עורך דין פירוק חברות 1. מונחת בפני בקשתו של מפרק חברות דנשיר תוכנה בע"מ, להרים מסך בין חברות המצויות בפירוק, לבין חברת DSK, שהינה חברה סולבנטית שפעלה לכאורה במסגרת אותה קבוצה, ותחת אותו בעל שליטה. בבסיס הבקשה, עומדת עובדה שאינה שנויה במחלוקת; ערב קריסת חברות דנשיר, מכר בעל השליטה, מר חרמש, את DSK לצד ג', ובמעמדו כבעל שליטה של חברה סולבנטית, נטל את תמורת המכר לכיסו. מטרתו המוצהרת של המפרק, במסגרת הבקשה, הינה ליחס את תמורת המכר לרכוש החברות בפירוק, באורח שיהפוך את הקופה זכאית לו; לשיטתו, חברת DSK נוהלה בערבוב נכסים עם החברות האחרות, פעלה מאותו מבנה, והוצגה במהלך חיי התשלובת כ"נכס" העיקרי של הקבוצה. המשיבים, כמו גם כונס הנכסים הרשמי, מתנגדים לבקשה ועותרים לדחייתה; לשיטת המשיבים, דין הבקשה להדחות על הסף, נוכח העדר קשר אחזקה בין החברות השונות; אין לה ביסוס ראייתי, והיא מנוגדת בתכלית להלכה הפסוקה, לרבות ובעיקר פסיקת בית המשפט העליון, אשר הגבילה עד מאד את השימוש בסעד הקיצוני של איון מסך ההתאגדות של חברה. 2. ערב הדיון, שנקבע בבקשה, הוגשה בקשת הצטרפות מפורטת ועבת כרס, מטעם גורמים המצויים בסכסוך עם מר חרמש והחברות שניהל, אשר אחד מהם הינו למעשה המצהיר בבקשה המקורית שהגיש המפרק. במסגרת בקשה זו, מועלה שלל טענות עובדתיות חדשות ומפורטות בדבר ערבוב נכסים בין החברות השונות, ומתבקשים סעדים נוספים - לרבות הרמת מסך אישית בין מר חרמש לכל החברות שניהל - הן החברות בפירוק והן חברת DSK. מאחר ונוכח עיתוי הבקשה, לא היה כלל ועיקר סיפק לצדדים האחרים להגיב עליה, דחיתי את מתן החלטתי עד לקבלת תגובותיהם. אי לכך, לאחר שהתקיים הדיון (ובו ויתרו הצדדים על חקירות, חרף המחלוקת העובדתית הרבה הנטושה ביניהם), ולאחר שהוגשו תגובות לבקשת ההצטרפות, ניתנת החלטתי זו. 3. עניינה של הבקשה הינו ליתן את הסעד החמור ביותר הקיים בדיני חברות: הרמת מסך, קרי, ביטול מסך ההתאגדות החוצץ בין חברות שונות בקבוצת חברות (וזאת כאשר במאוחר הוסף לכך, כמעט אגב אורחא, גם סעד הרמת מסך בין החברות לבין מנהלן). אין צורך להכביר מילים אודות ההלכה הפסוקה המושרשת, שקבעה כי הרמת מסך תתכן אך ורק בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד, וודאי כאלו אשר חורגות מחשדות (ואף מבוססים) כנגד מנהל החברה בדבר פעולות כאלו ואחרות שלא כדין. זאת ואף זאת, כבר בשלב זה יוער, כי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, עליו מסתמך המפרק בבקשתו בוטל והוחלף למעשה בסעיף 6 דהיום, אשר הינו סעיף מצומצם יותר בניסוחו; זאת ככל הנראה שלא בכדי, ומתוך גילוי רצון מפורש של המחוקק להגביל את השימוש בסעד הרמת המסך. בלא צורך להעמיק יתר על המידה בהלכות השונות הקבועות לעניין הרמת מסך (מה גם, כי כפי שאבהיר בהמשך, אין המקרה שבפני נדרש לכך), די אם אעיר, כי הרמת מסך תתכן במקרים קיצוניים ומובהקים של ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. כך למשל, מקום בו בעל השליטה בפעולותיו הפסולות מערבב כליל בין כיס העושר הפרטי שלו לבין כיס העושר של החברה, והופך מרצונו הוא את האישיות הנפרדת לפלסתר גרידא. לא בכדי הוער בפסיקה, כי השימוש בסעד הרמת המסך, ישמר אך ורק לאותם מקרי קצה, והוא מצומצם ובעייתי יותר אף משימוש בסעדים החריפים לכשעצמם של תביעה אישית כנגד בעל שליטה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. אף כי לעיתים יכולה התוצאה הלכה למעשה להיות דומה - חיוב בעל שליטה או מנהל לשעבר בחובות החברה או מקצתם, הרי שדרך ההגעה אליה הינה בעלת משמעות שונה: בעוד שהרמת מסך חותרת תחת עקרון היסוד של דיני החברות, קרי - מבטלת את עצם קיומה של הישות המשפטית הנפרדת, הרי שחיוב אישי לפי סעיפי פקודת החברות מותיר אותו על כנו, אולם "מתגמל" בעל שליטה או מנהל על פעולה או פעולות שלא כדין שביצע, על-ידי אילוצו להשיב לחברה את מה שנטל. זאת, בין אם מדובר בטובת הנאה ספציפית ומוגבלת שיש להשיבה, או בחלק משמעותי מחובות החברה, היה והוכח כי אלו נוצרו באמצעות הונאת הנושים, הברחת נכסים או פעולה אחרת שלא כדין. 4. הבקשה שבפני, הינה בעייתית אף יותר מבקשה "רגילה" להרמת מסך. זאת, היות ובנסיבות המקרה אין מטרתו הראשית של המפרק בעל השליטה גרידא, אלא הוא מבקש לאיין את מסך ההתאגדות המפריד בין חברות בקבוצת חברות - ולא זאת בלבד, אלא שבין חברות אשר אין ביניהן קשר ישיר של אחזקת מניות. אמנם, יכולה אני כבר בשלב זה לדחות את טענת המשיבים כי אין מדובר ב"תשלובת", היות והוכחו קשרים ענפים וקרובים בין החברות השונות. אלא שספק אם די בכך לכשעצמו כדי להועיל למנהל המיוחד, ואף לא בכדי לאיין את הקושי הנובע מההעדר אחזקה ישירה. עניין לנו, למעשה, בנסיון של מפרק חלק מחברות הקבוצה, ליטול לעצמו את דמי המכר שהשיג בעל השליטה ממכר חברה אחרת, אשר אין ספק כי היתה ונותרה סולבנטית לאורך כל הדרך - מכר שנעשה, באורח המעורר לכאורה חשד - ממש בעת קריסת יתר חברות הקבוצה. אלא מאי? מן הבחינה המשפטית, הרי לכאורה אין פסול אינהרנטי בכך שבעל שליטה סולבנטי מוכר חברה שאיש אינו חולק על היותה סולבנטית, ומכוח מעמדו כבעל המניות משלשל את תמורת המכר לכיסו. כדי להפוך את היוצרות ולזכות במבוקשו, על המפרק להצליח הלכה למעשה לא בהרמת מסך אחת, אלא בהרמת מסך כפולה: ראשית, להרים מסך בין החברות בפירוק למנהל התשלובת, מר חרמש. שנית, להרים מסך בין מר חרמש לבין החברה שנמכרה. זאת, בניגוד למה שהיה עשוי לקרות, לו עסקינן היה בתביעה כנגד מר חרמש בכובעו כמנהל החברות שקרסו, בהתאם לסעיף 373 ו-374; לו הצליחה תביעה כזו, המתמקדת, בעיקרה, במישור היחסים בין מר חרמש לחברות שקרסו, הרי היה ניתן למפרק אישור לחייב את מר חרמש אישית בהשבת מה שהיה נפסק. זאת, כיוון שפעולותיו נשללו מ"כיס העושר" של החברות שקרסו, ואין נפקא מינא אם כספים אלו שהיו נגבים התקבלו אצל מר חרמש ממכירת החברה האחרת, הסולבנטית, או מכל מקור אחר שהוא. על כן, אין לי אלא להצר על העובדה כי המפרק - אגב שאיפתו הראויה והלגיטימית למצות את זכויות החברות בפירוק ולהעשיר את קופתן - הכניס את עצמו מראש לעמדה בעייתית ביותר, וזאת על-ידי נסיון להרים מסך בין חברות שכלל אינן קשורות במישרין, אלא אך ורק דרך העובדה כי נוהלו בידי אותו אדם; בכך, הלכה למעשה, הקשה על עצמו שלא צורך. 5. נוסף לכל האמור לעיל; כאשר עניין לנו בהרמת מסך בתוך תשלובת (אף במקרה ה"פשוט" יותר, של בקשה להרים מסך בין שתי חברות קשורות במישרין), הרי שעומד בפני בית המשפט הקושי, להמנע מפסיקת הלכה דרקונית שאינה תואמת את חיי המציאות. פסיקה שתהפוך הלכה למעשה את עצם החזקת קבוצת חברות המקורבות זו לזו ומסייעות זו לזו ל"עבירה", בין אם במפורש ובין אם על-ידי יצירת חזקה דה-פקטו של אי-כשרותו של מבנה כזה, שהינו מקובל ובעל יתרונות כלכליים לא מעטים. המסקנה הינה, כי וודאי שאין לצאת מנקודת הנחה, כי כל מבנה של תשלובת חשוד מאליו בערבוב נכסים או במעשים אסורים; נהפוך הוא. המפרק המגיש בקשה כנגד תשלובת, הוא זה שעליו לעמוד בנטל הוכחה שאינו קל כלל ועיקר בעניין זה, קרי - להתכבד ולהוכיח, בראיות מוצקות וברורות, כי הקשר ההדדי בין החברות, חרג מן המקובל והראוי בין חברות קרובות, והפך לערבוב מוחלט של נכסים. זאת, תוך ניצול לרעה שהועיל לבעלי השליטה באורח לא הגון ופגע בנושים. כך למשל, בעניננו וודאי שאין די בהוכחה כי כל החברות נוהלו מאותו מבנה וזכו לתשתית ארגונית-מנהלית משותפת. על המפרק היה להתכבד ולהוכיח ערבוב נכסים מהותי, ובמקרה שבפני - ערבוב נכסים אשר הלכה למעשה נטל נכסים מן החברות שקרסו והעביר אותן לחברה הסולבנטית שנמכרה (וכך למעשה, הפך אותה לחוליית ביניים בהברחת נכסים מן החברות הקורסות לכיסו האישי של בעל השליטה). 6. לא עלה בידי המפרק, במקרה הנוכחי, לעמוד בנטל זה, ולו לכאורה; לא בכדי מתנגדים לבקשה לא רק המשיבים העשויים להפגע ממנה, אלא גם כונס הנכסים הרשמי, אשר לעיתים מזומנות תומך בבקשותיהם של בעלי תפקיד. מעיון בטענות המפרק, הרי שחלקן כלליות מאד - ואף אם יוכחו, אינן חורגות במובהק ממה שמקובל ולגיטימי בתוך קבוצת חברות (כך למשל, העובדה כי פעלו כולן תחת אותו "מנהל על" ומאותו מבנה, ואף לו יוכח כי הסתייעו בשירותי מנהלה משותפים); החלק האחר, במלוא הכבוד, מבוסס על ראיות שחלקן אינו קביל כלל ועיקר, ואף לגופן היתה הסתמכות עליהן כעילה להרמת מסך הופכת כמעט כל תשלובת למועמדת לסעד שכזה. 7. יגעתי ולא מצאתי, כיצד ניתן לבסס בקשה כלשהי, קל וחומר בקשת הרמת מסך, על כתבה בעיתון בה נסמך כתב על "מקורות יודעי דבר" הטוענים כי חברת DSK הינה "הנכס העיקרי של קבוצת דנשיר"; שהרי, אם לזאת לא יקרא ראיה לא קבילה במובהק הנסמכת על עדות שמיעה עלומה, אינני יודעת מהי ראיה לא קבילה. יתר על-כן; אף אם הייתי מתעלמת מפגם זה וקובעת כי הדבר אכן נאמר, ואף מפי מנהל החברה עצמו, הרי מצגת כלכלית המציגה את מבנה הקבוצה לחוד, ומשמעות המושג "נכס" בכל האמור בהברחת נכסים לחוד. העובדה, כי חברה פלונית שימשה עוגן כלכלי במהלך חייה של קבוצה עסקית, אין די בה כדי לעשות את מסך ההתאגדות פלסתר, ולהפוך אותה ל"נכס" - וזאת כאילו הוחזקו מניותיה בידי חברות הקבוצה האחרות, בעוד שבפועל לא כך היה הדבר. ספק גדול בעיני, אם ראוי היה להתפס לדיבר כזה, ולהוציאו הלכה למעשה מהקשרו "כמוצא שלל רב". אוסיף ואעיר, כי לעניין זה אין כל נפקא מינא אם במצגת פלונית הוצגה DSK במרכז התרשים הארגוני, או שמא בצידו. כך או אחרת, יש להבחין הבחן-היטב בין אמירת "נכס" בלשון הדיבור, המכוונת למעשה לכך ש-DSK היא חלק חיוני במערכת הכלכלית-פיננסית של פעילות קבוצה, לבין הדיבר "נכס" במובן המשפטי, אשר בחברות אין משמעו אלא כי מניותיה של חברה פלונית מוחזקות בידי חברה אלמונית; ולא כן הוא במקרה הנוכחי. שהרי, אם נלך לדרכו של המפרק, שמא ניתן יהיה לנצל אמירה של חברה כי מנהל פלוני הוא "נכס יקר ערך לארגון", ולהגיש תביעה בגין "הברחת נכסים" היה ואותו מנהל מעז לעבור לחברה אחרת, ערב קריסתה של התשלובת או חלק ממנה? למפרק פתרונים. 8. זאת ועוד; התשתית עליה נתמכת הבקשה הנוכחית לוקה אף בהסתמכה על הטענה כי הישות המשפטית של החברה המשיבה הוקמה אך ורק באורח מלאכותי, כדי לזכות במענק מן המדען הראשי - בעוד בפועל הוכח כי החברה נרכשה בידי מר חרמש שנתיים לאחר קבלת אותו מענק; גרועה מכך, עבור המפרק, הינה עובדה נוספת שעניינה דיני ראיות: המשיבים, במטרה לערער את התשתית נשוא הבקשה ולדחוק את המפרק הרחק מתחת לרף נטל ההוכחה, העלו בתשובתם טענות עובדתיות רבות. כך למשל, היות החברה המשיבה עוסקת בתחום אחר לחלוטין, מעסיקה לכאורה עובדים אחרים (לא כולל הבסיס המנהלתי), ועוד כהנה וכהנה טענות שנועדו להיות תרתי דסתרי לטיעון הבסיסי נשוא הרמת מסך, בדבר ערבוב נכסים ופעילות. אלא מאי? כאשר נקבעה הבקשה לדיון, וזאת במיוחד בכדי לאפשר חקירות, נמנע המפרק מכך, וויתר לגמרי על חקירות, וזאת בטענה תמוהה למדי כי "לא נשתנה דבר" מאז הגשת כתבי הטענות. נתערבבו לדעתו היוצרות בין בקשה לסעד משפטי הכרוך במחלוקת עובדתית, לבין דיון בסוגיה הנתונה לשינוי נסיבות, כגון דמי מזונות או תשלום חודשי של חייב? בכדי לנסות ולעמוד בנטל הראיה. המפרק צריך היה לערוך חקירה במטרה לקעקע את גרסת המשיבים, אשר יש להודות כי היתה מפורטת ומאירת עיניים יותר מכתב התביעה (ואף אינה נסמכת על כתבות עיתונאיות ושאר ראיות לא קבילות, או שלא ממן העניין); אלא שהמפרק, מסיבותיו שלו, לא ניצל את הזכות שניתנה לו, ובכך "ניסר את הענף שהוא יושב עליו", למצער מן הבחינה הראייתית. במצב דברים כזה, יכולים היו אף המשיבים לצאת ידי חובה ולא לדרוש את חקירת המצהיר מטעם המפרק; ומדוע יעשו כן (מעבר לטענתם הכללית, שאין לומר שהיא מופרכת, על העובדה כי בינם למר פריאל נטוש סכסוך קשה, כולל תביעות הדדיות - ויש בכך כדי להשליך על הדרך בה יש להתייחס לתצהירו), כאשר המפרק קיבע עצמו, במו ידיו, הרחק מתחת לרף הראייתי המינמלי המוטל לא על המשיבים, אלא עליו ועליו בלבד? 9. די באמור לעיל, כדי לדחות את הבקשה להרמת מסך, שהוא עיקר הבקשה שבפני. אכן, למען ההגינות, ועל מנת שלא לעשות עם המפרק עוול אומר; כי עצם החשד שבבסיס הבקשה אינו מופרך מאליו. אכן, העובדה (שאינה שנויה במחלוקת) כי בעל השליטה, בכל החברות, מיהר ומכר את הנכס בעל הערך שבידיו - קרי, את חברת DSK הסולבנטית, סמוך מאד לקריסת יתר החברות, וודאי וודאי מעוררת חשד ותהייה מסויימת, ומהווה עילה לעריכת חקירה קפדנית בידי בעל התפקיד. אלא, שבמלוא הכבוד הראוי, בחשדות אין די; זאת, וודאי וודאי, כאשר ברירת המחדל של הדין אינה אוסרת על פלוני, שהוא בעלים של מספר חברות (אף אם קשורות) למכור את חברה א' שהיא סולבנטית ולשלשל את הכסף לכיסו מכח זכותו השיורית, בעוד חברות ב' ו-ג' קורסות ומגיעות לחדלות פרעון. היתר זה, הינו פועל יוצא הכרחי של עצם קיומה של הישות המשפטית הנפרדת. כדי להראות פסול במעשה זה, המקים עילה לסעד, היה על המפרק להוכיח בראיות טובות, כי למהלך המכר קדם מהלך פסול, כגון ריקון נכסי החברות הקורסות, והעברתן לחברה הסולבנטית - דבר שהינו בגדר הברחת נכסים אשר יכול וישית אחריות אישית על בעל השליטה עצמו. ספק גדול בעיני אם די בדחייתה של בקשת הקפאת הליכים שהגישה הקבוצה ככזו, אף אם לוותה בביקורת קשה על בעל השליטה. ביקורת ודחיית בקשה להקפאה (אף אם בשל חשד לאי-נקיון כפיים של בעל השליטה) לחוד, ואיון מסך ההתאגדות לחוד, וחזקה על המפרק כי הוא מודע למושכלות יסוד אלו. זאת ועוד; הטענה כאילו הבטיח בעל השליטה כי ישתמש בכספי המכר לפרעון חובות נושי החברות הלא סולבנטיות, פועלת לכאורה לא לטובת המפרק, אלא לרעתו. זאת, שכן לכל היותר עניין לנו בהעברת נכסים מהחברה הסולבנטית לאחיותיה הקורסות, ולא להיפך; ומה למפרק (אשר אינו אלא נציגם של נושי החברות חדלות הפרעון לעניין זה) כי ילין? 10. לסיכומן של נקודות אלו: עניין לנו בבקשה כללית מדי, לא מבוססת ושמא אף מקדימה את זמנה, אשר אף אם היא מבוססת על חששות וחשדות שיש בהם ממש, כיוונה עצמה אל המטרה הלא נכונה ואל הסעד הלא נכון. לעניין זה, אין לי אלא להצטרף לעמדת כונס הנכסים הרשמי, כי התשתית נשוא הבקשה אינה מקימה אלא צורך לערוך חקירות תוך הפעלת סמכויות המוקנות למפרק מעצם מעמדו לשם כך, ואת זאת יש לאשר; אלא שהמפרק, אף שאכן ביקש זאת, בשולי בקשתו, מיהר ו"רתם את העגלה לפני הסוסים", באורח שאין לי אלא להצר עליו. זאת ועוד; בבקשתו עתר לסעד הקיצוני ביותר בדיני החברות, אשר ספק אם יש לו מקום, קל וחומר בשלב זה, ובכך דחק את עצמו לפינה אשר קשה עד מאד לצאת ממנה כשידו על העליונה. זאת, תחת לחקור, לשקול את הדברים בכובד ראש, ולאחר מכן להכריע (שמא, תוך התייעצות עם כונס הנכסים הרשמי), האם יש מקום להגיש בקשה לפי סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות, וזאת כנגד בעל השליטה בחברות בפירוק; לו היה עושה כן, לא היה מוצא עצמו נאלץ להתמודד עם הלכה ענפה וחד-משמעית אשר כמעט ו"כובלת את ידיו באזיקים" בכל הנוגע להרמת מסך; וזאת בלשון המעטה. 11. אין לי אלא להתייחס בקצרה לבקשת ההצטרפות. מחד גיסא, אין ספק כי בקשת ההצטרפות עשויה בקפידה, ומכילה טענות מפורטות וכבדות משקל, אף יותר מן הבקשה המקורית. אלא מאי? ספק גדול, אם ניתן להעתר לבקשה כזו, המוגשת בשלב כה מאוחר. עיון בבקשה, מלמד כי לא זו בלבד שהיא מרחיבה את החזית באורח משמעותי, ומעלה מקשה חדשה לגמרי של טענות, אלא שהיא אף מרחיבה מאד את קשת הסעדים (שמא, תוך הבנת הקושי בסעד כפי שנוסח בידי המפרק), ולמעשה - יוצרת מגוון מחלוקות חדשות לגמרי. דברים אמורים בתביעה שהינה כמעט חדשה לגמרי, וודאי שאין להכניס מהלך שכזה "בדלת האחורית", כמעט ערב הדיון שנקבע, חודשים לאחר שכתבי הטענות העיקריים הוגשו. זאת, כאשר המבקשים כוללים את מר פריאל, המסוכסך עם המשיבים במשך תקופה ארוכה, ולא רק שהיה מודע לבקשה אלא שימש כמצהיר מטעמו של המפרק. יוצא, כי אין בפני בקשת הצטרפות במובן הרגיל, אלא מקצה שיפורים והרחבה דראסטית של התביעה ברגע האחרון, וזאת באורח שאינו יכול להתיישב עם סדרי הדין. הלכה למעשה, אף לו ביקשתי להשלים עם מהלך כזה, הרי המשמעות צריכה היתה להיות ביטולו של הדיון הקבוע בבקשה המקורית, ובקשת תגובות חדשות ומפורטות, מגובות בתצהירים, לבקשה החדשה - והרי לנו מהלך אשר שקול כמעט לגמרי למחיקת הבקשה הראשונה וההתייחסות אל הבקשה החדשה כפתיחה "מבראשית" של התיק. לא אוכל ליתן ידי לכך; וודאי לא כאשר אחד ממבקשי ההצטרפות אינו אלא המצהיר בבקשה המקורית, אשר ידע אף ידע מבעוד מועד על קיומה. זאת ועוד; ספק גדול אם אף הבקשה המורחבת יכולה להושיע את המפרק, בכל הנוגע לעצם הבקשה להרים מסך בין חברות שאינן קשורות בקשר ישיר - ואף כאן, ראוי היה כי המבקשים ימקדו את טענותיהם בסעד ההולם יותר, שהינו נסיון לתבוע את מר חרמש בהתאם לסעיף 373 או 374 לפקודת החברות. 12. סוף דבר; דין הבקשה להרמת מסך להדחות; אכן, יש מקום לטענה כי חלק מהתנהלותו של מר חרמש ועיתויה מעוררים חשדות, שיש מקום לחוקרם. אלא שבמלוא הכבוד הראוי, לא כך מוגשת ומבוססת בקשה לסעד כה דראסטי, אי לכך, אני דוחה את בקשת המפרק, וזאת מלבד אותו חלק המבקש לבצע חקירות של מר חרמש בפרט ושל התנהלות התשלובת בכלל, כולל העסקת רואה חשבון בהתאם ובכפוף להסכמות מצד כונס הנכסים הרשמי; דין חלק זה של הבקשה להתקבל - אולם מובן שאין בכך כדי לשנות את התוצאה הכללית בשלב זה. דין הבקשה הנוספת, שאינה אלא בקשה חדשה ומורחבת במסווה של בקשת הצטרפות להמחק. החלטתי למחוק בקשה זו מסיבות דיוניות גרידא של עיתוי הגשתה ואורח עריכתה, וזאת בלא דיון בטענות לגופן, ואי לכך - בלא שיקום כל השתק עילה או השתק פלוגתא בכל הנוגע למה שנטען שם. לרבות, ובעיקר, בעניין אחריותו האישית הנטענת של מר חרמש לקריסת חברות קבוצת דנשיר, על כל המשמע מכך לעניין אפשרות לתובעו בעתיד לפי סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות. 13. בנסיבות המקרה, תשא קופת הפירוק בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אעיר, כי אך מתוך התחשבות בכך כי המפרק אינו פועל למען כיסו האישי, אלא הינו נציגם של הנושים, אשר הם-הם הנושאים בפועל בהוצאות, אינני פוסקת סכום הוצאות גבוה יותר. כמו כן, ישאו מבקשי ההצטרפות, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪, אשר ישאו אף הם ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הרמת מסך