אי חידוש רישיון נשק של מאבטח הנתבעת היא חברה הנותנת שירותי שמירה ואבטחה. התובע עבד אצל הנתבעת כשומר וכמאבטח במשרד השיכון מיום 2.5.07 עד ליום 26.9.09. לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי חופשה, דמי חגים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה, החזר ניכויים, הפרשי שכר, תשלום בעד ימי רענון, החזר הוצאות נסיעה, השלמת שכר עקב תאונת עבודה, השלמת שכר עקב השעייה, השלמת שכר עקב אי חידוש רישיון נשק, השלמת שכר עקב הגעה לפני תחילת משמרות, דמי כביסה, דמי אש"ל ותוספת ותק. בדיון המוקדם ויתר התובע על תביעותיו לדמי כביסה ודמי אש"ל. בסיכומיו זנח התובע את תביעתו לתוספת ותק וביקש למחוק את התביעה לגמול בעד דמי רענון. יצויין כי הנתבעת צירפה לסיכומיה ראיות חדשות ללא בקשת רשות. בכל מקום בו התובע התנגד בסיכומיו להסתמכות הנתבעת על ראיות אלה, לא הסתמך בית הדין על ראיות אלה. עובדות שאינן במחלוקת אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות הבאות: תקופת העבודה כאמור בסעיף 2 לעיל. התובע התפטר מעבודתו. שיעור המשרה של התובע היה 70%. שכרו השעתי של התובע היה 29.70 ₪ כעולה מהסכם עבודה שנחתם בין הצדדים ביום 30.4.07 (נספח א' לכתב ההגנה). לתובע הוצאה פוליסת ביטוח מנהלים בחברת "כלל" מתחילת עבודתו. על פי תנאי הפוליסה, הפרשות המעביד כללו 8.33% לפיצויים, 5% לתגמולים ו-0.9% לביטוח אבדן כושר עבודה. במהלך תקופת עבודתו קיבל התובע דמי חופשה בסך 3,353 ₪, דמי הבראה בסך 3,127 ₪ ודמי חגים בסך 1,013 ₪. לתובע מגיע פדיון חופשה בסך 1,290 ₪. התביעה לפיצויי פיטורים ביום 10.8.09 מסר התובע לנתבעת מכתב בו טען את הטענות הבאות: מגיע לו תשלום שכר בעד שני ימי עבודה בהם לא עבד בשל כך שרישיון הנשק שלו לא חודש, וזאת באשמת הנתבעת. מתלושי השכר לא ניתן להבין את שיעורי ההפרשות לפנסיה והנתבעת אינה מפרישה 6% לפנסיה כמתחייב. תשלומים המשולמים לתובע על בסיס שכר היסוד, כגון דמי חופשה ודמי חגים, משולמים לו בחסר בשל כך שהנתבעת מפצלת באופן מלאכותי את שכר היסוד שלו לרכיבים מלאכותיים. יתרת חופשתו אופסה שלא כדין. התובע עובד במשרד השיכון 4.5 שנים הואיל ולפני תחילת עבודתו בנתבעת עבד אצל חברת האבטחה שנתנה שירותי אבטחה למשרד השיכון לפני הנתבעת. מנוכים משכרו סכומים גבוהים מהמותר כדמי חבר. בסיום מכתבו הנזכר כתב התובע כי "אני נותן לכם חודש לסדר את הכל ואם בתוך חודש הדרישות שלי לא יענו, אני עוזב את העבודה". ביום 3.9.09 התקיימה פגישה בין התובע לבין קב"ט משרד השיכון (נספח א' לתצהיר גב' נומקין מטעם הנתבעת). לבית הדין הוגש מכתבו של הקב"ט למנהל סניף ירושלים של הנתבעת, ממנו עולה שהפגישה התקיימה בעקבות מכתבו של התובע לנתבעת מיום 10.8.09. מהמכתב עולה שהתובע הודיע לקב"ט שבדעתו להתפטר אם לא ימולאו דרישותיו בהתאם למכתבו מיום 10.8.09 וכי מסר לקב"ט שאם יתוקנו הליקויים עליהם הצביע במכתבו, הוא לא יתפטר. הקב"ט רשם את הערכתו לפיה התובע התכוון באותה עת להתפטר "בכל מקרה לקראת תום חודש ספטמבר" ודיווח על כך שהביע בפני התובע את עמדתו לפיה מכתבו נכתב בחוסר תום לב מכיוון שנודע לו "בצורה לא רשמית" שהתובע מתכנן פרישה מזה חודשיים אך אינו מודיע על כך באופן רשמי ומעולם לא העלה טענה כלשהי בעניין שכרו בפני הקב"ט. ביום 7.9.09 השיבה הנתבעת למכתבו של התובע מיום 10.8.09. דרישת התובע לתשלום שכר בעד שתי משמרות שבוטלו בגין אי חידוש רישיון נשק, נדחתה על ידי הנתבעת בנימוק שחידוש הרישיון הינו באחריות כל מאבטח וכי התובע הופנה לחדש את רישיון נשקו אך לא עשה כן. עוד נטען שהתובע קיבל הסברים על סוגיות בתלוש השכר שלא היו מובנות לו. הוסברה לתובע זכאותו לדמי הבראה ששולמו בחודש 9/08 ושעתידים להשתלם לו בחודש 9/09. הוסבר לתובע כי קיבל את מלוא ימי החג שהגיעו לו. הוצגה לתובע הסכמתו לניכוי דמי ועד. לאחר כל אלה הודיעה הנתבעת כי היא מעוניינת בהמשך עבודתו של התובע אך הוא רשאי להתפטר. בעקבות פגישת התובע והקב"ט מיום 3.9.09 הופנה התובע לפגישה עם מנהל סניף ירושלים של הנתבעת. פגישה זו התקיימה ביום 14.9.09. ביום 15.9.09 כתב התובע לנתבעת כי התרשמותו מהפגישה עם מנהל הסניף מיום 14.9.09 היא שהנתבעת "לא הולכת לשנות שום דבר ושאתם תמשיכו לשלול לי את הזכויות המגיעות לי וזה לא מקובל עליי". התובע הוסיף: "לפנים משורת הדין אני נותן לכם עוד 10 ימים עד 25.9.09 שאם עד אז לא תתקנו את כל מה שמגיע לי אני אעזוב את החברה. אני לא מכון להמשיך לעבוד במקום שלא משלם זכויות בסיסיות כמו הבראה, חופשה, חגים וכו' כפי שמגיע לי". ביום 21.9.11 נשלח לתובע מכתב נוסף מטעם הנתבעת בו הודיעה לתובע כי לא ברור ממכתבו מיום 15.9.09 אלו זכויות נשללו ממנה, חזרה וטענה שהתובע קיבל מענה לכל שאלותיו והתייחסות לכל דרישותיו, לרבות בעניין שכר בגין משמרות שבוטלו בשל אי חידוש רישיון נשק, הסברים בקשר לתלוש השכר, זכאות לדמי הבראה, אי איפוס יתרת חופשתו והעמדתם על המספר המתחייב מוותקו. הנתבעת שבה והודיעה כי היא מעוניינת בהמשך עבודתו של התובע אצלה. עד כאן תיאור העובדות. נעבור לדיון בזכאות התובע לפיצויי פיטורים. על פי הפסיקה, עובד המבקש להתפטר בעילה כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים חייב להוכיח ראשית, שהתקיימה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או שהתקיימו "נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מן העובד שימשיך בעבודתו", שנית, שהתפטרותו של העובד היא "בשל" אותה הרעה מוחשית או אותן "נסיבות ביחסי עבודה", ושלישית, מוטל על עובד כאמור לתת למעביד הזדמנות סבירה להסיר את המניע להתפטרות. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התקיימו שלושת התנאים הנ"ל לגבי התפטרותו של התובע. לטענת התובע, הדרישות שהעלה במכתבו מיום 10.8.09 - היו מוצדקות ולא ניתנה לו לגביהן התייחסות במכתבי הנתבעת, או שלא ניתנה לו התייחסות מספקת ומשכנעת. כך בעניין פיצול שכר היסוד של התובע וביצוע תשלומי הפרשות משכר יסוד נמוך מהמתחייב בשל כך, אי ציון סכומי הפרשות בתלושי השכר של התובע, ביצוע הפרשות לגמל בשיעור 5% במקום 6%, קיום חוב בגין חופשה שנתית כפי שגם עולה מהודאת הנתבעת בחבותה לשלם פדיון חופשה בסך 1,290 ₪, טענה בדבר רישום לא נכון של מספר ימי מחלה וימי חופשה, אי עדכון הותק של התובע על פי ותקו במקום העבודה לאור תקופת עבודה קודמת באמצעות חברת "מיקוד". התובע טוען שהתפטרותו היתה בשל אי תיקון דרישותיו המוצדקות הנ"ל לאחר שבמכתביו מיום 10.8.09 ומיום 15.9.09 הוא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן את ההפרות של זכויותיו. הנתבעת טוענת שלא התקיים קשר סיבתי בין התפטרותו של התובע לבין טענותיו להפרה של זכויותיו, כי התובע תכנן את פרישתו מהנתבעת עוד לפני שפנה אליה וכי מכתביו נשלחו בחוסר תוך לב בניסיון לבנות מראית עין של עובדות המקימות לו זכות לכאורה להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים. בהקשר זה מציינת הנתבעת כי התובע מעולם לא פנה אליה בטענה כלשהי בנושא שכרו לפני 10.8.09, ועובדה זו מלמדת על העדר קשר סיבתי בין הטענות שהעלה לבין התפטרותו. הנתבעת מבססת את טיעוניה גם על דבריו של קב"ט משרד השיכון במזכרו לנתבעת מיום 3.9.09. לעניין ההפרשות לקרן הפנסיה, טוענת הנתבעת כי היא הפרישה 5.9% משכר התובע לפוליסת ביטוח המנהלים, ויש בכך כדי למלא אחר הדרישה שבהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה הענפי המחייבים הפרשות מעביד לגמל בשיעור 6%. לעניין טענה אחרונה זו של הנתבעת טוען התובע כי ההסכם הקיבוצי מזכה אותו בהפרשה בשיעור 6% לגמל ואין להמיר חלק מזכאות זו בהפרשה לביטוח אבדן כושר עבודה. הפרשות הנתבעת לביטוח אבדן כושר עבודה הן הטבה שניתנה לתובע שאינה יכולה לבוא על חשבון חובת הנתבעת להפריש 6% לגמל. לכך משיבה הנתבעת כי עם תחילת עבודתו היא ביטחה את זכויות הפנסיה של התובע במבטחים ורק לבקשתו המפורשת להמשיך פוליסת ביטוח מנהלים שהיתה קיימת לפני תחילת עבודתו בנתבעת, היא החלה מעבירה את ההפרשות לחברת הביטוח "כלל", כעולה ממסכים שצורפו לסיכומי הנתבעת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה שהתובע הרים את הנטל להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בטרם ננמק את הכרעתנו נבהיר כי מקובלת עלינו טענת התובע שאין לייחס משקל כלשהו לדברים שכתב קב"ט משרד השיכון לנתבעת ביום 3.9.09 באשר להערכתו את מניעיו של התובע. הקב"ט לא הובא להעיד מטעם הנתבעת, וגם הדברים שכתב מבוססים על עדות שמיעה, כך שטענת הנתבעת כי התובע התכוון להתפטר מהנתבעת בכל מקרה מבוססת על "עדות שמיעה על עדות שמיעה". בנסיבות אלה, המכתב מיום 3.9.09 הוא ראיה להערכתו של הקב"ט בדבר מניעי התפטרותו של התובע, אך אין זו ראיה באשר למניעי ההתפטרות של התובע. הערכת הקב"ט, כשלעצמה, אינה עובדה בעלת משקל כלשהו. בנסיבות אלה אני קובע כי לטענת הנתבעת לפיה התובע תכנן את פרישתו מהנתבעת עוד לפני שפנה אליה במכתבו מיום 10.8.09, אין ביסוס ראייתי. בהתאם לכך, נותר מכתבו של התובע מיום 10.8.09 בו הוא מודיע על כוונתו להתפטר בטרם יתוקנו הפרות נטענות של זכויותיו. אין בפני בית הדין ראייה או עדות ישירה להוכחת הטענה כי מניע אחר גרם להתפטרותו של התובע. עיון במכתבי הנתבעת לתובע מיום 7.9.09 ו-21.9.09 מעלה שהנתבעת לא התייחסה בהם לטענת התובע בדבר תשלום זכויות סוציאליות על בסיס שכר שהינו נמוך משכר היסוד שלו, וזאת מעבר לטענה כללית כי ניתן לתובע הסבר לגבי תלושי השכר בנקודות שהוא לא הבין. הסבר זה אינו מספק, שכן טענת התובע בדבר תשלום זכויותיו לפי שכר נמוך משכר היסוד שלו מוכחת לדעתנו מתלוש השכר של התובע לחודש 11/08, בו שולם לתובע "פדיון חופשה" בסך 2,144 ₪ עבור 16 ימי חופשה. משמעות הדבר היא ששולמו לתובע דמי חופשה לפי ערך יום עבודה של 134 ₪, ובחישוב של 8 שעות עבודה ליום - על פי שכר שעתי של 16.75 ₪. הנתבעת טוענת כי שכר היסוד של התובע היה 27 ₪ לשעה, ובצירוף תוספת תפקיד בסך 2.70 ₪, שכרו השעתי היה 29.70 ₪. בהתאם לשיעור משרתו (70%), ערך יום עבודה של התובע היה 166.32 ₪, כפי שגם עולה מסעיף 7 לתצהיר גב' נומקוב, עדת הנתבעת. לפיכך, תשלום 134 ₪ ליום חופשה הינו נמוך מן המגיע לתובע עבור יום חופשה. סיכומו של עניין זה: התובע טען במכתבו מיום 10.8.09 כי הנתבעת מפצלת את שכרו השעתי בתלושי השכר ומשלמת לו זכויות סוציאליות על פי חישוב מקפח, בכך שהשכר המשמש לחישוב זכויותיו נמוך משכר היסוד שלו. טענה זו נמצאה מוצדקת ולא ניתנה לה התייחסות במכתבי הנתבעת, למרות האתראות שנתן התובע. אין בפנינו עדות או ראיה לכך שזו לא היתה הסיבה בעטיה התובע התפטר. לגופו של עניין - מצב דברים בו מעביד משלם לאורך זמן תנאי עבודה נלוים על בסיס שכר יסוד נמוך מן המתחייב על פי הדין - הינו בגדר נסיבות בהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו. בהתאם לכך, החלטנו לקבל את תביעת התובע לפיצויי פיטורים. באין מחלוקת על שיעור הפיצויים, נפסוק לתובע סך 9,345.11 ₪. עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התקיימה מחלוקת שיש בה ממש לעניין זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, ולכן נפחית את פיצויי ההלנה ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לפדיון חופשה בהסכמה נפסוק לתובע פדיון חופשה בסך 1,290 ₪. התביעה לדמי הבראה בסיכומיו העמיד התובע את תביעתו להפרשי דמי הבראה על 800 ₪. ראוי לציין כי בכתב התביעה ובתצהירו העמיד התובע תביעה זו על 2,632 ₪. כאמור לעיל, אין מחלוקת שבתקופת עבודתו אצל הנתבעת שולמו לתובע בגין דמי הבראה סך 3,127 ₪. לטענת התובע, בגין תקופת העסקתו הוא זכאי ל-16.5 ימי הבראה לפי 340 ₪ ליום, ובסך הכל ל-3,927 ₪ בגין תקופת עבודתו בנתבעת. לטענת הנתבעת, בגין תקופת עבודתו של התובע אצלה היה התובע זכאי לדמי הבראה בסך 2,856 ₪ לפי 12 ימי הבראה לפי 340 ₪ ליום. הנתבעת לא הסבירה מדוע לדעתה היה התובע זכאי עבור תקופת עבודה בת 29 חודשים ל-12 ימי הבראה בלבד, ואנו מקבלים את טענת התובע כי היה זכאי ל-16.5 ימים הבראה. בנסיבות אלה, תביעתו ל-800 ₪ בגין דמי הבראה אינה עולה על המגיע לו. התביעה לדמי חגים אין מחלוקת ששולמו לתובע בתקופת עבודתו אצל הנתבע דמי חגים בסך 1,013 ₪. התובע תובע סך 3,011 ₪ כהפרש דמי חגים. לטענתו, הוא זכאי לדמי חגים עבור 24 ימי חג, בין שעבד בחגים ובין שלא, בין שעבד יום לפני ואחרי החג ובין שלא. זאת, מאחר שבענף השמירה ההסכם הקיבוצי אינו דורש כתנאי לזכאות לדמי חגים עבודה ביום שלפני ואחרי החג, ומאחר שכאשר עבד בחגים, הוא עשה זאת מתוך כורח. הנתבעת טוענת שהתובע כולל בחישובו את ה-1 במאי, שאינו יום חג. כן טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכרח לעבוד בימי חג אלא שובץ לעבודה בהם על פי סידור עבודה שנקבע לפי בקשות העובדים ולפיכך אין הוא זכאי לדמי חגים בעד חגים בהם עבד בהם תוגמל ב-150% בגין שעות עבודתו, כעולה מתלושי השכר. לעניין זה היפנתה הנתבעת להודאת התובע בעדותו כי עבד במקום עבודה נוסף, שהיה על פי עדותו של התובע מקום עבודתו העיקרי. מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת שהתובע לא הוכרח לעבוד בימי חג, וזאת בהתאם לעדותה של גב' נומקוב והודאת התובע בדבר עבודתו במכללה כמקום עבודה עיקרי. לפיכך מקובל על בית הדין שלתובע הגיעו דמי חגים בעד 12 ימי חג בהם לא עבד, ועל כן, בהתחשב בסך 1,013 ששולמו לו כדמי חגים, ההפרש המגיע לתובע הינו 982.84 ₪. הפרשי הפרשות לפנסיה התובע טוען להפרשי הפרשות לפנסיה. לטענתו, בעד 29 חודשי עבוד לפי שכר שעתי 29.70 ₪ היה זכאי להפרשות מעביד לתגמולים בשיעור 6% בסך 6,728 ₪, לפי 70% משרה. בפועל, על פי הצהרת גב' נומקין, הופרשו בגין התובע 5,984.81 ₪, מתוך 825.24 ₪ לביטוח אבדן כושר עבודה. לפיכך מגיע לתובע הפרש בסך 1,568 ₪. יצויין כי בתביעתו ובתצהירו העמיד התובע את תביעתו זו על סך 5,057 ₪. הנתבעת טוענת כי פוליסת הביטוח בקרן הפנסיה מבטחים הומר בפוליסת ביטוח המנהלים לבקשת התובע, כעולה מן המסמכים שצורפו לסיכומי הנתבעת. בנסיבות העניין, משהוכח כי התובע הוא זה שביקש להמשיך את פוליסת ביטוח המנהלים הקיימת, איננו מקבלים את טענתו כי הנתבעת היתה חייבת להפריש במסגרת פוליסה זו יותר מ-6% או כי ההפרשות לביטוח אבדן כושר עבודה אינן באות בחשבון ההפרשות שהנתבעת מחוייבת לבצע. הנתבעת מפנה לפסק דינה של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בעב 2470/09 קורטייב נ. סורין מיכאל. לדעתנו, האמור בפסק דין זה חל בענייננו מקל וחומר, שכן התובע הוא זה שביקש את המרת ההפרשות לפנסיה להפרשות לביטוח מנהלים, ולא אך שתק ולא ביקש להעביר ההפרשות ממסלול ביטוח מנהלים למסלול פנסיה, כפי שהיה בנסיבות שנדונו שם. למען הסר ספק, בקביעתנו זו לא התחשבנו כלל בנספח ז' לסיכומי הנתבעת אשר צירופו לסיכומים כראיה נעשה שלא כדין, ללא בקשת רשות להגשת ראיות באיחור. הנתבעת לא כפרה בסיכומיה בחישוב של התובע בדבר סך ההפרשות שהגיעו לו בגין תקופת עבודתו (6,728). התובע מצידו לא כפר בעדות גב' נומקין בדבר הסכום הכולל של ההפרשות בתקופת עבודתו (סך 5,984.81). ההפרש בין שני הסכומים הוא הסכום שמגיע לתובע, דהיינו - 743 ₪. ניכוי שכר בהסכמה, נפסוק לתובע החזר ניכויי שכר ביתר בסך 85 ₪. התביעה להפרשי שכר התובע ביקש בכתב התביעה לפסוק לו סך 7,660 ₪ בגין הפרשי שכר. בתצהיר עדותו הראשית ביקש כי ייפסק לטובתו סך 7,660 ₪, ובסיכומיו העלה התובע את תביעתו ברכיב זה ל"7,929 ₪ או 9,979 ₪". החישוב שצורף לתצהירו של התובע מציג לגבי כל חודש עבודה את סך השעות, סך שעות 100%, 125%, 150%, שעות שבת רגילות, שעות שבת 125%, שעות שבת 150%, גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, סך השכר ששולם לעומת השכר המגיע וכן ההפרש המגיע. הנתבעת הגישה בתצהירה מסמכים המוכיחים אי דיוקים נקודתיים לגבי תאריכים מסויימים, אך עדת הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית שפרט לאותן הסתייגויות, התחשיב של התובע הינו "בגדול" מדוייק. עם זאת, הנתבעת פירטה בסיכומיה הסתייגויות משפטיות מעקרונות מסויימים על פיהם נערך תחשיב התובע. כך למשל, כאשר התובע ביצע שתי משמרות שלא היתה ביניהן הפסקה של 8 שעות, התובע סיווג את כל השעות של המשמרת השנייה כהמשך המשמרת הראשונה - שיש לשלמן לפי תעריף 150%. הנתבעת מסתייגת מחישוב זה, ועמדתה מקובלת עלינו. כפי שציינה הנתבעת, נקבע בפסק הדין בעע 233/06 א.נ. נתניה בע"מ נ. לב טרניצר (ניתן ביום 16.12.07) שבניגוד לטענת התובע, סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה אינו משמיענו שיש לחשב כ"שעות נוספות" שעות שנעבדו בלא שהתקיימה בינן לבין עבודתו הקודמת של העובד 8 שעות. בנוסף לכך, הנתבעת מסתייגת מחישוב של גמול שעות נוספות שבוצעו במנוחה השבועית, בגינן חישב התובע את זכאותו בגין שתי השעות הראשונות לפי 187.5% ובגין השעות שלאחר מכן לפי 225%, בעוד שעל פי סעיפים 16-17 לחוק שעות עבודה ומנוחה התעריפים הם 175% ו-200% בלבד. הסתייגות זו מקובלת על בית הדין והיא נתמכת בפסיקה (עע 300175/97 דניאל כהן נ. עיריית נהריה, פד"ע לז 49). מעבר לכך, הנתבעת טענה בסיכומיה לקיזוז סך 2,100 ₪ מתחשיב התובע בגין תשלום בחודש 4/09 בעד תקופת מילואים בגינה לא קיבלה הנתבעת שיפוי מן המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת צירפה לסיכומיה אישור של המוסד לביטוח לאומי בדבר דחיית תביעתו של התובע, והתובע התנגד בסיכומי התשובה לצירוף מסמך זה לסיכומים. בעניין זה אנו סבורים כי הדין עם הנתבעת, הואיל והנתבעת טענה בתצהיר עדותה הראשית את טענת הקיזוז בסך 2,100 ₪ בגין תשלום בתקופת מילואים וטענה זו לא נסתרה בחקירת עדת הנתבעת. בנסיבות אלה, בית הדין אינו זקוק למסמך שצורף לסיכומי הנתבעת כדי לאשר את הקיזוז המבוקש. החישובים שבסיכומי הנתבעת בדבר שווי הקיזוז מחישוב התובע בגין החישובים המוטעים ועניין תשלום בגין תקופת מילואים - מקובלים על בית הדין וסך הקיזוז שיש לבצע מתחשיב התובע הינו 2,100 ₪ +1,165.73 ₪ + 1,225.12 ₪ ובסה"כ - 4,490.85 ₪. לכך יש להוסיף הפחתה בסך 118.80 ₪ בשל כך שלגבי יום 30.4.09 תחשיב התובע נערך כאילו יום זה חל בשבת, דבר שאינו נכון. בדומה, יש לקזז מתחשיב התובע סך 920.70, כאמור בסיכומי הנתבעת, בגין אי דיוקים ספציפיים בנתוני התחשיב של התובע. לפיכך יש להפחית מתחשיב התובע סך 5,530.35 ₪. התחשיב הרלוונטי של התובע הינו זה שעל פיו יש לשלם לו 7,929 ₪. תחשיב זה נערך מתוך הנחה שטענתו בעניין נפקות סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה - תידחה, וכאמור, היא אכן נדחתה. לאור האמור, יש לפסוק לתובע הפרשי שכר בסך 2,398.65 ₪ (7,929-5,530.35). התביעה להחזר הוצאות נסיעה בכתב התביעה נתבעו בגין דמי נסיעות 2,021.40 ₪. בסיכומיו התובע עומד על פסיקת סך 156.20 ₪, תוך שהוא מפרט לראשונה את התחשיב על פיו הגיע לתוצאה זו. מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת כי בנסיבות בהן התובע לא פירט בתצהיר עדותו הראשית את התחשיב של זכאותו, כאמור בסיכומיו, דין התביעה להידחות בשל אי הרמת נטל ההוכחה. התביעה בגין שכר בימי השעיה התובע טען בתצהירו שהוא הושעה מעבודתו ללא בסיס למשך חמישה החל מיום 11.7.08. עדת הנתבעת טענה בעדותה כי בדקה טענה זו ולא מצאה לה כל זכר בתיקו של התובע. מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי תביעה זו לא הוכחה. איננו מקבלים את עדות התובע בנקודה זו, והעובדה שתביעה זו לא הועלתה במכתביו של התובע מיום 10.8.09 ומיום 15.9.09 תומכת במסקנתנו. לפיכך התביעה לשכר בעד ימי השעיה נדחית. התביעה לשכר בגין שתי משמרות בגין אי חידוש רישיון נשק דין תביעה זו להידחות באשר מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת כי בעל רישיון הנשק הוא האחראי לחידושו, ומכל מקום, לא שוכנענו מטענת התובע כי נמנע ממנו מלבצע משמרת כלשהי באשמת הנתבעת. התביעה לתוספת שכר בגין הגעה מוקדמת לעבודת התובע איננו מקבלים את טענת התובע כי הוא נדרש להתייצב למשמרת שלו מוקדם משעת תחילתה או כי בפועל הוא עשה כן. לו היה ממש בטענה זו היא היתה מפורטת במכתביו של התובע מיום 10.8.09 ו-15.9.09. בהתאם לכך אנו דוחים גם תביעה זו. תביעת התובע להשלמת דמי פגיעה מקובלת על בית הדין תביעת התובע להשלמת דמי פגיעה בסך 190 ₪, בגין ארבעה ימי אי כושר שנגרמו לו עקב פגיעה בעבודה, וזאת על בסיס ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה המזכה עובד בהשלמת שכר ל-90% מעבר לדמי הפגיעה המשולמים על פי חוק הביטוח הלאומי לפי מכסימום 75% מהשכר. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 9,345.11 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 1,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. דמי הבראה בסך 800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. דמי חגים בסך בסך 982.84 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. הפרשי הפרשות לפנסיה בסך 743 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. החזר ניכוי בסך 85 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. הפרשי שכר בסך 2,398.65 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. השלמת דמי פגיעה בסך 190 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.09 עד לתשלום בפועל. התובע זכה בכ-30% מתביעתו. חלק מרכיבי התביעה נזנחו וחלקם נתבעו בסיכומי התובע בסכומים נמוכים במידה משמעותית מהסכומים שנתבעו בכתב התביעה. מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת כי תופעת ניפוח תביעות בכלל ומן הסוג הנדון בפרט גורמת לבזבוז משאבים של הנתבעים ושל בית הדין, וכי יש מקום לתת לכך ביטוי בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד. בשים לב לאמור אנו מחליטים שלא לעשות צו להוצאות או שכ"ט עו"ד בהליך. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. נשקענף השמירהרישיון נשקעובד אבטחה (מאבטח)