העתירה 1. בעתירה אשר הוגשה על-ידי עו"ד יונתן דה פריס (להלן: "העותר"), התבקש בית-המשפט לקבוע כי המשיבה מנועה מלגבות ממנו אישית תשלומי ארנונה, בגין מקרקעין הידועים כגוש 6127, חלקה 931, תת חלקה 33 (להלן: "המקרקעין"). כמו כן, התבקש בית-המשפט לקבוע כי המשיבה מנועה מלגבות מהעותר כל חוב המיוחס לחברת י. צדקה ניהול ואחזקות בע"מ (להלן: "החברה"), בגין המקרקעין, לרבות בדרך של נקיטת הליכי גבייה מנהליים. עוד התבקש בית-המשפט להצהיר כי המשיבה מושתקת מלתבוע כל חוב מהעותר, שכן היא לא פעלה כדין לגביית החוב, עת פורקה החברה. המדובר בדרישה של המשיבה לתשלום הסכום של 376,577 ₪ (נכון ליום 02.02.2010), בגין חוב ארנונה ומים. במסגרת דרישה זו, נתבע העותר לשאת בפרעון החוב, כבעל שליטה בחברה. העותר מציין כי המקרקעין, נשוא העתירה, נמכרו באישור בית-המשפט המחוזי בירושלים, ביום 26.04.2007 לנאמן, עו"ד יצחק פרידמן. העותר עצמו רשום כבעל מניות יחיד בחברה, כאשר, לטענתו, המניות הוחזקו על-ידו בנאמנות. ביום 17.05.2006 ניתן צו פירוק נגד החברה, וכונס הנכסים הרשמי מונה כמפרקה הזמני. המשיבה לא הגישה תביעת חוב, בגין חיובי ארנונה ומים, בתוך ששה חודשים ממועד הגשת הפירוק, היינו עד ליום 02.12.2005. לפיכך, כך טוען העותר, המשיבה אינה יכולה לתבוע חוב זה, שכן בהתנהגותה היא הכריזה על ויתור, ככל שהדבר נוגע לגביית החוב. רשלנותה של המשיבה בניצול זכויותיה כנגד החברה, אינה מאפשרת לה לתבוע את החוב מהעותר "ואין לה למשיבה אלא להלין על עצמה". לפיכך, כך נטען בעתירה, אין המשיבה יכולה לדרוש את סילוק החוב מהעותר, באופן אישי. תגובת המשיבה 2. בתגובתה לעתירה טוענת המשיבה כי העותר מנסה לחמוק מתשלום חוב, שהמשיבה דרשה ממנו כדין, וזאת בחוסר תום לב ותוך הסתרת עובדות חשובות מבית-המשפט. בין היתר, נטען כי העותר מנסה להסתיר את דבר היותו בעל השליטה בחברה, ואת העובדה כי קיבל מחברה זו נכסים ללא תמורה, ולפיכך עליו לשאת בחוב הארנונה שהותירה החברה, לאחר שחדלה מכל פעילות. לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שזו הוגשה לפורום בלתי נאות (הכוונה לבית-המשפט לעניינים מנהליים), שעה שטענותיו של העותר הינן בעלות אופי אזרחי, דבר המצריך הכרעה עובדתית. את כל טענותיו יכול העותר להעלות במסגרת הליך אזרחי לפני בית-משפט שלום, לאחר שהמשיבה תגיש נגדו תביעה כספית. יצוין, כי לאחר הגשת העתירה הוגשה תביעה כספית לבית-משפט השלום בהרצליה, בסדר דין מקוצר, לשם גביית חוב הארנונה מהעותר, ובהחלטה מיום 17.03.2011 ניתנה לעותר רשות להתגונן. עוד נטען, כי חלק מהטענות שבפי העותר היו צריכות לעלות במסגרת השגה למנהל הגבייה בעיריית רמת-גן, ובהמשך יכול היה העותר להגיש ערר על החלטת מנהל הארנונה. טענת סף נוספת שהועלתה על-ידי המשיבה, נוגעת לכך כי העותר לא צירף לעתירתו את כל המשיבים הרלוונטיים, אשר עשויים להיפגע אם תתקבל עתירתו. לגופו של עניין, נטען כי המשיבה הגישה, ביום 17.07.2005, תביעה נגד החברה לתשלום המיסים המתחייבים בסך 347,227 ₪, וביום 07.11.2005 ניתן כנגד החברה פסק-דין המחייבה לשלם את מלוא סכום התביעה, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. עוד קודם לכן, ניתן נגד החברה פסק-דין, ביום 06.04.2003, שבעקבותיו פתחה המשיבה תיק בהוצאה לפועל לשם גביית חובותיה של החברה, אך לא עלה בידי המשיבה לממש את פסקי הדין. לאחר שהתברר כי העותר הינו בעל שליטה בחברה, נשלח לו, ביום 11.03.2009, מכתב התראה בטרם הגשת תביעה, ולפיו עליו לפרוע את חובות החברה החל מיום 01.01.2004, בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. לאחר משלוח המכתב, התקיימה התכתבות ענפה בין הצדדים, שבסיומה נדרש העותר, ביום 02.02.2010, לשאת בתשלום החוב למשיבה. המשיבה טוענת כי העותר מעלה טענות רבות, המוכחשות על-ידי המשיבה, שבחלקן הגדול מעוררות שאלות עובדתיות, דבר שאינו ראוי להתברר בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, שהינו בעל סמכות בג"צית. בין היתר, יידרש בית-המשפט לבחון את השאלה האם התמלאו כל התנאים הנדרשים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לצורך חיובו של העותר לשאת בכלל חובות החברה, כמי שהינו בעל השליטה בתאגיד. כאמור, בפני העותר קיים סעד חלופי, הכוונה היא לניהול ההליך במסגרת תביעה כספית שהמשיבה הגישה נגדו, ולגבי חלק מהטענות יכול היה להגיש השגה למנהל הארנונה בעיריית רמת-גן. לאור האמור, סבורה המשיבה כי אל לו לבית-משפט זה לפתוח את שעריו בפני העותר, כיוון שבית-המשפט לעניינים מנהליים אינו הפורום הנאות לדון בעתירה. יצויין, כי בכתב התשובה הועלו על-ידי המשיבה גם טענות לגופו של עניין, שיש בהן, לשיטתה, כדי להביא לדחייתה של העתירה. ההליכים בפני בית-משפט השלום בהרצליה 3. כאמור, העירייה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית-משפט השלום בהרצליה (תא"ק 47718-10-10) ובהסכמת הצדדים ניתנה לעותר רשות להתגונן מפני תביעה זו. התיק נקבע לקדם משפט ליום 11.12.2011, ועוד נקבע כי הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים בהתאם לתקנות. השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם יש מקום לדון בעתירה המונחת לפניי, או שמא יש להעדיף, בנסיבות העניין, את ניהול ההליך בפני בית-משפט השלום, שם ניתן יהיה לברר את כל השאלות העובדתיות והמשפטיות שבמחלוקת. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית 4. פרק 15 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") דן ב"גביית ארנונות", ובמסגרתו נקבעו דרכי הפעולה העומדות בפני העירייה על-מנת לגבות חוב ארנונה, הנוגע לנכס מקרקעין המצוי בתחום שיפוטה. בין היתר נקבע בסעיף 317 כי "על אף האמור בסעיפים 309-315, כל מקום שארנונה בפיגור, רשאי ראש העירייה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי". סעיף זה הוא המקור המשפטי המקנה לראש העירייה סמכות לפתוח בתביעה משפטית לגביית "ארנונה בפיגור". בספרם של הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן-כספי ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, ספר שני, התשס"ח - 2007) (להלן: "ארנונה עירונית") פורטו התנאים המוקדמים להגשת תובענה לבית-המשפט. בין היתר, מדובר בתנאים אלה: "חל אירוע מס; הוצאה שומת ארנונה; חל מועד התשלום; הארנונה לא שולמה במועד; לחייב הומצאה דרישת תשלום; החייב לא פרע את חובו במשך 15 יום לאחר המצאת דרישת התשלום והארנונה הפכה לארנונה בפיגור" (שם, בעמ' 886). אחד התנאים הנוספים, הינו שהרשות המקומית לא נקטה בהליכי גבייה מנהליים נגד החייב בארנונה. אם ננקטו הליכים מעין אלה, התנאי להגשת תובענה הוא הפסקתה של הגבייה המנהלית בגין אותה תקופת חיוב. ראש העירייה רשאי לבחור בגביית ארנונה בדרך של תביעה משפטית, אך אין הוא יכול לנקוט במקביל גם בהליכי גבייה מנהלית. ככל שנבחר המסלול של הגשת תביעה לבית-משפט, הרי שניתן להגישה כתביעה אזרחית רגילה, וגם כתביעה בסדר דין מקוצר, בהתאם לתקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. אין צריך לומר כי משניתנה הרשות להתגונן, יהא רשאי הנתבע להעלות את טענותיו, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי, על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי דין התביעה להידחות. 5. אשר לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני ארנונה, הרי שזו הוגדרה בחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"). סעיף 5(1) לחוק קובע כי בית-משפט לעניינים מנהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה... (להלן - עתירה מנהלית)". בסעיף 1 לתוספת הראשונה נאמר כי בית-המשפט יהא מוסמך לדון ב"ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". סעיף 5(2) לחוק קובע כי בית-המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון ב"ערעור המנוי בתוספת השנייה (להלן - ערעור מנהלי)". בסעיף 7 לתוספת השנייה נאמר כי בית-המשפט מוסמך לדון ב"ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976". המדובר, אם כן, בעתירה מנהלית המוגשת נגד הרשות המקומית, או בערעור המוגש נגד החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה. ככל שמדובר בערעור מנהלי, יש לפנות אל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר"). סעיף 3 לחוק הערר עוסק בהשגה, אותה רשאי הנישום להגיש למנהל הארנונה ברשות המקומית. סעיף זה קובע לאמור: "(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית, רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה, היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). " על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן להגיש, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לנישום התשובה, ערר לפני ועדת הערר. על החלטת ועדת הערר, רשאים, הן הנישום והן מנהל הארנונה, לערער לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. סמכותה של ועדת הערר נגזרת מסמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגה על הודעת חיוב בארנונה, וכפי שנקבע בע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם, ניתן ביום 30.8.06): "כבר נפסק כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל... ואת סמכות מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות בפרט... מגמה זו רצויה ולכך טעמים שונים. מדברי הנשיא שמגר עולה כי מגמת ההרחבה נובעת מהרצון להרחיב את יכולתו של האזרח לערור על חיובי הארנונה ולמצות את זכויותיו. בפסיקה מורחבת יותר נומק הדבר במומחיות גופי הערר ובמיצוי הליכים יעיל ומהיר, וזאת אף כאשר הטענות בעלות אופי עקרוני..." עוד נקבע בפסיקה, כי הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת הערר מתמצה בבדיקה האם החלטתה מצויה במתחם הסבירות, ובית המשפט לעניינים מנהליים, אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה. ככל שמדובר בקביעות עובדתיות של ועדת הערר, הרי שסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מוגבלת עוד יותר, שכן התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה בנסיבות חריגות ומיוחדות, וככלל, תינתן עדיפות לגוף שיפוטי או מעין שיפוטי, אשר יכול להעריך את העדויות ולהתרשם, באורח בלתי אמצעי, מן העדים שהעידו לפניו (ראו לעניין זה, רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא הלוי בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 6.3.08); ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' קסטנבאום (לא פורסם, ניתן ביום 3.01.11)). עם זאת, נקבע בפסיקה כי מנהל הארנונה, ובעקבותיו גם ועדת הערר, אינם מוסמכים לדון בטענות שעניינן אי חוקיות צו הארנונה, ועל כן לא ניתן להעלות טענות מעין אלה, בפני ועדת הערר, והדרך הנאותה הינה בהגשת עתירה מנהלית. בבר"מ 1666/09 אלי מגדסי נ' מנהל הארנונה של רחובות (לא פורסם, ניתן ביום 1.2.2010), נקבע כי: "...טענות (בין אם מפורשות ובין אם מובלעות) בדבר אי חוקיות צו ארנונה לא ניתן להעלות בפני ועדת הערר, שאיננה מוסמכת לדון בהן... וממילא גם לא בכל הליך ערעורי על החלטת ועדת הערר". (וראו גם דברים שנאמרו על ידי בעניין זה, בעמ"נ 23825-02-10 פדרל פרטס שותפות מוגבלת נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (לא פורסם, ניתן ביום 27.2.11)). במסגרת עתירה מנהלית, רשאי הנישום לתקוף בתקיפה ישירה את צו הטלת הארנונה, אשר על פי הטענה, נחקק בלא סמכות בידי המועצה של הרשות המקומית. בין יתר הטענות, אותן אפשר להעלות כנגד צו הארנונה: "... ניתן למנות: חקיקה שנעשתה לאחר חלוף המועד שנקבע בדין; חקיקה שנעשתה שלא בהתאם לדין באשר לסדר היום של ישיבת מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה ללא קוורום חוקי של מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה בניגוד למגבלות של דיני ההקפאה מאז שנת 1986 ובכלל זה חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של איסור שינוי סוג, סיווג ותת סיווג הנכס; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות שלא איסור שינוי שיטת מדידה והגדרת שטחים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של תעריפי הארנונה המירביים והמזעריים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של שיעורי העדכון של תעריפי הארנונה וכלליו; שינוי ישיר או עקיף בתעריפי הארנונה שלא קיבל את אישורם של שר הפנים ושר האוצר" (ארנונה עירונית, בעמ' 1263 - 1264). כמו כן, ניתן להעלות, במסגרת עתירה מנהלית, טענות שעניינן חוסר סבירות קיצונית של צו הארנונה (ראו עמ"נ (ת"א) 273/04 קנדל רפאל ועמיר נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, ניתן ביום 28.6.05) והפסיקה המאוזכרת שם). טענות שאינן נוגעות לאי חוקיות ו/או חוסר סבירות מהותית של צו הארנונה, אין להעלותן במסגרת עתירה מנהלית, אלא בדרך של הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך, ככל שהנישום רואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה, הגשת ערר לועדת הערר. ומן הכלל אל הפרט 6. על יסוד האמור לעיל, נשאלת השאלה באיזה פורום יש לברר את טענותיו של העותר, האם במסגרת עתירה מנהלית, כפי שזו הוגשה לבית משפט זה, או במסגרת דיון בבית משפט השלום, שם הוגשה על ידי המשיבה תובענה בסדר דין מקוצר, וניתנה לעותר רשות להתגונן. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים לעניין זה, הגעתי למסקנה כי אין מקום לברר את השגותיו של העותר במסגרת עתירה מנהלית, הן משום שהטענות המועלות על ידו בעתירה, אינן נוגעות לחוקיות צו הארנונה, ולפיכך אינן נושא לעתירה מנהלית, והן משום שמדובר בהליך המחייב הצגת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים. הליך מעין זה אינו מתאים לדיון בפני בית משפט לעניינים מנהליים, שהינו בעל אופי בג"צי. בעע"ם 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ (לא פורסם, ניתן ביום 14.3.2005), בוטל פסק דין אשר ניתן על ידי בית משפט לעניינים מנהליים, לאחר שנקבע כי העתירה אינה נמנית על אחד העניינים שבסמכותו. כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק, התייחס בפסק דינו לשוני הקיים בין ההליך המנהלי להליך האזרחי, באומרו: "...אופי הדיון והבירור העובדתי בערכאה המנהלית אינו זהה למתכונת הדיון הנערך בערכאה האזרחית... בתובענה החורגת ממסגרת של עתירה מנהלית ונושאת אופי 'אזרחי', עשוי להתעורר הצורך בבחינה ראייתית ובבירור עובדתי יסודי. על השופט היושב בדין בבית המשפט לעניינים מנהליים מוטלות מגבלות הנובעות מכללי הדיון בעתירות מנהליות. מגבלות אלה עשויות לשלול את האפשרות לטפל כנדרש בעתירה הנושאת אופי 'אזרחי'. מבחינה 'פונקציונלית' ההליך בערכאה אזרחית רגילה מתאים יותר מהליך הדיון בעתירות מנהליות לבחינתן של שאלות עובדתיות... דבר זה עשוי לשמש, במצבים מסויימים, נימוק לבטל פסק דין שניתן בעתירה מנהלית, כאשר היה מקום להגישה כתובענה אזרחית לערכאה אזרחית רגילה". ועוד נאמר כי: "נוכח העובדה כי הדיון התנהל בהתאם לסדרי הדין המייחדים את בית המשפט לעניינים מנהליים, נראה כי כלל לא ניתן היה לערוך את הבירור הנדרש. מתכונת הדיון המנהלית אינה מאפשרת לבעלי הדין לפרוש את התשתית העובדתית הנדרשת, תוך הצגת הראיות הנחוצות, והיא מקשה מאוד על בית המשפט לקבוע ממצאים בענייני עובדה. במצב דברים זה, אין מנוס מלבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים". דומה, כי זה המצב גם בענייננו. העותר מעלה בעתירתו טענות עובדתיות בנושאים שונים ומגוונים, שברובן הגדול מוכחשות על ידי המשיבה. על מנת להכריע בסוגיות השנויות במחלוקת, יהא צורך בהצגת ראיות, לרבות שמיעת עדים, ובסיומו של ההליך יידרש בית המשפט לקבוע את התשתית העובדתית הנדרשת, לצורך הכרעה בשאלות ובנושאים שבמחלוקת. לאור האמור, הנני סבור כי הפורום הנאות לבירור הסוגיה בכללותה, הינו בית משפט השלום בהרצליה, במסגרת התובענה שהוגשה על ידי המשיבה. סוף דבר 7. על יסוד כל האמור לעיל, הנני מחליט למחוק את העתירה ללא צו להוצאות. האגרה תושב לעותר, בהתאם לתקנות. ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ב, 22 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. משפט בינלאומיפורום לא נאות