרכב הועדה הרפואית לעררים. להלן נימוקיי להחלטותיי: סוכרת ויתר לחץ דם אשר לקביעת הועדה הרפואית לעררים בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות מחלת הסוכרת ויתר לחץ הדם של המערער, מקובלת עלי עמדת המשיב כי טענות המערער בערעור הן רפואיות גרידא ולא עלה בידי המערער להצביע על טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית לעררים. פיברומיאלגיה והנכות הנפשית מקובלת על בית הדין עמדת המערער לפיה החלטת הועדה הרפואית לעררים בעניין הפיברומיאלגיה אינה מנומקת כדבעי. אין כל מחלוקת על כך שהמערער סובל מפיברומיאלגיה, שהיא תסמונת ראומטולוגית. פרופ' נשר קבע כי זוהי תופעה ש"נכללת בליקוי של PTSD". משמעות קביעה זו היא שלדעת פרופ' נשר, תסמונת הפיברומיאלגיה, ממנה סובל המערער, יכולה להיות מוסברת על ידי PTSD. פרופ' נשר, שעיין בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים, לא סבר כי פיברומיאלגיה עשויה להיות מוסברת על ידי תסמונת נפשית של דיכאון שלא לאחר אירוע חבלתי, כפי שהועדה הרפואית לעררים קבעה. על יסוד חוות דעתו של פרופ' נשר קבעה הועדה הרפואית לעררים כי "אין נכות נוספת בקשר לפיברומיאלגיה מעבר לנכות נפשית שנקבעה". הועדה הרפואית לעררים לא נימקה מדוע החליטה "לכלול" את הפיברומיאלגיה בנכות הנפשית של המערער, מעבר להסתמכותה של חוות דעתו של פרופ' נשר. ואולם, קביעת פרופ' נשר אינה מתיישבת עם הנחת היסוד של הועדה הרפואית בדבר אי סיווגו של המערער כסובל מ-PTSD. לפיכך הנמקת הועדה הרפואית לעררים היא חסרה. חסר זה בהנמקת הועדה הרפואית לעררים מצדיק החזרת עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים הן לצורך קביעת נכותו של המערער בגין פיברומיאלגיה והן לצורך שקילה מחדש של נכותו הנפשית, כמוסבר להלן. לעניין הפיברומיאלגיה: מדובר בתסמונת ריאומטולוגית נפרדת. גם אם הועדה הרפואית סבורה שהתסמונת מקורה בפגימה נפשית של המערער, אין בכך כדי להצדיק אי מתן נכות נפרדת בגין פגימה זו, שהיא נפרדת וניתנת להערכה באחוזי נכות לפי סעיף 35 לרשימת הליקויים. מכל מקום, החלטת הועדה הרפואית "לכלול" את הפיברומיאלגיה בנכות הנפשית של המערער מבוססת על אבחון התסמונת הנפשית כ-PTSD, כעולה מחוות דעתו של פרופ' נשר. לעניין הנכות הנפשית: הועדה הרפואית לעררים דחתה את חוות דעתו של ד"ר אייזיק בנימוק שהיא אינה נתמכת בממצאים אובייקטיביים. הנמקה זו חסרה מן הטעם הבא: משאין מחלוקת כי המערער סובל מפיברומיאלגיה, ומשקבע פרופ' נשר כי תסמונת זו "נכללת ב-PTSD", על הועדה הרפואית לעררים לנמק מדוע הפיברומיאלגיה ממנה סובל המערער אינה בגדר "ממצא אובייקטיבי" אשר תומך בעמדת ד"ר אייזיק. לכך נוסיף כי אף שמכתבו של ד"ר יבנגי לוין מיום 9.5.10 הינו מסמך המאוחר למועד התכנסותה המקורית של הועדה הרפואית לעררים (16.11.09), לא ניתן להתעלם ממסמך זה, שניתן על ידי גוף בלתי תלוי, שלא לבקשת מי מהצדדים (שלא כמו חוות דעתם של ד"ר אייזיק וד"ר זלוטוגורסקי). בהקשר זה אציין כי אני ער להלכה לפיה משמוחזר עניינו של מבוטח לועדה רפואית לעררים על פי פסק דין, על הועדה הרפואית לבצע את הוראות פסק הדין ותו לא. עם זאת, פסק הדין החזיר את עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס באופן מנומק לחוות דעתו של ד"ר אייזיק, ובחוות דעתו המליץ ד"ר אייזיק על עריכת בירור בקשר לסוכרת ממנה סובל המערער. הועדה הרפואית ערכה בירור בעניין הסוכרת בכך שהתייעצה בפרופ' נשר, וחוות דעתו של פרופ' נשר, שהינו מומחה הן לרפואה פנימית והן לריאומטולוגיה, קובעת כי תסמונת הפיברומיאלגיה מהווה חלק מ-PTSD, ובכך לכאורה סיפקה ממצא אובייקטיבי שלגישת הועדה הרפואית לעררים היה חסר על מנת שזו תאמץ את דעתו של ד"ר אייזיק כי המערער אכן סובל מ-PTSD. בנסיבות חריגות אלה, מצאתי לנכון להורות לועדה הרפואית לעררים להתייחס גם למכתבו של ד"ר יבגני לוין מיום 9.5.10. מעבר לאמור לעיל, אני סבור שהועדה הרפואית לעררים לא ביצעה באופן מלא את הנחיית פסק הדין בכך שלא התמודדה באופן ממצה עם חוות דעתו של ד"ר אייזיק. כך למשל, הועדה הרפואית לעררים לא התייחסה למהות האירוע של תקיפת המערער והחוייה הנפשית שהמערער עבר. כמו כן, לא קיימת בפרוטוקול הועדה הרפואית התייחסות לטיעונים נוספים עליהם ביסס ד"ר אייזיק את אבחנתו, כמו המצב הדיסוציאטיבי שממנו סבל המערער (כפי שקבע ד"ר אייזיק על פי הרישומים הרפואיים שלאחר האירוע), היעדר תגובה משמעותית לטיפול תרופתי ותפקודו המשפחתי והתעסוקתי. אשר להרכב הועדה הרפואית: איננו סבורים כי בשלב זה ניתן לקבוע כי הועדה הרפואית לעררים מבוצרת בעמדתה. היא נדרשה לחוות דעתו של ד"ר אייזיק לראשונה בעקבות פסק הדין. דרך המלך היא בהחזרה לועדה באותו הרכב, ורק במקרים חריגים בהם מוכחת "מקובעות" של הועדה הרפואית לעררים, יורה בית הדין על החלפת הרכבה. בענייננו, הועדה הרפואית תמכה את עמדתה בממצאי בדיקה נוירו פסיכולוגית שנעשתה למערער, ובנסיבות אלה לא ניתן לומר שעמדתה נבעה משיקול זר, כפי שמייחס לה המערער. אינני רואה בהחלטת הועדה הרפואית לעררים לפנות למכון הרפואי לבטיחות בדרכים משום "התנקמות" במערער. השאלה באלו נסיבות נעשית פנייה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים לא הובררה ואין בידי לקבוע כי מדובר בצעד שנעשה מתוך "נקמנות". סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור כך שעניינו של המערער מוחזר לועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתקבע את שיעור הנכות של המערער בגין פיברומיאלגיה ותחזור ותדון בנכות הנפשית של המערער על פי הוראות פסק הדין מיום 25.10.10 ותיתן דעתה גם למכתבו של ד"ר יבגני לוין מיום 9.5.10. החלטת הועדה הרפואית לעררים תהיה מפורטת ומנומקת. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה - תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. פיברומיאלגיהנכותערעור