תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים מיום 16.3.02 (להלן: "התאונה"). 1. העובדות: א. התובע, יליד 27.4.1969 (להלן: "התובע"), סיים לימודי הרפואה בטכניון בחודש ספטמבר 2001. בחודש נובמבר 2001 החל התובע את התמחותו בתחום א.א.ג. בבית החולים רמב"ם בחיפה. ב. ביום 16.3.02, נפגע התובע בתאונה ובגינה נבדק בחדר המיון בבית החולים בנהריה. בבית החולים התלונן התובע על כאבי צוואר לאחר תאונת דרכים ולא נמצאו שברים. מחדר המיון הוא שוחרר למנוחה בת 5 ימים; נטילת משככי כאב לפי הצורך ומעקב בעוד חודש. התובע המשיך בהתמחותו ובעבודתו כרופא בשרותי בריאות כללית. ג. הנתבעת 1, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ביטחה את נהיגתו של התובע בעת התאונה והודתה בחבותה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטיה. ד. ביום 22.5.05, נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן:"התאונה השנייה"). הוא נבדק בחדר המיון של בית החולים בנהריה, שם התלונן על כאבי צוואר וכתף שמאל לאחר תאונת דרכים. בדיקתו הנוירולוגית והצילומים היו תקינים, והוא שוחרר בהמלצה לטיפול במשככי כאב ומעקב האורתופד בקופת חולים. ה. בהמשך התלונן התובע על תחושות של נימול, הרדמות וחולשה ביד שמאל. הוא עבר בדיקת MRI, שהראתה פריצת דיסק צווארי בגובה C5- C6. בדיקת EMG שעבר הצביעה על פגיעה שורשית בגבהים C5-C6 ו- C7-C8. רופאיו המטפלים המליצו על טיפול בנוגדי דלקת, פיזיותרפיה ושקילת טיפול ניתוחי. ו. בשנת 2007 אובחנה אצל התובע פריצת דיסק מרכזית בגובה C5-C6, הגורמת ללחץ על חוט השדרה ופריצה מרכזית יותר בגבהים C6-C7 . נמצאה החמרה בממצאים וחולשה מוטורית ביד שמאל. התובע אושפז בבית החולים תל השומר ועבר ניתוח עמוד שדרה צווארי אלקטיבי, לאחריו הופיע אירוע לבבי. ז. בעקבות הניתוח שעבר התובע, לרבות האוטם ממנו סבל, החמיר מצבו של התובע ולמרות כל ניסיונותיו להמשיך בהתמחות בתחום א.א.ג., הוא לא מילא אחר הדרישות לצורך ההתמחות. בשלהי שנת 2009 הוא עבר להתמחות בפסיכיאטריה בבית חולים מזרע. ח. גם התאונה השנייה, מיום 22.5.05, הוכרה כתאונה בעבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. ט. לאחר הליך של ערר, נקבעה נכותו של התובע במל"ל בגין התאונה הראשונה בשיעור 10% בגין הגבלה בעמוד שדרה צווארי וכן 5% בגין פגיעה שורשית בחוליות C7-C8 בצורה קלה. בגין התאונה השנייה נקבעה נכותו של התובע במל"ל בשיעור 10% בשל הגבלת תנועה בצוואר; 30% בגין פגיעה שורשית בצורה בינונית ו-10% בגין מצב לאחר אוטם שריר הלב. י. התביעה הוגשה בתחילה נגד המבטחות של כלי הרכב שבו נהג התובע בעת התאונות. ביום 15.7.10 הגיעו התובע והנתבעת 2 להסכם פשרה לסילוק תביעתו של התובע בגין נזקיו הנובעים מהתאונה השנייה. יא. לפיכך צריכה הכרעתי אך שאלת גובה נזקיו של התובע בגין התאונה הראשונה. 2. נכותו של התובע כאמור לעיל, קבע המל"ל את נכותו של התובע בגין התאונה הראשונה, ואולם הנתבעת הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. בעקבות קבלת בקשתה, מונה ד"ר ניסים אוחנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. בחוות דעתו (נ/1) קבע ד"ר אוחנה בהתייחס לתאונה הנדונה, כי בבדיקת התובע בחדר המיון לא עלה כל ממצא חריג והוא שוחרר לביתו. כחודש לאחר התאונה עבר התובע בדיקת EMG, שהראתה סימני פגיעה כאמור לעיל. כחודשיים לאחר התאונה עבר התובע, כאמור, בדיקת MRI של עמוד שדרה צווארי, שהדגימה פריצת דיסק מרכזית ובלט דיסק בצוואר. ביום 30.4.07 עבר התובע בדיקת MRI נוספת, וזו הראתה החמרה מסוימת בהיקף ובהופעת הממצאים ב- C5-C6 ו-C6-C7 . בחוות דעתו קבע ד"ר אוחנה, כי: "מבחינה הדמייתית עולה כי הממצאים אשר הביאו להחלטה על ניתוח, היו אותם ממצאים אשר נראו לאחר התאונה הראשונה והחמירו". אך הדגיש בחוות דעתו, כי: "אין ספק כי התאונה הזו, לא גרמה לתמונה הקלינית הסופית אשר הביאו להחלטה הניתוחית, שכן למימד הזמן וככל הנראה, גם לתאונה השנייה, היה משקל ברור בהתקדמות ובהתפתחות מצבו הרפואי של התובע, על הניתוח. במהלך השנים הללו ועד לניתוח, עבד התובע כמתמחה במחלקת אף אוזן וגרון... עבודה בתנאים אלו מעמיסה עומס ניכר על הצוואר ותורמת להופעת שינויים ניוונים בו ולדעתי, היה בנתון זה בכדי לזרז את מחלת עמוד השדרה הצווארי ממנה סבל התובע...". את נכותו הצמיתה של התובע קבע המומחה בשיעור 5% וקבע, כי: "התאונה הראשונה הביאה לתחילת התהליך, אשר הלך והחמיר אחר כך, הן בשל שינויים טבעיים ותעסוקתיים המתפתחים עם השנים והן בגין שתי תאונות נוספות שאירעו לתובע". כמו כן הבהיר המומחה, כי התובע מוגבל בכיפוף ממושך של הראש, כגון עבודה מול מיקרוסקופ, ומבחינה זו אין הוא צופה הגבלה תפקודית בעבודתו החדשה כפסיכיאטר. התובע ביקש לחקור את ד"ר אוחנה על חוות דעתו. בחקירתו הבהיר המומחה כי גם לולא הייתה מתרחשת התאונה השנייה, עדיין הייתה מתפתחת מחלתו של התובע באותה מידה, אם כי רוב הפניות לרופאים נעשו לאחר התאונה השנייה. עוד הבהיר ד"ר אוחנה בחקירתו, כי התובע סובל מנכות אורתופדית כוללת בשיעור 15%, אותה יש לחלק בצורה שווה בין שלוש התאונות בהן נפגע, שכולן היו במנגנון זהה של תאוצה תאוטה. עוד הסכים ד"ר אוחנה, כי יש להוסיף לנכותו הכוללת של התובע גם נכות נוירולוגית בשיעור 10% ולחלקה לשלושה לכל תאונה (עמ' 14 - 17 לפרוטוקול). ד"ר אוחנה לא נשאל ע"י התובע לגבי מצבו הקרדיאלי. זאת ועוד, התובע לא ביקש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, כי יש לשייך את נכותו של התובע בתחום זה (גם או רק) לתאונה הראשונה. בכל זאת הוא מבקש בסיכומיו להסתמך על כך שהניתוח, בעקבותיו סבל התובע מאוטם שריר הלב, נערך בשל החמרת מצבו של התובע מאז התאונה הראשונה, עבור דרך שנות עבודתו, עבור דרך התאונה השנייה והמשך עבודתו כמתמחה בא.א.ג. בכך לא סגי. מחוות דעתו של ד"ר אוחנה, כמו גם מחקירתו הנגדית שלא נסתרה, עולה כי יש להכיר בנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה הראשונה בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועות בצווארו וכן בשיעור של 3.33% בגין הפגיעה הנוירולוגית. קביעתו של ד"ר אוחנה בעמ' 12 בחוות דעתו, כי התאונה הנדונה לא גרמה לתמונה הקלינית הסופית, אשר הביאה להחלטה הניתוחית, לא נסתרה, ויש בה כדי לקעקע את טענות התובע כי יש לייחס את נכותו ונזקיו בעקבות אותו ניתוח לתאונה הראשונה, בין בשיעור מלא בין בשיעור חלקי. לסיכום סוגיה זו, אני קובעת את נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה בשיעור שקבע ד"ר אוחנה. נכותו המשוקללת של התובע היא אפוא בשיעור 8.16%. 3. נכותו התפקודית של התובע אין חולק כי התובע לא נעדר מעבודתו בעקבות התאונה הראשונה. הן מתצהירו, על נספחיו, הן מחקירתו בבית המשפט עולה, כי התובע המשיך בהתמחותו בבית חולים רמב"ם עד לניתוח שעבר ב-2007, ללא כל הפרעה. גם במסגרת עבודתו כרופא עצמאי בקופת חולים (שירותי בריאות כללית) לא הייתה כל ירידה במספר המבוטחים בהם טיפל, כעולה מנספחי כ"ח לחוות דעתו, וזאת עד לחודש אוגוסט 2007. יצוין בעניין זה כי התובע הציג דפי תשלום, המעידים על היקף פעילותו במסגרת שירותי בריאות כללית, עד לחודש ינואר 2007. לאחר מכן הציג רישום לגבי חודש נובמבר 2007, וקיים פער בין אישורי התשלום עד לחודש מרץ 2009 ואילך (ראו נספחי כ"ח 17 ואילך). התובע בהגינותו גם לא מבקש כל פיצוי בגין הפסדי השכר עד לחודש אוגוסט 2007, והדברים אומרים דרשני. באשר ליכולת תפקודו של התובע בעקבות התאונה, טוען התובע בתצהירו, כי הוא סובל מחולשה בידיים ובעיקר ביד שמאל, בשלה הפסיק את התמחותו בתחום א.א.ג. ובחוסר ברירה נאלץ להתחיל להתמחות בתחום הפסיכיאטריה. לטענתו, גם בתחום זה כבר הותקף פיזית על ידי מטופלים ולא הצליח להגן על עצמו עקב החולשה שהוא סובל ממנה ביד שמאל. בחקירתו בבית המשפט אף הוסיף, כי התקשה לבצע החייאה ונאלץ לבקש עזרתה של אחת הרופאות. מהמסמכים שצורפו לתצהירו של התובע עולה, כי התובע החל את ההתמחות בא.א.ג. בחודש נובמבר 2001 ולמרות שהמשיך בהתמחותו, לרבות ביצוע ניתוחים עד לשלהי חודש יולי 2007, לא ביצע ניתוחים בסיסיים וחשובים, הנדרשים לצורך השלמת ההתמחות (ראו נספח כ"ז (10) ונספח כ"ז (11)). זאת ועוד, מחקירתו של התובע בבית המשפט עולה, כי תקופת ההתמחות בא.א.ג. עומדת על 4.5 שנים, תקופה אותה אמור היה לסיים בסביבות מאי 2006, קרי - בטרם הפסיק את ההתמחות לצורך הניתוח ובזמן שעדיין המשיך בהתמחות בהיקף מלא, או כמעט מלא, לגרסתו שלו. הדברים מעלים ספק של ממש לגבי הקשר בין פגיעותיו בתאונות לבין סיום ההתמחות בא.א.ג., ואידך זיל גמור. ודוק: התובע יכול היה להמציא את רשימת הניתוחים שניתח עובר לתאונה הראשונה ואחריה עד שהפסיק את ההתמחות בא.א.ג., אך בחר לא לעשות כן. בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. ויודגש - התובע העיד לבדו בבית המשפט ומכאן שיש לאמוד את עדותו בקב חומטין. הוא לא טרח להביא עד, שעבד איתו במסגרת ההתמחות, אשר יוכל ללמד על תפקודו של התובע לפני התאונה ואחריה. ידועה ההלכה הפסוקה, לפיה - יש ללמוד ממחדל זה כי העדויות היו תומכות בגרסת הנתבעת. כך או כך, אין בעדותו היחידה של התובע כדי לבסס את טענתו כי יכולת עבודתו נפגעה בעקבות התאונה הראשונה. ודוק: התובע הפסיק את התמחותו למעלה מ-7 שנים לאחר התאונה הנדונה. אמנם בית המשפט הוא שקובע את נכותו התפקודית של התובע ובעניין זה אין להסתפק בחוות דעתו של ד"ר אוחנה, אשר קבע בחוות דעתו, כזכור, כי אין לתובע כל הגבלה תפקודית בעבודתו החדשה של התובע כפסיכיאטר. ואולם, לחובתו של התובע יש לומר, כי הוא בחר לא להביא ולו עד אחד, שיתמוך בעדותו לגבי הצורך בעימות הפיזי מול מטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי, כמו גם בקשיים אחרים בהם הוא נתקל, כביכול, בהתמחות הנוכחית. אין ולו בדל ראיה לכך שיש בעובדה שהתובע מוגבל בתנועות עמוד השדרה הצווארי וסובל מפגיעה שורשית בצווארו כדי להפריע לתפקודו וליכולת עבודתו כמתמחה לפסיכיאטריה או כמומחה בתחום זה. וזאת יש להדגיש - גם הטענות שבפי התובע לגבי נכותו התפקודית בהתמחותו הנוכחית נטענו בשפה רפה, והתובע חזר והדגיש, כי לו היה ממשיך בהתמחותו בתחום א.א.ג., היה מרוויח סכומים ניכרים יותר וזוכה להערכה גדולה יותר מבחינה חברתית במגזר הדרוזי, אליו הוא משתייך. למותר לציין כי גם טענות אלו לא זכו לכל תמיכה של עד חיצוני, וטענות אלו נותרו קלוטות מן האוויר. לנוכח כל האמור לעיל ובדרכו של בית הילל, אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור של 6%. 4. נזקיו של התובע: א. הפסדי שכר לעבר התובע טען, כי חלה התדרדרות חריפה ודרסטית בהכנסותיו לאחר ביצוע הניתוח ביולי 2007 (ראו דו"חות השומה לשנים 2002 -2008 - נספחים כ"ט (1) - כ"ט (7) לת/2 וכן תלושי השכר שלו כמתמחה בפסיכיאטריה לחודשים מרץ-אפריל 2011 (נספחים ל' ולא')). כאמור לעיל, אין לקשור בין הניתוח שעבר התובע ותוצאותיו לבין התאונה המינורית הנדונה, בגינה לא נעדר התובע מעבודתו ולו ליום אחד, ואשר בעקבותיה המשיך בעבודתו המלאה במשך שנים לא מעטות. בעניין זה יש לציין, כי התובע עצמו בתצהיר תשובותיו לשאלון השיב לגבי הירידה במספר המטופלים, כי: "עיקר הירידה בנפשות התרחשה בעקבות התאונה השנייה, לאור המגבלות הקשות שגרמו לי להיעדרות מהעבודה". כמו כן, לא למותר לחזור ולהזכיר, כי אין לקשור בין נכותו הקרדיאלית לבין התאונה בנדון דידן. יחד עם זאת, התאונה תרמה במידה מסוימת להתפתחותה של המחלה הניוונית בצווארו של התובע ובנסיבות אלה מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכרו מחודש אוגוסט 2007 ועד היום. באשר לבסיס השכר לא טרח התובע להביא עדויות לגבי פוטנציאל ההשתכרות של מומחה א.א.ג, כמו גם של מומחה בתחום הפסיכיאטריה. יחד עם זאת, כרופא מומחה יש להניח כי התובע ישתכר לכל הפחות כפל השכר הממוצע במשק ואולי אף למעלה מזה. אני רואה אפוא לנכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה את הסכום של 60,000 ₪, המחושב לפי 6% משכר של פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה, בהכפלתם ב-55.5 חודשים ובתוספת ריבית מאמצע התקופה (במעוגל). ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד על בסיס אותו הפסד של שכר, בהיוון מתאים עד להגיע התובע לגיל 70, שכן אני מניחה שהתובע יוכל לעבוד גם כרופא עצמאי (כפי שעבד בשרותי בריאות כללית עובר לתאונה), מסתכם הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 228,469 ₪. ג. נזק שאינו נזק ממון בנסיבות העניין אני רואה לנכון לפסוק בראש נזק זה את הסכום המקסימלי שמתירות התקנות, דהיינו על בסיס 10% נכות. סכום זה מסתכם נכון ליום מתן פסק הדין בסכום של 23,175 ₪. למותר לציין כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין ימי האשפוז, במהלכם אושפז התובע בעקבות הניתוח שעבר (מיום 29.7.07 - 2.8.07). מה גם שהפסיקה בסכום המקסימאלי בשיעור של 10%, כוללת גם את הפיצוי בגין ימי האשפוז, אם היה מקום לקשור את האשפוז לתאונה, ולא היא. ד. הוצאות נסיעה לטיפולים כעולה מתצהיר עדותו הראשית של התובע, נבדק התובע שבע פעמים לאחר התאונה הראשונה ובטרם ארעה התאונה השנייה (סעיפים 14 - 22 בת/2). הבדיקות נערכו רובן ככולן בבית חולים רמב"ם, בו עבד התובע אותה עת, כך שספק עד כמה נגרמו לו הוצאות נסיעה בגין הגעתו לאותן בדיקות. מה עוד שהתאונה הוכרה כתאונה בעבודה והוצאות אלו אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך 1,500 ₪. ה. עזרת הזולת לטענת התובע, הוא קיבל עזרה צמודה מבני משפחתו בזמן שהיה באי כושר, במיוחד לאחר הניתוח שעבר (סעיף 67 לת/2). כן טוען התובע, כי הוא לא מסוגל לטפל היום בגינה או לעשות כל עבודה אחרת וכי אשתו היא זו שעורכת את הקניות לבית המשפחה. התובע לא הציג ולו בדל קבלה בגין הצורך בעזרת הזולת. כך או כך, לא למותר לחזור ולהזכיר, כי התובע תפקד ללא כל הגבלה במשך מספר שנים לאחר התאונה, וכי אין לקשור את ההתדרדרות החמורה במחלתו בעקבות המשך עבודתו והתאונות שעבר לבין התאונה הנדונה, שהותירה נכות בשיעור נמוך יחסית. זאת ועוד, לא הוכח, כי עזרת בני המשפחה חרגה מעזרה סבירה של בני משפחה בנסיבות העניין, ומשכך אין מקום לפצות בגינה. ו. ניכוי תשלומי המל"ל אין חולק, כי התובע קיבל מהמל"ל שני תשלומים בגין התאונה הנדונה: ביום 9.12.05 קיבל התובע סכום של 71,208 ₪; ביום 2.3.06 קיבל התובע סכום של 32,895 ₪ (נספח כ"א לת/2). סכומים אלו, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית, מסתכמים נכון ליום כתיבת פסק הדין בסכום של 144,370 ₪, וסכום זה הוא בר ניכוי . ז. סיכום סופו של יום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את נזקיו הנובעים מהתאונה כדלקמן: (1). בגין הפסדי שכר לעבר 60,000 ₪ (2) בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד 228,469 ₪ (3) בגין נזק שאינו נזק ממון 23,175 ₪ (4) בגין נסיעות לטיפולים 1,500 ₪ סה"כ 313,144 ₪ בניכוי תשלומי המל"ל, המסתכמים ב- 144,370 ₪. הנתבעת תשלם אפוא לתובע את הסכום של 168,774 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13%. הסכומים שפסקתי יישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אלא אם ישולמו תוך 30 יום מהיום. הצדדים יישאו ביתרת האגרה בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. צווארתאונת דרכים