לפנינו תביעה ובה עותר התובע לבטל את החלטת פקיד התביעות ולפיה אין הוא זכאי גמלת ניידות לפי הסכם משנת 1977 שנחתם בין הנתבע לבין ממשלת ישראל, להענקת זכויות והטבות לנכים שהינם מוגבלים בניידות, בהתאם לקריטריונים המפורטים בהסכם (להלן - הסכם הניידות). טרם שנפרוס את המסכת העובדתית נציין כי התובע בחר שלא להעזר בייצוג משפטי ומי שהלכה למעשה ייצגה את התובע היא רעייתו, אשר העידה מטעם התביעה. העדר הייצוג הקשה על קבלה סדורה של המסכת העובדתית מטעם התביעה ועל התייחסות סדורה למפורט בתעודת עובד הציבור שהוגשה. כך או כך, נתמקד אנו אך בעובדות החיוניות להכרעה בתובענה, אשר פורטו בתע"צ ואושרו על ידי הרעיה כנכונות ו/או עובדות אשר הוגשו לגביהן מסמכים: התובע יליד 18.3.1942, והוא הגיע לגיל פרישה (66 ו- 8 חודשים) ביום 18.11.08. מקבל מאז חודש 10/04 גמלת ניידות משנקבעו לו 70% נכות לפי הסכם הניידות. אין לנו צורך להדרש לשאלה האם הודע לתובע על זכאותו להלוואה עומדת, שכן הדבר אינו דרוש לעניננו. אך נציין כי התובע לא עשה שימוש בהלוואה עומדת. התובע שהיה בעל רשיון ובעל רכב (להלן - הסקודה) קיבל גמלת הניידות לבעל רכב. בהמשך (5.8.06) פג תוקף רשיון הנהיגה של התובע ובנו (להלן - הבן) מונה כמורשה. ביום 1.3.07 חודש רשיונו של התובע, אך זה שב ופקע ביום 29.11.07 והתובע קיבל את הגמלה כבעל רכב חסר רשיון נהיגה. הסיבות לפקיעת הרשיון אינן דרושות לעניננו. מיום 22.2.08 לא חודש רשיון הרכב של הסקודה. לטענת התובע, רשיון הרכב של הסקודה לא חודש משהתובע החליט ל'העמיד' את הרכב ולעשות שימוש ברכב יונדאי (להלן - היונדאי) שהיה של הבן ושהבן מכר לתובע תמורת 10,000 ₪ במזומן. בשלב זה אין לנו צורך להדרש לטענה לפיה רק 'ידו הארוכה' של הנתבע היא שהביאה לתוצאה לפיה כבר מחודש 12/07 לא ניתן היה להעביר את הבעלות ביונדאי מהבן לתובע (תחילה בשל עיקול שהוטל על הסקודה - ככל הנראה בשל קנסות שלא שולמו, ומיד לאחר הסרתו בתאריך 19.9.08 - בשל עיקול שהוטל ע"י הנתבע על היונדאי בגין חוב של הבן לנתבע). בסופו של דבר, הבעלות ביונדאי הועברה מהבן לתובע ביום 6.1.09 (נת/1) - למשמעות עובדה זו נדרש בהמשך. משלא חודש רשיון הרכב של הסקודה - פקעה הזכאות לגמלת הניידות לבעל רכב, אך תשלום הגמלה נמשך עד לתום חודש 5/08 - זאת נוכח הוראת סעיף 20 (א) להסכם הניידות המעניק את הגמלה פרק זמן נוסף של 3 חודשים לאחר שחדל תנאי מתנאי הזכאות מלהתקיים. מיום 1.6.08 חדל הנתבע לשלם לתובע גמלת ניידות. לטענת התובע והדבר נתמך במכתב הנתבע מיום 30.11.08 המאשר את הזכאות לגמלת הניידות ובתדפיס מסך מחשב של הנתבע כנראה מיום 3.2.09, למעשה כבר בינואר 2008 חדל הנתבע לשלם את גמלת הניידות והתשלום עד ליום 31.5.08 בוצע רטרואקטיבית רק ביום 15.1.09. ככל הנראה הרקע להפסקת הגמלה כאמור יסודו במידע שהגיע לנתבע בראשית חודש 1/08 ולפיו התובע הוא נכה צה"ל והדרישה של הנתבע לברר האם הוא מקבל ממשרד הביטחון תשלומים בקשר לרכב או ניידות. כך או כך - בין אם הדבר ארע ב'זמן אמת' ובין רטרואקטיבית, לעניננו יש לראות בתובע כמי שזכאי לגמלת הניידות עד ליום 31.5.08. לשלמות התמונה נציין כי בגין התקופה שמיום 1.6.08 ואילך התובע לא היה זכאי לגמלת ניידות לחסרי רכב, מאחר שלא התקיימו בו התנאים הקבועים בסעיף 15 (א) - תשלום הגמלה במקרה של משתכר, או (ב) להסכם הניידות - תשלום הגמלה, לעניננו, במקרה של קבלת גמלת שר"מ. בשנת 2008 אושפז התובע מספר פעמים בבית חולים, האשפוז האחרון בחודש 9/08. לאחר מכן הועבר התובע לבית חולים 'בית בלב' של קופת חולים מכבי. העובדת הסוציאלית של בית בלב (להלן - העו"ס) שלחה לנתבע מכתב בכתב יד על גבי טופס פקס נושא תאריך 23.10.08 כדלקמן: ".... שלמה מתקיים מקצבת נכות כללית בגובה 75%. בעבר קיבל קצבת ניידות, אולם לדבריו הופסקה ונלקח רשיון הנהיגה שלו. היום שלמה מבקש כי תוחזר לו קצבת הניידות וכי בנו, המתגורר עמו, ידאג להסיע אותו לאן שיזדקק. ..." אין לנו צורך להדרש למחלוקת האם המכתב התקבל בנתבע כבר ביום 23.10.08 - כנטען על ידי התובע, או ביום 30.10.10 - כמצויין בתע"צ. לצורך הנוחות נניח כי הוא התקבל ביום 23.10.08. אין חולק כי ניתן לראות במכתבו של העו"ס משום תביעה לגמלת ניידות, והדבר עולה גם ממכתב התגובה למכתב העו"ס מיום 3.11.08 ובו פנה הנתבע לתובע כדלקמן: "קיבלנו מכתב מאת עו"ס יפעת גני מבית חולים בית בלב. במכתבה מציינת העו"ס כי הנך מבקש לחדש תשלום קצבת ניידות. על פי המידע במסמכים הרפואיים שצורפו עברת אירוע מוחי לאחרונה. במידה והנך מעוניין לעבור בדיקה רפואית חוזרת לעניין מוגבלות בניידות, מצ"ב טופס בקשה לבדיקה בלשכת בריאות מחוזית. על מנת לבדוק חידוש זכאותך לתשלום קצבת ניידות עליך לשלוח בהקדם (עד ינואר 2009 אינך חייב במילוי טופס תביעה לגמלת ניידות, תום שנה מהפסקת תשלום קצבה), את המסמכים הבאים: צילום רשיון רכב בתוקף, ביטוח חובה, צילום רשיון נהיגה של בנך אותו הנך מבקש למנות כמורשה נהיגה, צילום ת.ז. עם ספח כתובת של בנך, צילום ת.ז. שלך עם ספח כתובת , או לחלופין, חוזה שכירות של הדירה בה הנכם גרים, עם פרטי בנך ופרטיך, כתב התחייבות חתום על ידיך ועל ידי בנך. במידה ולא תבחר ללכת ולהבדק בלשכת הבריאות, ותבקש לחדש תשלום קצבה, המסמך הרפואי שצורף למכתבה של העו"ס ישלח בצירוף תיק נכות כללית, אם קיים, לרופא המוסד לבדוק האם יש מקום לבדיקה חוזרת, לכן אבקש לעדכן במידה ושלחת בקשה לבדיקה חוזרת. רק לאחר קבלת כל המסמכים הדרושים תבדק בקשתך לחידוש הטבות." הדגשה במקור - א.א.) בין לבין, פנה התובע למשרד הבריאות בבקשה להעמידו בפני ועדה לבדיקת החמרה בנכותו. כעולה ממסמכי משרד הבריאות - הבקשה התקבלה מיום 11.11.08. תחילה זומן התובע לבדיקה ביום 8.1.09 והבדיקה נדחתה ליום 27.1.09. בישיבה זו סברו חברי הועדה כי מצבו אינו סופי ולפיכך זומן התובע לבדיקה ביום 18.3.09. בתום הבדיקה מיום 18.3.09 הוגדלו אחוזי הנכות של התובע ל- 82%. פנייתו של התובע, באמצעות העו"ס, נדחתה. נימוקי הדחיה פורטו במכתב מיום 5.2.09. לגבי התקופה שעד לגיל הפרישה רלוונטיים הנימוקים שפורטו בפוליסת הדחיה (אי עמדיה בתנאי הזכאות לקבלת גמלת ניידות לחסרי רכב) ולגבי התקופה שלאחר גיל הפרישה (ולמעשה מיום 6.1.09) הנימוק שפורט במכתב ולפיו: "במענה לבקשתה של חגואל בת שבע הריני שולחת אליך פירוט סעיפי הדחייה של קצב הניידות: מאחר ורכבך הקודם הושבת ב 22.2.2008 (לא חודש טסט) ולא היה רכב ברשותך ובבעלותך, הופסק תשלום קצבת ניידות מיום 1.6.2008 בהתאם לסעיף 20 להסכם הניידות, מאחר ומלאו 3 חודשים מיום שחדלת להשתמש ברכב. ביום 18.11.2008 מלאו לך 66 ו-8 חודשים, ומאחר ולא קיבלת קצבה תכוף למועד זה, ולא קיבלת הלוואה עומדת בתוך 4 שנים שקדמו למועד זה, ורכבך לא נרכש בהלוואה עומדת, על פי סעיף 21 (א) (1) אינך זכאי לקצבה, מפאת הגיעך לגיל פרישה על פי הסכם הניידות. פוליסת דחיה מפורטת נשלחה לכתובתך ...." עניינו של הסכם הניידות הוא במתן הטבות סוציאליות לנכה ומטרתו לסייע במימון 'תחליף רגלים' למי שמוגבל בניידותו. הזכאות לגמלת הניידות נקבעה לגבי תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר מלאו לו 3 שנים ולא יותר מ- 65 שנים (פיסקה (1) לסעיף 2 להסכם הניידות). על מנת שלא לשנות לרעה את מצבו של 'מוגבל בניידות' אשר החל לקבל גמלת ניידות בטרם הגיע לגיל 65, והוא מקבל אותה עד גיל 65, נקבע בסעיף 21 להסכם הניידות כי: "מי שקיבל קיצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים או מי שקיבל הלוואה עומדת בתוך 4 השנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקיבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו יהיה זכאי, על אף האמור בפסקה (1) להגדרת "מוגבל בניידות" שבסעיף 2, להטבות לפי הסכם זה." דהיינו, מי שקיבל את גמלת הניידות לפני גיל 65 יוכל להמשיך ולקבלה לאחריו. נבהיר כי עם חוק גיל פרישה שווה, תשס"ד - 2004, תוקנה, בין היתר, הוראת סעיף 406 (3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, ומכוחה תוקן הסכם הניידות כך שתחת גיל 65 יבוא 'גיל פרישה' - שכאמור, במקרה של התובע הוא גיל 66 ו- 8 חודשים (18.11.08). מכאן, שאת סעיף 21 להסכם הניידות יש לקרוא כך שמי שקיבל גמלת ניידות לפני 'גיל פרישה' יוכל להמשיך ולקבלה לאחריו. בלב המחלוקת בתיק זה עומדת הוראת סעיף 21 להסכם הניידות וליתר דיוק, השאלה האם בנסיבות הענין יש לראות בתובע כמי שקיבל גמלת ניידות בתכוף לפני הגיעו לגיל פרישה. שכן, אין מחלוקת שלא מתקיימות במקרה של התובע יתר חלופות הסעיף (האחת, קבלת הלוואה עומדת בתוך 4 השנים שקדמו להגיעו של התובע לגיל פרישה; והשניה, קבלת הלוואה עומדת לרכישת רכבו של התובע). טרם שנפנה לפירוש של המונח 'בתכוף לפני' נזכיר מושכלות ראשונים בקשר לפירוש הסכם הניידות ולפיהם את הסכם הניידות יש לפרש תוך איזון - מחד, בין הקו המנחה ולפיו אין להעניק זכויות למוגבל בניידות, ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו לפי אומד דעתם של הצדדים להסכם (הממשלה והנתבע) ובשים לב למגבלות התקציביות, ומאידך, בהתאם למטרתו הסוציאלית לספק לנכה 'תחליף רגליים' שיאפשר את שילובו בחיי החברה וכן בשים לב לעקרון שספק פועל לטובת המבוטח. קודם שנשיב לשאלה האם יש לראות בתובע כמי שקיבל גמלת ניידות ב'תכוף לפני' גיל הפרישה נתייחס לשני מקרים שהתעוררו בפסיקה בקשר לתנאי של קבלת גמלת הניידות 'בתכוף לפני' גיל 65 (אז גיל הפרישה). הראשון נדון בבית הדין הארצי לעבודה - ענין עטל. שם נדון מקרה של מבוטח שבגיל 57 קיבל קצבת ניידות וכעבור כחצי שנה חדל מלקבלה, וכעבור כ- 9 שנים (כשהמבוטח מעל גיל 65) שב ופנה לקבל גמלת ניידות. תביעתו נדחתה. בית הדין הארצי קבע שכיוון שהמבוטח לא קיבל את קצבת הניידות בשבע השנים שקדמו לגיל 65 (אז גיל הפרישה) אין המבוטח עונה על התנאים הקבועים בסעיף 21 להסכם הניידות. השני נדון בבית דין זה ע"י כב' השופט טננבוים, כתוארו אז - ענין קובלנץ. שם נדון מקרה של מבוטח אשר קיבל גמלת ניידות במשך כ- 17 שנים וזכאותו בארבעת החודשים שקדמו לגיל 65 נשללה בשל שהותו בחו"ל (לצורך ריפוי מחלה). בית הדין קבע כי מאחר שמדובר בהפסקת זכאות מסיבות 'טכניות' אל מול משך קבלת הגמלה, הרי שיש לראות במבוטח כמי שקיבל את הגמלה ב'תכוף לפני' גיל 65. שכן, "יש ליתן למילה "תכוף" משמעות רחבה". לגישת כב' השופט טננבוים בענין קובלנץ בקשר לאופן הפירוש שיש ליתן למונח 'בתכוף לפני' ניתן למצוא תימוכין גם בפסק דינה של כב' השופטת טרכטינגוט בענין פוריפיקשין אשר נדרשה לפירוש המונח 'בתכוף לפני הלידה' במקרה של מענק לידה ומענק אשפוז. שם נקבע כי אמנם את המונח 'בתכוף' יש לפרש "סמוך וצמוד למועד הלידה". עם זאת, נקבע כי "משנקט המחוקק במונח תכוף, הותיר בידינו שיקול דעת, ובהתקיים נסיבות מיוחדות נכיר בעובדת כמבוטחת אם עבדה בארץ מעל שישה חודשים והעבודה הופסקה תקופה קצרה לפני הלידה אם כי לא בסמוך לה. כך אם למשל פוטרה תקופה קצרה לפני הלידה בניגוד לדין, שהייתה באבל בהתאם לדתה או הייתה בשמירת הריון אם אף אינה מבוטחת לצורך שמירת הריון". לעניין זה הפנה בית הדין לכך שאף המוסד לביטוח לאומי "הסכים להתייחס לעובדת הזכאית לדמי לידה שהפסיקה עבודתה 42 ימים לפני הלידה כמי שהתקיים בה התנאי שעבדה "בתכוף לפני הלידה". יצויין כי במסגרת פסק הדין שבערעור לא נדרש בית הדין הארצי לפירוש מונח זה באותן נסיבות, והותיר את השאלה בצריך עיון. ואכן, גדר הקושי נעוץ בכך שמבחינה לשונית מילולית המובן של הביטוי 'בתכוף לפני' מכוון לדבר שבא "תכף אחרי דבר מה, רצוף, סמוך ל" דבר שקדם, "רצוף, שבא מיד אחרי קודמו". לפי המובן לשוני-מילולי על מנת שמבוטח יקבל גמלת ניידות לאחר גיל הפרישה נדרש כי הוא יקבל את הגמלה מיד לפני הגיעו לגיל פרישה וברציפות עד לגיל הפרישה. השאלה היא האם כל הפסקה בקבלת הגמלה יהיו משכה וטעמיה אשר יהיו תוביל לתוצאה לפיה המבוטח יאבד את זכאותו לקבלת גמלת הניידות לאחר גיל הפרישה? כבר נפסק כי מלאכת הפרשנות, גם של דבר חקיקה, אינה מוגבלת למובן הלשוני-מילולי של הדיבור בו עשה המחוקק שימוש. נקודת המוצא היא אמנם לשון החוק, אך מלאכת הפרשנות אינה מתמצאת בלשון החוק בלבד ומטרתה היא הבנת אותה המשמעות אשר תגשים את תכלית דבר החקיקה, וזאת על מנת שתכלית החקיקה לא תמצא מסוכלת בשל ניסוח 'לא מדוייק'. ובלשונו של הנשיא בדימוס ברק: "הפרשנות התכליתית שולפת מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט המשפטי את אותה משמעות משפטית המגשימה את התכלית של הנורמה. בין הלשון לבין התכלית קיים קשר הדוק. התכלית היא המטרה. הלשון היא האמצעי. השופט הפרשן למד על המטרה מתוך הלשון. הפרשנות התכליתית מכירה בחזקה (פרזומפציה) שלפיה תכליתה של הנורמה נלמדת מלשונה. עם זאת, האמצעי הלשוני אינו המקור היחיד שממנו למד הפרשן על המטרה . הוא רשאי ללמוד על המטרה מכל מקור (עובדתי או משפטי). הפרשן רשאי אפוא לצאת בכל מצב מגדרי האמצעי (הלשון) כדי לעמוד על המטרה (התכלית)". יחד עם זאת, כבר נפסק כי מלאכת פרשנות דבר החקיקה אינה בלתי מוגבלת ואין ליתן לחוק משמעות שהלשון אינה יכולה לשאת, שאם לא כן נמצא אנו עוסקים לא בפרשנות אלא בפיתוח המשפט. בדרך זו הלך בית הדין הארצי לעבודה כאשר קבע על דרך הפרשנות כי במקרה של מובטל אשר בסמוך לפני פיטוריו צומצמה עבודתו בשל תאונה, כי את הכנסתו ב- 75 הימים האחרונים בתכוף לפני פיטוריו יש לחשב לא בהתאם להכנסתו בעדה שולמו דמי ביטוח ב- 75 הימים האחרונים בתכוף לפני המועד הקובע במהלכה שכרו הרגיל פחת בשל צמצום עבודתו, אלא לפי הכנסתו ב- 75 הימים האחרונים בהם קיבל שכר רגיל. הנה כי כן, בבואנו לפרש את הביטוח 'בתכוף לפני' אנו צריכים לבחון בשים לב לתכליתו של הסכם הניידות ובמיוחד בשים לב לתכליתה של הוראת סעיף 21 להסכם, האם כל הפסקה בקבלת הגמלה בצמוד לפני גיל הפרישה תוצאתה תהיה שלילת זכאותו של המבוטח לקבל את גמלת הניידות לאחר גיל הפרישה. נקודת המוצא לבחינת התשובה לשאלה האמורה צריכה להיות כי "ההבחנה על בסיס גיל נועדה לעודד נכים המוגבלים בניידותם להשתלב בחברה במסגרת מערכת החינוך או שוק העבודה והוכרה כלגיטימית בפסיקתם של בית-המשפט העליון ובית-הדין זה [בית הדין הארצי - א.א.]". כיוצא מן הכלל הכיר ההסכם ב"סוג" מסוים של נכי רגליים אשר לגביהם קיימת אפשרות להמשך הזכאות גם לאחר גיל 65. בעבר הזכאות הותנתה במספר תנאים אך לפני שהים אחדות בוטלו התנאים ונותר תנאי יחיד ולפיו קבלו את הגמלה 'בתכוף לפני' גיל הפרישה. כבר נפסק מפי השופטת ארד, כתוארה אז, בענין איילון כי "העדפתה של אוכלוסיית נכים ספציפית זו על פני נכי רגליים אחרים, מקורה במגמה שלא לשלול הטבות ממי שכבר זכו לקבלן ובהנחה שהרכב ימשיך כמקודם לשמש, הלכה למעשה, את צורכי הנכה". הנה כי כן, את הוראת סעיף 21 להסכם הניידות יש לפרש באופן שיאפשר למי שקיבל את הגמלה לפני גיל 65 להמשיך ולקבלה וזאת על מנת להמשיך ולסייע בשילובו של המבוטח בחיי החברה והעבודה. משזו המטרה דומה שלא כל 'הפסקה' בקבלת הגמלה סמוך לפני גיל הפרישה יש לפרשה באופן המוציא את המבוטח ממטריית ההטבה הסוציאלית המעניקה 'תחליף רגליים', ודומה שרק הפסקה מהותית (ובלשונו של השופט טננבוים - הפסקה שאינה 'טכנית') בקבלת הגמלה היכולה ללמד על כך שהמבוטח שטרם הגיע לגיל פרישה לא נזקק ל'תחליף רגליים' לצורך שילובו בחיי החברה, מצדיקה להשוות את מצבו למצבו של מי שהגיש את תביעתו לראשונה רק לאחר הגיעו לגיל פרישה. כל פרשנות אחרת תסכל לטעמינו את המטרה של המשך מתן ההטבה לשם המשך שילובו של המבוטח בחיי החברה. האם בנסיבות הענין יש לראות בתובע, מן הבחינה המהותית, כמי שהפסיק לקבל את גמלת הניידות באופן שמצדיק להוציאו ממטריית ההטבה של הענקת 'תחליף רגליים'? לטעמינו התשובה לכך שלילית והיא נלמדת מהצברן של הנסיבות הבאות: משך ההפסקה הקצר בקבלת ההטבה (כ- 5.5 חודשים), אלא מול משך קבלת ההטבה (כמעט 4 שנים); העובדה כי ההפסקה בקבלת הגמלה היתה תולדה של אי חידוש רשיון הרכב של הסקודה ועיכוב בהעברת הבעלות ברכבו האחר של התובע (היונדאי); העובדה כי התובע הגיש בקשה לחידוש הגמלה בסמוך לפני הגיעו לגיל הפרישה, וכי חוסר היכולת להכיר בתביעתו ממועד זה, אלא אך מיום 6.1.09 (מועד העברת הבעלות ביונדאי), היא פרי מניעה טכנית רישומית שנגעה לצורך בהסרת העיקול מהיונדאי; העובדה כי הלכה למעשה בתקופה שמיום 1.6.08 ועד לגיל הפרישה התובע יכול היה להחשב כזכאי לגמלת ניידות לחסרי רכב, אך זו לא שולמה לו מן הטעם שבאותה תקופה שולמה לתובע קצבת שר"מ. לאור האמור, אנו סבורים כי דין התביעה להתקבל במובן זה כי נימוק הדחיה לפיו התובע אינו עומד בתנאי סעיף 20 להסכם הניידות להתבטל. בהתאם, התובע זכאי לגמלת הניידות למן יום 6.1.09 ואילך וכל עוד מתקיימים יתר תנאי הזכאות לפי הסכם הניידות. לאור התוצאה, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, יח כסלו תשע"ב, 14 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. נציגת ציבור עובדיםגב' מירה ארינובסקי אילן איטח, שופט ניידותפרישהגיל פרישה