סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי: "בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". אי תשלום השכר במועד לעובד גורם לו לקשיים כלכליים לא מבוטלים ואף נזק (בין היתר בשל היעדר יכולת לעמוד בתשלומים השונים שהוא חייב בהם, ובכלל זה חשבונות חשמל מים והחזר חובות). מטרתו של סעיף 17 המחייב מעביד בתשלום פיצויי הלנה אינה רק להרתיע מעביד, אלא אף לפצות עובד על הנזק שנגרם לו בעקבות התשלום המאוחר (עע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נגד אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד ואח', ניתן ביום 28/07/2005). בעניין לוד נטען, בין היתר, כי השכר לא שולם בשל הקשיים הכלכליים של העירייה. בית הדין הארצי דחה את הטענה, וקבע כי קשיים כלכליים אינם באים בגדר נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה (עניין לוד סעיף 21 לפסק הדין של השופטת (כתוארה אז) נילי ארד). בעניין לוד, בסופו של דבר, חויבה העירייה בתשלום פיצויי ההלנה, אם כי בשיעור מופחת: "איזון ראוי ומידתי בין חומרת הלנת השכר מזה לבין חומרת הסנקציה של השתת פיצוי הלנה מזה, מחייב לדעתנו הפחתת שיעור פיצוי הלנת השכר מן השיעור המירבי שנקבע בחוק ומזה שנפסק על ידי בית הדין האזורי, והעמדת תשלום פיצוי ההלנה לעובדי עיריית לוד על שיעור שנתי של 25% (אפקטיבי) בגין השכר שלא שולם במועדו. זאת, עד לתקרת השכר הממוצע במשק כפי שתהיה ביום ביצוע התשלום בפועל". הלנת שכר