התובעת ובעלה ז"ל, התגוררו בשכירות בבית (קוטג') בן 4 חדרים בנתניה. ביוני 1996 הם רכשו את הבית מהבעלים, ועד נובמבר 1996 היה עליהם לשלם את מלוא התמורה בסך של 400,000$ בגין הרכישה. בינואר 1997, נטלו בני הזוג בריגה הלוואה בסכום של 400,000 ₪ לתקופה בת 10 שנים, כנגד משכון ביתם (להלן: "הלוואת משכנתא"). חוזה ההלוואה נחתם על ידי בני הזוג בריגה (להלן: גם "הלווים"), ב-5.1.1997. בנם, יעקב בריגה אז - כבן 27, חתם על הסכם ההלוואה כערב, יומיים לאחר מכן. ב-5.6.2003, נפטר ציון בריגה ז"ל (להלן: "המנוח"). לעת פטירתו עמדה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה על 222,538 ₪ והתובעים ציפו לכך שיתרה זו תסולק על ידי הנתבעת כמי שביטחה את המנוח בביטוח חיים קבוצתי במסגרת ההלוואה. אלא שאז הודיעה להם הנתבעת שאין היא יכולה להיענות לדרישתם הואיל והמנוח "לא חתם על הצטרפות לביטוח ריסק ועל כן לא היה מבוטח ולא חוייב בתשלום עבור ביטוח חיים". המנוח חלה בניוון שרירים שנים רבות לפני שבני הזוג בריגה נטלו את ההלוואה, אך כשנתיים לפני מותו חלה גם באי ספיקת כליות, ובהמשך אף סבל מאי ספיקת לב, וזו הייתה ככל הנראה סיבת הפטירה. לאחר הפטירה, חדלה התובעת לשלם את ההחזרים בגין ההלוואה, והנתבעת פנתה אל התובעים בהתראות ובדרישות לסילוק כל יתרת החוב בגין ההלוואה; בהמשך אף נקטה בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על דירת המגורים של הלווים. בתוך כך, נדרשה הנתבעת על ידי התובעים להמציא להם את המסמכים שנחתמו על ידי בני הזוג בריגה בקשר לביטוח החיים, או למצער מסמכים המעידים על כך שרק התובעת בוטחה בביטוח החיים הקבוצתי, אך עד מהרה התברר שאין בידי הנתבעת כל מסמכים הנוגעים לביטוח החיים של מי מהלווים - גם לא מסמכים המתייחסים לביטוח החיים של התובעת. התובעים מצדם טענו שבני הזוג בריגה חתמו על כל המסמכים שעליהם נדרשו לחתום לצורך קבלת ההלוואה, בכללם מסמכי בטוח חיים; כי במשך שנים נעשה כלפיהם מצג על ידי הנתבעת, לפיו הן המנוח והן התובעת מבוטחים בביטוח חיים, ובמגעים שהתנהלו בינם לבין הנתבעת ביקשו להשהות את הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא על דירת המגורים, עד שתתברר "שאלת ביטוח החיים". בקשה זו לא נפלה על אוזניים קשובות אצל הנתבעת, והתובעים מצאו עצמם בסופו של דבר מסלקים תחת מחאה את חוב הפיגורים וכן את תשלומי ההלוואה, כסדרם. וכך ממועד הפטירה ועד אוגוסט 2006 - הוא החודש בו הוגשה תובענה זו, שולם לנתבעת בגין ההלוואה סכום כולל של 256,582 ₪, ועד לסילוקה המלא ב-1.1.07 - שולם על ידם סך של 267,464 ₪. בתובענה זו מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת להחזיר להם סכום של 256,582 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. ואלה טענות התובעים: אילו סירבה הנתבעת לבטח את המנוח בביטוח חיים היה הדבר מתועד. עתה טווה הנתבעת לנוחיותה גרסה בדבר היעלמות כל המסמכים הנוגעים לביטוח החיים ומנסה להסתתר מאחוריה. אלא שמדובר בגרסה כבושה שאין ליתן בה אמון ומכל מקום, ברור שאין בידי הנתבעת כל מסמך המעיד על כך שרק התובעת בוטחה בביטוח חיים; התיק הרפואי של המנוח נבדק על ידי הנתבעת רק במסגרת ההליך כאן, כך שהטענה שלא נערך עבורו ביטוח חיים אינה אלא ספקולציה; הנתבעת אשר טוענת להיעלמות כל המסמכים, גרמה היזק ראייתי ואין היא רשאית להסתמך עליו, ואפילו נכון שהמנוח לא חתם על טופס הצטרפות לביטוח חיים, הרי זה על שום רשלנותה של הנתבעת ועליה לשאת בנזק שנגרם בעטיה של רשלנות זו; בהסכם ההלוואה נדרשים הלווים לערוך אצל הנתבעת דווקא ביטוח חיים בגובה החוב בגין ההלוואה כפי מצב החוב מעת לעת, וזהו תנאי בל יעבור לקבלת ההלוואה. לכן, עצם העובדה שהנתבעת העמידה את ההלוואה לבני הזוג בריגה, הינה ראיה לכך ששני בני הזוג בוטחו בביטוח חיים, ולכל הפחות מדובר במצג שהנתבעת אינה רשאית לחזור בה ממנו; יתר על כן, הנתבעת מעולם לא הודיעה לבני הזוג בריגה שהמנוח לא בוטח כפי שלא הודיעה להם שהתובעת כן בוטחה; הדיווחים השנתיים בעניין מצב ההלוואה הופנו תמיד לשני בני הזוג וגם מהם ברור ששני בני הזוג בוטחו, ומכל מקום לא ניתן להבין מהם שרק אחד מבני הזוג בוטח; חשבון המנוח חויב באורח שוטף בגין ההלוואה מבלי שנעשתה אבחנה כלשהי בין הרכיבים השונים; אילו ידעו הלווים שהמנוח לא צורף לביטוח החיים הקבוצתי, הם היו נמנעים מליטול את ההלוואה, או דואגים לעשות ביטוח חיים עבור המנוח במקום אחר, שהרי ניתן לבטח כל סיכון; לא נכון שהתובע 2 נדרש לחתום כערב רק לאחר שהתברר שהנתבעת מסרבת לבטח את המנוח בביטוח חיים בשל מצב בריאותו; המחלה שהביאה לפטירת המנוח אינה קשורה כלל למחלת ניוון שרירים שבה חלה לפני שנים רבות ואשר גרמה לנכותו. על הטענות הללו משיבה הנתבעת: ככל שהתובענה נסמכת על קיומו של חוזה ביטוח בין הנתבעת למנוח - דינה לדחייה קודם כל מחמת התיישנות, מאחר שהתובענה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר מות המנוח; העובדה היא שהמנוח לא בוטח - הוא לא היה בר ביטוח בעת נטילת ההלוואה והנתבעת גבתה פרמיית ביטוח עבור התובעת בלבד; מאחר שהמנוח לא היה כשיר לביטוח - אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען להתרשלות הנטענת של הנתבעת; התובעים לא שינוי את מצבם לרעה מחמת מצג כלשהו שהרי ההלוואה ניטלה לשם מימון רכישת דירה, כמחצית השנה לאחר שחוזה הרכישה כבר נעשה ועד לנטילת ההלוואה כבר שולם על חשבון התמורה סכום של 160,000$. אקדים ואומר - הנתבעת אכן התנהלה מהחל ועד כלה, באורח רשלני ועל גבול הזלזול ממש. לא זו בלבד שטופס בקשת ההצטרפות לביטוח חיים קבוצתי נעלם כלא היה - כך לטענתה - עמו נעלם לכאורה גם הצד האחורי של אותו טופס שנושאו: "אישור הצטרפות לביטוח חיים" (דוגמא לטופס כזה מצורפת כנספח ג' לתצהירה של הגב' לייבוביץ מטעם הנתבעת). אישור זה לפי האמור בסעיף ט. שלו, נכנס לתוקף רק לאחר שהנתבעת חותמת עליו, ומועד כניסתו לתוקף הוא היום בו זוכה חשבון המבוטח בכספי ההלוואה. אלא שאם עותק מבקשת ההצטרפות לא נמסר ללווה בעת שהוא חותם עליו - הלווה לא יכול כמובן לנחש שעליו להמתין לצדו השני של טופס בקשת ההצטרפות, על מנת להיות סמוך ובטוח שהוא אכן בוטח. ככל שהדבר תמוה, נראה שבמקרה זה באמת לא נמסר לתובעים עותק מבקשת ההצטרפות לביטוח עליה חתמו לטענת התובעים שני בני הזוג בריגה, משום שאף שאלה בנושא זה לא הופנתה למי מהתובעים, ואין בפי הנתבעת טענה שעותק כזה היה צריך להימצא ברשות הנתבעת. זאת ועוד, הנתבעת טוענת שעל בקשת ההצטרפות לביטוח חיים חותמים כל הלווים בהלוואה מסוימת, ואני תוהה כיצד, אם בכלל, מתבשרים הלווים שלא התקבלו לביטוח, על דבר סירובה של הנתבעת לבטחם. מכל מקום, ברור שהנתבעת לא מצאה לנכון ליידע את הלווים על כך שרק התובעת התקבלה לביטוח חיים. על הודעה מפורשת בעניין זה אין מה לדבר, אבל גם מהדיווחים השנתיים באשר למצב ההלוואה לא ניתן לחלץ שום מסקנה בכיוון זה. עו"ד מיכאלי שהעיד כאן לנתבעת אומנם טען בחקירתו שעו"ד מנדל אשר ייצג בזמנו את התובעים ונפגש בעניינם עם עו"ד מיכאלי, החזיק בידיו הודעה מטעם הנתבעת לפיה רק אחד מבני הזוג בריגה בוטח, וכל שלא היה ברור הוא מי מהם בוטח - אך קיומו של מסמך כזה הוכחש נמרצות על ידי עו"ד מנדל שאף הוא העיד כאן, ועובדה היא שעו"ד מיכאלי לא מזכיר הודעה כזו בתצהירו, ואף לא במכתב ששיגר לעו"ד מנדל בעקבות הפגישה עמו. ואשר לדיווחים השנתיים - הנתבעת צירפה לתצהיר מטעמה את הדיווח לשנת 2002 (נספח ח' לתצהירה של הגב' לייבוביץ), והגישה את הדיווח לשנת 2001 (מוצג נ/1), ובדיווחים לשנים הללו צוין: "הלוואה זו חןיבה בגין ביטוח חיים, כפוף לאמור בפרק ביטוח חיים מעבר לדף (סעיפים 7,8)". הנתבעת אף אינה טורחת לציין שהחיוב הוא בגין לווה אחד בלבד, אלא מסתפקת בהערות: "אין לראות במסמך זה אישור לקיומו של ביטוח חיים ללווה/ים" וכן, "לקבלת פרטים על זהות המבוטח/ים עליכם לפנות ליחידת המשכנתאות ואשראי". הערות בנוסח דומה מופיעות בסעיפים 7,8 אליהם מפנה הכיתוב המאשר שההלוואה חויבה בגין ביטוח חיים, מה שנותן מקום להשערה שתחילה הסתפקה הנתבעת בהפניה לסעיפים 7 ו-8 הנ"ל, ומאוחר יותר מצאה לנכון "להזהיר" את לקוחותיה כבר בסמוך לכיתוב הנ"ל כי חיוב ההלוואה בפרמיית ביטוח חיים, בעצם לא אומר הרבה, ושעליהם לחקור ולהידרש לפרטים בכוחות עצמם. ואם לא די בכל אלה - כטענת התובעים, מהסכם ההלוואה אכן יכול שישתמע שעצם העמדת ההלוואה כמוהו כאישור על כך שהלווים באותה הלוואה בוטחו בביטוח חיים. וזו לשון הסעיף הרלבנטי בהסכם האמור (ס' 11. (א) "הלווה מתחייב בזאת, כי כל עוד הוא חייב סכומים כלשהם לחברה ע"ח ההלוואה... הוא יקיים אצל החברה, בתור מבטחת, ביטוח חיים - "ריזיקו" בסכום יתרת חוב, כפי שתהא מעת לעת, בכפוף לתנאים להלן", והתנאי הראשון הוא: "הביטוח יכנס לתוקפו ביום בו זוכה הלווה בסכום ההלוואה...". אין בסעיף זה או ביתר סעיפי הסכם ההלוואה שום התייחסות לאפשרות שחשבון הלווה יזוכה בסכום ההלוואה, אך הוא לא יהיה מבוטח מטעמים של אי כשירות ביטוחית, כשם שאין שום רמז לכך שהנתבעת, למרות מה שכתוב, עשויה לוותר ללווה על התחייבותו לערוך אצלה ביטוח חיים בשל היותו בלתי כשיר לביטוח. ואולם, הנתבעת הציגה "פרוט דרישות תשלום ללקוח מתאריך 1.01.1900 עד תאריך 31.12.9999" (נספח ו' לתצהירה של הגב' לייבוביץ), ולמרות "התאריכים התמוהים" הנקובים בכותרת - מגוף המסמך והשוואתו למסמך דומה אשר מתייחס לזוג לווים אחרים מאותה תקופה ועם סכום הלוואה זהה (נספח ז' לתצהיר הנ"ל), אכן עולה שהנתבעת גבתה פרמיית ביטוח במקרה זה, רק בגין אחד מבני הזוג בריגה. ועל סמך מה טוענת היא שאותה פרמיה נגבתה עבור התובעת דווקא - הנתבעת אומנם אינה "יודעת" זאת, אך היא מסיקה ממצבו הבריאותי של המנוח שהוא לא היה "בר ביטוח" בעת נטילת ההלוואה, מה שמותיר את רעייתו התובעת כלווה היחידה מבין השניים, שצירופה לביטוח החיים הקבוצתי היה אפשרי. להוכחת טענה זו הגישה התובעת את חוות דעתו של פרופ' א. קרסיק אשר משמש בין היתר חתם ראשי אצל הנתבעת (להלן: "החתם"). ב"תאור המקרה" נרשם בחוות דעתו: "מר בריגה מאובחן כסובל ממחלת ניוון שרירים מסוג muscular dystrophy משנות הששים. משנות השמונים היה מרותק לכיסא גלגלים, משותק ב-4 גפיו ובמצב סעודי והוכר כנכה 100% ע"י המל"ל". מסקנתו היא "מר בריגה היה חולה בניוון שרירים והיה במצב סיעודי בינואר 1997. לפיכך לא היה מתקבל לביטוח משכנתא במגדל". חוות דעת זו נסמכת על תיקו הרפואי של המנוח בקופת חולים וסיכומי אשפוז; פניית המנוח לביטוח לאומי בשנת 1988, ועל דוגמת טופס לא ממולא של הצהרת הבריאות של חברת מגדל. התובעים הגישו חוות דעת מומחה רפואי מטעמם - ד"ר זאב קורשון, מומחה לרפואה פנימית וגריאטריה, והוא מצא שמחלת ניוון שרירים ממנה סבל המנוח הינה מחלה תורשתית אשר פוגעת ביהודים ממוצא לובי בלבד; כי המחלה פרוגרסיבית אך אינה פוגעת בשריר הלב או בשרירי הנשימה ו"תוחלת החיים במחלה הזאת היא במסגרת התקינה". אי לכך הקביעה של החתם ביחס לתוחלת המחיים של המנוח "נוגדת את הידע הרפואי המדעי ובלתי מבוססת ושגויה". הנתבעת הגיבה על חוות דעת זו בחוות דעת משלימה של פרופ' קרסיק, ושם הוא קובע בין היתר כי על פי ספרי החיתום של מבטחי המשנה חולה במחלת ניוון שרירים המרותק לכסא גלגלים אינו מתקבל לביטוח חיים. עוד הוא מוסיף כי בספרות הרפואית ניתן דווקא למצוא עדויות לכך שמחלת ניוון שרירים מהסוג ממנו סבל המנוח "עשויה לערב את הלב ולגרום לאי ספיקת לב מהסוג ממנה סבל המנוח והביאה למותו". ד"ר קורשון לא נשאר חייב ובחוות דעת משלימה הוא קובע כי המאמרים עליהם נשען החתם דנים בסוג אחר של מחלת ניוון שרירים. שני המומחים נחקרו, ומקובלת עלי עמדת הנתבעת שלעניין תנאי הקבלה לביטוח חיים, מה שמכריע את הכף בקבוצת המחלות של ניוון שרירים הוא לא הסוג הספציפי של המחלה, כי אם דרגת החומרה שלה. פרופ' קרסיק הבהיר שהוא הסתמך ספרי חיתום של מבטחי משנה מובילים; הוא עצמו אינו מומחה למחלות ניוון שרירים - גם ד"ר קורשון לא מציג עצמו כמומחה למחלות אלה - לכן הוא פועל על סמך ספרי חיתום שכן שאלה נסמכים על ידע אקטוארי רחב; כי ספרי החיתום עליהם הסתמך מתייחסים גם לסוג הספציפי של המחלה ממנה סבל המנוח, אלא ש"אין כללי חיתום שונים על פי הסוג הספציפי של החסר, אלא יותר מסתמכים על מידת הפגיעה שלו, האם היא קלה, בינונית או קשה. כללי החיתום נגזרים מעצם העובדה שלאדם יש ניוון שרירים וההחלטה יותר על סמך חומרת הפגיעה... אם דרגתו חמורה הוא יידחה על ידי הביטוח... התובע שפגיעתו קשה שכן הוא היה מרותק לכסא גלגלים, המלצת מבטח המשנה היא לדחות אותו...". התובעים אישרו בחקירתם שהמנוח הגיע למשרד סוכן הביטוח על כסא גלגלים וגם מסר לסוכן שהוא סובל ממחלת ניוון שרירים. אנו גם יודעים שהנתבעת גבתה פרמיית ביטוח רק עבור אחד מבני הזוג, והמסקנה המתבקשת מצרוף הנתונים הללו, היא שאומנם הייתה זו התובעת שבוטחה ולא המנוח. צירופה של התובעת לביטוח החיים הקבוצתי נסמך על הצהרת בריאות חפה מסייגים, וככזה הוא כנראה אוטומטי - כך למצער ניתן להבין מטופס בקשת ההצטרפות. לא כן ביחס למנוח. אומנם אין אנו יודעים אם המנוח לא בוטח משום שהנתבעת החליטה לדחותו "ללא הרהור נוסף" רק על סמך המידע בדבר מחלתו והיותו מרותק לכסא גלגלים, או שהמנוח לא בוטח בשל מחדל משרדי כלשהו כשבקשת ההצטרפות נכנסה לצנרת המשרדית לצורך טיפול, בעקבות המידע האמור. אבל כך או כך, התוצאה של דחייה הייתה בלתי נמנעת משום שבעת נטילת ההלוואה המנוח אכן לא היה "בר ביטוח". ב"כ התובעים טוען שאין בעצם "דבר כזה" וכל סיכון הינו "בר ביטוח", אבל ספרי החיתום שעליהם נסמך החתם פרופ' קרסיק, אומרים אחרת; לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה לסתור - חוות דעתו של ד"ר קורשון לפיה המנוח נפטר מאי ספיקת לב ושלמחלה זו אין קשר מוכח מדעית למחלת ניוון שרירים ממנה סבל, אינה מועילה לתובעים בהקשר זה, שכן גם אם סיבת הפטירה אינה קשורה כלל לנכותו ולמחלה הבסיסית ממנה סבל, אין בזה כדי להעיד על כשירות ביטוחית של המנוח בעת נטילת ההלוואה. הרי טענת הנתבעת היא שהמנוח לא בוטח, ושבהתאם לתנאי הקבלה המקובלים לביטוח חיים - לא ניתן היה כלל לבטחו בביטוח מסוג זה, לנוכח העובדה שהוא סבל ממחלת ניוון שרירים שלמרבה הצער השיגה כבר אז את השלב החמור והמתקדם של ריתוק לכסא גלגלים. לא הובאה כל ראיה על ידי התובעים שבמצב זה ניתן היה בכל זאת לבטח את המנוח בביטוח חיים אצל חברת ביטוח אחרת, שלא לדבר על עלותו של ביטוח כזה לתובעים, ככל שאפשרות ביטוחית אכן קיימת. ד"ר קרסיק נשאל בחקירה נגדית אם אפשר למצוא מבטח משנה "שגישתו אחרת?" ועל כך השיב: "השכל הישר שלי כחתם אומר שלא היו מקבלים אותו לביטוח. אני לא יכול להבטיח שבמקום אחר ישתמשו בשכר הישר" (פרוטוקול מ-7.1.2009, עמ' 15). התובעים לא הביאו כל ראיה לגישה שונה הנקוטה בידי מבטח אחר כלשהו. נותרה אם כן הטענה שהנתבעת יצרה כלפי התובעים מצג לפיו המנוח כן מבוטח, והיא אינה רשאית לחזור בה ממצג זה. כאמור, אני סבורה שבהתנהלותה של הנתבעת, כמו גם במסמכים שהיא מפיקה נפלו פגמים - חלקם חמורים למדי. ואולם, מכאן ועד למצג פוזיטיבי שהמנוח בוטח בביטוח חיים, קיים בכל זאת מרחק, מה גם שהתובעת הודתה בחקירתה שהיא לא עיינה בדיווחים השנתיים ששוגרו על ידי הנתבעת, כך שהלכה למעשה היא לא הוטעתה באמצעותם לסבור שהמנוח בוטח. לעומת זאת, מי כמו התובעים היה מודע למצבו הקשה של המנוח בעת נטילת ההלוואה - התיאור שמופיע בתיקו הרפואי כבר בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים קשה למדי - ואם התובעים באמת הסתמכו על ביטוח החיים של המנוח בהקשר להלוואה, כי אז תמוה הוא שהם לא פנו לברר, דבר דבור על אופניו, את מצבו של המנוח לעניין הביטוח. מכל מקום, לא די לטעון שנעשה מצד הנתבעת מצג שאינו תואם את המציאות, היה על התובעים גם להוכיח שהם שינו את מצבם לרעה בשל המצג הזה, וכזאת לא הוכח. כאמור, החוזה לרכישת הדירה (מוצג נ/2), נעשה כמחצית השנה לפני שהתובעים נטלו את ההלוואה. למרות שמהחוזה עולה כזכור שהתשלום האחרון בגין הרכישה אמור היה להתבצע בנובמבר 1996, הרי בבקשת ההלוואה אשר נושאת את התאריך 24.12.1996, צוין שההלוואה מבוקשת לשם רכישת דירה; שעד כה שולם על חשבון התמורה סכום של 160,000$ בלבד (נספח א' לתצהיר הגב' לייבוביץ מטעם הנתבעת), וסכום ההלוואה המבוקש הוא "240,000$ (700,000 ₪)" - לתקופה בת 10 שנים אך "עם אפשרות לפירעון מוקדם בכל עת (גם לפני 3 שנים)". ואולם, בחוזה ההלוואה שנחתם מספר ימים לאחר מכן, סכום ההלוואה הועמד על 400,000 ₪ בלבד - מה שמצביע על כך שהלווים התנהלו בזהירות וככל הנראה לא נטלו יותר ממה שנזקקו לו. מכל מקום, התובעת אישרה בחקירתה שמטרת ההלוואה הייתה "לרכישת הדירה" (פרוטוקול מ-21.9.2008, עמ' 3). בנסיבות אלה הטענה אשר מועלית בסיכומים: "ניתן להניח כי היו מסדירים ביטוח חיים למנוח או למצער, היו יודעים את המצב לאשורו ואז יכלו אף לוותר על ההלוואה (או אם כבר נתקבלה אף מסלקים אותה לאלתר קודם שכספי ההלוואה הוצאו למטרות שונות" (סעיף 7 לסיכומים) - אינה נתמכת בעובדות הידועות לנו. לנוכח כל האמור, איני רואה לקבל את התביעה והיא נדחית. יחד עם זה, אלמלא התרשלותה של הנתבעת הליך זה, קרוב לוודאי, לא היה בא לעולם, ואני סבורה שעל הנתבעת לשאת בהוצאות בגין ניהולו - הנתבעת עצמה אגב, מודה בפתח סיכומיה "כי אובדן המסמך הינו כשל, חריג ככל שיהיה, שראוי שלא יקרה ולא ישנה...", ובהמשך היא מוכנה להכיר בכך ש"התנהלותה לא הייתה אופטימלית... וניתן להביא התנהלות זו בחשבון ביחס להוצאות ההליך" (סעיף 78 לסיכומים). הנני מחייבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם תוך 21 יום מהיום - הוא ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום ‏ו' תשרי תשע"ב, ‏04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר. ניתן היום, ו' תשרי תשע"ב, 04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהביטוח חייםנהיגה ללא ביטוחמשכנתאמקרקעין