לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (בל 35476-11-10; השופטת אורנית אגסי), בו התקבל ערעורו של המשיב על החלטת ועדת ערר בעניין ילד נכה (להלן גם הוועדה) מיום 2.9.10 כך שבית הדין קבע כי המשיב זכאי לגמלה רטרואקטיבית של 48 חודשים מיום 25.6.00, מועד הגשת תביעתו הראשונה. להלן עיקרי השתלשלות ההליכים הממושכת בעניינו של המשיב: א. המשיב, יליד 1.9.1994, אובחן לראשונה כסובל מתסמונת P.D.D. (להלן גם התסמונת) בשנת 2003. כבר שנים קודם לכן, ביום 25.6.00 הוגשה תביעה לגמלת נכות לילד נכה בגין עיכוב התפתחותי, אך תביעה ראשונה לגמלת נכות בגין התסמונת הוגשה למוסד לביטוח לאומי ביום 6.11.03, לאחר האבחון. ב. ביום 9.1.2005 ניתן בבית דין זה פסק הדין בעב"ל 1212/04 עמר אפטר (קטין) - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ 461 (2005), בו נקבעו אמות המידה לבחינת המועד הרלוונטי שבו תקום הזכאות לתשלום הגמלה בגין התסמונת (להלן גם הלכת אפטר). ג. ביום 14.2.06 ועדת ערר קבעה לו גמלת נכות בתחולה מיום 1.11.99, ארבעים ושמונה חודשים למפרע ממועד הגשת התביעה בגין התסמונת, וקבעה כי היא מנועה מלקבוע תחולה לפני מועד זה. ד. ביום 5.11.06 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי (בל 3985/06) בהסכמת הצדדים בו נקבע כי לאור הלכת אפטר ומסמך מיום 7.9.05 עניינו של המשיב יוחזר לוועדה על מנת שתשקול עמדתה לעניין תחולת הנכות לאחר שתעיין בכל המסמכים. ה. ועדה מיום 3.12.06 קבעה כי סימניה של התסמונת נצפו במשיב בגיל צעיר, אך הואיל והבקשה לגמלה בגין התסמונת הוגשה רק ב-6.11.03 היא דוחה את הערר ומותירה את מועד התחולה כפי שנקבע. ו. ביום 25.2.08 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי (בל 2871/07) בו נקבע כי היה על הוועדה לבחון גם את התביעה משנת 2000 ולקבוע האם יש במסמכים שצורפו אליה כדי להצביע על מאפיינים של התסמונת. לכן עניינו של המשיב הוחזר לוועדה על מנת שתעיין בכל המסמכים הרלוונטיים, לרבות אלו הקודמים למועד אבחון התסמונת ועוסקים בעיכוב ההתפתחותי של המשיב, ותיתן החלטתה לעניין מועד תחולת הזכאות לגמלה. המוסד הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית דין זה, ובפסק הדין בערעור (עבל 576/08), שניתן בהסכמה, נקבע כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה על מנת שתדון במועד בו החל המשיב לסבול מהליקוי על פי הלכת אפטר. זאת במובחן מהמועד בו קבועה הזכאות לגמלה. ז. ביום 12.5.09 התכנסה הוועדה בשלישית בעניינו של המשיב. הוועדה הסבירה כי במקרה של הפרעה בספקטרום האוטיסטי עליה לקבוע מתי נצפים לראשונה סימנים אופייניים לתסמונת באופן ספציפי, כאשר מדובר בסימנים הנוגעים להפרעה בהתפתחות שפה בנוסף להפרעה בהתפתחות תקשורת עם התנהגויות חריגות וכן סימנים מוטוריים / התנהגותיים חריגים. הוועדה קבעה כי בדו"ח בית הספר מיום 10.12.01 ניתן לראות לראשונה סימנים אופייניים לתסמונת כאשר מצוין כי סימנים אלה הופיעו כבר בשנת הלימודים הקודמת, וביתר המסמכים לא ניתן לראות את אוסף הסימנים. עם זאת, מאחר שהגמלה אושרה מנובמבר 1999, אין מקום להקדים את התחולה. ח. המשיב ערער על החלטה זו. ביום 7.7.10 ניתן פסק דין נוסף בבית הדין האזורי (ב"ל 5874-09), בו נקבע כי הוועדה התעלמה מדו"חות שהוגשו לה ואשר מעידים כי עוד בשנת 1995 התגלו אצל המשיב תסמינים של עיכוב בהתפתחות, והיא לא קבעה אם מדובר בתסמונת. לכן נקבע כי עניינו של המשיב יחזר לוועדה על מנת שתעיין היטב בכל המסמכים, לרבות במסמכים משנת 1995 ואילך, ותקבע האם התסמינים שהתגלו עוד בשנת 1995 הם סימנים מוקדמים של התסמונת אשר אובחנה לאחר מכן, ומאיזה מועד החל המשיב לסבול מתסמינים אלה. הוועדה הונחתה לשים לב לכך שיש לבחון את יום הגילוי של התסמינים אשר יוצר מציאות חדשה אצל ההורים ולא את יום האבחון הרפואי של התסמונת. כן נקבע כי הוועדה תביא בחשבון את העומס הטיפולי שהוטל על ההורים ותפעל לפי ההלכה לפיה במקרה של ספק ראוי שיפעל לטובת ההורים. בית הדין האזורי הדגיש כי מדובר בקביעות רפואיות אשר אין הוא מוסמך לקבען בעצמו. ט. הוועדה התכנסה ברביעית בעניינו של המשיב ביום 2.9.10, ובהחלטתה קבעה כך (ההדגשה במקור - ו.ו.ל): "הוועדה שבה וקובעת באופן חד משמעי שסימנים ראשונים לתסמונת נמצאו בשנת 2000, ואין במסמכים כל עדות להפרעה בספקטרום האוטיסטי קודם לכן. הועדה מדגישה שלשון התקנות חד משמעית וגם לשון בית המשפט העליון היא חד משמעית בשאלה של מציאת סימנים שאופייניים לתסמונת ולא סימנים התפתחותיים כאלה ואחרים העשויים להימצא ואין להם קשר למכלול הסימנים האופייניים לתסמונת. גם תחושות ההורים אינן רלוונטיות לעניין זה אלא אם כן מדובר בסימנים שאופייניים לתסמונת. הוועדה אומרת בזה את דברה ולגבי תיק זה ובכל דיון נוסף הועדה מבקשת להפנות את החומר לועדת ערר אחרת. הועדה שבה וקובעת שמועד התחולה הוא 1.11.99". י. המבקש ערער על החלטת הוועדה, ובפסק הדין מושא בקשת רשות ערעור זו, מיום 1.7.11, קבע בית הדין האזורי כי הוועדה חוזרת וקובעת את אותה החלטה בהתעלם מפסקי הדין של בית הדין, ולכן קבע בעצמו כי: "בנסיבות העניין, משנצפו קשיים התפתחותיים אצל המערער כבר בגיל הינקות, ומשאובחן מאוחר יותר כסובל מ-P.D.D, שהינה מחלה מולדת (ראה הלכת אפטר), ובהתחשב במועד הגשת תביעתו הראשונה לגמלת ילד נכה ביום 25.6.00 בגין העיכוב ההתפתחותי, כפי שאובחן על ידי הגורמים המטפלים באותו שלב, ניתן לקבוע כי המערער זכאי לגמלה רטרואקטיבית של 48 חודש ממועד 25.6.00". מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, אותה הגיש המוסד לביטוח לאומי. 3. בבקשת רשות הערעור, טוען המוסד כי הוועדה מיום 2.9.10 צדקה בקביעתה, ולפי המסמכים הרפואיים בשנת 2000 לא היתה הוכחה לכך שהמשיב סובל מהתסמונת, ובהינתן כי הורי המשיב לא ערערו על ההחלטה לפיה המשיב אינו סובל מהתסמונת, הרי שההחלטה בעניין חלוטה ובדין יסודה. כן טוען המוסד כי החלטת הוועדה עולה בקנה אחד עם הקביעה בהלכת אפטר. ב"כ המשיב, בתגובה, טוענת כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין האזורי, ומדובר במקרה נדיר בו ראוי כי בית הדין יכריע בו. 4. בהחלטה מיום 18.9.11 התבקשה התייחסותם של הצדדים להסדר על פי הצעת בית הדין, והתייחסותם לאפשרות לפיה בית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. הצדדים לא התייחסו במפורש בתגובותיהם לאפשרות האחרונה, ופסק דין זה ניתן על פי תקנה 82 מקום שמצאנו כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של מי מהצדדים. אשר להכרעתנו: 5. לאחר שעיינו היטב במכלול ההחלטות בעניינו של המשיב, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין יש מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, אך אין להשאיר את החלטת הוועדה על כנה אלא להעביר את עניינו של המשיב לועדה רפואית בהרכב חדש. ואלה הנימוקים להכרעתנו זו. 6. ראשית, ראוי לצטט את הלכת אפטר, בה נקבעה ההלכה בדבר מועד הגילוי של התסמונת במלים אלה: "19. אלא שמציאות החיים מלמדת שאבחון מקצועי של המחלה הוא שלב מאוחר יחסית. קודמים לו, בדרך הטבע, סימנים מוקדמים המתגלים תחילה לעיני ההורים ואחר כך לעיני הגורמים המטפלים. גילוי מוקדם של המחלה - עוד טרם אובחנה במדויק - יוצר מציאות חדשה. הורים נזקקים להוצאות רפואיות מיוחדות, להוצאות טיפוליות שונות, מערך חיי המשפחה נפגע ועוד. מציאות זו מצדיקה הכרה בזכאות לגימלה מיום הגילוי. במועד זה נוצרת לראשונה הזיקה הברורה בין עובדת קיומה של המחלה, בין מודעות ההורים לקיומה של המחלה והצרכים הנובעים מכך לבין הגימלה הקבועה בחוק שנועדה ליתן מענה לצרכים אלה. מועד זה הוא הרלוונטי להכרה בזכאות לגימלה בהתחשב בתכלית החקיקה ובתכלית הסיוע הסוציאלי המגולם בה. 20. אכן, קביעת מועד הגילוי לא תמיד קלה. מועד הגילוי לא תמיד ברור וחד-משמעי. ראשיתו של הגילוי בתהיות ההורים בדבר קצב התפתחות הקטין, המשכו בחששות של ממש בדבר קיומה של מחלה כלשהי, והזדקקות ליועצים ומטפלים - והכל עוד בטרם אבחון מדויק. קשה עד מאוד להגדיר מהו מועד הגילוי המדויק ואין לנו תשובה חד-משמעית לבעיה זו. מדובר בעניין עובדתי המשולב עם נתונים רפואיים וטיפוליים. מועד הגילוי צריך להיקבע, בסופו של דבר, על-ידי גורמי המוסד המוסמכים, על יסוד נתונים, עדויות ומסמכים שיספקו ההורים. חזקה על גורמי המוסד המקצועיים האמונים על נושא זה, שיתנו דעתם למכלול הנתונים ויקבעו את מועד הגילוי הנכון. מקרה של ספק מן הראוי שיפעל לטובת ההורים ובמקרה של חילוקי דעות של ממש, יובא העניין להכרעת בתי-הדין לעבודה". יצוין כי הלכת אפטר זכתה לאחרונה לעיגון בתקנה 5 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (ילד נכה), תש"ע-2010, אשר אינן חלות על תביעתו של המשיב. 7. אשר לענייננו - אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב, לפיה אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי. אין זה בסמכותו של בית הדין לקבוע את תאריך תחולת הנכות, אלא הדבר נתון לשיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, בו בית הדין אינו מתערב. דרך המלך היא להעביר את עניינו של המשיב לוועדה אשר תקבע את מועד התחולה על פי המסמכים הרפואיים והנתונים שיוצגו בפניה. עם זאת, לאור ההליכים שעבר ענינו של המשיב והקביעות בעניינו בעבר, אנו בדעה כי נפל בהחלטת הוועדה פגם משפטי אשר מצדיק להעביר את עניינו של המשיב לועדה רפואית בהרכב חדש, אשר תדון מחדש במצבו. הוועדה אמנם הבהירה, באופן חד משמעי כלשונה, כי הסימנים הראשונים לתסמונת הופיעו בשנת 2000 בלבד, והתסמינים שהופיעו קודם לכן אינם אופייניים לתסמונת, ואין רלוונטיות בעניין זה לתחושות ההורים. 8. אולם אנו סבורים כי החלטה זו של הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם הלכת אפטר, בו ניתן דגש מיוחד לסימנים מוקדמים המתגלים תחילה לעיני ההורים, אשר יוצרים מציאות חדשה עבורם ועבור הקטין. בפסק הדין בעניין אפטר נקבע כי ראשיתו של הגילוי הוא בתהיות ההורים בדבר קצב התפתחות הקטין, המשכו בחששות של ממש בדבר קיום מחלה כלשהי והזדקקות ליועצים ומטפלים, וזאת עוד בטרם אבחון מדויק. ויודגש שוב כי בענייננו, התביעה הראשונה שהגישו ההורים בגין עיכוב התפתחותי הוגשה כבר ביום 25.6.2000, בטרם אובחנה התסמונת בוודאות. לפיכך, בנסיבות אלה, הוועדה לא מלאה אחר הוראות פסק הדין מיום 7.7.10 אשר הורה עליה לבחון את יום גילוי התסמינים אשר יוצר מציאות חדשה אצל ההורים, ולהביא בחשבון את העומס הטיפולי שהוטל עליהם. כן יודגש כי החלטת הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם החלטת הוועדה מיום 3.12.06, אשר קבעה כי סימניה של התסמונת הופיעו אצל המשיב כבר בגיל צעיר. לו רק בשל אי בהירות זו, יש להעביר שוב את עניינו של המשיב לוועדה. 9. יודגש, כי מצאנו לנכון להעביר את עניינו של המשיב לוועדה בהרכב חדש, לאור הגלגולים הרבים שעבר התיק והחשש שהוועדה תהא נעולה בעמדתה. כן יצוין כי הוועדה עצמה ביקשה בהחלטתה להעביר את הדיון לועדה אחרת, ככל שייקבע דיון נוסף בעניין. 10. אשר על כן, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: א. פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 1.7.11 יבוטל. ב. עניינו של המשיב יועבר לועדת ערר בהרכב חדש בהקדם האפשרי, אשר תזמן את המבקש ובא כוחו / הוריו להופיע בפניה. ג. פרוטוקולים של ועדות קודמות ופסקי דין קודמים לא יעמדו בפני הוועדה בהרכבה החדש. ד. הוריו של המשיב יהיו רשאים להמציא לוועדה כל מסמך רלוונטי באשר למצבו של המשיב. ה. הוועדה תקבע מהו המועד בו התגלו אצל המשיב לראשונה התסמינים הכרוכים בתסמונת ה-P.D.D על פי הלכת אפטר, עוד בטרם מועד האבחון המדויק של התסמונת. כן תתחשב הוועדה גם במועד הגשת התביעה הראשונה על ידי ההורים, דהיינו ביום 25.6.00, שכבר אז התייחסה לעיכוב התפתחותי. ו. תשומת לבה של הוועדה מופנית להלכה לפיה במקרה בו קיים ספק יש לפסוק לטובת ההורים. ז. החלטת הוועדה תהא ברורה, מפורטת ומנומקת. 11. סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת כאמור בסעיף 10 להלן. אין צו להוצאות. ניתן היום ו' בחשוון, תשע"ב (3 בנובמבר, 2011) בהעדר הצדדים. הנשיאה נילי ארד סגן הנשיאה יגאל פליטמן השופטת ורדה וירט-ליבנה רפואהתסמונת PDDתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (באבחון)