בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי הציבור מר אליאב יארניצקי וגב' אלה בלאס; ב"ל 1627/09), בו נדחתה, מחמת התיישנות, תביעת המערערת לתשלום קצבת זקנה לתקופה שמחודש מאי 2006, עת הגיעה לגיל 66, עד לחודש אוגוסט 2007, מועד בו קצבתה אושרה. המערערת, ילידת שנת 1940, הגישה למשיב (להלן - המוסד) תביעה לקצבת זקנה ביום 18.8.2007, לאחר שפרשה מעבודתה. תביעתה אושרה החל מיום 1.8.2007. לאחר מכן הודיע המוסד כי תיקן את החלטתו, כך שתביעתה של המערערת אושרה החל מיום 1.7.2007. השאלה שעמדה בפני בית הדין האזורי היתה, האם זכאית המערערת לתשלום קצבת זקנה החל מחודש מאי 2006, עת הגיעה לגיל 66, גיל בו היתה המערערת זכאית לקצבת זקנה שאינה תלויה בהכנסות. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו אלה העובדות העולות מתצהיר המערערת, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: "א. התובעת ילידת 6/5/40 עבדה עד ליום 31/7/08 מועד בו "הוצאה לפנסיה", כהגדרתה; ב.      ביום 18/8/08 הגישה התובעת תביעה לקצבת זיקנה; ג.      ביום 26/8/08 הומצאה תשובת הנתבע לפיה התביעה אושרה החל מיום 1/8/07, אך נדחתה לתקופה קודמת בהסתמך על סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995; ד.     ביום 31/8/08 הומצא מכתב נוסף מטעם הנתבע המפרט את גובה הקיצבה ועוד פורט כי אין זכאות מחודש 5/08 בשל הכנסות; ה.    הנתבע לא טרח לידע את התובעת בגיל 66 כי היא זכאית לקצבת זיקנה ללא תלות בהכנסות; ו.     ביום 26/8/08 פנה הנתבע אל התובעת וצרף לפניה טופס תביעה לקצבת זיקנה עבור בעלה של התובעת."   בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי הצהירה ב"כ המוסד, כי בחודש אוגוסט 2008, בעת הטיפול בתביעת המערערת, התברר שבן זוגה לא מקבל קצבת זיקנה למרות היותו מעל גיל זיקנה, שכן תביעתו מחודש אוקטובר 2006 נדחתה בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח, ולפיכך נשלח אליו טופס תביעה. המערערת טענה בתביעתה, כי על המוסד מוטלת חובת גילוי מוגברת כלפי מבוטחיו, וכי על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר זכויותיהם. משהמוסד לא יידע את המערערת באשר לזכותה לתבוע קצבת זקנה בהגיעה לגיל 66, חרף היותה רשומה אצלו, מוטלת עליו החובה לפצות את המערערת ולשלם לה את הקצבה החל ממועד זה. המערערת ביקשה להפנות לרע"א 09-11-15488 המוסד לביטוח לאומי נ' פרידמן (להלן - עניין פרידמן), ממנו עולה כי על המוסד לשלוח מכתבים לציבור המבוטחים המגיעים לגיל זקנה תוך זמן סביר, ובמידה שנגרם נזק כתוצאה מאי שליחת המכתבים, יישא המוסד באותו נזק. בית הדין האזורי הסביר בפסק דינו, כי אף שבחקירה הנגדית ניסה המוסד לטעון כי שלח למערערת הודעה על זכאותה, הודעה שלא הגיעה אליה, הרי שטענה זו לא הוכחה ונזנחה בסיכומים, ולפיכך נקודת המוצא היא כי המוסד לא יידע את המערערת בדבר זכאותה לקצבת זיקנה בתכוף להגיעה לגיל 66. בית הדין האזורי קבע, כי אמנם, בהתאם לפסיקה, שצוטטה בהרחבה על ידו, "אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל שניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם" (עב"ל 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי, להלן - עניין ברש). אלא, שאין בעובדה כי במקרה מסוים לא נשלחה הודעה למבוטח, מטעם כזה או אחר, כדי להקים עילת תביעה למערערת, כאשר תביעתה הוגשה בשיהוי החורג מהוראות החוק. באשר לטענות המערערת קבע בית הדין, כי אין לנפסק בענין פרידמן כדי להכריע את ענייננו, מששם מדובר בתביעת נזיקין שקמה מכח מחדל של המוסד ואין מדובר בתביעה לתשלום גמלה על פי החוק. באשר לטענה כי פרטיה של המערערת היו ידועים למוסד ולפיכך היה עליו ליזום פניה אליה, קבע בית הדין כי זכאות לקיצבת זיקנה נגזרת מגיל, תקופת אכשרה ותושבות. לפיכך, על המערערת היה להביא את פרטי עניינה בצורה מסודרת בפני הגורם המוסמך במוסד. באשר לטענה כי היה על המוסד ליידע את המערערת כאשר בעלה הגיש תביעה, כפי שעשה לגבי בעלה בעת הטיפול בתביעתה, קבע בית הדין כי אכן ראוי היה כי בחודש אוקטובר 2006, בעת שנבחנה תביעת הבעל, היתה נבחנת זכאות כל היחידה המשפחתית כפי שנעשה באוגוסט 2008 אצל המערערת. אולם הדבר לא נעשה, ככל הנראה משתביעת הבעל נדחתה ולכן לזכאות האישה לא היתה רלבנטיות לקצבתו שנדחתה. זאת בניגוד לתביעת המערערת שאושרה, ולפיכך היה צורך לבדוק אם היא זכאית לקיצבה זוגית או לקצבת יחיד. מכל מקום, אין בכך כדי להקים זכאות לגימלה מכח החוק. לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. הערעור בערעור חזרה המערערת, בעיקרו של דבר על טענותיה בבית הדין האזורי. כמו כן טענה המערערת כי בהתאם לנפסק בענין פרידמן, משהמוסד לא עמד בחובה המוטלת עליו בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, חרף העובדה כי מלוא הנתונים הרלבנטיים היו בידיו, הרי שגרם נזק למערערת, בגינו עליו לפצותה. עוד נטען כי בית הדין קמא לא התייחס לטענות המערערת באשר לעוולת הרשלנות. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם, אשר ייחשבו לסיכומים מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומיהם וכל חומר התיק. ב"כ המערערת ביקש להדגיש כי עניינה של המערערת שונה מן הפסיקה העדכנית בעניין זה, לאור נסיבותיו. ב"כ המוסד טען כי בפסיקת בתי הדין נקבע כי מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי החוק, ולשאלה האם יידע המוסד את מבוטחיו על זכויותיהם אין רלבנטיות לעניין זה. לאחר ישיבת קדם הערעור הגיש ב"כ המערערת את פסק הדין שניתן בעניין פרידמן, לאחר שניתנה רשות הערעור, ובו נקבע כי המוסד יפצה את המבוטח בשל נזק שנגרם לקצבת הזקנה כתוצאה מאי משלוח הודעה על זכאותו של המבוטח, כפי שיעור הקצבה שנגרע. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו, עליהם נוסיף מספר דברים. סעיף 296 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן - החוק) קובע כך: "(א)    כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב)       הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (1) וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור ..." המערערת טוענת, כי משהמוסד לא יידע אותה בדבר זכאותה לקצבת זקנה שאינה תלויה בהכנסות, החל ממועד הגיעה לגיל 66, הרי שעליו לחרוג מהוראתו של סעיף 296, ולשלם לה את הגמלה באופן רטרואקטיבי החל ממועד זה. שאלה זו שבה ועולה בפסיקתנו מעת לעת. ההלכה לעניין זה, כפי שנקבעה בעניין ברש, היא כזו: "הלכה היא, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תישמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" (עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו, 603, בעמ' 620-619 לפסק דינו של הנשיא אדלר). לפיכך, וככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטח. על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין [עב"ל 313/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי (11.5.04)]. בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו'אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק'(עניין דוד ליבוביץ). 'אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור' [עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי (18.5.03)]." עם זאת, ונוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו 'כי ינחה את המבוטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו'". על הלכה זו חזרתי גם בפסק הדין בעב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 17.3.2010), שם ביארתי כי הלכה זו עולה בקנה אחד עם תכלית תשלום הגמלה, וכדלקמן: "בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה, (למשל בעב"ל 114/06 מיכאלי - המוסד, בהילכת פריג' ובעב"ל 1304/04 כץ - המוסד, שהבג"ץ עליו נמחק) תכלית תשלום הגימלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף 296(א) לחוק לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296(ב) לחוק מאפשר סטייה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל. לאור זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגימלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגימלאות הגבייתיות..." לאחרונה אומצה הלכה זו גם בפסק דינה של חברתי השופטת רונית רוזנפלד בעניין המוסד לביטוח לאומי - מימון (עב"ל 617/09, ניתן ביום 29.7.2010; להלן - עניין מימון), אשר יוזכר עוד להלן. מהאמור לעיל עולה כי, ככלל, לא מוטלת חובה על המוסד ליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם השונות כלפיו. אמנם נאמר בעניין ברש כי נכון יהיה כי המוסד יעשה כל שניתן על מנת ליידע את המבוטחים אודות זכויותיהם, אולם אין בכך כדי להקים למבוטחים זכאות כלשהי, שלא על פי הדין, לגמלאות השונות. והדין הוא, על פי תקנות 1 ו-2 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח - 1998, כי על התובע גמלה להוכיח זכותו על ידי הגשת תביעה בטופס שהורה עליו המוסד, ולצרף לתביעה את כל המסמכים הדרושים להוכחת זכותו לגמלה. בערעורה ניסתה המערערת לטעון, כי חובת הפיצוי קמה לה בענייננו, נוכח התרשלותו של המוסד במילוי חובתו בדבר יידוע המבוטחים באשר לזכויותיהם. כלומר, המערערת מנסה להעלות טענות שהן נזיקיות במהותן. יובהר, כי לעניין זה יש להבחין בין טענה לפיה מעילה כזו או אחרת, הנובעת מהחוק, קמה למבוטח זכות לתשלום גמלה מאת המוסד, לבין טענה כי עילה זו או אחרת, שאינה עולה מהחוק, מקימה זכות לתשלום פיצוי מאת המוסד. בעוד שהטענה הראשונה דינה להתברר בפני בית הדין לעבודה, הרי שהטענה השניה, טענה נזיקית במהותה, אינה מצויה בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה. לעניין זה נקבע בעניין מימון כך: "הנה כי כן, בקשר לתביעתו של הזכאי לגמלה הטוען שקופח בזכותו, נתונה לבית הדין לעבודה הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על פעולות המוסד, בהתאם לדין הכללי. ... לטעמנו, סמכותו העניינית של בית הדין, ... אינה כוללת אפשרות של היזקקות בית הדין לתביעות מבוטחים כנגד המוסד מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח חוק הביטוח הלאומי. ... אנו לא מצאנו, בין בהוראות חוק בית הדין לעבודה ובין בהוראות חוק הביטוח הלאומי, הוראה מפורשת המסמיכה את בית הדין לדון בתביעה עצמאית שכזו, מכוח פקודת הנזיקין. לטעמנו, הסמכות להיזקק לתביעות מכוח הפקודה מצריכה הוראה ברורה ומפורשת בדין, כפי שנמצא בהתייחס לסמכות בית הדין שנקבעה מפורשות ובמדויק, לדון בעוולות אחדות לפי פקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה ... נמצאנו למדים אפוא, כי אין בדין הסמכה כללית לבית הדין לדון בעוולות לפי פקודת הנזיקין, בין בקשר לסכסוך עבודה ובין בכלל." מטעם זה, צדק בית הדין האזורי כאשר לא דן בטענותיה של המערערת הנוגעות לעוולת הרשלנות. מטעם זה גם אין רלבנטיות לענייננו לנפסק בעניין פרידמן, ממנו מנסה ב"כ המערערת להיבנות, שכן שם מדובר היה בתביעה נזיקית, אשר הועברה לבית משפט השלום על ידי בית הדין האזורי בחיפה, מחמת היעדר סמכות עניינית. בעניין פרידמן נפסקו למבוטח פיצויים בגין הרשלנות בה נקט המוסד, כנקבע שם, כאשר לא יידע את המבוטח בדבר זכאותו לקצבת זקנה. לבית הדין לעבודה כאמור אין סמכות לפסוק פיצויים נזיקיים, אלא לדון בזכאות המבוטח לגמלה, בהתאם להוראת החוק והתקנות בלבד. המערערת טענה להפליה, נוכח העובדה שהמוסד שלח דרכה טופס תביעה לקצבת זקנה לבעלה, אך לא נהג עימה באופן דומה כאשר נדונה תביעתו של בעלה לקצבת זקנה מוקדם יותר. בבית הדין האזורי התברר, כי עניין זכאותו של בעלה של המערערת לקצבת זקנה עלה בעת בירור תביעתה של המערערת לקצבת זקנה, ומטעם זה נשלח אליו טופס התביעה. בית הדין האזורי העיר בעניין זה כי ייתכן שהדבר לא נעשה באופן דומה גם לגבי המערערת, משתביעת הבעל נדחתה, ולכן לזכאות האישה לא היתה רלבנטיות לקצבתו שנדחתה. זאת בניגוד לתביעת המערערת שאושרה, ולפיכך היה צורך לבדוק אם היא זכאית לקיצבה זוגית או לקצבת יחיד. מכל מקום, אין בכך כדי לבסס טענת הפליה בנסיבות אלו, או להעניק למערערת קצבה בניגוד להוראת סעיף 296 לחוק. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ח' תשרי התשע"ב (6 אוקטובר 2011), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.  נילי ארד,נשיאה, אב"ד יגאל פליטמן,סגן נשיאה ורדה וירט-ליבנה,שופטת נציג העובדים, מר שלום חבשוש נציג המעבידים, מר יורם בליזובסקי קצבת זקנה