נפילה בזמן פריקת סחורה ממשאית כללי 1. בפניי תביעה שעניינה נזקי גוף. מדובר בתאונת עבודה. התובע, יליד 15/3/1979, טען כי נפגע בתאונת עבודה, בעת שהועסק על ידי הנתבעת 1, ביום 20/09/2006. הצדדים חלוקים בשאלת החבות וכן בשאלת הנזק. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו והוגשה חוות דעתו של ד"ר אדיבי דוד (אורתופד). מטעם הנתבעות הצהירו מר דב שוורצברג, קצין בטיחות בנתבעת; מר מוחמד שומלי - חשב; מר רן ויינטל - מנהל תפעול, וכן גב' מיכל לוי - מזכירה. בנוסף, הוגשה חוות דעתו הרפואית של האורתופד ד"ר גד ביאליק. המצהירים והמומחים נחקרו בפני. עם תום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ. שאלת החבות 2. התובע הצהיר כי במועד התאונה עבד "בחלוקת ארגזי שתיה ממשאית בחברת יפאורה תבורי" (ס' 1 לתצהירו). התובע העיד על נסיבות התאונה כדלקמן (ס' 4-5 לתצהירו): "תוך כדי פריקת סחורה מהמשאית לחנות ברח' נורדאו בנס ציונה, החזקתי בידי ארגז של משקאות ורציתי לרדת מהמשאית. תוך כדי ירידה, רגלי נתקלה בניילונים של המשטחים וכתוצאה נפלתי מן המשאית כאשר ארגז המשקאות בידי. ברצוני להסביר לענין זה, לענין הקפיצה/נפילה שנשאלתי לגביה שוב ושוב, כאשר החזקתי בידי את ארגז הסחורה ונתקלתי ברגלי בניילונים, הבנתי כי אני הולך ליפול, ולכן למעשה קפצתי מן המשאית. זו לא היתה קפיצה על מנת לרדת מן המשאית, אלא קפיצה על מנת להמנע מפגיעה קשה יותר על ידי נפילה על הראש, ולכן אמרתי מבחינתי במקרה זה קפיצה ונפילה הן אותו דבר". 3. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את האירוע ונסיבותיו. נטען כי התובע אינו אמין, כי גרסאותיו סובלות מסתירות, כי גם את תאריך האירוע לא זכר, כי ביקש להתאים את הנסיבות לעילת התביעה (לפי חוק הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין), כי לא העיד עד ראיה רלוונטי (מר יוסי לוי - עוזרו אשר עבד עמו במשאית ביום האירוע), וכי לא הציג כל תמיכה ראייתית לגרסתו. הודגש כי מקום בו בעל דין מבקש להכיר בגרסתו העובדתית, לא ניתן לסמוך על אמינותו גרידא, אלא שיש צורך בהצגת ראייה אובייקטיבית מסייעת. במקרה דנא, לשיטת הנתבעת לא הוגשה ראיה כזו; על כן ומחמת הכשלים הראייתיים הנ"ל - הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה. 4. עיינתי בתשומת לב בעדות התובע ושמעתי טיעוני הצדדים. אני סבורה כי התובע הרים את הנטל, כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח את נסיבות התאונה, וכי הוכח כי התאונה התרחשה בנסיבות שפורטו בסעיפים 4-5 לתצהירו (כפי שצוטט לעיל). אפתח בכך שעדות התובע הותירה רושם אמין. התובע השיב לשאלות, ענה ברצף, ותיאר פעם אחר פעם כיצד התרחשה התאונה. כך הודה, כי הוא "אחראי על המשאית", וקובע את סדר נקודות החלוקה, ואף מנחה את עוזרו כיצד לעבוד (ר' למשל: עדותו בפ' ע' 36 ש' 7-9 וכן בפ' ע' 39 ש' 10-12). התובע הסביר כי התאונה התרחשה בעת שעמד על המשאית וביקש למסור ארגז ובו בקבוקי מים מינראליים לעוזר, שעמד מחוץ למשאית (ר' עדותו בפ' ע' 43 ש' 22-24). כאשר ניסה להתקדם במשאית, הסתבכה רגלו בניילונים העוטפים את משטחי הארגזים, והוא נאלץ לקפוץ למטה; התובע העיד: "רציתי להתקדם, לעשות צעד כדי למסור [את הארגז] ונתפס לי ברגל, והלכתי עם הראש קדימה למטה, בשביל קפצתי כמו חתול כדי ליישר את עצמי" (ר' עדותו בפ' ע' 43 ש' 26-27). 5. יאמר מייד: אין כל סיבה הגיונית להניח כי התובע, במהלך עבודתו, יחפוץ לפתע "לקפוץ", כאילו היה מדובר באירוע ספורט או בתרגיל לולייני. הדעת נותנת כי נאלץ לקפוץ, וזאת במסגרת ניסיונו להוריד ארגז מהמשאית, וכקפיצת חירום. 6. קיימת ראיה אובייקטיבית התומכת בגרסת התובע מזמן אמת. ראיה זו מצויה בעדותה של גב' מיכל לוי, מזכירת החברה. גב' לוי העידה כי התובע פנה אליה, כעבור זמן מה מאירוע התאונה, וביקש למלא טופס דיווח על התאונה (ר' "טופס למתן טיפול רפואי למפגע עבודה, ב.ל/250 - מיום 9.1.2007, נ/4). גב' לוי סיפרה כי התובע תיאר בפניה את נסיבות התאונה כדלקמן: "[הוא אמר] שבזמן פריקה של המשאית היה סטרץ' ניילונים סביב הקרטונים, היה צריך להוריד את הניילונים, להרים ארגז, להוריד מהמשאית. נתקל ומעד מהמשאית, עם הקרטון קפץ מהמשאית. הבנתי לאחר מכן שהוא קפץ מהמשאית כדי לא ליפול ולא לפגוע באיבר אחר בגוף. כשישבתי מולו ידעתי שקפץ מהמשאית עם ארגז, לא הבנתי באלו נסיבות. נתקל במשהו וקפץ עם הארגז מהמשאית (פ' ע' 54 ש' 25-28). 7. על רקע עדותה הנ"ל של גב' לוי, יש לקבוע כי גרסתו של התובע אינה גרסה כבושה. אין זה נכון לומר כי התובע הציג את גרסתו לראשונה בכתב התביעה. כבר כאשר פנה אל המעסיקה, בינואר 2007, תיאר את נסיבות התאונה כפי שתיארן בפני בית המשפט בהליך דנא. המעסיקה קיבלה בזמן אמת את המידע הרלוונטי, ואולם הדברים לא נרשמו בטופס הדיווח. גב' לוי, האחראית על הרישום, הסבירה כי לא רשמה את מלוא המידע, וזאת משום ש"לא מפרטים יותר מדי במעמד הזה, בתיאור התאונה. מה שהוא אמר באותו רגע שקפץ מהמשאית, לאחר מכן, לא הוספתי את זה, הוא ציין שזה בגלל ניילון שהיה שם" (פ' ע' 55 ש' 3-4). אין כמובן מקום לגלגל על התובע אחריות להחלטת הנציגה מטעם הנתבעת, שלא לרשום חלק מהדיווח שמסר. 8. יוער, כי מר רן ויינטל ציין שהוא מקבל את טענת התובע לגבי אופן התרחשות התאונה (ר' עדותו בפ' ע' 44 ש' 27). אין מדובר בעמדה סתמית; זוהי עדות בעלת משקל. מר ויינטל הוא מנהל התפעול אצל הנתבעת. כפי שיוסבר להלן, מר ויינטל היה ער לשיטת העבודה בה היה על התובע לפרוק ארגזים מהמשאית. העובדה כי מר ויינטל האמין לגרסת התובע בענין נסיבות התאונה מלמדת שגרסה זו אינה מופרכת או דמיונית; היא מסתברת ונובעת משיטת העבודה שנהגה באותה עת. 9. הנתבעות ביקשו לזקוף כנגד התובע את העובדה שלא העיד את עוזרו, מר יוסי לוי. ספק אם היה צורך להעידו, וזאת נוכח עדותה הברורה והבהירה של גב' לוי, כפי שנסקרה לעיל. ודוק: המידע בענין זהות העובד היה בידי הנתבעת, שהרי מדובר בעובד שלה. ככל שהנתבעות סברו שיש מקום "לברר את האמת" באמצעות עדות זו, היה בכוחן לזמן את העד להעיד. התובע מצדו הסביר שבחר לא עשה כן, אף שאיתר את העד, וזאת בהמלצת ב"כ; זאת מאחר שהעד "דיבר על כספים" והותיר על עורך-הדין רושם של מי שהסתבך בפליליים (ר' עדותו בפ' ע' 34 ש' 21-24). משידעו הנתבעות שאין בכוונת התובע לזמנו, יכלו הן עצמן לעשות כן. 10. אף לא מצאתי מקום לזקוף כנגד התובע את העובדה שבמסמך הפנייה למל"ל, נ/3, לא פירט את הסתבכות רגלו בניילונים בטרם הקפיצה. כידוע, מדובר בפנייה לצרכי קביעת נכות; לא מתבררת שם שאלת האחריות; התמצית בה נמסרו הדברים אינה פוגעת באמינות הגרסה דנא. הוא הדין בפירוט המופיע ב"תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" מיום 10.1.2007 (נ/5). נרשם: "חלוקת שתייה וקפיצה ממשאית". המידע נמסר לצורך קבלת טיפול רפואי; לענין זה, אין זה מעלה או מוריד מה הוביל לאותה "קפיצה". 11. אוסיף עוד כי לא ראיתי טעם בטענת הנתבעות לפיה התובע הציג שתי גרסאות בעניין תאריך האירוע. מועד התאונה - 20.9.2006 - מופיע בתצהיר העדות הראשית וכן בתצהיר הנסיבות, בתחשיב הנזק ובכתב התביעה. אמנם, בטופס 250 מופיע תאריך 10.9.2006; ואולם, גב' לוי הסבירה כי התובע פנה בדיעבד ולא זכר תאריך מדויק (ר' עדותה בפ' ע' 54 ש' 16). אני מוסיפה ודוחה את הטענה כי התובע "שיפץ גרסה" כדי להתאימה לעילת התביעה. סעיף 4 לתצהיר הנסיבות עולה בקנה אחד עם עדותו בתע"ר ובחקירה דנא. 12. אשר על כן, אני קובעת כממצא עובדתי כי התאונה התרחשה בנסיבות אותן תיאר התובע, קרי: רגלו של התובע הסתבכה בניילונים שבמשאית והוא נאלץ לבצע מעין קפיצת חירום אל מחוץ למשאית, ולמעשה מעד ונפל מן המשאית. 13. בשאלת האחריות: יש להטיל על הנתבעת 1 אחריות עיקרית לתאונה. הטעם לכך נעוץ בזה שהנהיגה שיטת עבודה שיש עמה סיכון בטיחותי. התובע הסביר, כי בכל משאית מועמסים ארגזים רבים; מדובר בחמש קומות של משטחי ארגזים, ובכל שורה ישנם 15 ארגזים (ר' עדותו בפ' ע' 42 ש' 10). מסביב לכל משטח נמתחים ניילונים בסיבובים, וזאת כדי להצמיד את הארגזים זה לזה (ר' עדותו בפ' ע' 42 ש' 13-16). מעל לכל קבוצת משטחים נמתח ניילון נוסף ("ניילון קונדום") המספק הגנה נוספת, בין השאר כנגד רטיבות (ר' עדות התובע בפ' ע' 42 ש' 18). וכיצד ניתן לשלוף ארגז לצורך הורדתו והובלתו ליעד? הדרך לעשות כן היא בקריעת הניילונים. התובע סיפר כי הקריעה נעשית בסכין יפנית או ביד (ר' עדותו בפ' ע' 37 ש' 18-19). כמובן, לא כל הניילונים נקרעים בבת אחת. הקריעה מתבצעת סביב הארגז המיועד לפריקה, תוך הותרת יתרת הניילון כאשר הוא מסובב ומלופף סביב הארגזים. כך נוצר מצב, שבו שאריות ניילון ורצועות ניילון נמתחות מחוץ לארגזים, ומסתבכות ומשתרכות על רצפת הארגז. 14. התובע הסביר: "אני לא חותך את המשטח לגמרי, אם אחתוך אותו, הניילון מחזיק את המשטח, לא אוכל לנסוע עם משאית כי הניילון זה מה שמחזיק את המשטח. מורידים לפי שורות. אם יש שלושים ארגזים מורידים שתי שורות, וגם לא שתיים, גם זה מורידים בהדרגה. הניילונים נשארים על האוטו עד שתי השורות של המשטח" (פ' ע' 37 ש' 14-17). ובהמשך: "יש ניילון עוטף ויש שמים משטח ניילון קונדום כזה שמורידים אותו. את הראשון מורידים, זה כמו קונדום כזה... הניילון עוזר לנו לנסוע עם הסחורה, אם לא הארגזים יתפזרו ברחוב... אסור לארגזים ליפול מתוך הארגז בנסיעה.. האריזה של הארגזים כפולה, ניילון אחד סביב ארגז ונוסף סביב המשטח כולו..." (פ' ע' 41 ש' 26 עד ע' 42 ש' 4). התובע אישר שכאשר הוא צריך לקחת ארגז, עליו לקרוע הן את עטיפת הקונדום והן את העטיפה הסובבת (פ' ע' 42 ש' 23-25). 15. מר ויינטל מטעם הנתבעת אישר כי שיטת העבודה היתה כפי שתיאר התובע. בדבריו אמר: "...המשטחים מועמסים ואם יורידו את השרינק (ניילון) המשטח לא יחזיק מעמד ויתפרק ומשאית צד, משאית שפותחים את הוילון, והמשטחים נמצאים על המשאית, באיזה שהוא שלב הוא חייב להוריד את הניילונים, ובאותו רגע הניילון פתוח, יש מצבים שהוא יכול לפתוח קצת וככל שהוא מתקדם הוא פותח יותר את הניילון. כל נהג והשיטה שלו...אם הוא עומד בנקודה ועכשיו הוא מוריד את כל ה-75 קרטונים, זה אפשרי [להשאיר ללא אריזה] אם הוא מוריד חצי אז אפשרי לפתוח את הניילון לגמרי. אם הוא מוריד שורה אחת או שתי שורות, זה פחות אפשרי. תלוי לאן הוא נוסע, לפעמים הוא נוסע בין נקודה לנקודה מרחק קצר" (פ' ע' 45 ש' 10-12). ובהמשך אישר כי "צפוי מצב שבו ימצאו משטחי ניילונים פתוחים בו זמנית" (פ' ע' 45 ש' 16-17). 16. אין צורך לומר כי שיטת עבודה זו מקימה עמה סיכון. הסיכון נעוץ בזה, שהניילונים הפזורים והמתעופפים, הנמשכים מהארגזים ללא הידוק, יהוו מכשול לסבל המבקש לשלוף ארגז ולהורידו בבטחה מהמשאית. היה על הנתבעת ליתן דעתה למכשול הצפוי, ולחשוב על דרך בטוחה למניעת תקלות צפויות. כך למשל, ניתן היה להעזר בעובד שלישי, העומד על המשאית לצורך קריעת הניילונים והידוקם. ניתן היה גם לחשוב על שיטה של הגלשת הארגזים מהמשאית החוצה באמצעות מגלשה. כך או אחרת, הנטל מוטל על המעסיק לבחון שיטות עבודה בטוחות, ולהנהיגן. 17. יחד עם זאת, התובע סובל מאשם תורם לתאונה. הטעם לכך נעוץ בזה, שידע כי הניילונים מצויים במקום; לא היה מדובר בנסיעתו הראשונה; הנקודה שבה ארעה התאונה אף לא היתה נקודת העצירה הראשונה באותו יום חלוקה. התובע הודה: "הרבה מסתובבים בתוך הארגז, כלומר מחפשים סחורה. הסחורה לא מוכנה, זורקים לפי כמות לתוך המשאית, ואז אתה מסתובב הרבה ומחפש את הארגזים. למשל מיצים, כדי למלא את התעודה, מה שלקוח צריך לקבל. הרבה פעמים אתה נתקל, אתה מחפש הרבה. מחפש על משטח והניילונים מפריעים שם" (פ' ע' 44 ש' 1-4). הנה כי כן, היה על התובע, כעובד מיומן וכראש צוות המשאית, לתת דעתו ל"ניילונים המפריעים", להניח רגלו בבטחה ובזהירות, והכל כדי למנוע הסתבכות של הרגל באחד הניילונים. 18. אני מעמידה את אשמו התורם של התובע בשיעור 20%. הנזק 19. שאלת הנכות הרפואית: ד"ר אדיבי מטעם התובע הציע כי התובע סובל מנכות בשיעור 10% בגין בלט דיסק ולפי תקנה 37(7) לתקנות המל"ל. בחוות הדעת נרשם כי נמצאה רגישות באזור מותני תחתון, בעת כיפוף. המומחה נחקר, ואישר כי לא מצא כל בעיה נוספת בתנועות, פרט לכיפוף (ר' עדותו בפ' ע' 21 ש' 21-31). 20. לא מצאתי מקום לפסול את חוות הדעת מחמת הרשעתו של המומחה בפליליים (ר' גזר דין של כב' השופטת ע' ויינברג נוטוביץ מיום 6.9.2010, אשר לפיו הנ"ל הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים). אף כי האישום הוא חמור, אין בכך כדי לשלול את נכונות הממצא הרפואי בענין התובע. ואמנם, מומחה הנתבעת, ד"ר ביאליק, אישר כי גם הוא מצא שהתובע סובל מ"בקע דיסק בגובה בין חוליות מותניות רביעית וחמישית" (ר' ע' 1 בחוות דעתו). ממצא זה נתמך בבדיקת הסריקה הרנטגנית הממוחשבת (שם). ד"ר ביאליק סבר כי התובע אינו סובל מבעיות תנועה, והדגים זאת באמצעות ארבע תמונות כיפוף שצורפו לחוות הדעת. ואולם, תמונה נוספת שצילם - ואשר לא צורפה לחוות הדעת - מדגימה תנועתיות מוגבלת במידת מה בעת כיפוף הגב קדימה כלפי רגליים ישרות, בישיבה. תמונה זו הוגשה במהלך החקירה הנגדית (נ/1). הגו נראה קמור לאחור, והברכיים אינן מתיישרות לגמרי אלא נותרות כפופות; יד שמאל כלל אינה מגיעה לאצבעות כף הרגל, ואילו יד ימין נוגעת בבוהן, באצבע היד בלבד. 21. ד"ר ביאליק אישר בחקירתו כי בלט הדיסק קיים; אף שלא היה מוחש בעת הבדיקה - אין לשלול אפשרות שתימצא לו משמעות קלינית בשלב אחר של חיי התובע (ר' עדותו בפ' ע' 29 ש' 11-20). 22. על רקע הממצא בענין בקע דיסק, שנראה בלתי פעיל במועד הבדיקה על ידי ד"ר ביאליק (ד"ר ביאליק בדק את התובע ביום 16.12.2010), אני סבורה כי נכון להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור 5%, בגין הגבלת תנועות קלה מאוד בעמ"ש מותני. 23. על הרקע הזה, ניתן לפנות לבירור ראשי הנזק בהם מתבקש הפיצוי, וכדלקמן: א. הפסד השתכרות לעבר - התובע הציג תל"ש שקיבל מהנתבעת. עיון בתל"ש שלפני התאונה, מחודשים מרץ עד אוגוסט 2006, מלמד כי שכרו הממוצע עמד על סך 7,530 ₪ (קרן). התובע, כאמור, הועסק אצל הנתבעת בהובלה ובשינוע ארגזי שתיה. בחודש התאונה, ספטמבר 2006, שכרו לא נפגע. גם באוקטובר 2006 נרשם שכר כרגיל. ואולם, לאחר מכן, בנובמבר 2006, מופיע שכר בסך 5,844 ₪ בלבד. לאחר מכן, לא קיבל עוד שכר מהנתבעת 1. בחודש פברואר מופיע תל"ש שבגדרו שולמו לתובע פיצויי פיטורים (ותשלומים נוספים הקשורים לפיטוריו). ב. אין מחלוקת כי התובע לא פנה מיד בתלונה אודות התאונה. התובע הסביר כי "בזמן התאונה לא חשבתי שמדובר בפגיעה רצינית והמשכתי לעבוד תוך שאני סובל מכאבים" (ס' 6 לתצהירו). לאחר מספר ימים פנה לאורתופד, ד"ר קטנוב, ורק מאוחר יותר "הבנתי שנפגעתי בצורה רצינית" (ס' 9 לתצהירו). תמיכה לגרסת התובע בנקודה זו נמצאת בעדותה של המזכירה גב' לוי. גב' לוי סיפרה ששאלה את התובע מדוע לא דיווח על התאונה במועד; התובע הסביר לה: "שבהתחלה לא כאבה לו הרגל, לא היו לו כאבים, לאחר מכן הרגיש כאבים" (פ' ע' 54 ש' 30-31). גם נתון זה לא צויין על ידה בטופס 250, שכן "בתיאור של התאונה צריך לתאר את התאונה, לא מה גרם לו להגיע אחרי מספר חודשים" (פ' ע' 55 ש' 7). ג. התובע העיד כי לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, במרץ 2007, ניסה לעבוד בעבודות מזדמנות שונות: בחנות בגדים רנואר כנהג משאית; במוקד 101 כסייר עם רכב; וכן בשופר-סל כבודק במחסן ירקות (ר' עדותו בפ' ע' 40 ש' 29 עד ע' 41 ש' 2). אני מקבלת את גרסת התובע לפיה מדובר היה בעבודות מזדמנות וזמניות, אשר לא העלו אותו על מסלול עבודה רציף ומסודר (כטענתו בסעיף 18 לתצהירו). לא רק שפירט שמות של מקומות עבודה (באופן המחזק את אמינותו), אלא שלא היה בידי הנתבעת כדי להציג גרסה לסתור. ודוק: הנתבעת חקרה בעבודות התובע, והגישה לבית המשפט ממצא של תל"ש של התובע בחברת "מגאסון אלקטרוניקה ובקרה 19". לו אמנם עבד באופן מסודר ונמשך במקום אחר, חזקה כי עניין זה היה מתברר במסגרת החקירה שערכו הנתבעות, ומוצג בפני בית המשפט. ד. אין מחלוקת כי התובע לא פנה למל"ל במועד, ולא קיבל דמי פגיעה (ר' עדותו בפ' ע' 40 ש' 14-15). בנסיבות הענין, אין לזקוף זאת כנגדו. ראשית, מתברר כי רצה להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת, ולא מיד פנה לממש את זכויותיו כעובד. שנית, היה על המעסיק ליידע את העובדים בענין זכויותיהם, ובתוך כך זכות הפנייה למל"ל, מקום בו מתרחשת תאונת עבודה. ה. אני סבורה כי ראוי לפצות את התובע, כמקובל, בגין שלושה חודשי מחלה. מן המפורסמות היא כי פגיעה בגב ובלט דיסק גורמים לכאב ולהגבלת תנועה, לפחות בתקופה הסמוכה לתאונה. ד"ר אדיבי ציין כי הנ"ל היה מצוי באי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 31.12.2006; לאחר מכן סבל מנכות זמנית בשיעור 50% עד ליום 31.1.2007; נכות זמנית בשיעור 25% - עד ליום 5.3.2007. ו. התובע יפוצה בראש זה בסך של 22,500 ₪ כמבוקש, בגין שלושה חודשי עבודה, ובצירוף הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.11.2006 (אמצע התקופה) ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ועל דרך הערכה, בגין תקופת התאוששות ומציאת מקום עבודה חדש - סכום נוסף של 15,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2007 ועד התשלום בפועל. ז. אבדן השתכרות לעתיד - התובע מצא עבודה בחברת מגאסון הנ"ל, ושם הוא עובד מיום 1.5.2008 (ר' תל"ש נ/8א' עד נ/8כה'). עיון בשכרו בחברה זו מלמד כי הוא מצוי בגבולות השכר שקיבל מהנתבעת. אמנם, בתחילת דרכו היה השכר נמוך יותר (ר' תל"ש מספטמבר 2008 - 6,460 ₪), ואולם, נראה כי בשנת 2010 התייצב שכרו. באוגוסט 2010 קיבל 8,902 ₪; בספטמבר 2010 קיבל 7,480 ₪ (ברוטו). התובע העיד כי עבר קורס מקצועי לטכנאות אלקטרוניקה (ר' עדותו בפ' ע' 41 ש' 3-10). ח. נמצא, אם כן, כי התובע לא נפגע לטווח הארוך בכושרו להתפרנס, בעקבות נכותו. גם אין בסיס להניח כי הנכות, הנמוכה, תפריע לו לממש את מקצועו הנוכחי כטכנאי אלקטרוניקה. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שהתובע עלול להיפלט ממקום העבודה. בעברו שימש כנהג וסבל, ונראה כי יתקשה לחזור לעבודה כזו מחמת הפגיעה. כידוע, במקרי נכות כגון דא, נהוג לפסוק סכום גלובאלי. בהתחשב ב-35 שנות העבודה שנותרו לתובע עד לפרישתו, ובשיעור הנכות, ובהיעדר גריעה של ממש מהשכר דהיום - אני פוסקת לתובע סך של 70,000 ₪ בראש זה. ט. בגין כאב וסבל - על יסוד הנכות, ובשים לב לכאבי הגב הנובעים באופן טבעי מבקע דיסק - יפוצה בסך 30,000 ₪. י. אין בסיס לפיצוי בגין עזרת הזולת. לא הוגשו קבלות על הוצאות. גם אין להניח שיידרש לעזרת צד ג' בעתיד. התביעה בראש זה - נדחית. יא. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - אני פוסקת סך גלובאלי של 5,000 ₪. אמנם, הוצאות אפשריות לשיכוך כאבים ולפיזיותרפיה מצויות בסל הבריאות; ואולם, מן המפורסמות היא כי לעיתים יש צורך להיזקק לשירות פרטי או דחוף. יב. מהפיצויים ינוכה מענק המל"ל בסך 23,569 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2008 ועד לתשלום בפועל (לפי תע"צ מל"ל, ואישור תשלום מיום 11.10.2011). 24. כמובן, יש לנכות אשם תורם בשיעור 20%. 25. הנתבעות, ביחד ולחוד, יפצו את התובע בסכומים הנ"ל. בנוסף, ישאו בהוצאות התובע בהליך זה: אגרה, שכ"ט מומחים, פיקדונות עדים (ככל שהופקדו), שכר בטלת עדים, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהסחורהמשאיתנפילה