התביעה והצדדים לה: 1. התביעה שבפני היא תביעה להשבת חוב בגין הלוואה, אשר לפי הנטען הלוותה התובעת והנתבעים התחייבו להשיבה לה (להלן: "ההלוואה"). לאחר שניתן פסק דין נגד שלושה מבן הנתבעים, יש לדון בפסק זה בטענות הגנה של נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר מכחיש חבותו בגין ההלוואה בטענות של העדר יריבות, התיישנות, פירעון ועוד. ההלוואה היא על סך 70,000 ₪, מועד עשייתה הוא יום 4.3.1997, ומועד פרעונה, על פי הנטען בתביעה, עם דרישה. ההלוואה, על פי הנטען נושאת ריבית חודשית בשיעור 2% . על פי התביעה, ביום 06.02.2010 דרשה התובעת את החזר ההלוואה, דרישתה סורבה, ועל כן הוגשה התביעה, ביום 1.8.10 אשר סכומה 1,682,000 ₪. 2. הנתבעים הם שותפים לשעבר בעסקי בנייה, אשר היו בעלים בחלקים שווים של מקרקעין והקימו בשנת 1996 עסק משותף לבנייה לעסקים, והתאגדו לצורך כך בחברה בשם: אל- חי ללזרי כהן חודאי בע"מ (להלן: "החברה"). לצורך עסקה זו היה על הנתבעים לגייס מימון, אותו קיבלו, בין היתר בהלוואות מבני משפחה. 3. בין הנתבעים מתנהלים בשנים האחרונות הליכים משפטיים רבים. כבר אקבע כי הליך זה אינו המרכזי בהם, ודומה כי הינו מנוהל רק כאחת מזירות הקרב במלחמה הכוללת, תוך שהצדדים אינם נותנים משקל של ממש לצידקת העובדות הנטענות בו, אלא לתוצאותיו האפשריות, המשליכות באופן טקטי על התנהלותם. יש כמובן להצטער על כך, ובעיקר להצטער על כי לא עמדו לצדדים נסיונם ותבונתם בכדי להגיע להסדר כולל של ענייניהם, ואף על השימוש המופרז שעושים הם במשאבי השפיטה, לניהול ענייניהם העסקיים. מכל מקום, תביעה זו מוצתה ותוכרע להלן. 4. הנתבע 4 הוא אחיה של התובעת. נתבע זה לא התגונן וניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה. נתבע זה (להלן: "חודאי"), העיד כעד תביעה. נתבעים 3 ו - 4 אף הם לא התגוננו, וגם נגדם ניתן פסק דין בהעדר הגנה. 5. הנתבע התגונן בטענות של העדר יריבות מהטעם שהמלווה אינה התובעת אלא אחותה המנוחה, הגב' שושנה דבוש (להלן: "שושנה"); העדר יריבות מחמת שהלווה הם או חודאי או החברה; התיישנות התביעה, מחמת שחלפו למעלה משבע שנים מאז מתן ההלוואה ואף מאז 1998, מועד בו נחתם הסכם בין הנתבעים בקשר להלוואה (להסכם זה אתייחס להלן), כך על פי כתב ההגנה, וכן נטען להתיישנות התביעה נוכח כך שההלוואה היתה אמורה להיפרע בתוך זמן סביר ממועד עשייתה, והתביעה הוגשה לאחר שחלף הזמן הסביר, כך על פי טענות שהועלו בתצהיר הנתבע ובסיכומים. כן נטען בהגנה לפרעון חוב ההלוואה למלווה האמיתית שושנה, בדרך של הספקת סחורות שונות. 6. בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמי התיישנות נדחתה, בהתחשב בכך שענייננו בתביעה שעילתה הלוואה שמועד פרעונה עם דרישה, בהתחשב במועד הדרישה הנטען ובהכרח לברר עובדות רלבנטיות. בעניין ההתיישנות טען ב"כ התובעת אף טענות לדחיית מועד תחילת ההתיישנות, בהתחשב בפסק בוררות (שיוזכר להלן) אשר קבע את דבר החוב ופעולות לאכיפתו, ואילו ב"כ הנתבעת טען כי קיימת מניעות מטענה זו, משלא הוגש כתב תשובה מפני הגנת ההתיישנות. במחלוקת אחרונה זו כבר אקבע כי שאלת עצירת מירוץ ההתיישנות עלתה כבר בכתב התביעה ובכתב ההגנה, ראה לדוגמא סעיפים 4 ו- 5 לכתב ההגנה. על כן, ממילא, בענייננו לא נדרש כתב תשובה להכשרת הטיעון בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות, ולא קיימת מניעות מלבחון גם נושא זה ככל שנדרש בהמשך. הפלוגתות והראיות: 7. הכרעה בתביעה מחייבת, על כן הכרעה בשאלות היריבות, לרבות בשאלה אם התובעת היא אשר נתנה ההלוואה, והאם הנתבעים הם החייבים על פיה, בשאלת מועד התגבשות העילה, תוך תהתייחסות למועד פרעון ההלוואה, ולפי הצורך, דיון בשאלת סבירות מועד דרישת הפירעון, וכן שאלות הקשורות לשאלת הפירעון. 8. הצדדים מסתמכים בכל הקשור לבירור תביעה זו כל מסמכים והליכים קודמים, כמפורט להלן: 8.1 קבלה מיום 5.3.97, אשר הוציאה החברה לפקודת התובעת, המאשרת קבלת הלוואה על סך 70,000 ₪, שבה אף פרטי שיק ההלוואה אשר אין מחלוקת שהוא שיק של שושנה. 8.2 הסכם לפירוק השותפות מיום 30.6.98, בו התקשרו כל הנתבעים, להסדרת חלוקת התחייבויות ביניהם (נספח ב' לתצהיר עדות התובעת), אליו צורפה רשימת חובות כנספח א', הכוללת חובות אלה: "שאול כהן 15.12.96 50,000 ₪ 15.7.97 90,000 ₪ 15.3.97 50,000 ₪ 15.11.97 50,000 ₪ הכל בריבית 2% לחודש דינה חודאי 4.3.97 70,000 ₪ הכל בריבית 2% לחודש...." ... (להלן: "הסכם ההפרדה", כפי שכונה בפסק הבורר שיוזכר להלן, והחוב הראשון הנזכר יכונה: "החוב לשאול כהן"). בהסכם ההפרדה התחייבו כל הנתבעים, השותפים, לשלם את החובות שפורטו בנספח א' בחלקים שווים ביניהם. 8.3 פסק בורר משנת 2004, של הבורר עו"ד חוזה יחיאל, ובו נקבעו קביעות שונות לגבי ההתחשבנות בין הנתבעים, ובין היתר נכללו בו התייחסויות אלה: 8.3.1 נזכר הסכם שותפות עליו חתמו הנתבעים ביום 20.8.96. הסכם זה עיגן חובת השקעת השותפים בשותפות, ואף הסדיר מנגנוני הלוואה בקשר להשקעות עודפות. 8.3.2 בסעיף 1.5 להסכם הבוררות התייחסות להסכם ההפרדה וכן נרשם כך: "מקטגוריה א' נשארו חובות: א. לשאול כהן בריבית של 2% לחודש... ב. לדינה חודאי בריבית של 2% לחודש.עבור הלוואה שניתנה ב - 4.3.97 בסך 70,000 ." 8.3.3 המחלוקות נשוא הפסק בוררו בסעיף 2 בו, כאשר מחלוקות אלה כללו אף דיון בנושא ההלוואה משאול כהן. (להלן: "פסק הבורר"). פסק הבורר אושר בשנת 2007, בהליכים אשר ננקטו לבקשת הנתבעים 2 עד 4, ובהסכמת הנתבע 1, משנת 2006, בבית המשפט המחוזי. אין מחלוקת כי פסק הבוררות אף נאכף בהליכי הוצאה לפועל, בהם נקט הנתבע 1, לאכיפת פסק הבורר, לאחר אישורו. 8.4 פסק דין אשר ניתן בבית משפט זה ביום 23.5.2010, מפי כב' השופט שוורץ, בת.א. 564/06 שאול כהן נ. יצחק חודאי ואח', אשר ניתן בעניין החוב לשאול כהן, אחיו של הנתבע, ואשר סכומה 240,000 ₪, ותקופת עשייתה בשנים 1996-7. הלוואה זו אף היא נזכרה בהסכם פירוק השותפות ובפסק הבורר, ובית המשפט פסק כי תביעת שאול כהן לא התיישנה, כי הנתבעים חבים אישית בחוב, וכי על השותפים להשיב את חוב ההלוואה בחלקים שווים (כל אחד רבע מסכומה) (פרט לנתבע כאן, אחיו של המלווה, אשר התקבל נגדו בהסכמה פסק דין על מלוא החוב) (להלן: "התביעה או פסק הדין בעניין שאול כהן"). 8.5 תצהיר אשר הגיש הנתבע 1 (נספח ד' לתצהיר התובעת) בקשר לתביעה בעניין שאול כהן. בתצהיר זה התייחס הנתבע לחוב לדינה חודאי, התובעת, אשר לא נפרע. 8.6 כתבי טענות נוספים אשר הוגשו בהליכים אחרים- כתב הגנה בת.א. 2668/06, הליך אחר שהתקיים בין הצדדים (מוצג ת/3). 9. להוכחת הטענות הביאו הצדדים עדויות מטעמם, וכן נסמכו על המסמכים שצויינו לעיל. מטעם התובעת העידו התובעת ואחיה, חודאי, ואילו הנתבע מסר עדות יחידה מטעמו. כבר אקבע כי לא ראיתי מקום לייחס משקל רב לגירסות העובדתיות שנשמעו מפי העדים. בעדותם העידו על התרחשויות אשר ארעו לפני זמן רב, ועדויותיהם לקו בפגעי הזמן, הזיכרון ובעיות מהימנות משמעותיות נוספות. בעיקר בלטה חוסר ספונטניות ומגמתיות רבה בהעדה, כאשר העדים הרבו לחזור על השאלות לפני מתן תשובה (מה שלא בהכרח נרשם בפרוטוקול בו נרשמו התשובות לגופן), הרבו לחפש התשובות במבט לעבר ב"כ הצדדים או מי מטעמם באולם, מסרו תשובות הסותרות עדויות אחרות שנמסרו מטעמם, וכיוצא באלה. ניכר כי התובעת אינה מכירה העובדות מקרוב, וכי ידיעותיה לגבי רוב ההתרחשות הרלבנטית נלמדה מאת חודאי, וניכר כי שני הנתבעים אשר העידו חשפו רק מקצת מהעובדות הרלבנטיות בפאזל של כלל היחסים והסכסוך, וזאת מבלי להקפיד ולהיצמד לאמת דוקא. די אם אפנה לעניין זה לכך שחקירת חודאי בנושא תנאי ההלוואה, מועד סיכומם ופירוטם לא היתה מפורטת וברורה דייה, בעיקר בעדותו הראשית, הגם שלא יכולה להיות מחלוקת כי היה דומיננטי בכל אלה, ודי אם אפנה לסתירות גסות בעדות הנתבע, אשר העיד על פרעון כמו גם על אי פרעון, אשר העיד על יריבות מול שושנה, אותה כלל לא הכיר, הגם שאישר פעם אחר פעם חוב לתובעת. מכל אלה למדתי, כי אין לבסס ממצאים בתיק זה על עדויות הצדדים לבדן, וכי על אלה ניתן להסתמך רק בהיעדר מחלוקת או כהודאת בעל דין, לצרכי מניעות וכיוצא באלה. דיון 11. שאלת היריבות: מי המלווה: דבר ההלוואה מתועד, כאמור, במספר כתבים. בכולם מתועד כי המלווה היא דינה חודאי - התובעת. אין מסמך אחר המתעד כי את ההלוואה נתנה שושנה. העובדה כי ההלוואה ניתנה על ידי שושנה באופן פיזי, ומתוך כספיה, אינה במחלוקת, אך אינה חשובה כשלעצמה, מקום שבו התובעת וחודאי, שהוא יוזם ההלוואה ומי אשר ביקשה לטובת העסקים מאחותו, מעידים כי נותנת ההלוואה היא התובעת ומקום בו אין טענה מצד אחר כי הוא אשר הלווה. רק בהליך זה, לראשונה, העלה הנתבע גירסה לפיה שושנה היא המלווה, וזאת בניגוד גמור לעדות שמסר בהליכים אחרים (ראה תצהירו, נספח ד' לתהיר התובעת) ולתיעוד הקיים (הסכם ההפרדה, פסק הבורר, ואף כתב ההגנה שהוגש מטעמו, עליו הערות בכתב ידו, המזכירות כי התובעת היא נותנת ההלוואה (מוצג ת/3). בנסיבות אלה, היה על הנתבע לתת הבהרה והסבר לשינוי בגירסתו, ואולם הסבר כאמור לא ניתן. בעדותו העיד הנתבע עדות מבולבלת לפיה הגם שהוא אשר קיבל את השיק משושנה, לא הכיר אותה ולכן הונצחה טעותו לאורך זמן, ורק בדיעבד גילה את הטעות. אולם לא ברור כלל מה גילה בדיעבד, שהרי את השיק קיבל מידי שושנה והיה זה שיק של שושנה, ובכל זאת יצאה הקבלה לטובת התובעת. אלו נסיבות אשר ארעו בעת מתן ההלוואה, בהכרח היו ידועות כל העת לנתבע, ובנסיבות אלה שוכנעתי כי גירסתו לעניין העדר היריבות נולדה רק לכבוד תביעה זו, ואין בה ממש. יש אף לציין כי הנתבע העיד כי כבר בשנת 1997 החל לפרוע החוב דוקא לשושנה, משמע, כבר אז ידע לכאורה כי המלווה לשיטתו היא שושנה, ובכל זאת חזר והודה בכל ההקשרים לאחר אותו מועד כי החוב הוא לתובעת. בנסיבות אלה, לא קיבלתי טענת הנתבע, ואף הנני קובעת כי הוא מנוע מהעלותה, נוכח הודאתו בהליכים קודמים ובכתבים מחייבים בחוב לתובעת. קיבלתי טענת התביעה לפיה חוב ההלוואה הוא לתובעת. 12. העדר יריבות: מי חב בחוב ההלוואה לדעת כל המעורבים, עניינה של הלוואת התובעת דומה מאוד לעניינה של הלוואת שאול כהן. בגין הלוואת שאול כהן חויבו הנתבעים בפסק הדין בעניין שאול כהן באופן אישי בהשבה, תוך שטענת חודאי ואחרים לפיה ענייננו בהלוואה לחברה נדחתה. עמדת הנתבע בתביעה בעניין שאול כהן היתה כי חוב ההלוואה לשאול כהן הינו חוב אישי של כל הנתבעים. בנסיבות אלה, ונוכח עמדת הנתבע כי יש להחיל דין דומה על שתי ההלוואות, ראוי לדחות טענתו לפיה אין יריבות בין התובעת לנתבעים. ב"כ הנתבע בכל זאת מבקש לדייק בטענה לעניין זה - טוען הוא כי ההלוואה ניתנה לחברה, כמוכח מהחשבונית, אך מסכים כי הנתבעים קיבלו על עצמם את חובת השבתה בהסכם ההפרדה. לטענתו, התובעת אינה יכולה להינות מההתחייבות האישית, שכן זו אינה חלק מהסכם ההלוואה, אלא נובעת מהתחייבויות שבהסכם ההפרדה, משנת 1998, אשר כבר התיישנו. עמדת התובעת שונה - טוענת היא כי ההלוואה מלכתחילה ניתנה לנתבעים אישית, אמנם בקשר לשותפות העסקית שבין השותפים, אך לא ישירות לחברה. לטענתה השיק נמסר לנתבע, אשר פעל בו לפי הבנתו. הנתבע 2 העיד כי לפי ההבנות שבין השותפים, רשאי היה הנתבע אף לקבל הסכום לכיסו. גירסה זו של התובעת נתמכת למעשה בעדות הנתבע, כפי שנמסרה בתצהיר בהליך אחר, אותו נספח ד' לתצהיר התובעת, שם הסביר כי השותפים נאלצו לקבל הלוואות ממקורות שונים לטובת עסקיהם, ובין היתר לוו הלוואה ממלווה בשם מאיר אזולאי, ואילו החזר ההלוואה ממאיר אזולאי נעשה מתוך הלוואות שאול והתובעת (ראה סעיפים 8, 9, 12 לתצהיר האמור). גירסה זו אף מתאימה להתנהלות הנתבעים, הנלמדת הן מתיאור הסכם השותפות, הן מהסכם ההלוואה והן מתיאור המחלוקות השונות בפסק הבורר, התנהלות של חברה המדמה פעילות שותפות, ם אחריות הדדית של שותפיה. משכך, העובדה כי החברה הוציאה חשבונית בגין הלוואה, אינה מוכיחה כי ההלוואה לחברה, והנני מעדיפה לעניין זה את גירסת התובעת, הנסתכת על התנהלות הצדדים והראיות שהוזכרו. בהסכם השותפות, הנזכר בפסק הבורר ובהסכם פירוק השותפות, בהם התייחסות לחבויות אישיות בקשר להלוואות, לא ראיתי מסמכים יוצרי חבות אישית, אלא מסמכים המוכיחים את זיקתם האישית של הנתבעים ואחריותם האישית מלכתחילה להשבת ההלוואה. על כן, קיבלתי את טענת התביעה לפיה ההלוואה היתה הלוואה אישית, ולפיה קיימת יריבות בין הנתבעים לתובעת. 13. התיישנות: התובעת טוענת כי מסרה ההלוואה ללא מועד פירעון, ובתנאי כי תוחזר עם דרישה. חודאי תומך בגירסה זו. הנתבע, אשר כלל בתצהירו טענות משפטיות לעניין ההתיישנות, אינו מוסר גירסה עובדתית אחרת לגבי ההסכמה על מועד פירעון, לגבי הסכמה על מועד דרישה או כל תנאי אחר רלבנטי. על כן, שוכנעתי כי ענייננו בהלוואה שמועד פירעונה עם דרישה, ואשר על כן עילת התביעה בגינה מתגבשת עם סירוב הפירעון ולאחר הדרישה. התובעת טוענת כי דרשה את פירעון ההלוואה ביום 06.02.10, ולהוכחת טענה זו הוגש מכתב דרישה מאותו מועד, נספח א' לתצהיר עדותה הראשית, אשר נשלח לכל הנתבעים ובו דרישה לפירעון ההלוואה והריבית שלצידה, מכתב אשר אין מחלוקת כי לא נמסר לו מענה. בחקירתה הנגדית, מסרה התובעת תשובות עמומות לגבי מועד הדרישה ונסיבותיו, אך משלא נטען על ידי הנתבע כי מועד הדרישה היה אחר, הנני קובעת כי דרישת פירעון ההלוואה היתה ביום 06.02.10, כשלוש עשרה שנה לאחר מתן ההלוואה. ב"כ הנתבע טוען כי דרישת הלוואה תקופה כה ארוכה לאחר ההלוואה אינה סבירה, ומפנה לפסיקה, ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס נ. israel british bank, פ"ד מד (2) 265, על פיה בהעדר מועד מוסכם לפירעון הלוואות, יש לדון בתוך זמן סביר. זמן סביר, בענייננו הינו שנה, ולכל המאוחר שנה מיום הסכם לפירוק השותפות בו קיבלו על עצמם הנתבעים חבות לפרעון ההלוואה. לא קיבלתי טענה זו, הן מהטעם שלא למדתי מפסק הדין שנזכר את אשר ביקש ב"כ הנתבעים ללמוד ממנו לענייננו, והן מהטעם שמצאתי כי לא חלף מועד ההתיישנות מאז חלוף זמן סביר עד לבקשת הפירעון של ההלוואה בנסיבות. גרסת התובעת לגבי פרעון עם דרישה הוכחה. עניינה זו, של הלוואה לחברה משפחתית, על פי תנאים מיוחדים, אינו דומה לנושא הגבלת תקופת דרישת הפירעון החלה על בנקים בקשר למשיכות יתר של לקוחותיהם. כמו כן, גם על פי פסק זה, אף אם יש להידרש לזמן סביר, נגזר הוא מנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ועוד (ראה סעיף 23 לפסק). אף אם יש לפסוק את משך הזמן הסביר, אזי בהחלט ייתכן לקבוע כי עומד הוא על תקופת ההתיישנות, שאז למעשה גורם להכפלתה, וממילא, לא חלפה ההתיישנות בענייננו לפי ספירה זו (ראה סעיף 24 סיפא לפסק הדין). על כן, ומהטעמים שיפורטו עוד להלן, מצאתי כי דרישת הפירעון ניתנה במועד, וכי מועד זה אף לא חרג מגדר הסבירות בנסיבות העניין, וכי מכל מקום התביעה לא התיישנה. ענייננו בהסכמה בין בני משפחה לשותפים, שבוודאי סביר לכלול בה תנאים מיטיבים. למעשה, הנתבע עצמו הודה כי לא צפוי היה פירעון בשלב מוקדם של ההלוואות, שכן נועדו להיפרע מתוך רווחי החברה, ורווחים כאמור, לפחות עד שנת 2008 לא היו (ראה תצהיר עדותו נספח ד' לתצהיר התובעת, סעיפים 9 ו- 10). גם הסכם השותפות, שנזכר בפסק הבורר, שהתייחס להלוואות בנסיבות דומות התייחס לפירעון הלוואות רק מתוך רווחים, ולאורך זמן. ממילא אתה למד, כי הצדדים לא ציפו לפירעון בשלב מוקדם, וכי לא ציפו לקבל דרישת פירעון במהלך שנים רבות לאחר מתן ההלוואה. התנהלות הצדדים לאורך זמן, כאשר חזרו ואישרו את החוב ואת חובתם לשלמו, מבלי לקבוע כי חלף זמן סביר לדרישת פירעון או פירעון, מוכיחים אף הם את תכני ההסכמות ביניהם - כך בפסק הבורר, אשר הנתבע מסכים לו ורואה בו ביחד עם הסכם פירוק השותפות את ההסדר שבין הצדדים, כך גם נלמד מהודאתו של הנתבע בשנת 2008, בתצהירו הנ"ל, שם הוא מתייחס אל החוב לתובעת, בשנת 2008, אחד עשרה שנים לאחר קבלת ההלוואה וכשנתיים לפני הגשת התביעה כאן, כחוב שיש לפרעו. למעשה, הנתבע אף העיד כי בשנת 2004 עשה עסקה עם בעלה של שושנה על חשבון פירעון החוב (טענה שלא הוכחה כלל, ואשר לא קיבלתיה כאמיתית או רלבנטית), ובכך מוכיח כי ראה את ההלוואה כהלוואה עומדת אשר החובה לפרעה אינה פוקעת בחלוף פרק זמן של שבע שנים מקבלתה. בסופו של יום קיבלתי את גרסת התובעת לגבי תנאי ההלוואה, שוכנעתי כי מועד הדרישה לא סטה מהמוסכם ואף מהסביר בנסיבות העניין, וממילא הנני קובעת כי התביעה התגבשה רק עובר למועד הגשתה. למעלה מהצורך אציין כי טענת העדר הסבירות במועד הדרישה לא נכללה בהגנה, ב"כ התובע התנגד לשינוי חזית, ויש יסוד לטענתו זו. לפיכך, דחיתי את טענת ההתיישנות. 14. פירעון קבעתי כי התובעת היא המלווה, ולכן טענות אודות תשלומים לאחר אינן מוכיחות פירעון. למעלה מהצורך אקבע כי לא שוכנעתי כלל באמיתות טענות אלה: לא הוצגו ראיות להוכחת עבודות בשנת 1997 שנעשו לשושנה, ולא הוכחה ההתחשבנות בגין עבודות כאמור. לא הוכחה זיקה בין הספקה שסיפקה חברה השייכת לנתבע, לטענתו, בשנת 2004 לשושנה או לבעלה, לבין החוב הנטען. אף לא הוכח כי ההספקה האמורה היא לשושנה או מי מבני משפחתה. כאמור, הנתבע אישר בהקשרים רבים כי החוב הוא לתובעת, בתצהיר 2008 חזר וטען כי חוב זה לא נפרע. הסבריו לפער בין גרסתו זו לגרסתו הנוכחית היו אומללים. בנסיבות אלה, הנני דוחה את טענת הפירעון. 15. האם החוב ביחד או לחוד או שעל הנתבע לשלם רק רבע מהחוב על כן הוכח חוב של הנתבעים לתובעת בגין ההלוואה, על פי תנאי הריבית הכלולים בה. בהסכם ההפרדה הסכימו הנתבעים כי כל אחד מהם יישא ברבע מחובות ההלוואות. אולם, התובעת לא צד להסכם זה ובשום שלב לא הביעה הסכמתה לחלוקת החוב בין השותפים (בשונה מעניינו של שאול כהן, אשר אישר את הסכמתו לחלק החיוב בין ארבעת הנתבעים). חודאי, שהעיד מטעם התובעת ואשר מזוהה עם עניינה,, טען בתביעת שאול כהן כי כל אחד מהנתבעים אחראי רק לרבע מהחוב שם. גרסת התובעת בפני שונה - עותרת היא לחייב את הנתבע במלוא החוב. הנתבע, מנגד, הציג עמדה בתביעת שאול כהן, כי החוב הוא משותף, ואף קיבל על עצמו את החיוב כלפי אחיו על מלוא החוב. בחקירתו כאן הודה כי דין דומה לעניין הלוואת שאול כהן והלוואת התובעת (עמוד 31 לפרוטוקול, שורה 8). עמדתו של הנתבע מהווה הודאת בעל דין והשתק משפטי בעניין זה. הנתבע מנוע מלשנות גרסותיו העובדתיות מתיק לתיק. על כן, עמדתו בתביעה הקודמת, לא רק שמחזקת את טענות התביעה, אלא גם מונעת הימנו מלכפור בחבותו לשלם מלור החוב, ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים. קיימת אמנם גם אי נוחות לגבי שינוי עמדת חודאי, שכאן עומד לצד אחותו ותובע אחריות משותפת של כל הנתבעים, בניגוד לטענתו בתביעה הקודמת, אך התובעת, שהיא המלווה, אינה מושתקת בגין הצהרות ועמדתו של עד התביעה בתיק שנוהל כלפיו, ואשר לא היתה צד בו. על כן, קיבלתי גם כאן את עמדת התובעת, הנתמכת בעמדת הנתבע, לפיה החיוב הוא על מלוא הסכום, וביחד ולחוד עם יתר הנתבעים. 16. אין מחלוקת כי ההלוואה נושאת ריבית חודשית בשיעור 2%. 17. הצדדים התייחסו בסיכומיהם לטענות נוספות, אולם לא ראיתי חשיבות להכריע בעניינים אחרים, שלא נדרשו להכרעה לגופו של עניין. 18. על כן קיבלתי את התביעה, והנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום ההלוואה, אשר יישא ריבית בשיעור 2% מיום 4.3.96, ולא יותר מהסכום שחושב בהגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל. חיוב זה הוא ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים. יש לשלמו בתוך 30 יום. זכות ערעור כדין. ניתן היום, ‏כ"ג/אדר/תשע"ב , ‏17 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. הלוואההתיישנות