חוזה חכירה מהוון עם המינהל

חוזה חכירה מהוון עם המינהל 1. ביום 1.12.1966, נערך ונחתם הסכם בין רשות הפיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "המחכיר") לבין המשביר המרכזי, אגודה שיתופית בע"מ (להלן:"המשביר", או "החוכר"). בהתאם להסכם זה החכירה המינהל למשביר נכס הידוע כחלקה 6 בגוש 3805, שברחוב וולפסון 13 בבאר שבע (להלן:"הנכס"). בסעיף 4 להסכם זה, שכותרתו "תקופת החכירה" צוין: "תקופת החכירה היא תקופה מוחלטת של 49 (ארבעים ותשע) שנים. החל מיום 25 בחודש דצמבר שנת 1962 וכלה ביום 24 בחודש ספטמבר שנת 2011. סעיף 8 להסכם זה, שכותרתו "חידוש החכירה" קובע: "לא יאוחר משנה אחת לפני גמר תקופת החכירה, יהיה החוכר רשאי לבקש מהמחכיר במכתב רשום, חידוש החכירה לתקופה נוספת של ארבעים ותשע (49) שנים (שתקרא להלן :"תקופת החכירה המחודשת"), לפי תנאי חוזה החכירה שיהיו נהוגים אז על ידי חכירת מקרקעין על ידי המחכיר בסביבה למטרת החכירה לפי חוזה זה". 2. בין המשביר למשיב נתגלעה מחלוקת לגבי מס הרכישה שעל המשביר לשלם בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה) תשכ"ג - 1963 (להלן:"החוק"). המחלוקת הייתה אם בחישוב שומת הנכס לצרכי המס, יש לקחת בחשבון גם מבנים שבנתה המשביר לאחר כריתת הסכם החכירה. הדיון בעניין זה התברר בפני ועדת הערר, בית המשפט המחוזי ולבסוף גם בבית המשפט העליון בערעור אזרחי 94/72, שפורסם בפסקי דין כרך כ"ז, חלק ראשון עמוד 734 (להלן: "פסק הדין"). בפסק דין זה, שניתן ביום 29.3.1973, דחה בית המשפט העליון את ערעור המשיב וקבע כי אכן צדקה ועדת הערר וצדק בית המשפט המחוזי כשקבעו כי בהערכת שווי הנכס, לצורך הטלת המס, אין להתחשב בשווי המבנים שנבנו על ידי המשביר. המשביר שילם למשיב מס רכישה, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בתיק הנ"ל. 3. ביום 12.12.1993 נערך ונחתם הסכם לגבי חכירת הנכס בין המשביר לבין שמי-בר מקרקעין 1993 בע"מ (להלן:"העוררת"). במבוא להסכם זה צוין שהמשביר מצהירה: "כי מכח חוזה חכירה לדורות מיום 1.12.66 שנעשה בין רשות הפיתוח לבין המשביר .... רשומה המשביר בלישכה כחוכרת לדורות של המקרקעין... לתקופה המסתיימת ביום 24.9.11... ". בהמשך המבוא צוין עוד: "והואיל וברצון המשביר למכור או להעביר לקונה (העוררת) וברצון הקונה לרכוש ולקבל בהעברה מהמשביר, בהסכמת המינהל את כל זכויותיה של המשביר על פי חוזה החכירה ובגין המקרקעין, כולל את זכויותיה וחובותיה לפי חוזה השכירות...". בסעיף 4.1 להסכם זה צוין: "בתמורה ובכפיפות לתנאים ולהוראות המפורטים להלן בחוזה זה, מתחייבת המשביר למכור, להעביר ולמסור לקונה, בהסכמת המינהל, את הממכר..." ובסעיף 4.2 להסכם צוין: "בכפיפות לתנאים ולהוראות המפורטים להלן בחוזה זה, מתחייבת הקונה לרכוש ולקבל מהמשביר את הממכר...". 4. ביום 29.12.93, כלומר כשבועיים לאחר חתימת ההסכם בין המשביר לעוררת, נערך ונחתם חוזה חכירה מהוון בין המינהל למשביר. בסעיף 21 להסכם זה נקבע: "החוכר (הוא המשביר) זכאי להארכת החכירה לתקופה נוספת של ארבעים ותשע (49) שנים... ובתנאי שיודיע למחכיר בתוך 12 חודשים האחרונים שלפני תום תקופת החכירה, על רצונות בהארכתה...". 5. כשנתיים לאחר כריתת ההסכם שבין המשביר לעוררת וביום 25.1.1995 שלחה העוררת, באמצעות בא כוחה, עו"ד איתי הכהן, מכתב למשיב, בקשר לשומת מס הרכישה שחוייבה בו העוררת לשלם למשיב. בסעיף 8 של מכתב זה צוין: "זכויות שמי בר (העוררת) בנכס הן זכויות חכירה (מהוונות) עד לשנת 2011 בלבד. עם תום תקופת החכירה שמי בר תהא זכאית לחידוש זכויותיה בנכס, בהתאם לתנאים שיהיו נהוגים במינהל... באותה עת....". 6. ביום 29.12.09 נכרת ונחתם חוזה חכירה בין המינהל לעוררת, שעל פיו רכשה העוררת, על פי האופציה הקנויה לה, את הנכס לתקופת חכירה נוספת של 49 שנים, כלומר מיום 24.9.11, בו הסתיימה תקופת החכירה הראשונה ועד ליום 31.3.2059. 7. בגין הארכת תקופת החכירה על פי ההסכם הנ"ל מיום 29.12.09, הטיל המשיב על העוררת ודרש תשלום מס רכישה. על כך הגישה העוררת, ביום 28.1.10 השגה, על פי סעיף 87 לחוק. בהשגתה טענה העוררת כי היא מימשה את זכות האופציה, הן זו שהוקנתה בחוזה החכירה המקורי למשביר, והן בחוזה החכירה המהוון שנעשה בין המשביר למינהל ביום 29.12.1993. 8. ביום 5.6.11 ניתנה החלטת המשיב ובה צוין: "כפי שצויין בחוזה המכר בין המשביר לשמי בר מיום 12.12.1993, שמי בר רכשה את זכויות המשביר מכוח חוזה חכירה לדורות לתקופה המסתיימת ביום 24.9.11. מכאן שהסכם הרכישה בין שמי בר למשביר היה לרכישת יתרת זכויות החכירה בנכס ללא תקופת האופציה. ראוי לציין, כי אין מעמדה זהה לזה של חברת המשביר שכבר בעת הסכם החכירה המקורי, רכשה ומוסתה על כל תקופת החכירה, כולל תקופת האופציה. עם מימוש האופציה שמי בר, למעשה, רוכשת "נכס חדש" או זכות משפטית חדשה שלא היתה בידיה קודם. זכות משפטית חדשה זו חייבת בתשלום מס רכישה "אמיתי" המשקף נכונה את שווי הזכות שרכשה (49 שנים נוספות). בנקודה זו ראוי להדגיש, כי שמי בר הינה "אישיות משפטית נפרדת" מהמשביר. אשר על כן, היא אינה יכולה להיבנות מהמס ששולם (בגין כל תקופת החכירה כולל תקופת האופציה) על ידי המשביר. לסיכום, בענייננו, שמי בר לא מוסתה מעולם על תקופת החכירה הנוספת. "מימוש האופציה" על ידי שמי בר מהווה רכישת זכות משפטית חדשה החייבת במס על ידה". לאחר מתן החלטה זו התקיים הליך של שימוע בין ב"כ העוררת לבין המשיב. ביום 13.1.11 ניתנה על ידי המשיב החלטה נוספת, בה דחה המשיב, בשנית, את השגת העוררת. על החלטות אלה של המשיב הדוחות את השגת העוררת, הערעור שבפנינו. 9. ביום 13.3.11 התקיים בפניי, כאב בית דין, דיון מקדמי שלפני שמיעת הערעור לגופו. בישיבה זו הסכימו ב"כ הצדדים כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים וכי לאור ההסכמים והמסמכים שצרפו הצדדים לכתבי טענותיהם, השאלה, מבחינה משפטית, היא אם צדק המשיב בהטילו על העוררת תשלום מס רכישה עקב החוזה שנערך בין העוררת למינהל ביום 29.12.09, הסכם שעל פיו מימשה העוררת את האופציה המוקנית לה לחכירת הנכס לתקופה נוספת של 49 שנה, כלומר עד לשנת 2060. באי כח הצדדים ביקשו להגיש מטעמם סיכומי טענות בקשר למחלוקת המשפטית הנובעת, כמצוין לעיל. 10. עיקר טענותיו של ב"כ העוררת, בפנינו, הינן כדלקמן: א. ביום 29.12.1993 נחתם הסכם מהוון נוסף בין המשביר למינהל. הסכם שעל פיו הוארכה תקופת החכירה עד ליום 23.9.2060. ב. ביום29.10.09 מימשה העוררת את האופציה שניתנה לה ביחס למקרקעין ובמועד זה נערך ונחתם בין המינהל לבין העוררת חוזה חכירה ל תקופת חכירה נוספת, עד ליום 24.9.2060. בכך מימשה העוררת את האופציה להארכת תקופת החכירה, שבגינה שולם בעבר מס רכישה. ג. חידוש החכירה על ידי העוררת, לתקופה נוספת של 49 שנה, לא הקנה לעוררת זכויות חדשות, או נוספות, מעבר לאלו שהוקנו למשביר בהסכם החכירה המקורי. ד. העוררת נכנסה לנעלי המשביר בכל דבר ועניין ומכיוון שהמשביר אינה חייבת במס, לאחר ששילמה מס רכישה בעד כל התקופה, כולל תקופת האופציה, כך גם אין העוררת חייבת בתשלום מס רכישה. ה. המשיב אינו רשאי לגבות מס על חידוש החכירה, כיוון שפעולה זו מוסתה על ידו בעבר. (במס ששולם בזמנו על ידי המשביר). ו. סעיף 55 לחוק אוסר הטלת כפל מס. ז. חידוש חכירה אינו בבחינת מכירת זכות במקרקעין ומשם כך אין מקום לחייב במס רכישה. ב"כ העוררת מצטט מקורות שעל פיהם אין להטיל "מיסוי כפול". לעניין זה מצטט ב"כ העוררת את האמור בפסק הדין בע"ש 421/96, תעשיות אבן וסיד בע"מ נגד מינהל מס שבח מקרקעין בו צוין: "לגבי הארכת תקופת החכירה לכשעצמה, שמקורה באופציה שהייתה נתונה לעוררת בהסכם החכירה הראשון, אין לומר כי העוררת רכשה עם חידוש החכירה זכות בחלוקת הנ"ל, שלא הייתה לה. במקרה כזה, לעוררת הייתה נתונה זכות זו בהסכם החכירה הראשון שעליו כבר חויבה במס". ח. אין לשעות לטענת המשיב כאילו הסכם הרכישה בין העוררת למשביר היה לרכישת יתרת זכות החכירה בנכס, ללא תקופת האופציה. ט. החלטת המשיב נוגדת את חוק המכר, חוק המחאת חיובים, חוק המקרקעין וחוק עשיית עושר ולא במשפט. 11. עיקר טענותיו של ב"כ המשיב, בפנינו, הן כדלקמן: א. המשביר אכן שילם מס רכישה על מלוא תקופת החכירה, כולל תקופת האופציה. ב. על פי ההסכם מיום 12.12.93, שבין המשביר לעוררת, רכשה העוררת מהמשביר את יתרת זכות החכירה לתקופה הראשונה, כלומר עד לשנת 2011, ללא תקופת החכירה הנוספת על פי האופציה. ג. ההסכם בין המשביר למינהל לגבי רכישת זכות החכירה לתקופה הנוספת, עד לשנת 2060, נערך ביום 29.12.1963, כלומר כשבועיים לאחר עריכת ההסכם שבין המשביר לעוררת. ד. העוררת רכשה מהמינהל, בהתאם להסכם מיום 29.12.09 את זכות החכירה הנוספת מעבר לשנת 2011, זכות אותו רכשה על פי ההסכם עם המשביר, כלומר את זכות האופציה שהקנתה לעוררת זכות חכירה עד לשנת 2060. ה. ההסכם שבין המינהל לעוררת מיום 29.12.09 הקנה לעוררת זכות למקרקעין שלא היה בידה קודם לכן. על זכות זו חויבה העוררת בתשלום מס רכישה, בהתאם לסעיף 9 לחוק הקובע: "ממכירת זכות במקרקעין, יהא הרוכש חייב במס רכישת מקרקעין (להלן: "מס רכישה"). מס הרכישה יהא בשיעור משווי המכירה, או בסכום קבוע, לפי סוג המכירה או המקרקעין...". ו. החובה בתשלום מס רכישה מוטלת על הנישום הספציפי, רוכש הזכות, והוא אינו יכול ליהנות מתשלום מס ששילם נישום אחר. לעניין זה סומך ב"כ המשיב על האמור בספרו של פרופ' נמדר "מיסוי מקרקעין", כי "מס רכישה הינו מס עקיף שמוטל על הצריכה של המקרקעין על ידי הקונה". ז. מימוש האופציה על ידי העוררת מהווה עיסקה חדשה החייבת במס. גם לעניין זה מפנה ב"כ המשיב לאמור בספרו של המלומד יצחק הדרי "מיסוי מקרקעין" בו נקבע כי כאשר מדובר בקניה אמיתית של אופציה, לפיה החוכר חופשי, מבחינה משפטית שלא לממש את האופציה, רכישת החכירה הנוספת, בעת מימוש האופציה, מחייבת תשלום נוסף של מס רכישה. בענייננו מדובר במימוש של אופציה אמיתית, שכן העוררת היתה חופשית לממש, או שלא לממש את זכות האופציה ל-49 שנים נוספות. כך על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים. 12. לאחר הגשת סיכומי הטענות מטעם המשיב, ביקש וקיבל ב"כ העוררת זכות למתן סיכומי תשובה קצרים. בכתב תשובה זה הוסיף ב"כ העוררת וטען: א. המשביר שילמה מס רכישה על מלוא תקופת החכירה, כולל תקופת האופציה. ב. העוררת רכשה בשנת 1993 את מלוא זכויותיה של המשביר בנכס. בגין רכישה זו שילמה העוררת מס רכישה כדין. מכאן - שהמשיב קיבל מס רכישה בגין החכרת הנכס על ידי המינהל פעמיים. ג. כאשר העוררת הפעילה את זכותה להארכת תקופת החכירה, על פי ההסכם מיום 29.12.09, היא ניצלה את הזכות שהוסבה לה בשנת 1993, בהסכם שבינה לבין המשביר. ד. המשביר מכרה והסבה לעוררת את כל הזכויות שבידה, כולל הזכות להארכת תקופת החכירה. ה. אין ממש בטענת ב"כ המשיב בסיכומיו כי חוזה החכירה מיום 29.12.93 שבין המשביר למינהל, בקשר לניצול תקופת האופציה ל-49 שנים נוספות, נערך שבועיים לאחר ההסכם שבין המשביר לעוררת. מכאן שהעוררת לא יכלה לרכוש את תקופת האופציה שטרם ניתנה למשביר. העובדה כי ההסכם בין המינהל למשביר נערך כשבועיים לאחר מכירת זכויותיה של המשביר לעוררת, אינה משנה הואיל והסיבה שהמינהל חתמה על ההסכם הזה עם המשביר, הינה הואיל והעוררת טרם הצליחה להשלים את רישום הזכויות על שמה, בתקופה כה קצרה. ו. בכתב התשובה חוזר ב"כ העוררת על טענותיו בדבר כפל מס וטענות נוספות שהועלו בסיכומי הטענות שהגיש בתחילה. עד כאן פירוט ההסכמים והמסמכים שהוגשו בפנינו ופירוט הטענות שהועלו בפנינו ע"י באי כח הצדדים בסיכומי הטענות בכתב. 13. אני סבור כי צדק המשיב בהחלטתו, בהשגה שהוגשה ע"י העוררת, וצדק בקובעו שהעוררת רכשה מהמשביר, עפ"י ההסכם מיום 12/12/93, את זכויות המשביר לגבי יתרת תקופת החכירה הראשונה, דהיינו - עד ליום 24/9/2011, ולא רכשה כל זכויות לגבי תקופת האופציה, דהיינו, משנת 2011 ועד שנת 2060. מסקנה זו הינה, נכונה, לאור ארבעת הנימוקים כדלקמן: א. כך עולה מהאמור בהסכם שבין המשביר לעוררת מיום 12/12/93. כזכור, במבוא להסכם זה, ב"הואיל" השני צוין "כי מכח חוזה חכירה לדורות מיום 1/12/66 שנעשה בין רשות הפיתוח לבין המשביר... רשומה המשביר בלשכה כחוכרת לדורות של המקרקעין, בחכירה לדורות לתקופה המסתיימת ביום 24/9/11, וכי חוזה החכירה הוון. ב"הואיל" החמישי צוין אמנם כי המשביר מוכרת לעוררת והעוררת רוכשת מהמשביר, בהסכמת המינהל את כל הזכויות של המשביר על פי חוזה החכירה, שבין המשביר למינהל. ברם, זכויות אלה, הן, כאמור ב"הואיל" השני כלומר, זכויות חכירה עד ליום 24/9/2011. ב. הסכם החכירה לתקופת האופציה, כלומר, עד לשנת 2060, נערכך ונחתם בין המשביר למינהל רק ביום 29/12/1993, כפי שצוין לעיל, כלומר - כשבועיים לאחר עריכת ההסכם מיום 12/12/93 שבין המשביר לעוררת. מכאן - שביום 12/12/93, מועד עריכת ההסכם בין המשביר לעוררת, טרם היו בידי המשביר זכויות לגבי תקופת האופציה, ומשום כך לא היה היה בידה להעביר לעוררת את זכויות החכירה עד שנת 2060. ג. ממכתב בא כח העוררת למשיב, מכתב מיום 25/1/95, כמפורט לעיל, עולה הודאה מפורשת של העוררת כי רכשה מהמשביר זכויות חכירה רק עד לשנת 2011, ולא מעבר לכך. "משום מה" מתעלם בא כח העוררת בטענותיו, בסיכומים בכתב, בפנינו, ממכתב זה, כאילו אינו קיים כלל. ד. אם אכן רכשה העוררת מהמשביר את זכויות החכירה, כולל תקופת האופציה, עד לשנת 2060, כנטען על ידה, מה ראו העוררת והמינהל לכרות את ההסכם מיום 29/12/09, הסכם שתכליתו רכישת זכויות החכירה, ע"י העוררת, על פי האופציה הקנויה לה, עד לשנת 2060. במילים אחרות, אם רכשה העוררת מהמשביר, כטענתה, גם זכויות חכירה משנת 2011 עד שנת 2060, כי אז לא היה כל צורך וכל מקום לכריתת ההסכם שבין העוררת למינהל, מיום 29/12/09. 14. לכן, כפי ששילמה העוררת למשיב מס רכישה בגין רכישת זכויות החכירה עד לשנת 2011, כך עליה לשלם מס חכירה בגין רכישת זכויות החכירה מהמינהל, משנת 2011 ועד לשנת 2060, על פי ההסכם שבינה לבין המינהל מיום 29/12/2009, הכל בהתאם לסעיף 9 לחוק, המטיל חובת תשלום מס רכישה על הרוכש זכויות במקרקעין, וכפי שרכישת זכויות החכירה עד 2011 היוו רכישת זכות במקרקעין, שחייבה את העוררת במס, ששולם על ידה, כך רכישת זכויות החכירה משנת 2011 ועד שנת 2060, היוותה גם היא, רכישת זכות במקרקעין, החייבת במס רכישה, כפי שחוייבה על ידי המשיב, במקרה דנן. 15. אעמוד להלן על הטענות המרכזיות שהעלה בפנינו ב"כ העוררת, ואשר לדעתי אין בהן כל ממש. א. לטענה, בסעיף 10(א) לעיל, כי ביום 29/12/1993 נערך הסכם חכירה "נוסף" בין המינהל למשביר יש להשיב: ראשית - לא ברורה הוספת המילה "נוסף", שכן, לא הובא בפנינו הסכם חכירה דומה אחר שנערך ונחתם בין המינהל למשביר. שנית - לא ברור על שום מה היה צורך לערוך הסכם נוסף, אם היה כזה בעבר. שלישית - הסכם זה מיום 29/12/93, נערך, כאמור, שבועיים לאחר ההסכם שבין המשביר לעוררת, וכפי שציינתי קודם, בעת עריכת ההסכם בין המשביר לעוררת, שבועיים קודם לכן, לא היתה בידי המשביר זכות לחכירה עד שנת 2060, אותה היה בידה להעביר לעוררת. רביעית - כלל לא ברור כיצד היה מקום לעריכת ההסכם בין המינהל למשביר ביום 29/12/93, בקשר לחכירת הנכס עד שנת 2060, כאשר שבועיים קודם לכן, מכרה המשביר את כל זכויותיה בנכס לעוררת. בסיכומי התשובה שניתנו על ידי ב"כ העוררת, סעיף 12 (ה) לעיל, מבקש בא כח העוררת לתת תשובה לשאלה זו בטענו כי הסכם זה בין המינהל למשביר נערך לאחר מכירת זכויותיה של המשביר לעוררת, משום שהעוררת "טרם הצליחה להשלים את רישום הזכויות על שמה, בתקופה כה קצרה". תשובה זו הינה תמוהה ביותר ואיננה ממין העניין. לטענת ב"כ העוררת בסעיף 10 (ב) לעיל, דהיינו כי העוררת מימשה את האופציה שניתנה לה ולכן נערך בינה לבין המינהל ההסכם מיום 29/12/2009 (בטעות ציין ב"כ העוררת את התאריך 29/10/09) ובכך מימשה העוררת את האופציה הקנויה לה להארכת תקופת החכירה שבגינה שולם בעבר מס רכישה, יש להשיב כי העוררת אכן מימשה את זכותה לחכירה נוספת מן המינהל עד לשנת 2060. ברם, מס הרכישה ששולם על ידי העוררת בעבר, היה בעקבות ההסכם של העוררת עם המשביר מיום 12/12/93, כלומר רכישת יתרת זכות החכירה עד לשנת 2011, ואילו עתה עם בקשתה של העוררת למימוש האופציה לרכישת זכויות החכירה עד שנת 2060, נערך ההסכם בין העוררת למינהל, הסכם מיום 29/12/2009, שבגינו יש לחייב את העוררת במס רכישה, בנוסף על מס הרכישה ששולם בעבר. לטענת בא כח העוררת בסעיף 10(ג) לעיל כי חידוש החכירה על ידי העוררת לתקופה נוספת של 49 שנה, לא הקנה לעוררת זכויות חדשות, או נוספות, יש לומר כי טענה זו תמוהה ומוזרה וכפי שציינו קודם, כשם שבהסכם שבין העוררת למשביר רכשה העוררת זכויות במקרקעין עד לשנת 2011, כך - בהסכם שבין העוררת למינהל מיום 29/12/2009, רכשה העוררת זכויות חכירה בנכס עד לשנת 2060, זכויות שלא היו בידה קודם לכן. בסעיף 10 (ד) לעיל טוען בא כח העוררת, כי "העוררת נכנסה לנעלי המשביר בכל דבר וענין ומכיוון שהמשביר אינה חייבת במס רכישה, כך גם היא אינה חייבת במס זה" הטענה כי "העוררת נכנסה לרגלי המשביר" אינה ברורה כלל ועיקר. מדובר בעסקאות שונות ונפרדות האחת - בין המשביר למינהל, השניה - בין המשביר לעוררת, והשלישית - בין העוררת למינהל. לכן אין כל יסוד לטענה זו. לטענה המועלית על ידי ב"כ העוררת בסעיף 10 (ה) לעיל כי המשיב אינו רשאי לגבות מס על חידוש החכירה, עד לשנת 2060, כיון שפעולה זו מוסתה על ידי המשיב בעבר, יש להשיב ולומר כי הפעולה הנדונה, דהיינו החכירה ע"י העוררת מהמינהל לתקופת חכירה נוספת משנת 2011 ועד שנת 2060, פעולה שגובתה בהסכם מיום 29/12/2009, פעולה זו לא מוסתה בעבר, עד לשומה הנדונה, נשוא ההשגה עליה ניתנה ההחלטה, נשוא ערר זה. גם טענת ב"כ העוררת כי מדובר בכפל מס האסור על פי סעיף 55 לחוק , אין בו כל ממש. סעיף 55 לחוק שכותרתו "מניעת מס כפל", קובע כי "כי מכירת זכות במקרקעין או עשיית פעולה באיגוד, תהיה פטורה ממס, אם בעד מכירת אותה זכות, לאותו קונה, או בעת עשיית אותה פעולה, שולם בעבר מס...". (ההדגשה שלי - י.ב.). בענייננו, ההסכם שנעשה בין העוררת למינהל ביום 29/12/2009, יצר לעוררת זכות חדשה במקרקעין, שלא היה בידה קודם לכן. לכן, לא מתקיימות הוראות סעיף 55 לחוק הדן "במכירת אותה זכות לאותו קונה". בע.א. 183/65, י.ק. חברה לבנין בע"מ נ. מנהל מס שבח מקרקעין, התייחס בימ"ש העליון, לסעיף 55 לחוק, וקבע : "על אף נוסחו הבלתי מוצלח של סעיף 55 לחוק, ברור שבכוונתו לאותה עסקה שבגינה שולם בעבר מס". בענייננו, העוררת מעולם לא שילמה מס רכישה בגין הארכת תקופת החכירה, עד לשנת 2060, נשוא ההסכם שבין המינהל לעוררת מיום 29.12.09. 16. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי יש לדחות את הערעור. יש לחייב את העוררת לשלם למשיב את הוצאותיו בסכום כולל של 10,000 ₪. י. בנאי - שופט (בדימוס) יו"ר הועדה אני מסכים. אני מסכים. פרופ' א. רגב - חבר הוועדה מר רן משה - חבר הוועדה לכן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט (בדימוס), י. בנאי. ניתן, בהעדר הצדדים היום 13/11/2011. העתק מפסק דין זה ישלח לבאי כח הצדדים בדואר רשום. י. בנאי - שופט (בדימוס) פרופ' א. רגב מר ר. משה חכירהחוזההיוון