לפניי תביעה שעניינה חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). רקע כללי - התובע, מר רמי כהן (להלן: "התובע"), הינו אחד מבעלי ומנהלי בית קפה המוכר בשם "קונדיטורית שני" (להלן: "בית הקפה"), בקומה הראשונה של המבנה ברח' טרומפלדור 29 בחיפה (להלן: "המבנה"). הנתבעת, ד"ר חנה עמית כוכבי (להלן: "הנתבעת") מתגוררת אף היא במבנה בקומה שניה, מעל בית הקפה. למרבית הצער, בין התובע לבין הנתבעת (ודיירים נוספים במבנה) מתקיימים מזה שנים (החל משנת 1999) הליכים משפטיים סביב ניהול בית הקפה במבנה. לא ארחיב ואפרט את עיקרם של כל ההליכים המשפטיים אך עסקינן בהליכים במספר ערכאות שיפוטיות שנוגעים למטרדים נטענים עקב ניהול בית הקפה, לרבות מפגעי ריח, רעש, הפעלת ארובה מסויימת, פעילות בניגוד להיתרים, הרכוש המשותף וכיו"ב (וראו את הטענות ההדדיות של הצדדים במסגרת כתבי בי-הדין שהוגשו בהליכים השונים וצורפו כנספחים לתיק זה, לרבות בת"א 40677-08-10 שמתנהל בבימ"ש זה ותיק ע"א 2922/04 של ביהמ"ש המחוזי חיפה). מבין ההליכים יש לציין את התביעה שהוגשה מטעם הנתבעת כנגד התובע וכנגד בית הקפה (בתיק אזרחי 40677-08-10, להלן: "תביעת הנתבעת"), שהוגשה ביום 23/8/10, במסגרתה עותרת הנתבעת לפינוי הרכוש המשותף של המבנה, באשר לטענתה התובע עושה שימוש שלא כדין באותו רכוש משותף, וזאת בניגוד לקביעה של ערכאה מוסמכת במסגרת הליך קודם שבין הצדדים (ולא אפרט באשר לטענה עצמה). בכל אופן, אין חולק כי כתב התביעה של תביעת הנתבעת, הגיע לידי התובע ביום 26/8/10. אין אף חולק, כי באותו היום, ככל הנראה לאחר קבלת כתב התביעה, התובע גזם חלקים עיקריים של צמח פסיפלורה שצומח מול הכניסה לדירת הנתבעת, צמח ותיק ורחב מימדים אותו טיפחה הנתבעת מזה שנים. הענפים של אותו צמח נגזמו בצורה שניתן לתאר כ"קיצונית" - וזאת כפי שעולה מהתמונות שהוגשו לתיק (ולמעשה התובע לא חולק על כך שהוא ביצע את אותו גיזום, אלא טוען כי הצמח הפריע למעבר וכי הגיזום היה "סביר"). בנוסף, ואף זאת מוסכם, על הקיר הלבן שבצד שביל הכניסה לדירת הנתבעת, כתב הנתבע כתובת בצבע אדום ברוחב של יותר ממטר, לאמור: "דיירי הבית, נא לשמור על סדר וניקיון", בצבע אדום עז וצבע חלק ניכר מהקיר שהיה לבן, בצבע אדום בוהק, תוך שהוא אף שופך נתזים של הצבע האדום על גרם המדרגות שמוביל לדירת התובעת (והכל כפי שניתן לראות מתמונות שצירפה התובעת לתיק ביהמ"ש). אלו אם כן האירועים המקדימים למהלכים נשוא תובענה זו. האמירות המהוות לשון הרע בהתאם לכתב התביעה - בהמשך להתנהלותו המתוארת לעיל של התובע, כאשר יצאה הנתבעת מדירתה, ביום 26/8/2010, וראתה את הגזם של הצמח ואת הכתובת האדומה על הקיר - היא נכנסה לבית הקפה, שם שהה התובע, והטיחה בפניו כמה אמירות קשות. לטענת התובע (כפי שנטען בסעיף 5 לכתב התביעה), הנתבעת צעקה כלפיו שהוא "גנב", "שקרן", ו-"איש רע" ואף התריסה כלפיו ביטוי כגון "אתה עוד תשלם על זה" והכל בנוכחות עובדי בית הקפה וקהל הלקוחות. טענות הצדדים - לשיטת התובע הדברים עולים כדי פרסום לשון הרע, ביזו אותו וגרמו להשפלתו. בנוסף טוען התובע כי היות והדברים הושמעו בכוונה לפגוע בו, בבית העסק שלו, והואיל והנתבעת סירבה להתנצל - אזי שיש לפצותו בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪. הנתבעת טוענת להגנתה כי כל עניינה של התביעה הנוכחית הינו להוות תביעה שכנגד אל מול התביעה שהיא הגישה כנזכר מעלה (ואשר הגיעה לידי התובע בבוקרו של היום שבו התרחשו האירועים נשוא תיק זה). הנתבעת מסכימה כי היא נכנסה לבית הקפה שעה שנמצאה בסערת רגשות, שעה שחשה זעם ועלבון רב לנוכח התנהלותו של הנתבע וטוענת שהיא צעקה כלפי הנתבע משפט כגון - "אתה איש רע, שברת את הפסיפלורה שלי, שברת את העץ שטיפחתי 10 שנים" (סעיף 19 לכתב ההגנה). ממשיכה וטוענת הנתבעת כי לא אמרה דברים נוספים, כי לא כינתה את התובע במילים "גנב" או "שקרן" כנטען, וכי הוא היה זה שאיים עליה, צעק עליה ודרש ממנה לצאת מבית הקפה. בהתאם, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה, ולחילופין - מוכחשות הטענות לגבי הנזק. מסכת הראיות - לצערי, לא הצלחתי להביא את הצדדים להסדר לגבי התנצלות הדדית באשר לדברים שנשמעו, ככל שנשמעו, ובאשר להתנהלותו של התובע ביחס לצמח ולצביעה. הדבר מצער במיוחד שכן, התובע דרש בשלב מוקדם מהנתבעת להתנצל והיא סרבה, ולאחר שהתקיים דיון ובהמ"ש הציע לצדדים להתנצל, היה זה התובע שטען שאין הוא מסכים לכך. בהתאם, נשמעו בפניי העדים הבאים: מטעם התביעה העידה הגב' אילנה ספיר (להלן: "ספיר", אחת מהלקוחות בבית הקפה במועד האירוע - לגבי תצהירה ת/1); גב' נגה וינברגר (להלן: "וינברגר", אחת מהמלצריות בבית הקפה במועד האירוע - לגבי תצהירה ת/2); והתובע (לגבי תצהירו ת/3). מטעם ההגנה העידה הגב' טליה כוכבי (להלן: "כוכבי", הבת של התובעת - לגבי תצהירה נ/2); והנתבעת (לגבי תצהירה נ/3). דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית העובדתית ואת עדויות הצדדים ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן וזאת מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. מה היו דבריה של הנתבעת בעת האירוע ? אזכיר שוב כי אין חולק שאכן נכנסה הנתבעת לבית הקפה בכעס רב ופנתה אל התובע בדברים, לאחר שנוכחה לדעת שהפסיפלורה נגזמה ושהקיר נצבע. מבחינה עובדתית, המחלוקת הינה אך ורק באשר לשאלה מה בדיוק אמרה הנתבעת לתובע. אזכיר עוד כי הנתבעת טוענת כי היא רק אמרה לתובע שהוא "איש רע" וכי הוא עקר את הצמח; ולעומת זאת, התובע טוען שהיא הטיחה נגדו גם ביטויים כגון "שקרן" ו"גנב" ואף איימה עליו בביטוי כגון "אתה עוד תשלם על זה". לגבי האמירה "אתה עוד תשלם על זה" - הרי שאין צורך להכריע בשאלה העובדתית אם היא אמרה את הדברים אם לאו - שכן, לשיטתי אף אם הנתבעת אמרה את הדברים, אין בכך כדי להוות לשון הרע. לגבי הביטוי "איש רע" - הרי שהנתבעת מודה שכך היא כינתה את התובע, אך אין לדעתי בביטוי זה כדי להוות לשון הרע כהגדרתה בחוק ואינני סבורה שהמדובר בביטוי שעשוי להשפיל או לפגוע בתובע ועסקינן בהבעת דעה ותו לא. נותרנו, אם כן, עם השאלה האם הנתבעת כינתה את התובע "גנב" ו/או "שקרן". בהקשר זה, מעבר לעדות של התובע למול עדותה של הנתבעת, קיימות שתי עדויות נוספות שמצאתי ליתן להן משקל מכריע. הן העדה ספיר (הלקוחה) והן העדה וינברגר (המלצרית) תיארו שתיהן כי הנתבעת הטיחה בפני התובע את המילים "גנב" ו-"שקרן" ולמרות חקירתן הנגדית של שתי העדות, הרי שהן לא חזרו בהן מעדותן. נכון הוא שוינברגר עדיין עובדת בבית הקפה וניתן - תיאורטית - לסבור שהיא עשויה לסור למרותו של התובע, ויחד עם זאת, היא הותירה רושם מהימן ולא הותירה רושם כי תשקר מעל דוכן העדים לבקשתו של מעבידה. מעבר לכך, קיימת העדות של הלקוחה, ספיר, אשר אין לה כל אינטרס בתוצאותיו של הליך זה, לא הוכח או נטען כי יש לה היכרות מוקדמת אישית עם מי משני הצדדים והיא מהווה עדה אובייקטיבית באופן יחסי. לכן, על בסיס דבריהן של שתי עדות אלה, והואיל ומטעם הנתבעת אין לנו אלא את עדותה שלה ללא תימוכין נוספים - אני מוצאת לנכון לקבוע כי מבחינה עובדתית הצליח התובע להרים את הנטל בכל הנוגע לכך שאכן הנתבעת כינתה אותו בביטויים "גנב" ו"שקרן". האם הדברים מהווים לשון הרע ? בפסיקה קיימת מחלוקת בכל הנוגע לשאלה אם קללות וביטויים דומים מהווים לשון הרע, אם לאו. מחד - אין חולק כי קללות וגידופים כשלעצמם, כמו גם תיאורו של אדם כבעל תכונות שליליות ו"לא מחמיאות", יכולים להוות לשון הרע ואין כל מניעה "קטגורית" מלראות פרסומים שכאלו כ"לשון הרע" (וראו את פסק הדין המנחה בהקשר זה - ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ (2) 269). בנוסף, כפי שמפרש שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (להלן: "שנהר", בעמ' 132 והאסמכתאות שם) - "לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים..." מאידך, אין חולק לא כל ביטוי "לא מחמיא" אכן עלול להסב נזק ועוד יש לזכור כי הכרה גורפת בכך שכל התבטאות חריפה מהווה לשון הרע, עלולה להביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן (וראו את הערותיו של שנהר בעמ' 131). לאורם של מבחנים והלכות אלו, התמודדו בתי המשפט עם השאלה באם קללות וגידופים מהווים "לשון הרע" ואסקור להלן דוגמאות מספר: בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב הנ"ל, התבררה תביעה של סגן יושב ראש מועצת הכפר תמרה אשר טען שיושב ראש המועצה הטיח כלפיו גידופים כגון - "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", וזאת בנוכחות מספר מתושבי הכפר. בהמ"ש קבע כי ההתבטאות מהווה לשון הרע. בת.א. (חיפה) 18676/01 ביאדסה תאופיק נ' חמדאן פריד קבע בהמ"ש כי כינויו של התובע כ"בן זונה" מהווה לשון הרע, וכי אין באפשרותו לקבל את טענת הנתבע לפיה אין המדובר בלשון הרע בשל שכיחות הביטוי. בת.א. (נתניה) 4132/02 כהן חיים נ' בן ציון מרדכי (מאגר תקדין) נדון עניינו של נושה אשר נכנס לביתו של החייב, ובנוכחות אורחיו - החל מקללו ומעלה טענות באשר לחוב. בהמ"ש שם קבע כי - "במקרה דנן, אין ספק כי הטחת דברים כמו: 'אתה גנב, רמאי, גזלת את הכסף מהילדים שלי' - יש בה כדי להשחיר את פניו של התובע בפני אורחיו, גם לפי מבחן אובייקטיבי." עוד ראו את ע"א 3245/04 עו"ד בננסון נ' פלד ואת ע"א 3085/00 ברפורוש נ' נביאי אברהם , אשר אוזכרו בסיכומי התובע, לגבי ביטויים כגון "נפל", "עלוקה", "גנב", "שקרן" ו-"רמאי" - אשר הוכרו ב"לשון הרע". מנגד, בת.א. 1013/98 אלמליח נ' יפרח , הוכח כי הנתבע הטיח כלפי התובעת קללות בוטות כגון - "את זונה, שרמוטה" וביטויים נוספים דומים. עם זאת, בהמ"ש פסק כי למרות שהביטויים מלמדים על חוסר חינוך, לא היה מדובר בפרסום שהופץ ברבים, איש לא ייחס לתובעת את כינויי הגנאי כפשוטם והמדובר בהתפרצות גסה ומכוערת ותו לא, ובהתאם נדחתה התביעה. בת.א. (ירושלים) 2286/03 בוטח יהונתן נגד עו"ד גבל ישראל, נפסק כי - "הביטוי "מטומטם" אינו נתפס בעיני האדם הסביר כביטוי אשר פרסומו עלול להשפיל או ללעוג או לבזות אדם או לפגוע במשרתו. כידוע לא כל קללה ובודאי המילה "מטומטם" שהיא במדרג הנמוך של הקללות מהווה לשון הרע כאמור." אף בת.א. (ירושלים) 10294/02 שיין שמעון נ' יהודאי מרדכי, שם הנתבע טען כלפי התובע, בנוכחות חבריו, כי אימו המנוחה של התובע בגדה בבעלה המנוח עם ערבי ומזיווג זה נולד התובע - בהמ"ש קבע כי לא מדובר ב"לשון הרע". בת.א. (ראשל"צ) 133/06 שלגי חיים נ' רון עופר נדונו תביעות הדדיות של שני נהגי מונית אשר קיללו האחד את השני, וכך נפסק : "אגב אותו אירוע ... התלהטו הרוחות בין השניים ובלהט היצרים נקטו האחד כלפי רעהו, בלשון רחוב זולה ומבישה ממין זו שהפכה, עם כל צער שבדבר, לחלק משפת השיח היום יומי. דומה עלי כי חילופי העלבונות ... בעידנא דריתחא, בסיטואציה בה איש מהנוכחים לא ייחס להם את כינויי הגנאי כפשוטם ואף לא היה בהם כדי להופכם למטרה ללעג ולבוז. ... מששוכנעתי, איפוא, כי מן הפן האובייקטיבי (להבדיל מן הפן הסובייקטיבי שבו אין די - ראה לענין זה: ע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 81) "סביבת ההתייחסות" של הצדדים לא יכולה היתה אלא להבין כי המדובר בהתפרצות גסה ומכוערת, בניבול פה ולא יותר מכך (ראה: א. שנהר, "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו, 1997, עמ' 132)". פס"ד נוסף לגבי קללות שהושמעו במהלך סכסוך שכנים הינו ת.א. (קצרין) 550/04 לויפרמן נ' אלבז, מאגר נבו (2009), ובו נקבע שהן אינן בגדר לשון הרע, לאמור : "בשורה של פסקי דין נקבע, כי קללות וגידופים אינם בהכרח לשון הרע. כך למשל, ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ...[] נפסק, כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". בפסק הדין בן גביר נ' דנקנר, נדונו אמירות כגון "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך". בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה ... נקבע כי הביטויים "זונה", "משוגעת" ו"אני אשתין עליך", נאמרו בנסיבות שאינן בגדר לשון הרע. בת"א (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה ... נקבע כי הביטויים "שקרן" ו"נוכל" שנאמרו בנסיבות אותו מקרה, אינם בגדר לשון הרע. כך גם בת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ' יהונתן נ' שנקר ציונה ... בו נקבע כי הביטויים "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" שנאמרו באותו מקרה, מהווים מעשה של מה בכך, בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית המשפט, במקרה של בן גביר נ' דנקנר, אימץ בפסק הדין את דבריו של אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, כי "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שם, ע' 131)." מפאת קוצר היריעה לא אצטט פסיקה נוספת - ורק אפנה עוד לת.א. (ת"א) 16294/08 גולדרינג נ' תמרי, מאגר נבו (2009) ות.א. (אשקלון) 519/07 גדיאן נ' גניש, מאגר נבו (2009) והפסיקה המוזכרת שם. מסקירה קצרה זו עולה כי בכל מקרה יושמו המבחנים בהתאם לנסיבות, תוך בחינת טיב ההתבטאות וזהות התובע והנתבע. לגבי הכינויים "גנב" ו-"שקרן", במקרה הנוכחי - מצאתי כי בנסיבות הספציפיות יש לראות בביטויים בבחינת לשון הרע, אם כי יש למקם את הביטויים בצד הנמוך של מדרג הביטויים אשר יכולים להשפיל או לבזות או לגרום נזק, וכי המדובר בסיטואציה גבולית מבחינתי, ככל שעסקינן במטרות החוק. בהקשר זה יש עוד לזכור ששתי העדות העידו כי כאשר הן שמעו את הביטויים "גנב" ו"שקרן" - הן לא הבינו במה המדובר ולא היתה האשמה קונקרטית לגבי גניבה ספציפית או שקר ספציפי. משמע - שעסקינן בביטויים כלליים, לא מחמיאים, ולא באמת בטענה לגבי ביצוע מעשה פלילי מסוים. גובה הפיצוי - כיוון שאין חולק שהדברים "פורסמו", יש לדון עתה בגובה הפיצוי הראוי. לשיטתי, הפיצוי חייב להיות על הצד הנמוך ביותר, בבחינת פיצוי מתון ואולי אף סמלי, במכלול הנסיבות כפי שתוארו מעלה. ראשית, אזכיר שוב כי עסקינן בביטויים לא ממוקדים ולא ניתן לומר שמי ששמע אותם יכול היה באמת לחשוב שהנתבעת סבורה שהתובע גנב או שיקר. ניכר היה, אף לשיטת שתי ה"שומעות" ספיר ווינברגר, שהנתבעת נסערת וכי היא גידפה את התובע בשל עקירת עץ הפסיפלורה וכו'. העדות מסבירות שתיהן שהסיטואציה היתה מאוד מביכה, שהנתבע הרגיש שלא בנוח לאחר הדברים של הנתבעת, אך אין המדובר בהאשמה ספציפית לגבי עבירה פלילית או דברי שקר. שנית, יש לתת את הדעת להתנהלותו של הנתבע, בסמוך לפני התפרצותה של הנתבעת, באותו הבוקר. הפעולות שביצע התובע, שעה שגזם ללא רחם את הצמח ללא שהתייעץ עם הנתבעת או עם שאר הדיירים (והרי מדובר ברכוש משותף) ושעה שבחר לצבוע את הקיר כפי שעשה (ואף זאת, על דעת עצמו, שלא באופן אסתטי או עדין במיוחד (בלשון המעטה)), הן ההתנהגויות אשר הביאו את הנתבעת להתריס כלפיו את אותם ביטויים. כאן, אפנה לספרו של שנהר, בעמ' 395, באשר לסוגית ה"קינטור" באספקלריה של דיני לשון הרע, לאמור: "פרובוקציה מצד התובע סעיף 21(ד) לפקודת הנזיקין, 1944 הגדיר כנסיבה מקילה התגרות של התובע בנתבע. חוק איסור לשון הרע אינו כולל הוראה דומה, אולם עובדה זו לא מנעה את בית-המשפט העליון מראיית פרובוקציה מצד התובע כנסיבה המקילה עם הנתבע. בעניין אחד נקבע, כי התובע פרסם מאמרים שבהם נקט לשון חריפה כנגד הנתבע. בית-המשפט דחה את טענת הנתבע, כאילו התקפותיו של התובע מקנות לו הגנה לפי סעיפים 15(3) או 15(10) לחוק, אולם הוא קיבל את הטענה שהתגרות מצד התובע קודם לפרסום, אפילו אם אינה חריפה כמו הפרסום שבגינו הוגשה התביעה, מהווה נסיבה המקילה עם הנתבע ושוללת מהתובע זכות לפיצויים מוגברים. נראה, כי חייבת להיות זיקה בין ההתגרות לבין פרסום לשון הרע, ובמקרה אחד ציין בית-המשפט, כי אין מקום לשקול לזכות הנתבע התגרות שאירעה 9 שנים לפני עשיית הפרסום." שלישית, היות ושוכנעתי כי הנתבעת אמרה את שאמרה מתוך סערת רוחות - לא הוכח שהיא אמרה את הדברים מתוך כונה לפגוע בכלל ובוודאי שלא מתוך כוונה לפגוע בעסקו של התובע או בפרנסתו. רביעית, יש לתת משקל לשלל ההליכים המשפטיים הנוספים שמתנהלים בין הצדדים ולשיטתי הסכסוכים הקודמים (אשר עוד לא הוכרעו ואשר חלקם מצוי בדיון) מהווה שיקול נוסף לפסיקת פיצוי נמוך (ואני סבורה כי קיומם היווה אף שיקול בהגשת תביעה זו). מנגד, יש לתת את הדעת לכך שהנתבעת התבקשה להתנצל במכתב שנשלח על ידי בא כוחו של התובע ביום 6/9/2010 (כשבועיים אחרי האירוע) והיא סירבה לעשות כן, אם כי אזכיר שבמהלך ההליכים הפצרתי בצדדים לסיים את הפרשה בהתנצלות - והתובע סירב. סיכום - אשר על כן, לאור האמור מעלה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, פיצוי בסך 2,500 ₪, שכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪ (כולל מע"מ) ו-500 ₪ כהחזר חלק יחסים של אגרת בהמ"ש (לאור העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן ולאור כך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש תובענה בסכום של 100,000 ₪ במקרה זה). הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. ניתן היום, ט"ז אדר תשע"ב, 10 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. לשון הרע / הוצאת דיבה