לשון הרע במסדרונות בית המשפט זוהי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן חוק איסור לשון הרע), שעניינה דברים שעל פי הנטען אמר הנתבע על התובע במהלך ולאחר ישיבת גישור שהתקיימה בין השניים. טענות התובע התובע טוען כי במסגרת תביעה כספית שהוא הגיש נגד הנתבע, העביר בית המשפט את התביעה להליך של גישור. הגישור התקיים ביום 7.10.2008 בשעה 16:45 ונכחו בו התובע והנתבע. במהלך ישיבת הגישור, התפרץ הנתבע וגידף וקילל את התובע באומרו "אתה שקרן" "אתה חולה נפש" "אני אקבור אותך" תוך שהוא מטיל איומים על התובע. בעקבות כך, הופסקה ישיבת הגישור והתביעה הועברה לבית המשפט. התובע מוסיף וטוען כי בסיום ישיבת הגישור יצאו השניים החוצה ואז החל הנתבע לקלל את התובע לעיני הרבים והוא קרא לעבר התובע "גנב, שקרן, רמאי", תוך שהוא הולך לעבר רכבו. התובע "נמלט לרכב מרוב בושה". התובע טוען כי ההשמצות אותן הפיץ הנתבע בפרהסיה ובנוכחות קהל ואנשים רבים אשר נכחו במסדרון בית המשפט ובסמוך אליהם, היו רצופות ונשמעו בקול רם מאד ובצעקות. לטענת התובע, הדברים נאמרו על ידי הנתבע על מנת להביאו למצב נפשי קשה בטרם תינתן עדותו באולם בית המשפט וכל רצונו של הנתבע היה לפגוע בו ולהזיק לו. יתרה מכך, סגנון הדיבור של הנתבע היה מאיים ומשפיל והדברים נשאו כנפיים בעיר טבריה באופן מיידי ופגעו בשמו הטוב של התובע ושם משפחתו ותוך לגלוג בזכרון אביו של התובע, אשר נפטר בטרם עת, בשל איום הנתבע שיקבור את התובע בסמוך לאביו. הנתבע גרם לנזקים אדירים לתובע ולשמו הטוב בפני נושאי משרה ובפני ציבור רחב אשר שהה במסדרון בית המשפט ובסמוך לו. התובע דורש פיצוי בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק וכן מכתב התנצלות שיפורסם בעיתונות ובקרב כל עובדי בית משפט זה. טענות הנתבע הנתבע טוען בכתב ההגנה כי התובע הינו תובע סדרתי אשר מתנכל לו מזה מספר שנים ואשר מגיש נגדו תביעות סרק ומטריד אותו באמצעות משלוח מכתבים ופקסים ופנייה לגופים שונים תוך השמצת הנתבע. לטענת הנתבע, התנהגות התובע היא "אובססיבית וחולנית ועל גבול ההפרעה הנפשית". עוד טוען הנתבע כי נגד התובע הוצאו שלושה צווים למניעת הטרדה מאיימת, אותם הוא הפר ברגל גסה. בהחלטה שניתנה ביום 23.9.08 במסגרת תיק ה"ט 7280-09-08 נקבע כי התובע הטריד את הנתבע באופן מסיבי וממושך והפיץ כי הנתבע הוא גנב ורמאי תוך שניסה לחבל במסע הבחירות של הנתבע לראשות העירייה. הנתבע טוען כי התובע הגיש נגדו בבית משפט זה תביעה קטנה בתיק מס' 8871-06-08 בגין הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו. הנתבע הגיש אף הוא תביעה קטנה נגד התובע בבית משפט זה בתיק מס' 6456-09-08, שם הוא תבע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בשל כך שהתובע הוציא דיבתו רעה במשך תקופה ארוכה. הדיון בשתי התביעות אוחד, תביעתו של התובע נדחתה ותביעתו של הנתבע התקבלה, תוך שהתובע חוייב לפצותו בגין לשון הרע בסכום של 15,000 ₪ ובהוצאות, פיצוי שלא שולם על ידי התובע עד היום. הנתבע טוען כי התביעה דנן היא חלק ממסכת ההתנכלויות וההטרדות "החולניות" של התובע נגדו. לגופו של עניין מכחיש הנתבע את טענות התובע, למעט עצם קיומה של ישיבת הגישור. לטענתו, הוא כלל לא אמר את האמירות המיוחסות לו על ידי התובע, הוא לא גידף ולא קילל את התובע ולא איים עליו. הנתבע מוסיף וטוען כי חל חיסיון על תוכנן של ישיבות גישור וכי דברים הנאמרים במסגרת ישיבת גישור חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. בתצהיר העדות הראשית טוען הנתבע כי מיד עם צאתו מישיבת הגישור הוא נסע למשטרת טבריה והגיש תלונה נגד התובע, כיוון שהתובע הפר את הצו למניעת הטרדה מאיימת עת כינה את הנתבע בישיבת הגישור "שקרן גנב ורמאי". עוד טוען הנתבע כי לא היה כל דין ודברים בינו לבין התובע בעת יציאתו מישיבת הגישור והיה איתו עד שיכול להעיד על כך. הנתבע צירף את התלונות שהגיש במשטרה וביניהן תלונה מיום 7.10.2008 (יום ישיבת הגישור) בשעה 18:12, על הפרת הוראה חוקית שבוצעה על פי התלונה באותו יום בשעה 16:00 בבית המשפט בטבריה. דיון והכרעה משמיעת העדויות בתיק זה ומעיון בחומר הראיות, קל היה להיווכח כי התובע והנתבע מסוכסכים זה עם זה מזה שנים רבות וכי הם למודי "קרבות" בבתי המשפט, בין אם בתביעות אזרחיות ובין אם בהליכים של צווים למניעת הטרדה מאיימת ותלונות במשטרה. הרקע לאירוע נשוא כתב התביעה דנן, הוא שתי תביעות קטנות שהגישו התובע והנתבע זה נגד זה בבית המשפט לתביעות קטנות בטבריה: האחת היא תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבע בתיק 8871-06-08 ועניינה כספים שלטענתו גבה ממנו הנתבע תוך נקיטת הליכי הוצאה לפועל שלא כדין. השנייה היא תביעה קטנה שהגיש הנתבע נגד התובע בתיק 6456-09-08, תביעת לשון הרע בה נטען כי התובע מוציא דיבתו של הנתבע רעה ומתנכל לו במשך שנים. במסגרת התביעה הקטנה שמספרה 8871-06-08 הוזמנו הצדדים להליך גישור. על פי המסמך שהוצג בעניין זה, הוזמנו הצדדים "בתיאום עמך ובעקבות הסכמת שני הצדדים להשתתף בהליך גישור" ליום 7.10.2008 בשעה 16:45, גישור אשר התקיים בבית משפט השלום בטבריה בפני מגשרים מ"מרכז גבים לגישור". אין חולק כי הצדדים אכן התייצבו לישיבת הגישור. אין גם חולק כי הליך הגישור לא צלח. הא ראיה- הצדדים המשיכו להתדיין בבית המשפט לתביעות קטנות בשתי התביעות הקטנות האמורות, שהדיון בהן אוחד, דיון ההוכחות התקיים ביום 4.1.2009 ופסק הדין ניתן ביום 3.3.2009 ולפיו נדחתה תביעת התובע והתקבלה תביעת הנתבע. במסגרת העדויות שנשמעו בפני בתביעה דנן, עמדו הצדדים, כל אחד על גרסתו הוא, בכל הנוגע למה שנאמר בישיבת הגישור: התובע עמד על כך שהנתבע אמר בישיבת הגישור את הדברים שיוחסו לו בכתב התביעה והנתבע, מנגד, עמד על הכחשתו וטען כי הוא "התנהג למופת וכשורה". לא התובע ולא הנתבע זימנו כעדים מטעמם את האנשים שעל פי טענתם נכחו במקום. כאמור, התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי דברי הנתבע נאמרו "לעיני הרבים" "ובנוכחות קהל ואנשים רבים אשר נכחו במסדרון בית המשפט". חרף זאת התובע לא זימן כל עד מטעמו. הנתבע הצהיר בתצהירו כי היה עמו עד שיכול להעיד על הדברים, אך הוא לא הגיש תצהיר מטעם אותו עד. בנסיבות אלה, עומדות זו מול זו גרסת התובע וגרסת הנתבע. על מנת להכריע בין גרסאות אלה, יש ללמוד על אשר ארע בישיבת הגישור מתוך כלל הנסיבות ובין היתר מתוך עדויות הצדדים כפי שאלה ניתנו בהליכים הקודמים שנוהלו ביניהם: כך העיד התובע בבית המשפט לתביעות קטנות ביום 4.1.2009, במסגרת הדיון המאוחד באותן שתי תביעות (עמ' 17 שורות 15-16 לפרוטוקול): "הגענו לפגישת גישור, ניבל את פיו, שיקר, קילל, סערת הרגשות שהיתה באולם, הוא קם ועזב את האולם, בוטלה ישיבת הגישור" וכך העיד הנתבע ביום 28.12.2008, במסגרת בקשה שהגיש למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובע, בקשה שהדיון בה אוחד גם הוא עם אותן שתי תביעות קטנות (תיק ה"ט 15594-12-08, עמ' 1 שורות 14-16 לפרוטוקול): "הסכמתי ללכת לגישור איתו והוא ישב מול המגשרים ואמר דברי בלע וכינה אותי שקרן, רמאי, גונב ונוכל. אמרתי לו שיש צו שאוסר עליו להגיד דברים אלה, הוא ענה שלא מעניין אותו בית משפט ובאותו יום הגשתי תלונה במשטרה". מעדויות אלה, הן של התובע והן של הנתבע, עולה כי טענותיהם ההדדיות בכל הנוגע לדברים שנאמרו, התייחסו אך ורק לדברים שנאמרו במסגרת ישיבת הגישור ולא עם סיומה ומחוצה לה. התובע העיד, כמצוטט לעיל, כי בשל סערת הרוחות הנתבע עזב את האולם והישיבה בוטלה. לא נאמר על ידי התובע שהשניים יצאו יחדיו מאולם הגישור ולא נאמר שגם עם צאתו מהישיבה המשיך הנתבע לקלל את התובע. על האפשרות שהנתבע אכן אמר כלפי התובע, במסגרת ישיבת הגישור, מילים כגון "שקרן", "רמאי" ו"חולה נפש", ניתן היה ללמוד גם מאמירות שנאמרו על ידי הצדדים זה כלפי זה בתביעה דנן, בכתבי טענותיהם ובמסגרת הדיון בפני: הנתבע טען בסעיף 5 לכתב ההגנה, בין היתר, כי התנהגותו של התובע כלפיו היא "אובססיבית וחולנית ועל גבול ההפרעה הנפשית". במהלך עדותו של התובע בפני, התפרץ הנתבע וקרא: "הוא משקר בבית המשפט" (עמ' 5 שורה 13 לפרוטוקול). התובע, מנגד, העיד כלפי הנתבע כי "יש לו פנטזיות במוח" "הוא הגיע לחשיבה החולנית הזאת" (עמ' 8 שורות 20,22 לפרוטוקול), ואף הוא התפרץ במהלך עדות הנתבע וקרא: "אתה משקר" (עמ' 15 שורה 19 לפרוטוקול). התובע גם התפרץ במהלך סיכומי ב"כ הנתבע ומשזה טען כי הנתבע הינו איש ציבור אשר היה מועמד לראשות עיריית טבריה, קרא התובע: "קיבל קול אחד" (עמ' 27 שורה 4 לפרוטוקול). מהלך הרוח ששרר בין הצדדים באולם בית המשפט בתביעה דנן ומהדברים שנשמעו מפיהם וכן על יסוד עדויותיהם האמורות, שוכנעתי, בבחינת אפשרות מסתברת יותר, כי הנתבע אכן אמר לתובע, במהלך ישיבת הגישור ובפני המגשרים, דברים כגון "שקרן" ו"חולה נפש". כן שוכנעתי כי גם התובע, מצדו, הטיח בנתבע דברים ברוח זו. טענות הנתבע בעניין זה נטענו מיד לאחר סיום ישיבת הגישור, עת ניגש למשטרה והגיש תלונה נגד התובע, וכן במסגרת הדיון בבקשתו למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. יצוין כי בהחלטתה מיום 3.3.2009 בתיק ה"ט 15594-12-08 החליטה כב' השופטת נסים שי להאריך את תוקף הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן נגד התובע, וזאת בין היתר בשל "הדברים שעלו במסגרת הליך הגישור ושהובאו בפני בית המשפט". מנגד, טענת התובע כי הנתבע המשיך לקלל ולגדף אותו גם מחוץ לאולם הגישור, במסדרון בית המשפט ובדרכם החוצה, לא הוכחה. הטענה, כאמור, איננה מתיישבת עם עדותו של התובע כפי שניתנה ביום 4.1.2009, שם העיד כי בשל סערת הרגשות שהיתה באולם הגישור הנתבע קם ועזב את האולם והישיבה בוטלה, בלא שציין כי השניים יצאו יחדיו מהאולם וכי הנתבע המשיך לגדפו. יתר על כן, התובע נמנע מלזמן עדים לתמיכה בטענתו זו, על אף שלטענתו נכחו אנשים רבים במקום, ובנסיבות אלה עדותו בעניין זה היא עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע ואין מקום להכריע על פיה בלבד לטובת התובע. חרף האמור לעיל, ועל אף שכאמור האפשרות שהנתבע אכן אמר את הדברים בישיבת הגישור היא אפשרות מסתברת יותר, שוכנעתי כי אין לקבל את התביעה וזאת משני טעמים: ראשית, לא כל גידוף וקללה מהווים עילה לתביעה ולפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, אלא הדבר תלוי בנסיבותיו המיוחדות של העניין. בעניין זה יפים דבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פסק דין מיום 12.11.2006, פורסם במאגרים המשפטיים): "... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" וכך נאמר בעניין זה על ידי א. שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997) בעמ' 133: "לצורך ההכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס, או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה". בנסיבות המיוחדות של ענייננו, על רקע הסכסוך רב השנים וההליכים שקיים בין הצדדים, ומשהוכח כי הגידופים והטחת העלבונות בישיבת הגישור נאמרו על ידי הצדדים באופן הדדי, זה כלפי זה, מתוך רוגז וכעס על הדברים שנדנו באותה ישיבה, שוכנעתי כי אין לראות בדברים משום "לשון הרע" המקימה לתובע עילת תביעה. שנית, סבורני כי אף אם היה בדברים כדי להוות פרסום "לשון הרע", הרי שמתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולפיה לא ישמש עילה למשפט אזרחי - "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". סבורני כי הליך הגישור אליו הופנו הצדדים במסגרת תביעה שהתנהלה בבית המשפט, כאשר הגישור התנהל "בחסות" בית המשפט ובין כתליו, והיה קשור בטבורו לאותה תביעה משפטית, הליך כזה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה, אשר הרחיבה את אותו חיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון משפטי, כך שיחול על כל הליך הקשור להליך המשפטי, וזאת כדי להגשים את תכלית החוק ולמנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי. וכך נפסק בעניין זה ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פסק דין מיום 19.8.2009, פורסם במאגרים המשפטיים): "יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)." הדברים האמורים, אשר נפסקו בכל הנוגע לדברים שנאמרים באולם בית המשפט, יפים על דרך קל וחומר כשמדובר בדברים שנאמרים במסגרת הליך גישור. הרעיון העומד ביסוד הליך הגישור הוא להביא את הצדדים לשיחה "בגובה העיניים" ולאפשר להם לשטוח בחופשיות את טענותיהם בלא חשש "שיתפסו" במילתם, וזאת במטרה ליישב את הסכסוך בהסכמה. בשל מטרה זו ובניגוד לדיון באולם בית המשפט, שהינו דיון פומבי שמתועד בפרוטוקול, חוסה הליך הגישור תחת חיסיון ולא ניתן לעשות שימוש בדברים שנאמרים בבמסגרתו. החיסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לפרסומים הנאמרים בהליך המשפטי, מקבל, אפוא, משנה חשיבות שעה שמדובר בהליך גישור, על אופיו המיוחד של הליך זה. סיכום על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד הנתבע בסך כולל של 5,000 ₪.לשון הרע / הוצאת דיבה