תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות)

תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות)
לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הועדה) מיום 4.10.2010, אשר קבעה, בין היתר, כי אין להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15.


המחלוקת שבין הצדדים היא עקרונית ועד כמה שידינו משגת טרם הוכרעה בפסיקה. המחלוקת היא בשאלת ההכנסה של עצמאי אשר יחסית אליה יש לבחון אם חלה ירידה בהכנסות אם לאו, לצורך הפעלת תקנה 15.

הרקע לערעור


ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לעניננו:




המערער, יליד 1967, טכנאי מיזוג אויר, נפגע בתאונת עבודה ביום 21.6.2006. המערער נפגע במרפק יד שמאל (שאינה ידו הדומיננטית) וכתוצאה מכך מוגבלת יד שמאל. סך הנכויות בגין הפגיעה נקבעה על 24% נכות.




לאחר שהועדה סיימה לדון בהיבטים של דרגת הנכות היא פנתה לדון בשאלת הפעלת תקנה 15. בישיבתה מיום 13.7.08 קבעה הועדה כי לדעתה יתקשה המערער לבצע עבודות פיזיות בשל פגיעתו, ומאחר שהמערער טען לירידה בהכנסות ולצורך בהעסקת עובדים נוספים יש לבצע בדיקת הכנסות. ביום 7.8.08 דנה ועדת הרשות בענינו של המערער. ביום 14.9.08 התכנסה הועדה בשנית. לישיבה זו המציא ב"כ המערער דו"חות מס הכנסה וטען כי לא ניתנה לו ההזדמנות להציגם בפני ועדת הרשות. לפיכך, ביקשה הועדה כי ועדת הרשות תדון בשנית בענינו של המערער.




ביום 21.1.09 דנה ועדת הרשות בשנית והמליצה שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינו של המערער. וכך נימקה הועדה את החלטתה:


"הועדה אינה ממליצה להפעיל תקנה 15 במקרה זה מהסיבות לעיל:

  1. התובע שימש כמנהל ועובד בעסק אחזקת והתקנת מזגנים.
  2. התובע נפגע במפרק שמאל (לא דומננטי) ונקבע לו 24%.
  3. אין ספק כי התובע מסוגל ואף ממשיך בניהול עיסקו.
  4. לטענת התובע כי אינו עוסק בעבודה שיש בה התקנה ותיקון מזגנים הוועדה ציינה כי אומנם התובע מנוע/מוגבל בהרמת משאות כבדים בשתי ידיו, אך תיקוני מעבדה (התיקונים המבוצעים בעסק והתיקונים שאינם דורשים פירוק והתקנת מזגנים) יכול לבצע התובע ולו בחלקם.
  5. עפ"י החלטת פקיד התביעות אין ירידה בהנכסותיו ואף עלייה.
  6. לאור האמור לעיל, אין אפשרות להפיעל הוראות תקנה 15 במקרה זה."

(הדגשה הוספה – א.א.)



ביום 8.2.2009 דנה הועדה בשאלה האם יש להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 וקבעה כך:


"הועדה עיינה בדו"ח ההכנסות שהומצא ע"י העו"ד לשנים 2006 ו-2007. מאחר והתאונה אירעה ב-6/06, ומאחר ומדובר בהכנסה כעצמאי, הוועדה אינה מקבלת מסמך זה. ממצאי מח' הגבייה כפי שהומצאו לוועדה מעידים על עליה בהכנסות: טרם התאונה הייתה הכנסתו לחודש 21,094 ₪ ובשנת 2007 הכנסתו לחודש עלתה ל-49,363. מאחר ואין ירידה בהכנסות, הוועדה מקבלת את החלטת ועדת הרשות שאין להפעיל תקנה 15 (מאחר ולא נתמלאו התנאים להפעלתה)". (הדגשה הוספה – א.א.)



המערער ערער על החלטת הועדה לבית הדין. המערער טען כי היה על הועדה לעררים לבחון את הירידה בהכנסותיו על פי שומות מס הכנסה והדו"חות שבבסיסן ולא על פי הדיווחים למשיב.




ביום 15.12.2009 ניתן פסק דינה של כב' השופטת חנה בן יוסף ולפיו קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע להכנסות המערער, ולכן מורה בית הדין כדלקמן:


"נוכח השוני בנתונים, היה על הוועדה לפרט את הנתונים מהם התקבלה ההכנסה השנתית במח' הגביה, שהרי אלו אמורים להיות מבוססים על הדיווחים למס הכנסה.
משכך, מוחזר התיק לוועדה כדי שתפרט מדוע אינה מקבלת נתוני ההכנסה על פי דוחות ההכנסה שהומצאו ע"י המערער ועל מה מבוססים נתוני הגביה של המל"ל, ביחס להכנסות המערער לשנים 2006 - 2007". (הדגשה הוספה – א.א.)



ביום 5.3.2010 התכנסה הועדה לדון בעניינו של המערער בעקבות פסק הדין. הועדה שמעה את ב"כ המערער והעבירה את התיק לועדת הרשות על מנת שתדון בטענות המערער. ביום 23.8.2010 התכנסה ועדת הרשות לדון בעניינו של המערער. וכך נכתב בפרוטוקול ועדת הרשות (נספח א' לכתב הערעור):


"3. דיון
.... התיק לאחר פס"ד המחזיר את התיק לועדת עררים לשם בדיקה נוספת של תקנה 15. עפ"י התובע ועורך דינו הכנסותיו של התובע מאז התאונה ירדו וכי הנתונים עליהם הסתמכה ועדה לתקנה 15 בעבר שונים בתכלית מהנתונים שעולים במס הכנסה. בפניה למחלקת גביה קיבלתי שוב דיווח מפורט המעיד על אותם נתונים שהועדה קודמת התיחסה. שלחתי את התיק להתיעצות במשרד הראשי ותשובת הרפרנטית סימה אמיר היא שכל הנושא הבסיס לעצמאי נוגע למחלקת גביה. מחלקת הגביה לא שינתה הבסיס ולא שוכנעה מטענותיו של עורך הדין.
4. המלצה
הוועדה אינה ממליצה להפעיל הוראות תקנה 15 במקרה זה כיוון שאין ירידה של ממש בהכנסותיו. הבסיס לחישוב הקצבה נקבע ע"י מח' הגביה במכתבם מיום 22.8.10 נאמר שאין מקום לשינוי הבסיסים לחישוב הקצבה כיוון שהמבוטח לא המציא הוכחות שמחזקות את טענתו – עליה בהכנסה החלק הראשון של שנת 2006, למעט דו"ח מס הכנסה שהוכנו והוגשו ע"י המייצגים שלו".



ביום 4.10.2010 התכנסה הועדה ללא נוכחות וקבעה כדלקמן:


"הועדה עיינה בדו"ח הרשות מיום 23.8.10 שלא ממליצה להפעיל תקנה 15 ובנימוקיה. וכן עיינה הועדה במכתב עוה"ד מיום 14.8.10 הכותב שאין טעם בהופעתו בפני הועדה משום שהשגותיו כתובות בצורה ברורה. לאור האמור לעיל הועדה לא מיישמת תקנה 15".



על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.


טענות הצדדים וההליכים המשפטיים


המערער טען כי המחלוקת בינו לבין המשיב עוסקת בפרשנות תקנה 15 ואופן הבחינה של הירידה בהכנסות. לטענת המשיב דו"חות מס הכנסה מצביעים על ירידה ניכרת בהכנסותיו לאחר התאונה, שכן במחצית הראשונה של שנת 2006 הכנסתו ברוטו הייתה 1,558,963 ₪ בעוד שבמחצית השנייה של שנת 2006 ירדה ההכנסה ל- 482,284 ₪ ברוטו (דו"ח רואה חשבון – נספח ו' לערעור). עוד טען המערער כי הועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין.




ביום 10.3.2011 התקיים דיון במעמד הצדדים. במהלך הדיון הודיע ב"כ המערער כי המשיב בוחן את טענות המערער לגבי הכנסותיו לפני התאונה ועתיד לקבוע את בסיס הכנסתו של המערער. אי לכך, ביקשה באותו מעמד ב"כ המשיב להמתין עם ההכרעה בערעור עד לאחר שיקבע בסיס ההכנסות של המערער ע"י המשיב. ב"כ המשיב הודיעה כי לאחר קביעת השכר הרבע שנתי של המערער תודיע עמדתה בנוגע לערעור. בסיום הדיון ניתנה החלטה לפיה על המשיב להודיע עד ליום 15.5.2011 אם קבע את בסיס הכנסותיו של המערער.




ביום 22.5.2011 הודיע המשיב בכתב כי מבדיקת רו"ח עולה כי נתוני ההכנסה של המערער לשנת 2006 היו חריגים משמעותית בהשוואה לשנים קודמות ולכן אין מקום לשנות את בסיס ההכנסה לשנת 2006 על פי המחזור העסקי והמסמכים שהמציא המערער. המשיב הוסיף וטען כי אין מקום לחרוג מתקנה 11 ומשאין כל הסבר מדוע לא ביקש המערער להגדיל את המקדמות לשנת 2006 יש לבחון את ההכנסות בהתאם למקדמות ששילם ולא מעבר לכך, וזאת גם בכל הנוגע לחישוב הירידה בהכנסות על פי תקנה 15. המשיב צירף להודעתו את המסמך של רו"ח משרקי.




ביום 7.7.2011 התקיים דיון לבקשת המערער. המערער טען כי המסמך של רו"ח משרקי תומך בעמדתו ומצביע על ירידה בהכנסותיו בשנים שלאחר התאונה (2007 ו- 2008). עוד הוסיף המערער וטען כי בידיו מסמכים נוספים מרו"ח שהומצאו למשיב המצביעים אף הם על ירידה בהכנסותיו (מע/1) ומשכך יש לקבוע כי חלה ירידה בהכנסותיו ולהפעיל את תקנה 15 בעניינו.


המשיב טען כי העמדה הבסיסית היא כי הנתונים הרלוונטיים לצורך הקביעה אם חלה ירידה בהכנסות המבוטח הם אלה שנמסרו למשיב קודם לפגיעה. הסיבה לכך היא מניעת האפשרות שמבוטח יגיש דיווח במטרה להשפיע על גובה התשלומים שיקבל לאחר הפגיעה בעבודה ובעקבותיה. המשיב הוסיף וטען כי יש שוני בין מסמכי רוה"ח של המשיב שהוגשו בתיק (מע/1 ונספח ו' לכתב הערעור). עוד נטען כי השוואת הנתונים בין ההכנסות קודם לתאונה לבין ההכנסות לאחריה מעלה כי ישנה עלייה בהכנסות המערער ולא ירידה. לסיכום נטען כי הועדה ביצעה את פסק הדין והבהירה את קביעתה.

המערער השיב כי תקנה 11 חלה אך ורק בנוגע לקביעת בסיס השכר לתשלום דמי פגיעה ותגמולי נכות אולם אינה חלה לעניין הפעלת תקנה 15; כי אין כל פיקציה בהכנסותיו אלא מדובר בהכנסה האמיתית; אי ההתאמה בין אישורי רוה"ח היא שולית ובשניהם עוברת ההכנסה את הסכום של 1,300,000 ₪.

התשתית המשפטית והכרעה


בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.




כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. אי לכך, במקרה של ערעור על החלטת הוועדה ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין. במקרה הנוכחי, עניינו של המערער הוחזר לועדה על מנת שתפרט מדוע אינה מקבלת את נתוני דו"חות מס הכנסה, לרבות של שנת 2006, כבסיס לבחינת הירידה בהכנסות. זאת עשתה הועדה, ולכן לא ניתן לומר כי הועדה לא קיימה את פסק הדין הראשון. אלא שהסברי הועדה מחזירים את הענין של המערער ל'משבצת הראשונה' והיא מהו בסיס הנתונים לפיו יש לבחון אם חלה ירידה בהכנסות המערער אם לאו, והכל לצורך הפעלת תקנה 15.




תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן – תקנות הנכות) קובעת כדלקמן:


"(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים... בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע....
(ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו.
...."



תקנה 15 "באה לאזן את יסוד ה"קביעה האובייקטיבית" של דרגת נכות עפ"י השיטה הפונקציונלית כשלכל פגיעה אחוז הנכות בצידה, בהתחשב בנתונים האישיים של הנפגע. ....". מדובר בתקנה ש"הותקנה כהשלמה לשיטת קביעת דרגת הנכות בענף ביטוח נפגעי עבודה, המושתתת על הנכות הפיזיולוגית האובייקטיבית. תקנה 15 הנ"ל "נועדה להסיט את אלומת אורו של הזרקור מן הנכות אל הנכה, מן הנזק השווה לכל גוף, לאותו ניזוק הטוען לנזק מיוחד. לשון אחר - מן האובייקטיבי לסובייקטיבי" (ד"ר שאול קובובי רמ"ח ושס"ה - סוגיות בתאונות עבודה, בעמ' 149; ראה גם דב"ע לא/0-25 דניאל כהן - המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 330)".


דהיינו, תקנה 15 נועדה להתאים את הנכות הפיזיולוגית (שברגיל משפיעה על המבוטחים בהתאם לאחוזי הנכות שצויינו לגבי כל פגימה) למצבו של המבוטח הספציפי. מנגנוני ההתאמה שנקבעו הם מקצוע, גיל וכן – כאשר היתה ירידה בהכנסה בשל הנכות, גם היכולת לחזור לעבודה או לעיסוק שקדמו לתאונה.



תקנות הנכות אינן מגדירות מהי 'הכנסה' לצורך אותן תקנות או לצורך תקנה 15. לפיכך, השאלה שנשאלת היא כיצד תבחן אותה ירידה בהכנסה - האם לפי המוצג בשומות הסופיות במס ההכנסה או שמא לפי ההכנסות הרשומות במשיב, וליתר דיוק השאלה היא מהו הבסיס שיחסית אליו תבחן השאלה אם ישנה ירידה בהכנסות – האם ההכנסה לפי השומה הסופית או שמה ההכנסה לפי 'הגמלה החוסמת' (להלן – ההכנסה החסומה).




המשיב טוען כי את הירידה בהכנסות יש לבחון בשים לב ל'הכנסה החסומה' לשנת 2006 לפי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות המקדמות). לפי טענה זו, מאחר וההכנסה לשנת 2006 מתבססת על המקדמות ששילם המערער עד למועד התאונה, הרי שאת הירידה בהכנסות יש לבחון יחסית ל'הכנסה החסומה' ולא יחסית להכנסה לפי השומה הסופית.




משמפנה המשיב לתקנה 11, ראוי קודם לפנות למסלול החוקי אשר מכוחו הותקנה תקנה 11. לפי סעיפים 97 ו- 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), דמי הפגיעה לעצמאי משולמים לפי ההכנסה המשמשת בסיס לגביית דמי הביטוח. לפי סעיף 345 לחוק נקודת המוצא לקביעת הכנסתו של עצמאי לצורך גביית דמי הביטוח היא שומתו הסופית במס הכנסה.


יחד עם זאת, השר הוסמך בסעיף 345 הנ"ל לקבוע "נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות ...., כהכנסה לפי שומה סופית". נסיבות שכאלה נקבעו בתקנה 11 לתקנות המקדמות אשר קובעת כי במקרה של פגיעה בעבודה ההכנסה לפיה שולמו המקדמות תחשב כשומה סופית של השנה השוטפת.

בעניין סדיק נדונו סבירותה ותכליתה של תקנה 11 ונפסק כי:

"א. תכלית תשלום הגימלה לנפגע בעבודה היא, לשמור על הכנסתו של הנפגע בתאונה בעבודה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור הכנסתו עקב התאונה. הגשמת תכלית זו מחייבת תשלום גימלה, המחושבת על בסיס ההכנסה האמיתית של הנפגע ערב התאונה.
ב. בשל כך קיימת הקבלה (קורלציה) בין הכנסת מבוטח, המשמשת כבסיס לקביעת שיעור דמי הביטוח שהוא חב למוסד, ובין ההכנסה, המשמשת בסיס לקביעת שיעור גימלתו, עקב הפגיעה בעבודה.
ג. אין ספק, שלגבי מבוטח עובד עצמאי, השומה הסופית היא זו, המשקפת את הכנסתו האמיתית, והיא זו שצריכה, כאמור, לשמש כמדד הנכון הן לקביעת גובה דמי הביטוח שהוא חב למוסד והן לקביעת שיעור הגימלה שתשולם לו, כפי שעולה מסעיף 345 לחוק הביטוח לאומי ובעיקר מסעיפים קטנים 345(ב)(1) ו-345(ג)(2) לסעיף זה.
ד. תקנה 11 היא, אכן, חריג לכלל הנ"ל, אך אין לנו צורך לפסול אותה כבלתי סבירה, כדי להגיע לתוצאה צודקת. התקנת התקנה נעשתה מכוח ההסמכה המצויה בסעיף 345(ב) (3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף קטן זה הוא אכן חריג למגמה הקיימת בשאר סעיפי המשנה לסעיף זה.
ה. כפי שציינה באת-כוח המוסד, תכלית התקנה היא כפולה: (1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. (2) לשמש בלם לנסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גימלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גימלתם [דב"ע נה/68 - 0 המוסד לביטוח לאומי – סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415, (להלן – הלכת סנונו)].
ו. תכלית זו בהחלט סבירה, ואכן מקום שיתברר, כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גימלתו, תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה.
ז. מאידך, אם יסתבר, שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח".

כלומר, תכליתה של תקנה 11 כפולה: האחת, לדאוג לכך שלאחר התאונה תיקבע שיעור הגמלה של מבוטח על יסוד הכנסותיו קודם לתאונה כאשר ההנחה היא שלאחר התאונה ירד שיעור הכנסותיו; והשניה, למנוע ניסיונות של מבוטחים להגדיל את שיעור ההכנסות לאחר התאונה באמצעות דיווח בלתי נכון וזאת על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם. בית הדין ריכך כמעה את השלכותיה של תקנה 11 וקבע בפסק דין הנו כי:

"דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11, אינה מונעת סטיה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני".

כלומר, במקרה בו הגיש המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה, הבסיס לחישוב גובה גמלתו יהיה האמור באותו דו"ח ולא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח. לא זה המקרה שלפנינו – במקרה שלפנינו, נוצרה גמלה חוסמת לפי המקדמות.



על רקע כל אלה אנו חוזרים ל'משבצת הראשונה' ועלינו להכריע בשאלה האם לצורך תקנה 15 ההכנסה לשנת 2006 היא 'ההכנסה החסומה' לפיה משולמים דמי הפגיעה או שמא ההכנסה לפי השומה הסופית. לטעמי, את תקנה 15 צריך לפרש כטענת המערער, ואלו טעמיי בתמצית:


ציינתי לעיל כי אין בתקנה 15 או בתקנות הנכות הגדרה למהי 'הכנסה'. לפיכך, ניתן לסבור - בשם ההרמוניה החקיקתית - כי את המונח 'הכנסה' בתקנות הנכות יש לפרש באותו אופן בו הוגדר מונח זה בפרק נפגעי עבודה מכוחו הותקנו תקנות הנכות. אלא שעיון בתקנות מעלה כי בתקנה 12 (1) לתקנות הנכות - שעוסקת בצירוף נכויות וגם בה מתקיים מבחן הירידה בהכנסות, ישנה הגדרה ל'הכנסה' לצרכי אותה תקנה (שם יש הפניה לסעיף 98 (ב) לחוק). לפיכך, לכאורה - דווקא מהעדרה של הגדרה של הכנסה בתקנה 15 ניתן ללמוד כי את המונח 'הכנסה' בתקנה 15 אין חובה לפרש באותו אופן בו נקבעת 'ההכנסה' לצורכי חישוב הגמלה. ולכן, דומה כי אין מניעה מלפרש את תקנה 15 כקובעת כי הירידה בהכנסה תבחן יחסית להכנסה לפי השומה ולאו דווקא לפי ההכנסה החסומה.

משבפנינו שני פירושים אפשריים עובר מרכז הכובד אל תכלית החקיקה. את הפירוש של המשיב ניתן לכאורה לתמוך בהגיון הכללי של החוק. דהיינו, החוק ובמיוחד במקרה של פגיעה בעבודה נועד לאפשר את שמירת ההכנסה המבוטחת כפי שבוטחה ערב התאונה, ובמקרה של עצמאי ההכנסה הנגזרת מהמקדמות ששולמו. לפיכך, אם ההכנסה "המבוטחת" היא ההכנסה החסומה, הרי שרק ירידה בהכנסה זו תצדיק את הגדלת אחוזי הנכות. תימוכין לעמדה זו ניתן לכאורה למצוא בפסיקתו של בית הדין הארצי ולפיה הבסיס לחישוב זכויות המגיעות למבוטח עקב החמרת מצבו הוא שכרו במועד בו נקבעה נכותו לראשונה. ביסוד קביעה זו עמדה תכלית החוק ולפיה יש לשמר את רמת חייו של הנפגע ערב הפגיעה. ובמקרה זה 'ערב הפגיעה' רמת החיים שיש לשמר היא זו שמגולמת בהכנסה החסומה.

יחד עם זאת, אל מול התכלית הכללית של החוק עומדת התכלית הספציפית של תקנה 15, והיא ליצור התאמה בין אחוזי הנכות באופן כללי לבין מצבו של הנפגע האינדיבידואלי. דהיינו, פניה של תקנה 15 מופנות אך ורק אל עבר שיעור דרגת הנכות. בשים לב לתכלית זו יש להעדיף את הפירוש לפיו לצורכי תקנה 15 הירידה בהכנסות תבדק לפי המצב האמיתי, קרי - ביחס לשומה הסופית ולא ביחס להכנסה החסומה. פירוש זה יביא לקביעה טובה יותר של דרגת הנכות של הנפגע.

לטעמי, תכלית החקיקה כפי שהובאה בענין שרונה כהן אינה סותרת את מסקנתי האמורה. שכן, בענין שרונה כהן הדגש היה על עיתוי בחינת ההכנסה ולא על אופן קביעת ההכנסה בה יש להתחשב. דווקא 'עקרון העל' של שמירת רמת חייו של המבוטח מחייב כי סטיה ממנו תעשה רק מקום בו ישנה הוראה מפורשת בענין זה – הוראה דוגמת תקנה 11 לתקנות המקדמות. משבתקנה 15 לתקנות הכנות אין הכרח לסטות מ'עקרון העל' האמור, הרי שלטעמי יש להעדיף את הפירוש שיגשים את תכלית תקנה 15 והיא התאמת דרגת נכות לנסיבותיו הספציפיות של הנפגע. הסתמכות על ההכנסה החסומה תוביל למצב שלא נבדקת הירידה האמיתית בהכנסות ובכך תסוכל המטרה הספציפית של התקנה.

המשיב בטיעוניו שם דגש על היכולת של המבוטח לשלוט בשומה הסופית של השנה השוטפת. אכן 'חשש' זה הוא אשר הביא להתקנת תקנה 11. אך יש לזכור שתיים: ראשית, התכלית של תקנה 11 אינה רק החשש מפני אותה 'שליטה' בהצגת ההכנסות. לתקנה יש תכלית נוספת, ולמעשה תקנה 11, מבחינת המבוטח העצמאי, אינה אפריורית ל'טובת' או ל'רעת' המבוטח. שנית, חשש זה אינו חזות הכל בדרך להצדיק שימוש בהכנסה החסומה. כך למשל, מבוטח עצמאי ששומתו בשנה השוטפת תואמת את המקדמות עלול להיות 'חשוד', כך לפי אותו הגיון, בכך שבשומה של השנה העוקבת הוא הציג ירידה בהכנסות בצורה מלאכותית ורק לצורכי תקנה 15. ואין לדברים סוף. דומה כי הגיעה העת כי ה"חשש" אשר עמד ביסוד המגבלות על צירופו של העצמאי לביטוח נפגעי עבודה יוקהה כמעה ולא ישמש אוטומטית מנגנון 'הגנה' מפני ישום החוק. בעידן של כבוד האדם לא בנקל יש לאפשר ל'חשדות' כאמור מקום לצמצום בהיקף הביטחון הסוציאלי.

סוף דבר


לאור המקובץ, הערעור מתקבל במובן זה שענינו של המערער יוחזר לועדה על מנת שתבחן האם יש ירידה ניכרת בהכנסות של המערער, כאשר ההכנסה של שנת 2006 תהא ההכנסה לפי השומה הסופית ולא לפי השומה החסומה. ככל שיקבע שישנה ירידה ניכרת תבחן הפעלת תקנה 15.




לאור התוצאה, ישלם המשיב למערער שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח.



על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק ביטוח לאומי המלא

  2. ניכוי תגמולי ביטוח לאומי

  3. עורך דין ביטוח לאומי המלצה

  4. דמי ברית מילה מביטוח לאומי

  5. עובד שלא נרשם בביטוח לאומי

  6. סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי

  7. תקופת אכשרה בהכשרה מקצועית

  8. מחלת ידיים ביטוח לאומי

  9. ירידה בתפקוד - ביטוח לאומי

  10. עורכי דין דיני ביטוח לאומי

  11. הגשת תביעה נגד ביטוח לאומי

  12. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  13. מיאלומה נפוצה - ביטוח לאומי

  14. סעיף 211 לחוק הביטוח הלאומי

  15. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי

  16. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי

  17. תשלום רטרואקטיבי מביטוח לאומי

  18. עורכי דין מתמחים בביטוח לאומי

  19. תוספת ותק לעולים בביטוח לאומי

  20. תנאי שירות מתנדב בשירות לאומי

  21. סעיף 330(ב) לחוק הביטוח הלאומי

  22. שינוי הגדרת מבוטח בביטוח לאומי

  23. הגדרת "עגונה" בחוק ביטוח לאומי

  24. חוזה בכירים לעובדי ביטוח לאומי

  25. החזר כספים שהתקבלו מביטוח לאומי

  26. ועדה מקומית מקצועית בביטוח לאומי

  27. זכאות לשיקום מקצועי בביטוח לאומי

  28. תביעה לתשלום הפרשים - ביטוח לאומי

  29. ניכוי גמלאות ביטוח לאומי מפיצויים

  30. התדרדרות במצב הרפואי - ביטוח לאומי

  31. הגדרת התאריך הקובע בחוק ביטוח לאומי

  32. תקנות העברת מידע מהמוסד לביטוח לאומי

  33. תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות)

  34. הפסקת תביעה עד לקביעת נכות בביטוח לאומי

  35. תקנות הביטוח הלאומי (רישום), תשכ''ג-1963

  36. תקנות הביטוח הלאומי (אמהות), תשי''ד-1954

  37. צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי), התש"ע-2010

  38. תקנות הביטוח הלאומי (מתנדבים), תשל''ח-1978

  39. תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ''ד-1984

  40. צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי), התשס"ח-2008

  41. פטור מתשלום החזרים בגין חובות עבר לביטוח לאומי

  42. תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), תשל''ו-1976

  43. הסכם שירותי ייעוץ חיסכון תשלומים לביטוח לאומי

  44. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום רבית), תשכ''ו-1966

  45. סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי צבירת תקופת אכשרה

  46. תקנות הביטוח הלאומי (מועצת המוסד), תשי''ח-1958

  47. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות), תשל''ט-1979

  48. תקנות הביטוח הלאומי (שיקום-מקצועי), תשט''ז-1956

  49. צו הביטוח הלאומי (קביעת גוף ציבורי), התשמ"ד-1984

  50. הוצאת כספים במרמה מביטוח לאומי - עובדים פיקטיביים

  51. תקנות הביטוח הלאומי (בדיקות רפואיות), תשכ''ה-1965

  52. תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) (תיקון), התשמ''ה-1985

  53. תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תשל''ה-1975

  54. תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) (הוראת שעה), התש''ן-1990

  55. חוק הביטוח הלאומי גובר על החוק לתיקון התקנות לשעת חירום

  56. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש''ל-1969

  57. תקנות הביטוח הלאומי (כללים לעגול סכומים), התשמ''ו-1985

  58. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ''א-1981

  59. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות) (תיקון), התשמ''ה-1985

  60. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות) (תיקון), התשמ''ב-1982

  61. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום מקדמות של גימלה), תשל''ט-1979

  62. תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), תשי''ז-1956

  63. תקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ודמי מחיה), תשל''ט-1979

  64. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי''ד-1954

  65. תקנות הביטוח הלאומי (מועצת המוסד) (הוראת שעה), התשס''ז-2006

  66. תקנות הביטוח הלאומי (מענק אשפו ליולדת ולילוד), התשנ''ד-1993

  67. תקנות הביטוח הלאומי (תגמול בעד שירות חד-יומי), התשמ''ז-1987

  68. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מעבר), התשמ''ד-1984

  69. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מתנדבים באזור מוחזק), תשל''ד-1974

  70. תקנות הביטוח הלאומי (הודעה בדבר יציאה את ישראל), התשס''ה-2004

  71. תקנות הביטוח הלאומי (בנות בשירות לאומי בהתנדבות), התשס''ב-2002

  72. תקנות הביטוח הלאומי (פתיחת סניפים ומינוי מנהליהם), תשל''ג-1973

  73. תקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בשכר נמוך), התשנ''ה-1994

  74. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות), התשמ''ד-1984

  75. תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט''ז-1956

  76. תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ''ח-1968

  77. צו הביטוח הלאומי (סוגי מקרים של התנדבות מחוץ לישראל) התשמ"ז-1987

  78. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל''ט-1978

  79. תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), תשל''ז-1977

  80. תקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגים מיוחדים של מבוטחים) התשמ''ז-1987

  81. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום מיוחד בעד יילוד של אשה שנפטרה), תשל''ג-1973

  82. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה), התשס''א-2000

  83. תקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגי עובדים שאינם תושבי ישראל), תשל''ב-1972

  84. תקנות הביטוח הלאומי (השתתפות במימון פעולות בטיחות וגיהות בעבודה), התשמ''ח-1988

  85. תקנות הביטוח הלאומי (פעולת התנדבות להצלת חייו או רכושו של הזולת), התשנ''א - 1991

  86. תקנות הביטוח הלאומי (ילד המשרת בהתנדבות בשירות למטרה ציבורית או לאומית), התשנ''ז-1997

  87. תקנות הביטוח הלאומי (ועדת ערר להטבות סוציאליות ולהענקות מטעמי צדק) (ביטול), התשנ''ה-1995

  88. תקנות הביטוח הלאומי (סוגי מבוטחים שאינם זכאים לתשלום בעד הילד הראשון והשני), התשנ''א-1990

  89. תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל), התשמ''ז-1987

  90. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון