תאונת דרכים נכות בכתף שמאל ובצוואר

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1959, נפגעה, כהולכת רגל, בתאונת דרכים ביום 9.9.01. התאונה מהווה גם תאונת עבודה. אין מחלוקת לעניין חבות הנתבעים, המשתמש ברכב אשר פגע בתובעת ומבטחת השימוש ברכב, לפצות התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא בשאלת הנזק ובשאלה זו נשמעו ראיות. התובעת, ימנית, נפגעה בתאונה בידה השמאלית ובצוואר. היא נבדקה בחדר המיון למחרת התאונה ונמצא שבר ללא תזוזה של הסטילואיד הרדיאלי בשורש כף יד שמאל. היד גובסה לתקופה של 11 ימים ולאחר מכן טופלה באמצעות סד. כמו כן בוצעו טיפולי פיזיותרפיה. לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה הסכימו הצדדים על מינויו של ד"ר גורדין כמומחה מוסכם בתחום האורטופדי. בבדיקתה מתאריך 15.9.08 התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בכתף שמאל, שכמה ימין, חוסר תחושה ביד שמאל, כאבים בצוואר, כאבי ראש והרגשת מתח בצד האולנרי של האמה השמאלית. במסגרת חוות דעתו מתאריך 19.8.08 קבע ד"ר גורדין כי השבר ביד שמאל התחבר היטב ולא הותיר הגבלה בתנועות שורש כף היד. הוא קבע כי לא נותרה נכות בגין השבר. ד"ר גורדין ציין כי התובעת סובלת מתסמונת מנהרת כף היד (carpal tunnel synd). תסמונת זו קיימת בשתי הידיים והיא לא נגרמה מהתאונה. בבדיקת התובעת נמצאה הגבלה קלה בכיפוף הצוואר וכן נמצאה רגישות על העצב הסופרה סקפולרי משמאל וירידת תחושה באזור העצבוב בלי דלדול שרירים. בגין הכאב והמגבלה באזור כתף שמאל ולאור מקצועה של התובעת, כך ציין ד"ר גורדין, מנצחת ופסנתרנית, נקבעה "מחוץ למבחנים", נכות בת 5%. ד"ר גורדין לא נחקר על חוות דעתו. התובעת טענה בסיכומיה כי אכן מדובר בקביעה לא שגרתית של נכות, אך קביעת הנכות מלמדת שהמומחה האמין לה ושוכנע כי היא מוגבלת עקב הכאב, באופן שמחייב קביעת נכות. התובעת טענה כי המומחה לא נחקר ולכן נחזים הצדדים כמסכימים לחוות הדעת. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי מחוות דעתו של ד"ר גורדין יש ללמוד כי מצבה הרפואי האובייקטיבי של התובעת לא עולה כדי נכות. רק בשל עיסוקה ראה המומחה לנכון בכל זאת לקבוע נכות, תוך חריגה מהמנדט שניתן לו, שהרי קביעת הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט. הנתבעים מציינים כי המומחה לא דייק גם בהגדרת והבנת מקצועה של התובעת, כתיבת מוסיקה ועיבודים, כפי שיפורט בהמשך. לאחר עיון בחוות הדעת ובטענות הצדדים החלטתי לקבל בחלקה את קביעתו של ד"ר גורדין באשר לנכות הרפואית. יש להצטער על כך שהצדדים לא הפנו שאלות הבהרה לד"ר גורדין על מנת שיחווה דעתו על הנכות הרפואית של התובעת בהתעלם ממקצועה, כך שקביעתו בעניין זה אינה ברורה. ד"ר גורדין מצא מגבלת תנועה בצוואר וכן מצא רגישות וכאב בכתף שמאל. הוא קבע כי לאור מקצועה של התובעת, מנצחת ופסנתרנית, יש להעניק לה נכות בת 5%, "מחוץ למבחנים". בכך אכן חרג ד"ר גורדין במידת מה מהסמכות שניתנה לו. על מומחה בית המשפט לקבוע את הנכות הרפואית בלבד, כאשר השפעת נכות זו על תפקודו של הנפגע, בשים לב למקצועו ועיסוקו, מסורה לבית המשפט. בנסיבות העניין, בשים לב למגבלות שנותרו לתובעת, כפי שנמצאו על ידי ד"ר גורדין ופורטו בחוות דעתו, בהתאם למסמכים הרפואיים ובהתעלם בשלב זה מעיסוקה ומקצועה, אני מעמידה את הנכות הרפואית שנותרה לתובעת על 3%. ובאשר לפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות. התובעת עלתה לישראל מאוקראינה בשנת 1995, בהיותה כבת 36 שנים. היא למדה באוקראינה בבית ספר למוסיקה והיא בעלת תואר ראשון כפסנתרנית ותואר שני בהוראת שירה במקהלה וניצוח. הוצג אישור המחלקה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל במשרד החינוך על פיו התארים שקולים לתואר שני ישראלי. התובעת מתגוררת באשקלון. היא החלה לעבוד בשנת 1998 כמורה למוסיקה במתנ"ס וולדנברג. בתצהירה ציינה כי לא קיבלה מהמתנ"ס שכר באופן סדיר וכי תלושי השכר אינם משקפים את מלוא עבודתה. בשנה שקדמה לתאונה, לדבריה, לא הוצאו לה תלושי שכר ורק לאחר התאונה הוצאו לה תלושים המתייחסים למספר חודשים. במקביל לעבודתה במתנ"ס, ציינה התובעת בתצהירה, עבדה בשעות הבוקר בעבודות ניקיון בקופ"ח באמצעות קבלני כח אדם שונים (מישל גבאי, או. אר. אס, שמר). עוד ציינה כי בסופי שבוע עבדה כזמרת במסעדה באשקלון אצל ניסן פרסטיוב. היא ציינה כי לאחר התאונה לא עבדה שלושה חודשים וחצי, ובסוף חודש דצמבר 2001 חזרה לעבודתה במתנ"ס ובעבודות הניקיון. בעבודות הניקיון בקופ"ח סייעה לה בתה, קטיה, אשר עשתה עבורה את העבודות הקשות. כאשר בתה לא יכולה הייתה להגיע, חברה לעבודה עזרה לה. היא עבדה בעבודות הניקיון יחד עם בתה עד סוף שנת 2003 ובשנת 2004 הועברה העבודה על שם בתה. באוקטובר 2003 עזבה את עבודתה במתנ"ס. לאחר מכן החלה לעבוד בעמותת אורורה, כמדריכה של מקהלת ילדים, מנצחת ומלווה בפסנתר. היא עובדת כעשר שעות בשבוע. לטענתה, קשה לה לנגן ולנצח בשל כאביה בכתף וביד והיא נאלצת לטול הפסקות מעת לעת. לכן, לטענתה, אינה יכולה לעבוד שעות רבות יותר. עוד טוענת התובעת בתצהירה כי לעבודות הניקיון לא חזרה ואינה מסוגלת לחזור בשל התאונה. בחקירתה ציינה כי במתנ"ס עבדה פעמיים בשבוע, שעתיים - שלוש בכל פעם, בניצוח וכתיבת עיבודים למקהלה של מבוגרים. היא עבדה במתנ"ס משנת 1998 ועד שנת 2004. לאחר מכן החלה לעבוד עם ילדים במרכז אורורה, שם היא עובדת גם כיום. היא עובדת שלוש פעמים בשבוע, פעמיים אחר הצהריים וביום שישי בבוקר. בימים בהם אינה עובדת היא "כותבת מוסיקה ועיבוד בבית וזה לוקח זמן, לקחת עוד להקה צריך לכתוב עוד מוסיקה" (עמ' 18). בניקיון בקופ"ח עבדה משנת 2000 ועד שנת 2004: "כשהתחלתי לעבוד עם ילדים הלכתי מהניקיון כי היה לי קשה ואני מבינה שאני לא יכולה לעבוד אחרי התאונה" (עמ' 19). עקב התאונה נעדרה כשלושה חודשים מעבודתה. לאחר מכן חזרה לעבוד באותה המתכונת, גם בניקיון. מעבידיה בעבודות הניקיון היו מרוצים מעבודתה :"הם לא הבינו למה אני עוזבת" (עמ' 20). התובעת אישרה כי התאונה הייתה תאונת עבודה והיא קיבלה דמי פגיעה. היא לא הגישה תביעה לנכות: "אני לא יודעת חוקים, שאני לא בסדר דברתי עברית. עכשיו אני מדברת טוב" (שם). "בקופ"ח לא אמרו לי כלום שצריך לעשות. חשבתי שמה שקבלתי מביטוח לאומי זהו" (עמ' 21). לשאלה מדוע היא עובדת רק עם שתי מקהלות ולא נוטלת על עצמה עבודות נוספות השיבה: "אני לא יכולה יותר, כי אני לא יכולה להתחיל עם להקה אחרת עם הרפרטואר הזה. אם יהיה עוד מקומות, אני אעבוד, אבל באשקלון אין הרבה עבודה, יש שלוש להקות, שתיים שלי, אין משכורת באשקלון אנשים לא משלמים. לנסוע לאשדוד, אני לא נוהגת". לשאלה מדוע אינה מלמדת פיתוח קול השיבה: "פיתוח קול זה 50 ₪ לשעה באשקלון, יש לי שני ילדים, אבל הם שרים בלהקה שלי ואני לא יכולה יותר לקחת כסף. אני כותבת הרבה מוסיקה ואין לי יותר זמן. בזמן האחרון אני יותר עייפה, כי לכתוב מוסיקה זה המון כח בראש וצריך לנגן בשתי ידיים. אמרתי שאני לא רוצה ניקיון כבר. אני רוצה לעשות רק מוסיקה" (עמ' 22). אין מחלוקת כי התובעת מתפקדת לשביעות רצון מעסיקיה במקום עבודתה בעמותת אורורה וכי אין באפשרות העמותה להציע לה שעות עבודה נוספות משיקולים תקציביים (עמ' 22- 23). מטעם התובעת העידה גם בתה, קטיה, ילידת 1986. היא ציינה כי לאחר התאונה עזרה לאמה בעבודות הניקיון בקופ"ח. כשהייתה כבת 17 הועברה המשרה על שמה. היא סייעה לה בעבודות אלו עד שנת 2004 לערך. עוד העידה מטעם התובעת הגב' טטיאנה פוריבקין. בתצהירה ציינה כי היא ילידת 1956, ילידת אוקראינה. היא בעלת תואר ראשון בהוראת מוסיקה ופסנתרנית. היא עלתה לישראל בשנת 1995 אך בשל קשיי התאקלמות לא עבדה במקצועה. מסוף שנת 2000 ועד תחילת שנת 2005 עבדה בעבודות ניקיון בקופ"ח לאומית באשקלון דרך קבלני כח אדם. התובעת החלה לעבוד עמה בקופ"ח מספר חודשים לאחר שהיא החלה עבודתה שם. היקף העבודה היה כשש שעות ביום, בבוקר שלוש שעות ואחר הצהריים שלוש שעות. לאחר התאונה התובעת לא עבדה כשלושה חודשים וחצי. לאחר שחזרה לעבודה התקשתה בעבודות כמו שטיפת כלים, סחיבת דלי וניקיון בגובה. היא החלה להביא את בתה לעזרה, וכשבתה לא יכולה הייתה להגיע היא עצמה עזרה לתובעת. בחקירתה ציינה כי בקופ"ח עבדה עד שנת 2005 לערך, אז פוטרו כל העובדים בשל החלפת קבלן הניקיון. כיום היא עובדת במרכול וכן בניקיון, בשכר מינימום. ברוסיה עבדה כמורה למוסיקה. בישראל לא עסקה מעולם במוסיקה כי "כדי להיות מורה כאן אני צריכה עוד ללמוד", וכן: "אני לא עובדת כפסנתרנית במסעדה, זה גרושים. גם כדי להיכנס לתזמורת צריך לימודים. לעבוד בלהקה צריך לימודים" (עמ' 14). התובעת צרפה לתצהירה מספר תלושי שכר ממקומות העבודה השונים בהם עבדה אך מדובר בתלושים לא רצופים מהם קשה ללמוד באופן ברור על השתכרותה לאורך השנים. הנתבעים צרפו לתיק המוצגים מטעמם דו"ח רציפות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי ממנו ניתן ללמוד על שכרה המדווח לאורך השנים מהמקורות השונים. מדו"ח זה ניתן ללמוד כי בשנת 1998 השתכרה התובעת סכום שנתי כולל בסך 4260 ₪ ממתנ"ס וולדנברג ומניסן פרסטיוב. בשנת 1999 השתכרה סכום שנתי כולל בסך 8565 ₪ מהמתנ"ס, מפרסטיוב ומעבודות ניקיון. בשנת 2000 השתכרה סכום שנתי כולל בסך 32,438 ₪ מהמתנ"ס, מעבודות הניקיון ומפרסטיוב. בשנת 2001, היא שנת התאונה, השתכרה סכום שנתי של 29,891 ₪ מהמתנ"ס ומעבודות הניקיון. באותה שנה קיבלה גם דמי פגיעה בגין התאונה בסכום של 10,907 ₪. בשנת 2002 השתכרה סכום שנתי כולל בסך 32,175 ₪ מהמתנ"ס ומעבודות הניקיון. בשנת 2003 השתכרה סכום שנתי כולל בסך 36,588 ₪ מהמתנ"ס ומעבודות הניקיון. בשנת 2004 החלה לעבוד גם בעמותת אורורה וכן קיבלה הכנסות מארגון בינלאומי ומעיריית אשקלון. הכנסותיה מכל המקורות עמדו בשנה זו על 22,044 ₪. בשנת 2005 עזבה את עבודתה במתנ"ס ובניקיון והכנסותיה היו מעמותת אורורה, עמותה לקידום ההשכלה, עיריית אשקלון, ארגון בינלאומי ופיצויי פרישה מחברת הניקיון. הכנסות אלו עמדו על 23,385 ₪. בשנת 2006 התקבלו הכנסות מעמותת אורורה, העמותה לקידום ההשכלה, קהילת אשדוד - עולי חבר העמים ועיריית אשקלון. סכום ההכנסות עמד על 24,474 ₪. בשנת 2007 התקבלו הכנסות מעמותת אורורה והעמותה לקידום ההשכלה. סכום ההכנסות עמד על 29,365 ₪. בשנת 2008 התקבלו הכנסות מעמותת אורורה בלבד בסכום של 43,840 ₪. מעבר לשנה זו לא הוצגו נתונים נוספים אך, כאמור, במהלך חקירתה אישרה התובעת כי היא ממשיכה לעבוד בעמותת אורורה באותה המתכונת. התובעת טוענת בסיכומיה כי מעבר לסכומים אשר דווחו למוסד לביטוח לאומי השתכרה גם מעבודות ניקיון פרטיות וכן משיעורים פרטיים, סכומים אשר לא דווחו, וכי יש להעמיד את שכרה החודשי עובר לתאונה על כ - 5500 ₪. נטען כי פגיעתה התפקודית עקב התאונה היא בשיעור של 10%. נטען כי במסגרת עבודתה היא נדרשת למאמץ רב של הכתף, הצוואר והשכמות וכי הכאב בכתף, בגינו נקבעה הנכות, מקשה מאד על עבודתה הן בניצוח, הן בנגינה והן בעבודות הניקיון. נטען כי לאחר ששבה מחופשת המחלה בתה עזרה לה בעבודת הניקיון ולאחר שהבת כבר לא יכולה הייתה לעזור לה, היא נאלצה לעזוב את העבודה. נטען כי לולא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד במספר עבודות במקביל או לחילופין מנהלת מקהלות נוספות והייתה ממשיכה להשתכר כפי שהשתכרה לפני התאונה. נטען כי בגין הפסדי העבר זכאית התובעת לפיצוי בגין שלושה חודשים וחצי ולאחר מכן מגיע לה פיצוי בגין ההפרש בין שכרה עובר לתאונה ושכרה כיום. התובעת עותרת גם לפיצוי בגין הפסדי הכנסה לעתיד בהתאם לנכות תפקודית בת 10% ושכרה עובר לתאונה. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי שכרה החודשי הממוצע של התובעת בהתאם לדיווח למוסד לביטוח לאומי עמד על סכום נומינלי של כ - 2400 ₪. הסכום שהתקבל בשנת 2001 מהמתנ"ס מתייחס לשנים קודמות, וכך אישרה אף התובעת בתצהירה. נטען כי אין לקבל טענות התובעת כי עבדה בעבודות נוספות אשר לא דווחו. התובעת כלל לא טענה זאת בתצהירה, אין כל ראיה אובייקטיבית בנושא זה ואין כל אסמכתא. נטען כי התובעת הפסיקה לעבוד בעבודות ניקיון ללא קשר לתאונה, שהרי מעבידיה היו מרוצים מתפקודה, אלא כיון שרצתה לעבוד יותר במוסיקה, כפי שאישרה בחקירתה. באשר להפסדי השכר לעבר - נטען כי אכן אושרה לתובעת תקופת אי כושר בת שלושה חודשים וחצי על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך לא נגרמו לה הפסדי שכר מעבודתה במתנ"ס כיון שבהתאם לתלוש השכר לחודש אוקטובר 2001 יש ללמוד כי שולם שכרה עבור החודשים ספטמבר - אוקטובר 2001. עוד טוענים הנתבעים כי אין כל עדות להפסדי שכר לאחר תקופת אי הכושר. התובעת שבה לעבוד ושכרה לא נפגע. היא אף עבדה שעות נוספות בניקיון. את הפסקת עבודתה בניקיון בשנת 2005 אין לייחס לתאונה שהרי גם חברתה, הגב' פוריבקין, העידה כי בינואר 2005 כל עובדות הניקיון פוטרו בשל שינויים ארגוניים. אין גם כל תעודות אי כושר נוספות מעבר לאלו שניתנו מיד לאחר התאונה. עוד מציינים הנתבעים כי התובעת סובלת, ללא קשר לתאונה, בשתי ידיה, מתסמונת מנהרת כף היד. לנכותה של התובעת אין כל השפעה מוטורית ולא קיימת כל מגבלה בתנועות הכתף השמאלית, כפי שציין ד"ר גורדין. התובעת מתפקדת לשביעות רצון מעסיקיה ולא נגרמה לה כל פגיעה תפקודית עקב התאונה. התובעת הודתה כי במקום מגוריה אין עבודה רבה בתחום המוסיקה. היא אינה משתכרת סכום גבוה יותר ללא קשר לתאונה אלא בשל גורמים אובייקטיבים שונים הקשורים לאפשרויות התעסוקה בתחום המוסיקה. בחינת הראיות מלמדת כי לא ניתן לקבל את רוב טענות התובעת לעניין הפסדי השתכרותה ופגיעתה התפקודית עקב התאונה. מנתוני ההשתכרות בדו"ח רציפות המל"ל עולה, כאמור, כי בשנים 1998 - 1999 השתכרותה של התובעת הייתה זעומה, פחות מ 1000 ₪ בממוצע לחודש. בשנת 2000 שכרה השנתי מכל המקורות עמד על כ- 2700 ₪ בממוצע לחודש. ייתכן והשכר שדווח בשנה זו לגבי הכנסות מהמתנ"ס מתייחס גם לשנים קודמות אך בהעדר ראיות אובייקטיביות ברורות המלמדות אחרת, אתייחס לדיווחים שדווחו למל"ל כמשקפים נאמנה את ההכנסות לשנה לגביה ניתן הדיווח. איני יכולה לקבל טענות התובעת בדבר השתכרות נוספת ממקורות נוספים, בהעדר ראיות אובייקטיביות כלשהן בנושא זה. בשנת התאונה, שנת 2001, שכרה השנתי מכל המקורות עמד על 2490 ₪ בממוצע לחודש. ההפסד השנתי בשנה זו, כאשר משווים את ההשתכרות השנתית בשנה זו לעומת שנת 2000, עמד על 2547 ₪ בלבד. יש לזכור כי התובעת קיבלה דמי פגיעה בסך של 10,907 ₪ בשנה זו ולפיכך איני יכולה לקבוע כי לתובעת נגרם בשנת 2001 הפסד שכר נוסף מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לה. עוד יצויין כי בשנת 2001 הפסיקה התובעת לעבוד כזמרת ולא חזרה לעבודה זו, כאשר לא ניתן לקשור בין עבודה כזמרת ובין הפגיעות הנטענות בתאונה. לאחר התאונה, בשנת 2002, ההשתכרות השנתית הייתה דומה לזו שבשנה שלפני התאונה, בשנת 2000, ולא הוכחו הפסדים. בשנת 2003 ההשתכרות אף עלתה מעבר לזו שהייתה לפני התאונה. ניתן לראות כי התאונה לא פגעה כלל בהשתכרות התובעת משני מקורות ההכנסה העיקריים שהיו לה גם לפני התאונה. בשנים 2004 - 2006 ההשתכרות השנתית ירדה מעט, לרמת השתכרות שנתית של כ 23,000 ₪ בממוצע, אך לא ניתן לקשור זאת לתאונה שארעה כשלוש שנים קודם לכן. בשנת 2007 ההכנסה השנתית עלתה שוב ובשנת 2008 הגיעה ההשתכרות השנתית לסכום של 43,840 ₪, הרבה מעבר לזו שהייתה עובר לתאונה. מקובלת עלי הטענה כי מיד לאחר התאונה, במיוחד בתקופה בה הייתה עם גבס וסד, סבלה התובעת מקושי לבצע עבודות ניקיון וייתכן שאף נעזרה בבתה בתקופה מסוימת, אך איני סבורה כי ניתן לקשור בין עזיבתה של התובעת את עבודות הניקיון בשנת 2005, ארבע שנים לאחר התאונה, ובין התאונה. חברתה של התובעת, הגב' פוריבקין, העידה מפורשות כי באותה התקופה פוטרו כל עובדות הניקיון בקופת החולים בשל החלפת קבלן הניקיון. התובעת עצמה העידה כי לא רצתה לחזור לעבוד בניקיון נוכח רצונה להתמקד בעבודה בתחום המוסיקה, למרות שהייתה שביעות רצון מעבודתה. עבודה בתחום המוסיקה, כפי שאישרה התובעת עצמה, מלווה בקשיים אובייקטיביים שונים. עבודה כמנהלת מוסיקלית של מקהלות אינה עבודה לה קיים ביקוש רב, במיוחד במקום מגוריה של התובעת ובמיוחד כאשר התובעת אינה נוהגת ואינה רוצה לעבוד בערים אחרות. יצוין כי גם הגב' פוריבקין, בעלת השכלה דומה לזו של התובעת ומתגוררת באותה העיר, העידה כי לא הצליחה כלל למצוא עבודה בתחום המוסיקה בישראל ובכל השנים מאז עלייתה לישראל היא עוסקת בעבודות ניקיון ובעבודות דומות. איני סבורה כי ניתן לקבל הטענה כי הכאבים והרגישות בכתפה של התובעת הם אלו שמונעים ממנה הגדלת השתכרותה בתחום המוסיקה. התובעת עצמה אישרה כי אינה יכולה לקחת על עצמה כתיבת עיבודים נוספים למקהלות נוספות בשל העומס הכרוך בכך, ללא קשר למגבלות בכתפה. שיעורי פיתוח קול אינם מבוקשים ואפשרויות התעסוקה בתחום המוסיקה בעיר מגוריה של התובעת הן מצומצמות מאד, כך אישרה התובעת עצמה. מקובלת עלי גם טענת הנתבעים כי יש לזכור שהתובעת סובלת, ללא קשר לתאונה, מתסמונת מנהרת כף היד בשתי ידיה, מה שאולי עשוי להקשות עליה בנגינה ובכתיבה. מאידך, לא ניתן להתעלם מפגיעתה של התובעת בתאונה ומהנכות הרפואית שנותרה לה, כפי שקבעתי, בגינה מגיע לה פיצוי מסוים. בנסיבות אלו, הערכה גלובלית של הפסדי ההשתכרות של התובעת, כאשר נלקחים בחשבון נתוני שכרה השונים לאורך השנים, גילה ומקצועה, תתאים יותר מאשר קביעה חדה של נכות תפקודית וחישוב מדויק של ההפסדים. אני מעמידה את סכום הפסדי השכר של התובעת לעבר ולעתיד, מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לה, על סכום של 20,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. בגין כאב וסבל, נוכח טיב הפגיעה וגילה של התובעת אני מעמידה את סכום הפיצוי על 11,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית, בהתאם לדרישת התובעת בסיכומיה. התובעת עותרת לפיצוי בגין נסיעות, הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי, לעבר ולעתיד, לרבות בגין עזרת בתה קטיה במקום עבודתה בניקיון. בתצהירה טענה כי מאז התאונה היא מתקשה לבצע את עבודות הבית בביתה, קשה לה להתכופף כדי לנקות ולשטוף את הרצפה, לבצע פעולות סחיטה ולבשל. כמו כן, טענה, מידי פעם היא מאבדת התחושה ביד ולא מצליחה להרים ולהחזיק דברים. היא ציינה כי בנותיה עושות במקומה את רוב עבודות הבית והקניות. אילו הייתה לה אפשרות כלכלית הייתה מעסיקה עוזרת במקום בנותיה. עוד ציינה בתצהירה כי מאז התאונה טופלה בטיפולי פיסיותרפיה רבים וכן טיפולים אלטרנטיביים. היא ציינה כי היא מתקשה בנסיעה בתחבורה ציבורית בשל חרדות. בתה, קטיה, ציינה בתצהירה כי היא ואחותה נושאות בנטל הטיפול בתובעת ובבית. מאז שנת 2007 החלה קטיה ללמוד באוניברסיטה כך שמרב הנטל נופל על אחותה הקטנה. כשהיא מגיעה לחופשות היא עוזרת בניקיון ובעבודות הבית. בחקירתה ציינה כי כיום היא מגיעה לבית התובעת פעם בחודש בממוצע. בתקופת התאונה התגוררו יחדיו התובעת ובעלה, שתי הבנות, הסבא וסבתא. היא אישרה כי לא נלקחה עזרה כלשהי בתשלום לאחר התאונה. היא עצמה עזרה בבישול וניקיון. התובעת לא צרפה קבלות לגבי הוצאות כלשהן. הנתבעים טוענים כי פרט לדברי התובעת ובתה לא הובאה כל ראיה בדבר היזקקות לעזרת צד שלישי, כי עזרת בני המשפחה אינה מצדיקה פיצוי, כי התובעת לא נפגעה ברגליה וכי אינה זכאית לפיצוי בגין ניידות. נטען גם לא נגרמה נכות נפשית התומכת בטענה בדבר חרדה בעת נסיעות. מדובר גם בתאונת עבודה ולכן הוצאות הנסיעה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לא צורפו אסמכתאות לגבי הוצאות רפואיות כלשהן והמומחה לא קבע דבר בדבר טיפולים נדרשים. גם ההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לא קיים כל תיעוד רפואי מעשר השנים האחרונות, לתובעת כלל לא נגרמה נכות והיא אינה זכאית לכל פיצוי לעתיד. לאחר שקילת כלל נסיבות העניין וטענות הצדדים, בהתחשב בכך שלא הוצגו אסמכתאות לגבי הוצאות כלשהן עקב התאונה עד היום, בכך שמדובר בתאונת עבודה, בה המוסד לביטוח לאומי אמור לשאת בהוצאות הרפואיות ובהוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים, בהתחשב בכך שהתובעת סובלת גם מתסמונת המערה הקרפלית בשתי כפות ידיה, מה שעשוי להקשות עליה בבצוע עבודות הבית, ללא קשר לתאונה, אך מאידך, בהתחשב בפגיעתה של התובעת בתאונה ובכך שהייתה מוגבלת תקופה מסוימת לאחריה, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראשי נזק אלו על 9000 ₪ כולל ריבית נכון להיום. סכום זה כולל גם פיצוי בגין עזרת בני משפחה מעבר למקובל, לרבות עזרת בתה של התובעת בעבודות הניקיון במקום עבודתה של התובעת. הנתבעים טוענים כי מסכום הפיצויים יש לנכות מענק רעיוני בגין נכות, לו הייתה זכאית התובעת אילו הייתה פונה בתביעה לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי. נטען כי בשנת 2001 הייתה זכאות למענק כזה גם בנכות בת 5%. הנתבעים מפנים להלכה שנקבעה בע"א 9099/02 הפניקס נ' אבו חמדה (11.5.06), שם נקבע כי מוטלת על נפגע החובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי חוק הביטוח הלאומי, כאשר אם אינו עושה כן, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים. דין הטענה להידחות. מעבר לכך שקבעתי כי נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 3% בלבד, מה שלא היה מזכה אותה במענק נכות גם לפני 1.4.06, הרי שע"א 9099/02 הנ"ל וההפניות בו עוסקות במצב בו המזיק הוא המעביד ולא במצב בו המזיק הוא צד שלישי, כפי שבענייננו. במצב בו המזיק הוא המעביד חל סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין, על פיו קיימת למזיק זכות לכך שינוכו מסכום הפיצויים בהם הוא מחויב הגמלאות להן זכאי הנפגע מהמוסד לביטוח לאומי. אי פנייה של הנפגע למצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי פוגעת בזכויות המזיק הנתונות לו בסעיף 82 הנ"ל. כאשר המזיק אינו המעביד כי אם צד שלישי, סעיף 82 אינו חל והכלל לפיו יש לנכות מהפיצויים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי הוא יציר הפסיקה. במקרים אלו, נקבע, גם אם קיים סיכוי לכך שהנפגע יזכה בתגמולים, אין מנכים תגמולים רעיוניים אלא מעכבים את סכום התגמולים הצפוי אצל המבטחת. לעומת זאת, אם ברור שהנפגע לא יקבל הגמלאות, אין מקום לעיכוב כספים כלשהם (ראה: א' ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, 2012, עמ' 1000 - 1003). בענייננו, התובעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי וגם לא תוכל לפנות עוד בדרישה לדרגת נכות נוכח מועד התאונה. הנתבעים גם אינם צפויים לתביעת שיבוב מהמוסד לביטוח לאומי בגין מענק נכות. בנסיבות אלו, אין לעכב וגם אין לנכות סכום כלשהו מסכום הפיצויים לו זכאית התובעת בגין מענק נכות. התובעת זכאית, אם כן, לסכום הפיצויים המפורט לעיל, ללא ניכויים כלשהם. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08% כולל מע"מ והוצאות משפט (אגרה ועדים). הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובעת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעים ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נכותתאונת דרכיםכתפיים